גרושה לא מתה
לאחר שפרנקי מתגרשת ובנה עוזב את הבית לאוניברסיטה, היא מחליטה שהגיע הזמן לחזור למשחק. אלא שהרבה מאוד השתנה מאז שהיא הייתה רווקה. בעצם, הכל. היא צוללת לעולם אפליקציות ההיכרויות, נחושה למצוא אהבה או סקס ממש טוב. אולי אפילו את שניהם.

קומדיה רומנטית נוגעת ללב, מלאה תקווה, אמונה ואימוג’ים (וגם תפירה והרבה יין) על התעוררות נשית, על שיקום מזוגיות רעילה ועל החיפוש אחר אהבה אמיתית וטובה.
שם: גרושה לא מתה
מחבר/ת: הרפר פורד
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 010200444
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit"><span class="CharOverride-5">1</span></h2>
			<h2 class="chapter">תזדיין, מאדים</h2>
			<p class="first">אם הייתם שואלים אותי לפני עשר שנים איך הייתי מרגישה להיות פנויה טרייה ולהסתובב באתרי היכרויות בגיל חמישים, הייתי עונה שאני מעדיפה כבר להשתמש בקקטוס בתור דילדו. רק שלפני עשר שנים, נראה לי שבכלל לא ידעתי מה זה דילדו, שלא לדבר על סקסטינג (וגם פלֶקסטינג) או גוסטינג (וגם זומבינג) או קאטפישינג (וגם קיטנפישינג). או כל מונח אחר מהיקום המקביל של אפליקציות ההיכרויות. לפני עשר שנים, הייתי מוכנה להישאר עם האקס הסוהרסן שלי עד קץ כל הדורות, כי חשבתי שככה זה גיל העמידה. חיים איפשהו על הסקאלה בין אומללות כללית מעורפלת לאומללות תהומית. מסתדרים; מתגברים; מחזיקים מעמד. נשארים יחד בשביל הילדים. עוברים את תקופת אמצע החיים מתוך שינה, ובתחושה רעה באופן כללי.</p>
			<p class="text">אבל באיזשהו שלב התעוררתי.</p>
			<p class="text">ב"כשהארי פגש את סאלי" יש את המשפט שהארי אומר, "כשאתה מבין שאתה רוצה לבלות את שארית חייך עם מישהי, אתה רוצה ששארית חייך תתחיל בהקדם האפשרי". אז ככה הרגשתי ביום שיצאתי מהבית שגרתי בו עם בעלי ועברתי לדירה שמעל החנות שלי. רק שהמישהי שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי היא אני. אתם מבינים, היא נעלמה לי לתקופה מסוימת. כלומר, אני נעלמתי לי. פרנסס בּראמבּי. הידועה יותר בשם פרנקי. וממש לאחרונה מצאתי אותה שוב.</p>
			<p class="text">אוקיי, אז עכשיו ערב יום ראשון באמצע ינואר, כמה שבועות אחרי שעזבתי את הבית שגרתי בו יותר מעשרים שנה<span class="no-break"> —</span> במקור, הבית של האקס שלי, גארֶת', מצפון ללינקולן, לשם עברתי לגור איתו בשנות השלושים המוקדמות והאופטימיות שלנו והתחתנתי איתו ואז גידלתי את הבן המקסים שלנו, גֵ'יי. ועכשיו יצאתי משם, שני עשורים אחר כך, ועברתי לדירה החדשה והקטנטנה שלי. הסגָרים של הקורונה דחפו אותי לזה. כשגארת' ואני התראינו לעיתים רחוקות, עוד יכולתי איכשהו לחיות מיום ליום, אבל להיות תקועה איתו ועם ג'יי שבועות שלמים — זה כבר הוציא אותי ואת הילד מדעתנו. תכננתי לסחוב עוד חג מולד אחד ביחד, אבל בסוף זה לא יצא. נשברתי בערב־ערב חג המולד. הבן שלי, ג'יימס (או ג'יי, כפי שאני קוראת לו מהרגע הראשון, שבו הוא שכב לי על הציץ ונראה שיכור לגמרי מהניתוח הקיסרי) ידע כבר מה הולך לקרות, והוא זה שאמר, "עזבי, בואי נעביר את הדברים שלך כבר עכשיו ונבלה את החג בשקט ובכיף בדירה החדשה." הבוקר שלחתי את ג'יי ברכבת לסמסטר השני שלו באוניברסיטת מנצ'סטר. לא נשאר לי מה לעשות. כבר סידרתי הכול בארונות וארגנתי את החנות וסיימתי הכול. אני לבד בדירה ואני יושבת כאן וחושבת מחשבות מדכאות.</p>
			<p class="text">אני לא סובלת את השקט הזה, אז אני שולחת מסרון לחברה הכי טובה שלי, בֶּל, והיא מיד עונה וכותבת לי שאזיז את התחת המסכן שלי אליה ועכשיו. לא עובר זמן רב ואנחנו יושבות במחסן אצל בל בגינה, קופאות למוות כי יורד שלג, פתיתים שמנים ונוצתיים שמרחפים על פני החלון הקטן והמלוכלך של המחסן, ובינתיים לבעלה חמים ונעים בבית, עם התינוק החדש שלהם שיש לקוות שהוא ישֵן. מכל מקום, אנחנו לא שומעות אותו צורח כמו שהוא עושה לעיתים קרובות בשעות האלה (התינוק, לא הבעל. בדרך כלל). זאת סככת גינה בשימוש שוטף, עם שקי קומפוסט ישנים, מגדלים של עציצי חרס על מדפים, וכלי גינון תלויים על הקיר. אנחנו עטופות בבגדי חורף, אני במעיל עבה עם לולאות וכל מיני אביזרים צמריריים ומחממים, ובל במעיל מרופד מ"מאונטיין וורהאוס" מעל פיג'מת פליז, עם התלתלים הג'ינג'יים שלה, כמו הילת נחושת מסביב לראשה. תמיד ידעתי שבל אוהבת לעשן גראס, ובמשך שנים רציתי לנסות, אבל גארת' תמיד לכלך על בל בטירוף, אמר שהיא מכורה ושזה נורא מסוכן. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אבל</span> עכשיו שאני אישה חופשייה, צריך להודות<span class="no-break"> —</span> אני באמת רוצה לנסות. תמיד סקרן אותי לדעת מה ההרגשה, אבל פחדתי לתת לזה צ'אנס. אפשר להתחיל עם אחד חלש ולהתקדם משם, אומרת בל. אז אנחנו חולקות ג'וינט קטן ואחרי כמה שאיפות, אני חייבת לומר, נראה לי שיש לי כישרון טבעי לזה. אני בסך הכול מצחקקת ומרגישה רגועה, עם איזה באזז נעים, ולא הפכתי בן רגע לאחד הפסיכים מ"ווית'נייל ואני", כמו שהאקס שלי היה מתאר את זה. הדבר הכי קיצוני שקורה הוא שיש לי דחף עז לנשנש עוגות צרפתיות מיניאטוריות מתוצרת מיסטר קיפלינג. בעודנו מעבירות בינינו ג'וינט, בל אומרת, "ראית פעם את הסרט עם ההוא ממאדים?"</p>
			<p class="text">"מה, היצור הקטן הזה שלבוש כמו רומאי?"</p>
			<p class="text">"לא. מה? איזה יצור קטן?"</p>
			<p class="text">"נו, עם ה... זה, והזה על הראש, והחצאית. ה... צנטוריון הזה."</p>
			<p class="text">"לא," בל מצקצקת. "לא, הסרט. עם ההוא."</p>
