המקוללים 1 הקללה של ראיין
רומן פנטזיה רומנטית אפל וממכר.
ראיין אלורן נולד לתוך שושלת אצולה עתיקה, עם עתיד מתוכנן מראש – נישואי נוחות, חיים מסודרים ושקטים. אבל כשקללה אפלה בת מאות שנים מתעוררת לחיים, הוא מגלה שהגורל שלו כבר נחתם מזמן. בין מאבק פנימי לבין כוחות חיצוניים שמאיימים לכלותו, ראיין נקרע בין חובתו למשפחתו לבין הרצון להשתחרר מהשלשלאות שכובלות אותו.

למי שאוהבים רומנטיקה אפלה, קללות עתיקות ותשוקה אסורה
כשהיא מופיעה – זרה לעולמו אך קרובה ללבו – ראיין מוצא סיבה להילחם. אך אהבה לא תמיד מצילה, ולפעמים היא רק מעמיקה את התהום. ”הקללה של ראיין” הוא הספר הראשון בדואט ”המקוללים”, וניתן לקרוא אותו גם כספר יחיד. זהו סיפור סוחף של תשוקה, גורל וקרב על חופש אמיתי – מושלם לחובבי פנטזיה רומנטית אפלה עם עומק רגשי ודמויות בלתי נשכחות.
שם: המקוללים 1 הקללה של ראיין
מחבר/ת: חן דפ
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 010130001
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer004">
					
				</div>
			</div>
			<h2 id="_idParaDest-6" class="ChapterSplit">פרק 1</h2>
			<h6 class="small">כעבור 300 שנה</h6>
			<h3 class="above">קְיֵירָה</h3>
			<p class="firstspace">עדיין בוקר, ואני כבר מרגישה מותשת.</p>
			<p class="text">זה לא קשור בהכרח לשעה שבה קמתי, אלא יותר לעומס הבלתי פוסק של מחשבות, סידורים ומשימות שאי־אפשר באמת לברוח מהן. אני גרה בעיירה קטנה עם אימא, אבא ואחותי הקטנה, אבל בפועל מבלה חלק משמעותי מהזמן באחוזה של משפחת טאירי, שם אני מסייעת במשק הבית ולפעמים גם זוכה ללמוד מעט ספרות, נימוסים והליכות ביחד עם לוֹרֵין.</p>
			<p class="text">"נרדמת בעמידה, מיס איוור?" קולה המעט צווחני של גברת לנדון מהדהד לאורך הפרוזדור.</p>
			<p class="text">"לא, גברתי," אני עונה מייד, מזדקפת ומנסה לאמץ מראה קשוב. זה דורש ממני יותר כוחות ממה שיש לי כרגע.</p>
			<p class="text">"זה לא מקום להירדם בו," היא מוסיפה בנוקשות. "תודי לאדון טאירי שבכלל הסכים להעסיק אותך."</p>
			<p class="text">אני נושכת שפתיים ומבליגה. אסור לי לענות בחוצפה. עמוק בפנים אני יודעת שאני חייבת תודה גדולה ללורין ולמשפחתה, שדאגו שאקבל את המשרה הזאת. לא בכל יום זוכים לאמון כזה - בטח לא מישהי מהמעמד שלי.</p>
			<p class="text">לורין טאירי, חברתי הטובה ביותר, היא לא רק בת למשפחה העשירה ביותר בסביבה, היא גם חכמה, יפהפייה ומעל הכול - בעלת לב רחב. בעוד אחרים במעמדה אפילו לא טורחים להחליף איתי מילה, ללורין פשוט לא אכפת מהייחוס שלי. היא מתעקשת שארגיש באחוזה כמו בבית שלי, בעוד אני מתעקשת להרוויח את מקומי ולא לחיות על חשבון אחרים.</p>
			<p class="text">מחשבותיי נודדות לרגע, אבל אני מתעשתת וממשיכה לעבוד. אומנם אדון טאירי הדגיש שאני תמיד מוזמנת להגיע כאורחת של המשפחה, אך אני לא מעוניינת בנדבות. מבחינתי, זאת הדרך הכי מכובדת לפרנס את עצמי, לדאוג לאימי ולאחותי ולשמור על כבודי.</p>