			<p class="text">"איזה הוא?"</p>
			<p class="text">"ההוא מ... 'סיפורו של וויל האנטינג'."</p>
			<p class="text">"בן אפלק."</p>
			<p class="text">"כן. לא."</p>
			<p class="text">"השני?"</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"'מורק ומינדי'?"</p>
			<p class="text">"מה? לא."</p>
			<p class="text">"מאט דיימון."</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">כן</span><span class="bold CharOverride-6">. </span>מאט דיימון."</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"מה לא?"</p>
			<p class="text">"לא ראיתי את הסרט על ההוא ממאדים עם מאט דיימון."</p>
			<p class="text">"אה. טוב, אז... שכחתי למה..."</p>
			<p class="text">"אוקיי... הוא טוב?"</p>
			<p class="text">"תקשיבי לי, פרנקי." בל נראית עכשיו רצינית לחלוטין ואני מנסה להתאפס ומשתדלת מאוד להקשיב כמו שצריך, סוג של.</p>
			<p class="text">"מקשיבה," אני אומרת. בל יושבת זקופה מאוד ורואים שהיא הולכת לחוות רגע של צלילוּת יוצאת דופן.</p>
			<p class="text">"יש קטע שמאט דיימון מצלם יומן וידאו, אוקיי? והוא בדיוק קלט שהוא תקוע במאדים והולך להיגמר לו האוכל והחמצן וזה. אז הוא צריך להבין איך לשרוד. אז הוא יושב רגע ושותק, ובסוף הוא מסתכל ישר למצלמה ואומר: 'תזדיין, מאדים'."</p>
			<p class="text">"יפה."</p>
			<p class="text">"נכון? תזדיין, מאדים. אז זה מה שאת צריכה לעשות, מאמי. כשנהיה לך יותר מדי. כל ה... חרא. כל החרא הזה שאת עוברת, מאמי. כל פעם שזה נהיה לך יותר מדי ואת כל כך כועסת ועצובה ומלאה... כאילו, <span class="bold _idGenCharOverride-1">זעם</span>. כל פעם שזה ככה, את רק צריכה להגיד: תזדיין, מאדים."</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">תזדיין</span><span class="bold CharOverride-6">, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מאדים</span><span class="bold CharOverride-6">!</span>" אני צועקת, ואז משתעלת.</p>
			<p class="text">"זהו! או בקיצור ת"מ. פשוט תכתבי לי הודעה עם הראשי־תיבות האלה כל פעם שממש חרא לך. ת"מ."</p>
			<p class="text">"ת"מ."</p>
			<p class="text">"זהו."</p>
			<p class="text">"זה גאוני."</p>
			<p class="text">"נכון גאוני?!"</p>
			<p class="text">"כן." אני מסתכלת על בל ואני כל כך אסירת תודה עליה ברגע זה, כל כך שמחה שהיא נמצאת בחיים שלי, שהיא חברה שלי (ושיש לה מחסן בגינה, כי באף מקום אחר לא יכולנו לעשן גראס בלי שיעלו עלינו).</p>
			<p class="text">"אז..." מתחילה בל, ואני תוהה אם הולכת להיות לה עוד יציאה גאונית. "מי זה הצנטוריון הקטן?"</p>
			<p class="text">"בסרטים של באגס באני. הקטן הזה מהמאדים."</p>
			<p class="text">"עם באגס... אומייגאד, נכון! עם הקול המצחיק!"</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">כן</span>. מרווין ממאדים! פאק, איזה מוזר הוא היה!"</p>
			<p class="text">ואנחנו צוחקות נורא, במשך הרבה זמן.</p>
			<p class="text">אני מתה על בל.</p>
			<p class="text">תודה לאל שיש לי את בל. בלעדיה, לא הייתי מצליחה לצאת מהדבר הזה כשאני חיה.</p>
			<p class="text">תודה לאל שיש לי את ג'יי שלי. תודה <span class="bold _idGenCharOverride-1">למזלי</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הטוב</span> על ג'יי. כלומר, הוא בן שמונה־עשרה ורשמית הוא מבוגר, והוא הלך לו ללמוד ביולוגיה, ואני יודעת שאני אמורה לעזור לו לעבור את התקופה הזאת. ואני עושה את זה. אלוהים, אני עושה כמיטב יכולתי. אבל גם ג'יי עוזר לי. אולי הוא לא יודע בכלל, אבל ההודעות שהוא שולח כדי לבדוק מה שלומי עוזרות לי לעבור את השבוע.</p>
			<p class="text">ותודה לאל שיש לי את החנות. חנות הקווילטינג הקטנה שלי, והדירה שמעליה, כי בלעדי הדירה הייתי ישנה בלילות על שמיכת טלאים על רצפת החנות. אז תודה לאל על החנות ועל הדירונת<span class="no-break"> —</span> חדר שינה אחד בשבילי, והספה הנפתחת בסלון־חדר אוכל־מטבחון בשביל ג'יי, כשהוא בא הביתה מהאוניברסיטה, ולמרבה המזל גם שירותים ומקלחת נפרדים, ככה שמי שרוצה פיפי לא צריך להפריע לשני. זה חשוב, דברים כאלה.</p>
			<p class="text">למטה נמצאת חנות הקווילטינג שלי. אני מוכרת כלי תפירה ובדים וכל מה שצריך לעבודת טלאים או לתפירת בגדים. מכאן השם: "אז מה לתפור?" אני אוהבת את הווייבּ של השם הזה. הוא מסביר מה החנות מוכרת, אבל בצורה סרקסטית, לפּנים. בא לך לתפור? מה בא לך לתפור? אז מה אם פאקינג בא לך לתפור? ששותפך לחיים לא יבלבל לך את המוח שאת מוציאה את כל הכסף על דברי תפירה. זה לא עניינו של אף אחד, אז קדימה, תעמיסי. אם הוא עושה לך צרות, פשוט תגידי: אז מה? אילו יכולתי הייתי קוראת לה "אז מה לתפור, לעזאזל?" אבל אני לא רואה את זקני לינקולן מאשרים דבר כזה בוועדה.</p>
			<p class="text">אם כן, אני בת חמישים, על סף גירושים, השקעתי את כל החסכונות שלי בחנות ואני גרה בתוך קופסת נעליים. והאקס שלי<span class="no-break"> —</span> בקרוב הגרוש שלי באופן רשמי, כשסוף־סוף יאשרו את הגירושים האלה<span class="no-break"> —</span> הפיל עלי פצצה כשהתחלנו בהליכים: אחרי שנמכור את הבית כמעט לא יישאר כסף, כי יש לו חובות אדירים מהשקעה כושלת בסטארט־אפ של חבר, שלא ידעתי עליה כלום. אז יצאתי מהנישואים שלי כמעט בלי כלום ביד. אבל כמו שאמרה לי בל בלילה שבו החלטתי סופית לעזוב אותו, "מה שלא יקרה בהמשך, זה בטוח יהיה פחות גרוע מאשר להיות עם הפרצוף־תחת הזה."</p>
			<p class="text">מיד החלפתי את השם שלו בנייד מגארת' לפרצוף־תחת. כל כך מספק לראות על המסך "פרצוף־תחת" בכל פעם שהוא שולח איזו הודעה פאסיבית־אגרסיבית בקשר לגירושים או למכירה של הבית או בקשר לג'יי<span class="no-break"> —</span> או ג'יימס, כפי שהוא תמיד קורא לו בדרכו הפורמלית המוזרה, היועץ הפיננסי הזה שנשאר נפוח גם בבית ומדבר אל ג'יי ואלי כאילו אנחנו עובדים זוטרים במשרד שלו.</p>
			<p class="text">ובל צדקה. היא תמיד צודקת. כל החברים שלי שמעו אותי במשך שנים מנסה להבין למה כל כך רע לי, והם היו כל כך מעודנים, כל כך זהירים כשרצו להעביר עליו ביקורת<span class="no-break"> —</span> כי זה לא קל, הרי, כשברור לך שבן הזוג של החברה שלך הוא מניאק. אי אפשר להגיד לה את זה, למקרה שהם לא ייפרדו ואז תצטרכו לראות אותו בכל פעם שתבקרו. אבל בל אמרה לי ישר שהיא שונאת את גארת', שהיא שונאת את איך שאני נראית כשהוא בסביבה<span class="no-break"> —</span> מפוחדת, מורידה ראש, משתדלת לרַצות<span class="no-break"> —</span> שהוא טיפוס נאלח ושיהיה לי הרבה יותר טוב אם אעזוב אותו.</p>
			<p class="text">המילים שלה נתנו לי סוף־סוף את הדחיפה לצאת לדרך עצמאית. אני כל כך אסירת תודה על הכנות שלה. אני כל כך אסירת תודה שיש לי חברה שאומרת אמיתות לא־נעימות, אבל באהבה.</p>
			<p class="text">אני מסתכלת עליה מעבר לחלל המעושן שבינינו, במחסן שלה. אנחנו מדברות עכשיו על התינוק שלה, בּארני, ועל איזו קריעת תחת זאת להיות אמא טרייה. לבּל קשה במיוחד, כי היא כמעט בת ארבעים והאנרגיה שלה כבר לא מה שהיתה פעם. אני ילדתי את ג'יי בגיל שלושים ושתיים, וכבר אז הייתי מותשת. היא מסתכלת מבעד לחלון המחסן ואומרת, “טוב שיורד שלג רציני, כי ככה הגינה העולב שלי תתכסה במעטה צחור ובתולי ואני אוּכל לדמיין שהיא יפה כמו פעם."</p>
			<p class="text">"אל תרדי על עצמך," אני אומרת. בל תמיד טיפחה גינות מופלאות, בכל מקום שהיא גרה בו, אפילו כשהיה לה רק אדן חלון לעציצים. היא מנביטה זרעים על שולחן האוכל וממלאת את העציצים והערוגות בירקות ובפרחים, שנה אחר שנה. לפחות זה מה שהיתה עושה, לפני ההיריון המסובך והלידה של בארני. "את עוד תחזרי לזה. בינתיים, מה שאת צריכה לעשות זה לקחת גנן צעיר וחתיך ולנעוץ בו מבטים מהחלונות הצרפתיים; תעשי לו ליידי צ'טרלי."</p>
			<p class="text">"הלו, אני נשואה, למקרה שאת לא זוכרת, ובאושר רב." ואני בהחלט זוכרת. בל וקרייג הם זוג מהמם, מאוהבים עד הגג, עדיין עושים סקס כל הזמן למרות התינוק, וכל כך נחמדים ומתוקים זה לזה, במקביל למנה יפה של סרקזם זה כלפי זה וכלפי החיים בכלל. הם נפגשו מאוחר יחסית בחיים, כששניהם היו בסוף שנות השלושים לחייהם, שניהם מורים (היא למתמטיקה, הוא לעיצוב וטכנולוגיה<span class="no-break"> —</span> או במילים שלו, "המחלקה לדפי צביעה") ושניהם היו בהתאוששות ממערכות יחסים מחורבנות. לא הרבה אחר כך נולד בארני, תינוק מאוד אהוב ומאוד רצוי. אלו הנישואים שמעולם לא היו לי ושתמיד נכספתי אליהם, אבל עיני אף פעם לא היתה צרה בבל, גם כי אני חולה עליה, אבל גם כי כבר היו לה במהלך השנים לא מעט בני זוג שמוקים והיא הרוויחה ביושר את נסיך החלומות.</p>
			<p class="text">"בסדר, בל, את נשואה. את לא מתה."</p>
			<p class="text">ואז בל מזדקפת, נראית מתלהבת כולה ואומרת, “וואו, פרנקי, איזה קטעים יהיו כשתתחילי לפגוש גברים. אני אתפוס טרמפ על ההרפתקאות שלך!"</p>
			<p class="text">"אלוהים ישמור, מה פתאום. אני לא הולכת לפגוש גברים."</p>
			<p class="text">"למה לא?! פאק, פרנקי, את גרושה, <span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מתה</span>. זאת אומרת, בקרוב תהיי. גרושה. לא מתה."</p>
			<p class="text">"אני לא רוצה יותר שום קשר עם גברים, בחיים!"</p>
			<p class="text">"זה מה שכולן אומרות. אבל את עוד תשני את דעתך."</p>
			<p class="text">"טוב, תראי," אני אומרת, ושואפת עמוק מהג'וינט לפני שאני מעבירה אותו אליה, "יש להודות שלא היה לי זיון טוב כבר עשרות שנים."</p>
			<p class="text">"בבקשה, את רואה? את חופשייה בפעם הראשונה מזה עשרים פלוס שנים, ויש עולם שלם של גברים. החיים החדשים שלך לפנייך, בתור התחלה קצת זיונים רנדומליים, זה ברור, ואז מי יודע, אולי האהבה תופיע."</p>
			<p class="text ParaOverride-3">"בהחלט יכול להיות שיהיו זיונים, אבל אהבה ממש לא תהיה. אני אומרת לך כאן ועכשיו: אני לא אתאהב יותר באף גבר בחיים."</p>
			<p class="text">"א־הא, טוב, אנחנו עוד נראה... תביאי את הטלפון." אני ממצמצת לעברה בחשדנות, שולה את הטלפון מכיס הסרבל שלי ומושיטה לה. "בואי שבי לידי, מאמי, ונתחיל לעבוד. כידוע לך, אני <span class="bold _idGenCharOverride-1">מלכת</span> אתרי ההיכרויות. ככה תפסתי את קרייג, כמובן. ואני בכוונה אומרת תפסתי. לא היה בזה שום דבר אקראי. מה שצריך לדעת על היכרויות ברשת זה שהכול משחק אחד גדול. צריך להכיר אפליקציות היכרויות יותר טוב ממה שהן מכירות את עצמן. וצריך ללמוד את הכללים ולנצל אותם לטובתך. ואז את מנצחת."</p>
			<p class="text">"משחקים זה לא התחום שלי," אני אומרת בעליבות והולכת לשבת בצמוד לבל, על שולחן העבודה שמשמש לטיפול בעציצים. "תמיד אני נדפקת במשבצת של רחוב מייפֵייר כשמישהו שם עליה מלונות."</p>