			<p class="text">במהלך היום אני מנקה אבק ממדפי הספרים הרבים, מסדרת את חדרי המגורים, מחליפה מצעים במיטות האפיריון הגדולות ומכבסת ותולה אותם לייבוש בשמש. אני יודעת שאני מקבלת את המטלות הקלות ביותר כדי שלא אעבוד קשה מדי, ואני מודה על כך בליבי ללורין ולאביה.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-6"><span class="bold CharOverride-1"> </span></h6>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer005">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">אני מסיטה את מבטי מהרצפה הרטובה, ורואה את לורין צועדת לעברי. שערה הזהוב מסודר בקפידה, עיניה החומות משדרות רוך והתרגשות, ושפתיה התפוחות נמתחות לחיוך כשהיא מבחינה בי.</p>
			<p class="text">"חיפשתי אותך!" היא קוראת בקול, מנופפת בידה.</p>
			<p class="text">אם לא הייתי רואה את השמלות המהודרות שלה, לעולם לא הייתי מנחשת שהיא בת אצולה. יש בה משהו כל כך נינוח, נגיש, אמיתי.</p>
			<p class="text">"אני כאן," אני עונה, מניחה את הסמרטוט והדלי בצד. שרירי הזרוע שלי תפוסים מהקרצוף, אבל זה לא הזמן להתלונן.</p>
			<p class="text">לורין סוקרת אותי, מלמעלה למטה, במבט דואג. "את נראית עייפה, קיי. את עובדת קשה מדי, כבר אמרתי לך שאת לא חייבת לעשות את כל זה."</p>
			<p class="text">אני נאנחת בקול. "ואני כבר אמרתי לך שאני מעריכה את הדאגה, אבל אני בסדר, באמת. יש לי הרבה מזל שאני יכולה לעבוד באחוזה חמימה ולא במפעלים בקור מקפיא." אני מחייכת אליה חיוך קטן.</p>
			<p class="text">"ובכל זאת, את לא צריכה לעבוד בכלל. המטלות שלך מעכשיו יהיו לשעשע אותי כשאני משתעממת," היא אומרת בצחקוק קליל.</p>
			<p class="text">"אני לא טפילה, לורין," אני משיבה בחדות.</p>
			<p class="text">חיוכה מתפוגג לרגע, אך היא מעלה אותו בחזרה במהירות. "כמובן שלא!" היא פוטרת אותי בתנועת יד. "פשוט קשה לי לראות אותך ככה, זה הכול."</p>
			<p class="text">אני מחייכת בחמימות. "אני יודעת, אבל אני באמת בסדר. אני מבטיחה."</p>
			<p class="text">"עכשיו תניחי לסמרטוט ולכי להתארגן. אנחנו נפגשות הערב עם רַאיֶין וחברים שלו לארוחת ערב, ואני לא רוצה שהם ידעו שאת עובדת כאן. אולי אחד מהם הוא בעל פוטנציאלי עבורך." היא אוחזת בידי ומובילה אותי במסדרון לעבר חדרה.</p>
			<p class="text">אני פורצת בצחוק. "אחד מחבריו של לורד אָלוֹרֶן השלושה־עשר הוא בעל פוטנציאלי עבורי? את שומעת את עצמך?"</p>
			<p class="text">לורין מצמצמת את עיניה ומשחררת אנחה קטנה של תסכול. "קיירה, את בת החסות של אבא שלי. אנשים יעשו הרבה כדי להיות קשורים למשפחה שלי, ואת חלק ממנה... למרות שאת מתעקשת לעבוד, מאיזושהי סיבה שאני לא מבינה."</p>
			<p class="text">אני מגלגלת עיניים בייאוש. הסברתי לה כבר אינספור פעמים למה אני מעדיפה להרוויח את כספי בעצמי, והיא מתעלמת מההסברים, פעם אחר פעם.</p>
			<p class="text">"לורין, הדבר היחיד שהחברים של ראיין יעשו זה ללעוג לי."</p>
			<p class="text">"קיירה, בבקשה," היא מצמידה את כפות ידיה זו לזו בתחינה. "תבואי איתי. אני לא רוצה להתרועע איתם לבד. תחשבי שאת פשוט מארחת לי חברה, טוב?"</p>