			<p class="text">בזמן הקצר שנדרש לומר את המילים האלה ולהניח את הישבן שלי לצד בל, כבר הדלקנו צינגלה חדש<span class="no-break"> —</span> פאק, כמה טוב לעשן ג'וינט ולדעת שאני לא הולכת לעבור חקירה צולבת אצל פרצוף־תחת כשאחזור הביתה; עישון גראס הוא אחת ההתמרדויות הראשונות שלי נגד הדיקטטורה שלו<span class="no-break"> —</span> ובינתיים בל, אשפית הטלפונים, כבר הורידה שתי אפליקציות היכרויות: <span class="eng CharOverride-2" lang="en-US" xml:lang="en-US">eHarmony</span> (נשמע טוב) ו<span class="no-break">־</span><span class="eng CharOverride-2" lang="en-US" xml:lang="en-US">Plenty of Fish</span> (נשמע קשוח).</p>
			<p class="text">"זהו, אפשר להתחיל!" מכריזה בל בעיניים בורקות.</p>
			<p class="text">"לא מוצא חן בעיני כמה שאת נהנית מזה," אני אומרת, וחשה קצת בחילה מהמתח. האם אני מסוגלת לזה? כבר יותר מעשרים שנה לא היה לי דייט, ודייט מאפליקציה לא היה לי אף פעם. אילו זוועות אורבות לי במאורות החטאים הווירטואליות הללו?</p>
			<p class="text">"וגם את תיהני מזה, בקרוב מאוד, תזכרי מה שאמרתי. עכשיו תהיי בשקט ותקשיבי לי. אני רושמת אותך לשתי אפליקציות שונות לגמרי. אי־הרמוני זה לקשרים רציניים, הרבה־דגים־בים זה לסקס."</p>
			<p class="text">"אי אפשר גם סקס וגם קשר רציני?"</p>
			<p class="text">"בעולם אידיאלי, בטח. אבל בתור התחלה, עדיף להפריד בין שתי המטרות האלו. אחרת זה רק מסבך. אז הנה, תראי. זאת אי־הרמוני."</p>
			<p class="text">לאפליקציה הזאת יש תמונות רקע של אגמים והרים, חופים שוממים וטיולי אופניים, מה שיוצר אפקט רגוע וביתי, מבוגר ובלתי מאיים.</p>
			<p class="text">"זאתי לזקנים, אני מבינה," אני קובעת.</p>
			<p class="text">"מדויק. אבל חשבתי שאולי תרצי לדבר קצת עם ג'נטלמנים תרבותיים."</p>
			<p class="text">"אה, לגמרי. נראה לי ש..."</p>
			<p class="text">"אז תביטי. את מעלה כאן כמה תמונות שלך וממלאת פרטים כאן בפרופיל. אחר כך את עונה על כל מיני שאלות על עצמך ועולים פרופילים של גברים מתאימים לפי התשובות שלך. תעשי את כל זה אחר כך, בלי למהר. הכול פה מאוד נעים ומהוגן, החיסרון היחיד הוא שכדי לענות על הודעות ולראות את התמונות, צריך לשלם. תסדרי גם את זה אחר כך, שיחייבו את האשראי. אבל אל תשכחי מיד אחר כך לבטל בהגדרות 'חידוש אוטומטי', אחרת המניאקים יחייבו אותך על עוד חודש או משהו בלי להודיע."</p>
			<p class="text">"אלוהים ישמור, זה ממש שדה מוקשים הדבר הזה."</p>
			<p class="text">"נכון!" מדגישה בל. "חייבים לשים לב כל הזמן. את כל כך... תמימה, מאמי. את כל כך במבי, מקפץ לו לקרחת היער רגע לפני שיורים באמא שלו<span class="no-break"> —</span> <span class="bold _idGenCharOverride-1">בום</span><span class="bold CharOverride-6">!</span>"</p>
			<p class="text">"אמא'לה, בסדר, בסדר. לא מוכרחים לעורר טראומות ילדוּת."</p>
			<p class="text">ואז בל מחליקה את האפליקציה מהמסך בתנועה מיומנת ודגה לי את השנייה. "הרבה דגים בים" היא עולם אחר לגמרי. בהשוואה לאי־הרמוני, היא נראית כמו המערב הפרוע. אין אגמים, אין אופניים. שחור, כחול, לבן, עם אותיות בוטות ופשוטות שרָצות על המסך. בל יוצרת לי פרופיל מהיר, שם פרטי וזהו, ומתעלמת מהפרטים. תמונות של גברים רנדומליים קופצות למסך בצבעים מזעזעים ובל מתחילה להחליק שמאלה, שמאלה, שמאלה, ימינה.</p>
			<p class="text">"מה זה אומר? מה את עושה?!" אני שואלת בחרדה.</p>
			<p class="text">"אוקיי, תקשיבי. הדגים זה סיפור אחר לגמרי. אי־הרמוני זה כמו הפאב העתיק בלינקולן בשלישי בערב, והדגים זה כמו מועדון השוגרקיובּס בשבת בלילה."</p>
			<p class="text">"אויש, <span class="bold _idGenCharOverride-1">די</span>!" אני אומרת, ושמה יד על הפרצוף.</p>
			<p class="text">"תשמעי, את רוצה סקס, לא?"</p>
			<p class="text">"אֶה, כן."</p>
			<p class="text">"אז הדגים זה מה שאת צריכה. וטינדר, אבל שם צריך לחכות להתאמה לפני שאפשר לשלוח לך הודעות, וצריך לשלם כדי לראות את אלה שעשית להם לייק. בדָגים כל אחד יכול לכתוב לך מתי שהוא רוצה."</p>
			<p class="text">"כל אחד?" אני אומרת באימה. "זה... בטיחותי?"</p>
			<p class="text">"לא! בגלל זה את צריכה להתעורר ולהיכנס לעניינים, מאמי. כמו גדולה. את חייבת לשכוח מבמבי ולקחת פיקוד. את המוזרים והפסיכים את מסננת החוצה. את הטובים את משאירה. בודקת את האמינות שלהם, ובסוף בוחרת עם מי את רוצה להיפגש, איפה ולכמה זמן. אם את משחקת את המשחק, את יכולה לקבל איזה גבר שאת רוצה, איזה סקס שאת רוצה, בכל שעות היום והלילה. את לא מאמינה, אה?"</p>
			<p class="text">אני מניעה ראש לשלילה ומעבירה לה את הג'וינט, שפתאום שמתי לב שאני מתחזרת עליו. "לא."</p>
			<p class="text">"את עוד תראי, יפה שלי. אוקיי, תשמעי. עכשיו שאת רשומה, הצעד הבא הוא למלא את הפרופילים שלך. יפה ואלגנטי בשביל אי־הרמוני, כיפי ופלרטטני בשביל הדגים. אחר כך את מצלמת כמה סלפיז. בטוב טעם בשביל הקשישים, סטייל יצאנית צמרת בשביל הדגים. הייתי אומרת, בואי נעשה אותן עכשיו, אבל את... נראית קצת כמו קפטן אוטס שיוצא למות בשלג."</p>
			<p class="text">"יש לי כמה תמונות עדכניות, מהיומולדת האחרון של קרייג. גארת' היה בנסיעת סוף שבוע לדבר הזה של העבודה, אז יכולתי להתאפר."</p>
			<p class="text">בל עושה פרצוף עצוב ומחבקת אותי, חזק ומהר, בזרוע אחת. "ג'יזס, אחותי. כמה חרא אכלת עד שעלית על סוס לבן ובאת להציל את עצמך."</p>
			<p class="text">לרגע תוקף אותי עצב למחשבה על האישה שהייתי עד לפני כמה שבועות, בסך הכול<span class="no-break"> —</span> זאת שפוחדת להתבטא, הולכת על קליפות ביצים, אף פעם לא צודקת, אף פעם לא מספיק טובה. אבל לא עוד...</p>
			<p class="text">"הדגים נשמע לי טוב," אני אומרת ומחייכת מאוזן לאוזן.</p>
			<p class="text">"או, ככה צריך! זה בית משוגעים שם אבל כיף לא נורמלי, בתנאי שאת שומרת על עצמך ולא מאמינה לכל דבר."</p>
			<p class="text">"אוקיי, תני לי תקציר מנהלים. מה כללי המשחק?" אני שואלת, ולוקחת בחזרה את הטלפון שלי לחפש תמונות מהמסיבה. אני מוצאת תמונה נחמדה שבה אני מחייכת, והתאורה הוורדרדה של הפאב מטשטשת לי קצת את הפנים, כך שלא רואים את הקמטים סביב העיניים. מוצלח. את זאת אני מעלה לאי־הרמוני. אחרי קצת חיפושים אני מוצאת עוד אחת, שבה בל ואני עומדות שלובות זרועות ומסתכלות בקרייג, שהיה שיכור מאוד ואמר 'תביאו חיוך, סקסי ביייייייצ'ז!' ועשינו לו פרצופים מפתים בטירוף וגם רואים לי קצת לתוך המחשוף. זה לא בדיוק בקטגוריה של יצאנית צמרת, אבל זה הכי סקסית שהעזתי להיות בשנים האחרונות. אם כי אולי כל זה עומד להשתנות. אני חותכת את בל מהצילום ומעלה אותו לפרופיל באפליקציה של הדגים.</p>
			<p class="text">בל נעמדת, מכניסה ידיים עמוק לכיסים ונועצת בי עיניים. זאת תנוחת הבלי־חוכמות שלה.</p>
			<p class="text">"עכשיו תשמעי, אני לא רוצה לראות את השם שלך באיזה שחזור פשע ב'המשטרה חוקרת', אז תקשיבי לי טוב. את לא מוסרת שום פרטים שאפשר לברר דרכם איפה את גרה, איפה העסק שלך. את לא מוסרת שם משפחה או את השם של הילד או שום שם שאפשר לאתר אותך דרכו. את לא מוסרת מספר טלפון ולא שום פרטי קשר אחרים. שום לינקים למדיה החברתית. כלום, בשלב הזה. תהיי באפליקציה. תקשקשי שם באופן כללי, על דברים כלליים. תצחקי, תפלרטטי וזה. אבל אל תספרי להם את סיפור חייך, כמנהגך."</p>
			<p class="text">"זה באמת כמנהגי. אני לא טובה בלסתום את הפה."</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">נכון</span>! אז כאן את חייבת. אלה לא סתם גברים זרים בפאב. זה יותר גרוע. הרבה מהם בכלל לא מי שהם טוענים שהם, ואפילו התמונות לא שלהם. מה זה קאטפיש את יודעת?"</p>
			<p class="text">"שפמנון? הדגים האלה? נדמה לי שהם מנווטים עם השפם או משהו."</p>
			<p class="text">בל מגלגלת עיניים ומושיטה יד לקחת את הג'וינט, ששוב שכחתי להעביר. "אוי, אלוהים... טוב, בסדר. אז קאטפיש, השפמנון הזה כמו שאת אומרת, זה ביטוי של צעירים לשקרנים מתחזים ברשת. הם מפרסמים תמונות מזויפות, שמות מזויפים, פרופילים מזויפים. רובם רמאים שמחפשים כסף, אבל חלק מהם סתם יצורים פתטיים ששונאים את עצמם ומנסים לפתות אותך בדמות פיקטיבית."</p>
			<p class="text">"אני צוחקת, טמבלית, ברור שאני יודעת מה זה קאטפיש. הייתי חייבת להתמצא בחלק מהדברים האלה בתור אמא. והם גם עולים לי כל הזמן בפייסבוק ואני פשוט מוחקת אותם. אבל בשביל מה פרופיל מזויף באפליקציית דייטים? זה הרי יתברר ברגע שאתם נפגשים."</p>
			<p class="text">"לא... הדושים האלה לא רוצים להיפגש. הם רוצים רק סקסטינג."</p>
			<p class="text">אני מתכווצת רגע, ואז עושה פרצוף נבוך.</p>
			<p class="text">"לא, אני לא מאמינה. את לא עשית אף פעם סקסטינג, אה?"</p>
			<p class="text">"לא. כאילו, בל, הייתי עכשיו עשרות שנים במערכת יחסים עם סוציופת פריג'ידי, וכשנפגשנו הטלפון הנייד עוד היה בחיתוליו. לא ממש היה אז דבר כזה, סקסטינג."</p>
			<p class="text">"האמת, כנראה שכן היה, אבל לך תמיד לקח קצת זמן לקלוט, מאמי. נחזור אחר כך לאמנות הסקסטינג. עכשיו בואי, נפתח את הטלפון שלך ונתחיל לדוג דגים."</p>
			<p class="text">בל מחככת ידיים בחדווה; אנחנו מתיישבות שוב על שולחן העבודה והיא מתחילה להחליק פרופילים. ואיזה אספסוף יש שם. כל כך. הרבה. גברים. מכוערים. בכנות, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה גברים מכוערים במקום אחד, אולי רק כשהייתי יוצאת שיכורה ממועדון השוגרקיובּס בשתיים בבוקר ומגלה אותם אורבים שם, אי שם בנעורי הרחוקים.</p>
			<p class="text">"אה, יפה, הנה אחד," אומרת בל ועוצרת על תמונה של יפיוף בלונדיני, נראה בסביבות תחילת שנות השלושים שלו. זרועות שריריות נאות עם קצת קעקועים בטוב טעם, לסת מרובעת, שיזוף מושלם. והעיניים הירוקות האלה...</p>
			<p class="text">"כן, בבקשה..." אני פחות או יותר מזילה ריר.</p>
			<p class="text">"א־הא! חכי, חכי," היא אומרת.</p>
			<p class="text">היא לוחצת על התמונה ועולות עוד כמה, שבאחת מהן הוא מרים את החולצה וחושף שרירי בטן מושלמים, עם מבט חרמני בעיניו הנוצצות. מאחוריו רואים איזה אתר נופש עם דקלים וביתנים לבנים מרובעים.</p>
			<p class="text">"קאטפיש," קובעת בל.</p>
			<p class="text">"למה? איך את יודעת?"</p>
			<p class="text">"אף אחד לא באמת נראה ככה. אוקיי, הסתייגות<span class="no-break"> —</span> יש גברים שכן נראים ככה. לי היו כמה עם שרירי בטן כאלה, בימי הדייטים שלי. אבל באופן כללי, רק דוגמנים נראים כל כך טוב ומצטלמים במקומות כאלה."</p>
			<p class="text">"אולי הוא בנופש. אולי הוא בקטע של כושר." אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה כדי לשלוח הודעה לאליל השרירי הזה ולעשות את צעדי הראשונים בעולם החדש והאמיץ של סקסטינג רנדומלי.</p>
			<p class="text">"סבירות נמוכה ביותר. אוקיי, כדי להעמיק את החקירה, נבדוק את השם שלו. תקריאי."</p>