			<p class="text">היא לא מחכה לתשובה. באותה קלילות מלכותית שמאפיינת אותה, היא ממשיכה להוביל אותי במסדרון. לורין תמיד נראית כאילו צעדה זה עתה מתוך ציור - שמלתה מונחת על גופה בצורה מושלמת, תסרוקתה מהודקת ברישול אלגנטי, וההליכה שלה משדרת ביטחון שקט שנובע מהחינוך שקיבלה. לא שאני מאוד שונה ממנה. כבר שנים שהנרי, אביה של לורין, דואג שגם אני אקבל שיעורי הליכות ונימוסים.</p>
			<p class="text">אבל בעוד שאצלה הכול נראה טבעי וחינני, אני רוב הזמן מרגישה שאני חיה חיים כפולים. מצד אחד אני קיירה איוור, הבחורה מהבקתה הפשוטה בשכונת העוני. ומצד שני, ליידי קיירה, בת חסותו של הנרי טאירי.</p>
			<p class="text">כבר שנים שלורין גוררת אותי למסיבות חברתיות, אירועי צדקה ונשפים מקומיים, והיא תמיד מציגה אותי כאחותה. היא דרשה, ועדיין מתעקשת, שלא אספר לאף אחד שאני עובדת באחוזה במשק הבית. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני כל כך מתאמצת? למה אני לא מסוגלת פשוט לתת ללורין ולמשפחתה להעניק לי חיים אחרים?</p>
			<p class="text">"קדימה," היא קוראת פתאום, קוטעת את מחשבותיי. אנחנו נכנסות אל חדרה, והיא מייד מובילה אותי אל חדר האמבטיה הצמוד. "אנחנו צריכות לצאת בקרוב, ואני מקווה שתופיעי קצת יותר... רעננה," היא מחווה בידה לעבר האמבטיה שהוכנה מראש.</p>
			<p class="text">"טוב, את הרי יודעת שאני לעולם לא אוותר על אמבטיה," אני משיבה. עד שאני מתפשטת, האדים כבר ממלאים את החלל הקטן.</p>
			<p class="text">עיניי סורקות את ברזי הנחושת המבהיקים, את האריחים הלבנים כסופים שעל הקירות, ואת רצפת השיש האפורה שמחזירה את האור בהשתקפות רכה. לא משנה כמה פעמים ביקרתי כאן לפני נשפים ומסיבות, בכל פעם אני מתפעלת מחדש מכל הפאר והיופי הזה.</p>
			<p class="text">בשלב מסוים, בעודי שקועה בתוך המים החמים, אני שומעת צעדים קלילים בחדר הסמוך, כנראה לורין, או אחת המשרתות. אני לא פוקחת את העיניים, אין לי כוח לדבר עם אף אחד. אני רק רוצה ליהנות מהרגע הקצר הזה. החום, הריחות הנעימים, והתחושה שהלב שלי סוף־סוף נרגע מהמרוץ האינסופי.</p>
			<p class="text">אחרי שאני מסיימת לשטוף את שערי ולסבן את הגוף, אני יוצאת בתנועות עצלות, נעמדת על שטיח אפרפר רך ופרוותי, ועוטפת את עצמי במגבת עבה. במראה שעל הקיר אני רואה את הסומק הקל שעלה על הלחיים שלי - חום המים והפינוק הזה עושים לי טוב.</p>
			<p class="text">"נו, איך היה?" אני שומעת את לורין מאחוריי, ואני כמעט קופצת מרוב בהלה. היא נשענת על המשקוף, חיוך קטן ומתגרה בזווית שפתיה.</p>
			<p class="text">"כמעט נרדמתי," אני מודה, חצי מבוהלת. "אבל זה היה שווה כל רגע."</p>
			<p class="text">החיוך שלה אומר שהיא לגמרי ציפתה לזה. "אני שמחה. בואי, נלך להתארגן."</p>
			<p class="text">מחדר האמבטיה היא פותחת את הדלת המובילה לחדר הארונות. כשאני נכנסת לחדר, אני מגלה שלורין הוציאה את השמלות המפוארות שלה, וברור לי שלא יכול להיות שמחכה לנו רק ארוחת ערב.</p>
			<p class="text">כל השמלות תלויות על המתלים, מגוון זוגות נעליים בצבעים תואמים מסודרים מתחת לכל שמלה, נוסף על סיכות, סרטים, ומגוון סמקים מיוחדים - הכול בשלל צבעים מסודר בקפידה על שידת ההתארגנות.</p>