			<p class="text">"סטיבן ג'וֹן."</p>
			<p class="text">"מסגיר לחלוטין. שני שמות פרטיים. יש המון פרופילים מזויפים עם שני שמות פרטיים. אין לי מושג למה! זה כנראה כתוב בעמוד הראשון של המדריך לאפס הפתטי."</p>
			<p class="text">"מה את אומרת," אני ממלמלת, ובוחנת את יפה התואר בעין ביקורתית יותר. "מה עוד רומז לך שהוא שפמנון?"</p>
			<p class="text">"אוקיי, נניח שאנחנו נותנות לו ליהנות מהספק, שהוא באמת חתיך בצורה בלתי מתקבלת על הדעת ושהשם המלא שלו מורכב משני שמות פרטיים. בואי נתעמק עוד קצת. הוא גר בלינקולן וטוען שהוא בן ארבעים ושמונה. הוא נראה לך בן ארבעים ושמונה?"</p>
			<p class="text">"לא כמו שום גבר בן ארבעים ושמונה שפגשתי."</p>
			<p class="text">"בדיוק, הם עושים את זה כדי ללכוד נשים מבוגרות. החארות האלה חושבים שהן יותר נואשות מהצעירות. עכשיו שימי לב לבּיו שלו. תקריאי."</p>
			<p class="letterinspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">גברים</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ישרים</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">בלי</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">שקר</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">או</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">בוגד</span><span class="bold CharOverride-6">, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אשתי</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מתה</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">טראגי</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ואני</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מחפש</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אהבת</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">חיים</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ארוכת</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">שנים</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לתת</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לה</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">את</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">כל</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הכסף</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מזומן</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">השקעה</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הדוקה</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">נשבע</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לך</span></p>
			<p class="firstspace">שתינו פורצות בצחוק. "פאק," אני כבר בוכה מרוב צחוק. "יש לו אלרגיה לדקדוק. בוא'נה, להחליק פרופילים זה הבידור הכי מוצלח שהיה לי כבר שנים."</p>
			<p class="text">"את רואה?! ידעתי שתמותי על זה. אוקיי, אז זה נשמע לך כמו סטיבן ג'ון, בן ארבעים ושמונה מלינקולן?" בל אוחזת בדשים של מעיל הצמר שלי ומנערת אותי כדי שאתייחס אליה ברצינות, כשאני עדיין משתנקת מרוב צחוק בגלל <span class="bold _idGenCharOverride-1">ההשקעה</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ההדוקה</span>. "או אולי זה נשמע לך כמו רמאי שאנגלית היא לא שפת האם שלו? ושטוען שהוא מדבר אנגלית שוטפת כי זה תואם את השם האנגלי המזויף שלו?"</p>
			<p class="text">"בסדר, בסדר. אבל נניח שהאנגלית שלו לא כזאת טובה, זאת סיבה לחסום מישהו? באמת!"</p>
			<p class="text">"לא רק בגלל זה. כמו שאמרתי, למתחזים האלה יש המון סימני היכר, כמו למשל שהם מתאהבים בך נואשות מהרגע הראשון, או רוצים שמיד תעברו לאפליקציית צ'אט אחרת, כמו וואטסאפ. וגם, לפעמים הם משתמשים בתמונה של אדם אמיתי, כמו דיוויד גנדי או אפילו פול הוליווד, אם כי אין לי מושג למה שמישהו ירצה להתחזות <span class="bold _idGenCharOverride-1">לו</span>. ובתור עבודה הם רושמים בדרך כלל משהו הומניטרי או סופר־גברי או גם וגם, למשל רופא מנתח בארגון של האו"ם או בצבא ארה"ב. אבל בעניין האנגלית, הבעיה היא לא שהיא לא טובה, אלא שהרבה פעמים זה ניסיון כושל להתחזות לאנשים מארצות דוברות אנגלית. או להפך, הם בכוונה עושים כאילו הם לא יודעים טוב אנגלית, כדי לשחק על הקלף של הסימפטיה."</p>
			<p class="text">"אה, עכשיו הבנתי. זה דווקא מסתדר לי. בפייסבוק ראיתי בוטים כאלה, שמצרפים להודעה קישור או טלפון."</p>
			<p class="text">"כן, גם באפליקציות היכרויות יש. בקיצור, כשתלמדי לזהות בקלות מי הרמאים, תוכלי לבחור אם לחסום ולדווח מיד, או לצ'וטט איתם קצת לפני שחוסמים, לשחק בהם קצת בשביל הצחוקים. זה ממש כיף. לבזבז להם קצת את הזמן, בדיוק כמו שהם מבזבזים זמן למי־יודע־כמה נשים. אבל תמיד תיזהרי. לא כל המתחזים והשקרנים שקופים כמו האידיוט הזה. תסמכי על תחושת הבטן שלך: היא תמיד נכונה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">תמיד</span>. ואל תאמיני לאף מילה שמישהו מהחארות האלה אומר לך עד שאת מאמתת את המידע, וגם אז..."</p>
			<p class="text">"אבל איך בדיוק מאמתים?"</p>
			<p class="text">אנחנו שומעות פתאום את בארני פוצח בסשן צרחות, ואף על פי שבּל יודעת שלקרייג אין שום בעיה להתמודד עם זה, תמיד יש לה רגשי אשמה כשהיא משאירה אותם לבד, ולא עוזר שאני מסבירה לה שזה בסדר.</p>
			<p class="text">"טוב, חזרה לאימהוּת," היא אומרת ומועכת את הג'וינט. שתינו קופצות מהשולחן. "תשמעי, תכתבי לי מחר בערב ואני אסביר לך בדיוק איך מאמתים וכן הלאה. בינתיים תתלבשי יפה ותעשי עוד כמה סלפיז. בפרופילים מוצלחים יש יותר מתמונה אחת. כיביתי לך את ההתראות באפליקציות, אחרת תצאי מדעתך מרוב דינג־דינג־דינג כל הזמן, עם מיליוני ההודעות שתקבלי. ויהיו מיליונים, עוד תראי, את חתיכה שאין דברים כאלה."</p>
			<p class="text">"תודה, חברה שלי," אני אומרת. "על הכול."</p>
			<p class="text">"אה, אין על מה. בזכותך יצאתי קצת מהבית, אפילו אם זה היה רק למחסן. בואי, חוזרים למציאות."</p>
			<p class="text">"חוזרים להעמיד פנים," אני אומרת ופותחת את הדלת, וצינת הלילה נושבת פנימה עם האוויר החורפי. אנחנו יוצאות החוצה לשלג הטרי והנקי, ואז בל תופסת לי את הזרוע ומושכת אותי אליה לחיבוק.</p>
			<p class="text">"קטן עלייך, אחותי," היא אומרת לי בשקט באוזן, ואנחנו מתחבקות. המגע האנושי המנחם מצטרף למכת הקור של האוויר, והעולם האמיתי שוב נראה לי נוכח מדי. הפחד והבדידות אוחזים בי, ואני מתחילה למשוך קצת באפי. בל בוחנת אותי ומבינה שאני עומדת לחטוף התקף רגשנות. אני מביטה בפרצופה המודאג, והאכפתיות שלה מעלה דמעות בעינַי.</p>
			<p class="text">"אל תגידי לי עכשיו שום דבר נחמד!" אני מזהירה, כי אני יודעת שאבכה.</p>
			<p class="text">"אל תהיי עצובה. תכעסי. תזדיין, מאדים, זוכרת? ת"מ!"</p>
			<p class="text">"כן! ת"מ!" אני חוזרת אחריה ורוקעת ברגלי ברוב נחישות, וגם כדי להתחמם.</p>
			<p class="text">"תצעקי את זה. תצעקי את זה אל שמי הלילה, תותחית־על!" צועקת בל ומתחילה לצחוק.</p>
			<p class="text">אני נעמדת בזרועות פרושות לצדדים, מטה את הראש אחורה וצועקת למעלה לשמים, "<span class="bold _idGenCharOverride-1">תזדיין</span><span class="bold CharOverride-6">, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מאדים</span><span class="bold CharOverride-6">!</span>"</p>
			<p class="text">הצרחות של בארני עולות לקרשצ'נדו כדי להתגבר על שלי. אנחנו מסתכלות אל הבית ורואות את קרייג צופה בנו מהחלון, הזאטוט מתפתל בזרועותיו והוא מנסה להבין למה אני צורחת אל תוך הלילה שורה מתוך "להציל את מארק וואטני."</p>
			<p class="text">"הוא חושב לעצמו, 'שוב המטורללות האלה יצאו משליטה'," אני אומרת ואנחנו נוחרות מרוב צחוק ופותחות בדהרה קלה לעבר הדלת האחורית של בל. עוד חיבוק זריז אחרון ואני פונה והולכת סביב הבית, כדי לחזור לדירה שלי. אנחנו גרות במרחק של כמה רחובות זו מזו בלינקולן, ברובע העתיק, האזור של הקתדרלה והמבצר. בל גרה בסמטה קטנה ללא מוצא ליד רחוב סֶסיל. הבית שלה הוא קובייה חמודה מאוד עם ארבעה חלונות ודלת, בדיוק כמו שילדים מציירים. בחוץ יש לה עציצים מלאים בצמחים, ספסל, וגדר קטנה עם שער לרחוב. אני צועדת במרץ לאורך הרחוב שלה, ואז פחות במרץ לאורך מתחם בּיילגייט. כאן אני כבר ממש קרובה הביתה. החנות שלי נמצאת במקום מושלם מבחינת תנועת לקוחות, ברחוב סטיפּ היל (ואם לא ביקרתם בלינקולן, אין לכם דרך לדעת כמה מדויק השם "גבעה תלולה").</p>
			<p class="text">אני נסחבת בכבדות בשלג ומתפכחת מהר מאוד בגלל אוויר הלילה הקר, וגם בגלל המחשבה שאני חוזרת עכשיו לדירה הקטנה והדחוסה הזאת, לבד. מאוחר עכשיו, קרוב לחצות, והרחובות כמעט ריקים. מהר מאוד אני מתחילה להרגיש מסכנה ולרחם על עצמי שאני כרגע לגמרי לבד בעולם. בלי בית, בלי בעל, בלי כסף, בלי ילד בסביבה, ובלי אמא. כשהיא מתה לפני עשר שנים, כל תחושת ביטחון שהיתה לי נעלמה יחד איתה. אבא כבר גר אז בחו"ל לא מעט שנים, ואנחנו כמעט לא בקשר. אבל הבן והבעל שלי היו איתי, והיה לנו בית, והרגשתי בטוחה, בערך. לפחות הרגשתי שיש לי משפחה משלי לטפל בה, ושזה יעסיק אותי ויקל על הגעגועים לאמא (מה שלא קרה, אבל הצלחתי לעבור את זה, אם כי לפעמים תחושת האבל עדיין מזעזעת אותי, ממשית ומפתיעה כמו לגלות פתאום פורץ בבית).</p>
			<p class="text">אבל עכשיו רק אני נשארתי. אני מרגישה שזוויות הפה שלי נמשכות כלפי מטה ועיני מעקצצות מדמעות של רחמים עצמיים. אני מתחילה את הירידה התלולה בסטיפּ היל לכיוון החנות שלי, כשהרגליים שלי מחליקות על משהו ואני מועדת ונוחתת על התחת, מאבדת איזון ונופלת אחורה<span class="no-break"> —</span> וכך מוצאת את עצמי שוכבת על הגב ברחוב, בוהה בשמים המנוקדים פתיתי שלג בראשון בלילה של חודש ינואר, בלי אף אחד שימהר החוצה וימצא אותי, ידאג לי, יבריש ממני קצת את הלכלוך ויניח לפני כוס תה וישאל אם אני בסדר. ולכן אני לא זזה. אבל אז, בזמן שאני שוכבת שם, אני קולטת שגם כשהיה לי מישהו, כשהיה לי את גארת', לא היה לו אכפת מספיק אפילו בשביל לעשות למעני את הדבר הקטן הזה. הוא היה עומד עכשיו ומסתכל עלי ומניד בראשו על הטיפשות שלי. גם בני הזוג שהיו לי לפניו לא היו מי יודע מה נחמדים. עושה רושם שהיה לי כישרון מולד לבחור גברים שחסר להם משהו במוח, בגֶנים, אני מניחה<span class="no-break"> —</span> הגן של האכפתיות, זה שבזכותו אנחנו מסתכלים על אדם אחר ומרגישים אליו אהדה והזדהות.</p>
			<p class="text">הבנים, ואז הגברים, שנטיתי להתאהב בהם, היו מקסימים ושנונים, פיקחים ומרשימים, ופיתו אותי בכישוריהם המילוליים. תמיד התאהבתי מהר, לפני שהספקתי בכלל לתהות אם הם אמיתיים, והקפדתי להתעלם משלל הנורות האדומות שהבהבו בעליצות סביבם. בעצם, בפעם האחרונה שהייתי פנויה, לפני יותר משני עשורים, לא דיברו בכלל על נורות אדומות. היום יש יותר מודעות לנרקיסיסטים ולשתלטנות ולכל החרא הזה שאנשים במערכות יחסים מתעללות מתמודדים איתו. וברגע שמתאהבים, מסכימים לסבול את זה, כי הרי אוהבים את המתעלל. וגם כי הוא עושה את זה בהדרגה, לפחות אם הוא מהסוג המתוחכם.</p>