			<p class="text">ארבע משרתות ממתינות לנו, דרוכות, ותחושת לחץ מתהדקת במרכז החזה שלי.</p>
			<p class="text">מה בדיוק קורה הערב?</p>
			<p class="text">"לורין, אמרת שיש ארוחת ערב. לא אמרת נשף." אני נושמת עמוק.</p>
			<p class="text">"ארוחת ערב, נשף, אלה סתם דקויות," היא פוטרת אותי ופונה לרפרף ולעבור על השמלות.</p>
			<p class="text">"לורין! רימית אותי!" אני אומרת בחיוך חצי מתרעם. זאת גם אשמתי. הייתי צריכה להבין לבד.</p>
			<p class="text">לורין מנסה לעצור את צחוקה, אבל ללא הצלחה. היא פורצת בצחוק מתגלגל.</p>
			<p class="text">"נכון, את צודקת, קצת רימיתי אותך. יש נשף קטן בטירת אלורן, ואת כמובן האורחת שלי."</p>
			<p class="text">האוויר יוצא מריאותיי, אני לחלוטין לא מעוניינת לבלות ערב בטירה הזאת. רק המראה שלה מרחוק, עם קווי המתאר הכהים של הצריחים הגבוהים הנבלעים בערפל, גורם לעורי לסמור. וכשמתווסף לכך אור חיוור שבוקע לעיתים מהחלונות הגבוהים - זה מספיק כדי להעביר בי צמרמורת פחד.</p>
			<p class="text">"לורין -"</p>
			<p class="text">"לא!" היא קוטעת אותי. "את לא תתחמקי מזה, קיירה. אני לא אתן לך."</p>
			<p class="text">"את מתישה," אני נאנחת. זאת מלחמה אבודה מראש, אז אני מחליטה לוותר.</p>
			<p class="text">היא מצחקקת ונעלמת בין השמלות, מחפשת את האחת שתגרום לה להתבלט מעל כולם.</p>
			<p class="text">"זאת נראית מתאימה עבורי," היא מורידה שמלה זהובה מהקולב. "חכי לי כאן כשאמדוד אותה."</p>
			<p class="text">היא נכנסת לתא ההלבשה עם שתיים מהמשרתות. כשהיא יוצאת, היא לבושה בשמלה זהובה יפהפייה. השמלה מעוטרת באבנים קטנות, שמקנות לה ברק עדין ויוקרתי. מחשוף המחוך, שמעוצב בצורת לב עם כתפיות דקות, מדגיש את עצמות הבריח והצוואר. בד השמלה מחבק את גופה בצורה מושלמת, והצבע הזהוב מתאים בדיוק לצבע שערה. כולה מקרינה הוד ואצילות.</p>
			<p class="text">"וואו, לורין, היא מושלמת," אני מחמיאה לה.</p>
			<p class="text">היא מנופפת בשערה בהתנשאות מעושה. "תודה, קיי. עכשיו תורך."</p>
			<p class="text">לאחר פשפוש נוסף בין השמלות, היא שולפת שמלה בצבע ירוק רך. מחשוף השמלה נשפך ברכות וחושף את עצמות הבריח ומשם משתפל אל הכתפיים בקווים אלגנטיים. חוטי זהב דקיקים שזורים בבד, מנצנצים באור הרך. המחוך נסגר בגב בלולאות זהב ובחוט עדין שנקשר בדיוק מושלם. החצאית נשפכת ברכות, נעה עם הגוף בזרימה טבעית - יוקרתית ומרהיבה.</p>
			<p class="text">"לורין, היא מרהיבה!" אני כמעט צווחת מהתרגשות.</p>
			<p class="text">"נכון?" היא מתלהבת לא פחות ממני. "קדימה, תמדדי אותה."</p>
			<p class="text">אחת המשרתות עוזרת לי ללבוש את השמלה. אני מחליקה לתוכה בזהירות, מרגישה את המגע הרך של הבד היקר על עורי. המשרתת מהדקת את המחוך בגב, שוזרת את חוט הזהב בין הלולאות באצבעות מיומנות. אני נושמת עמוק, מרגישה איך השמלה מחבקת אותי. לא הדוק מדי, אך מספיק כדי לעצב את גזרתי באלגנטיות טבעית.</p>
			<p class="text">אני פונה אל המראה, והמראה גורם לליבי להחסיר פעימה.</p>