			<p class="text">זה כמו הסיפור על הצפרדע בסיר: אם המים מתחממים לאט־לאט, את לא קולטת שמבשלים אותך. זה קורה כל כך בהדרגה, עוד קצת ועוד קצת, במשך שנים<span class="no-break"> —</span> ההערות האגביות, המקטינות, הלעג, השליטה, ההשמצה של המשפחה והחברים שלך, הבידוד והתלות שהולכים וגדלים<span class="no-break"> —</span> עד שהמים רותחים בלי ששמת לב בכלל. התרגלת לאומללוּת.</p>
			<p class="text">כלומר, עד לרגע שאת יוצאת משם. ועכשיו, שיצאתי, אני יכולה להסתכל אחורה על שני העשורים האלה עם גארת' ולחשוב לעצמי, איך זה יכול להיות שלא ראיתי? איך יכולתי לחשוב שזה נורמלי, להיות עצובה ומפוחדת בביתי־שלי? ההיחלצות שלי התחילה בתור תהליך הדרגתי: רגעים קטנים שבהם עמדתי על שלי, ואז, כתוצאה מזה, מספר גדול יותר של ויכוחים, ואז ההארה שזה לא חייב להיות ככה, אני לא מוכרחה לחיות ככה את שארית חיי. בקיץ שעבר הודעתי לו לראשונה שאני מתכוונת להיפרד ממנו ברגע שנצליח להתארגן, ממש לפני שג'יי יעבור ללמוד באוניברסיטה. בשלב הזה כבר הייתי די בטוחה שיש לפרצוף־תחת מישהי אחרת, אבל הוא לא הודה בזה בשום שלב. העמדנו את הבית למכירה ואני התחלתי לחפש חנות להשכרה, ושכרנו עורך דין לטפל בגירושים. בשבועות הראשונים של ספטמבר הכול התקדם כמו שצריך ואני חשבתי, יופי, אנחנו מסוגלים להתגרש בטוב. אבל אז משהו אצלו כנראה השתבש, וככל שהמכתבים והמיילים בענייני הגירושים ומכירת הבית הלכו והצטברו, גארת' נהיה יותר ויותר דרמטי והפכפך, ברמה כזאת שפחדתי ממנו יותר משפחדתי בכל השנים שבהן חייתי <span class="bold _idGenCharOverride-1">תחת</span><span class="bold CharOverride-6"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">עינו</span>, כמו שכתוב ב"סיפורה של שפחה". בדצמבר כבר הייתי חתומה על חוזה השכירות של החנות ותכננתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לסחוב עוד חג מולד משפחתי אחד, לזכר הזמנים הטובים. אבל לא. הייתי חייבת לשלוף את עצמי משם ולהגיע למקום שארגיש בו בטוחה. וגם אז, כשהייתי חופשייה, וציפיתי שהמכירה של הבית תיתן לי בסיס לבנות את השלב הבא של חיי, גיליתי שגארת' הסתיר ממני חוב שלא ישאיר לנו כלום מהכסף שנקבל על הבית. אז אחרי כל השנים שהיינו יחד וגרנו בבית הזה יחד ושיפצנו אותו וילדתי לו בן, נשארתי בלי כלום. אף פרוטה. כן, הצפרדע קפצה מהמים. תודה לאל. אבל לצפרדע הזו אין שום ביטחון כלכלי בשביל עתידה הקטן והצפרדעי.</p>
			<p class="text">אני שוכבת על הגב בשלג שברחוב, בוהה בשמים וחושבת על עצמי בתפקיד הצפרדע ההיא, שמתבשלת אט־אט למוות. אבל לפחות קפצתי מהסיר בסופו של דבר. אמנם אני שוכבת על הגב ברחוב, בבדידות עצומה, בלי פנסיה ובלי חסכונות, קטנה וזניחה מתחת לכוכבים האדישים ולפתיתי השלג שנוחתים לי בקלילות על הפרצוף, אבל לפחות אני חופשייה.</p>
			<p class="text">"תזדיין, מאדים," אני אומרת בקרקור צרוד. אני כבר לא האישה ההיא. אני האישה שחילצה את עצמה. ועכשיו שהשתחררתי סוף־סוף, אני הולכת לכייף. אני הולכת להתלבש על האפליקציות האלה ולעשות חיים. כלומר, ברגע שאצליח לקום מהרביצה הזאת על התחת בשלג.</p>
			<p class="text">אני קמה במאמץ וגוררת את עצמי לאורך הסמטה שלצד החנות. אני עולה במדרגות האחוריות, פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. בדירה קר, כי החימום כבה לפני שעות. אני רטובה ממרבץ השלג שלי ורועדת, אז אני צונחת לספה לבושה לגמרי בסרבל ג'ינס, סוודר, כפפות, צעיף וכובע עם פונפון, ואחר כך עושה טעות ונשכבת, עם הראש על הכרית שג'יי נתן לי ליום ההולדת האחרון, כרית עם פאייטים מתחלפים שבכיוון אחד הם כסופים, וכשמחליקים אותם בכיוון ההפוך מופיעה הכתובת <span class="bold _idGenCharOverride-1">מה</span><span class="bold CharOverride-6">, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לעזאזל</span><span class="bold CharOverride-6">?</span> ומעליה תמונה של פו הדב עם פרצוף מבולבל. תוך שניות אני ישנה.</p>
			<p class="text">ושם אני מתעוררת בבוקר, כשדפיקות עיקשות על דלת הדירה מושכות אותי מתוך השינה. אני נאבקת לפקוח עיניים, ומרגישה דקירות קטנות בלחי שמאל. נרדמתי על כרית הפאייטים, והבני־זונות הקטנים היו נעוצים לי בפרצוף כל הלילה. כנראה שהייתי לגמרי מותשת (ומסטולה) אם ישנתי כל כך חזק.</p>
			<p class="text">הדפיקות נמשכות אז אני מתיישבת בבת אחת וכושלת אל הדלת, כשאני מציינת לעצמי במעורפל שהיום יום שני והחנות סגורה בימי שני, כך שלפחות אני לא מאחרת לפתוח אותה. הדפיקות מתחזקות והמוח שלי מתחיל להריץ אפשרויות (זאת המשטרה? באו להודיע לי שג'יי נעדר או נפצע או נהרג??? או אולי המשלוח מאמזון עם הספר שהזמנתי, "איך להיות אופטימי"?). אני פותחת את הדלת בתנופה ובפתח עומד לו פרצוף־תחת, לבוש ומצוחצח למשעי. ומולו אני, בסרבל, סוודר, כפפות, צעיף וכובע פונפון. הוא מסתכל עלי כאילו הרגע מצא שערת ערווה בספגטי קרבונרה שלו.</p>
		</div>
	

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
היכרויות קומדיה רומנטית רומנטיקה עכשווית גירושים ופרידות רומנטיקה שנונה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!