			<p class="text">גון העלים הרענן מחמיא לגון עורי הבהיר, מדגיש את עיניי הכחולות, שנעשות לפתע ירוקות יותר, ונראה שהן זוהרות יותר בתוך מסגרת שערי השחור. חוטי הזהב מעניקים לי הילה כמעט חלומית. המחשוף מדגיש בעדינות את קימורי הכתפיים ואת עצמות הבריח, לא חשוף מדי, אך עם נוכחות שקשה להתעלם ממנה. החצאית הארוכה, המדגישה את מותניי הצרים, נופלת בקווים מושלמים ומחליקה סביבי באלגנטיות נינוחה.</p>
			<p class="text">אני לא נראית כמו עצמי, ועם זאת, גם לא לגמרי זרה.</p>
			<p class="text">אני לא מיוחדת, או יפהפייה כמו לורין, במיוחד לא כשאני לובשת סחבות ושערי אסוף ברישול. אבל עכשיו, בתוך השמלה הזאת, אני... שונה. יפה אפילו. לרגע קט אני שייכת באמת לעולם הזה, של אחוזות, נשפים, יוקרה.</p>
			<p class="text">אני משפילה את המבט, מעבירה ברכות יד על בד השמלה.</p>
			<p class="text">"לורין..." אני לוחשת, כמעט מהססת.</p>
			<p class="text">"כן?" היא מחייכת אליי דרך ההשתקפות במראה, עיניה נוצצות.</p>
			<p class="text">"אני לא..." אני עוצרת. אין לי מושג איך לסיים את המשפט.</p>
			<p class="text">אבל לורין לא מחכה שאמצא את המילים. היא תופסת את ידי בהתלהבות.</p>
			<p class="text">"את נראית נפלא," היא אומרת בפשטות. "עכשיו בואי. צריך לטפל לנו בשיער." היא מוסיפה בקריצה.</p>
			<p class="text">אנחנו מתיישבות מול שידת ההתארגנות. המשרתות ניגשות, מעצבות לנו את השיער בקפידה, דואגות ששום שערה לא תזוז ממקומה.</p>
			<p class="text">השיער שלי, שחור וארוך, מגיע עד המותניים. המשרתת מסלסלת אותו בין אצבעותיה במיומנות ואחר כך אוספת אותו למעלה בתסרוקת מתוחכמת. בזמן שהיא מסדרת את שערי, אני מביטה במראה ושמה לב שוב עד כמה אני שונה מלורין.</p>
			<p class="text">אומנם עצמות לחיי גבוהות, אך הן לא בולטות כמו שלה. עיניה חומות־זהובות כדבש, עגולות ומתוקות, בעוד שלי כחולות, צרות, ותמיד הרגשתי שהן בעלות מראה מעט זדוני. שפתיה תפוחות ורחבות, בעוד שלי מעוגלות ודקות יותר. אנחנו כמו יום ולילה, שמש וירח.</p>
			<p class="text">לורין מדברת בלי הפסקה, כולה נרגשת לקראת הנשף. כפי שחשדתי, זה אכן נשף, ונראה שהערב הזה הולך להיות מיוחד. היא מדברת על ראיין, וכמה היא משתוקקת לפגוש אותו, אף שראתה אותו רק לפני כמה ימים. אני מחייכת, מהנהנת ומעודדת אותה, אך בפנים החרדה מזדחלת בגופי.</p>
			<p class="text">פגשתי את ראיין פעמים בודדות בלבד, וגם אז רק מרחוק ולרגעים ספורים. אך התחושה המוזרה שהותיר בי ליוותה אותי מספר ימים אחרי כל מפגש, ואני מקווה שלא אצטרך להיות בקרבתו יותר מדי. זאת תחושה שאני לא רוצה להרגיש, במיוחד לא עם בעלה לעתיד של לורין.</p>
			<p class="text">המשרתות מסיימות לסדר את שערנו - של לורין נאסף לתלתלים רכים בעזרת סיכות נוצצות, ושלי אסוף על קודקודי בצורה כמעט מלכותית. שפתיי משוחות בצבע אדמדם שמוסיף סומק ללחיי ואני נראית אצילה מלידה. אני די בטוחה שאף אחד לא יעלה בדעתו שנולדתי למשפחה ענייה.</p>
			<p class="text">אנחנו יורדות במדרגות האחוזה אל הקומה התחתונה. המדרגות עשויות שיש כהה, ומכוסות שטיח רך שמונע החלקה ומוסיף יוקרה לגרם הארוך. אני מעבירה את אצבעותיי על המעקה המגולף - העץ כהה, כמעט שחור, וסלסולי הגפן החקוקים בו מרגישים כמו שורות ישנות מסיפור שנשכח.</p>
			<p class="text">אור נרות מהבהב על הקירות הגבוהים, העטויים טפטים בגוני שמנת, רקומים פרחי זהב עדינים ודקיקים. לאורך המסדרון ציורי שמן ישנים של דמויות רציניות עם עיניים כהות, מביטים בנו, עוקבים אחר כל צעד. המסגרות המוזהבות מרככות את הרצינות הזאת.</p>
			<p class="text">אביה של לורין, אימה ואחיה הגדול דוֹרִיאָן ממתינים לנו במבואה הגדולה.</p>
			<p class="text">הנרי הוא הראשון לפנות אלינו. "לורין, קיירה, אתן נראות נהדר," הוא אומר בחיוך חמים.</p>
			<p class="text">"נהדר?" מרגרט, אימה של לורין, קוראת. "הן נראות כמו נסיכות!"</p>
			<p class="text">אני מחייכת בביישנות בשעה שלורין נושקת להוריה.</p>
			<p class="text">"את נראית טוב, אחותי," אומר דוריאן ונושק ללורין על לחייה. ואז הוא מביט בי. "קיירה, את נראית... יפהפייה," הוא מוסיף ונושק גם על לחיי.</p>
			<p class="text">"תודה," אני ממלמלת, מרגישה איך לחיי נצבעות בגוון אדום.</p>
			<p class="text">"טוב, הכרכרות מחכות לנו," הנרי מכריז. "לורין, קיירה ודוריאן, אתם תגיעו יחד. אימא ואני נגיע בכרכרה נפרדת."</p>
			<p class="text">דלת האחוזה נפתחת בידי משרת, והאוויר הקר מכה בי במהירות. אנחנו מתקדמים לעבר הכרכרה הממתינה, שאליה רתומים שני סוסים כהים. הם עומדים דרוכים, מחכים לדהור לעבר טירת אלורן.</p>
			<p class="text">משרת נוסף עוזר לנו לעלות אל הכרכרה וחום נעים מקדם את פנינו, ניגוד מרגיע לקור העז שבחוץ. מושבי הקטיפה בצבע יין עמוק רכים ומזמינים, הווילונות הכהים, הרקומים בדוגמה עדינה של גפנים כסופות, מכסים את החלונות אך משאירים חלק קטן פתוח כדי שנוכל לראות את הנוף. אנחנו מתיישבים בנוחות, ואני מאפשרת לעצמי לשקוע לתוך העור הרך והמחמם, עוקבת בעיניים אחר קו האופק, שמתחיל להיטשטש כשגלגלי הכרכרה נעים קדימה.</p>
			<p class="text">הנסיעה לטירת אלורן נמשכת דקות ספורות בלבד, וכשאנחנו מגיעים, לורין פונה לדוריאן. "תוכל בבקשה לחכות בחוץ רגע?" היא מבקשת. "אני מעוניינת לדבר עם קיירה בפרטיות."</p>
			<p class="text">דוריאן מהנהן ויוצא מהכרכרה.</p>
			<p class="text">לורין אוחזת בשתי ידיי, מבטה רציני. "קיירה, תבטיחי לי שהערב תתנהגי כ'ליידי קיירה', בבקשה."</p>
			<p class="text">"למה את מתכוונת?" אני שואלת, מבולבלת.</p>
			<p class="text">לורין מגלגלת את עיניה. "אל תיתממי. בכל נשף את נצמדת לקיר ונמנעת משיחות, והערב אני לא אתן לך לעשות את זה. הפעם את תהיי פרפר חברתי. תבטיחי לי."</p>
			<p class="text">"אולי תסבירי לי למה הנשף הזה כל כך חשוב? במה הוא שונה?" אני באמת לא מבינה.</p>
			<p class="text">"בניגוד לשאר הפעמים, הפעם כל החברים של ראיין יהיו שם, והם מחזרים פוטנציאליים בשבילך. אף אחד לא ייגש לדבר עם מישהי שלא מוציאה מילה מהפה. פשוט תהיי את, בדיוק כפי שאת איתי, והכול יהיה מושלם."</p>
			<p class="text">אני מביטה בעיניה והתקווה שלה כל כך בולטת וגלויה, שהיא מחלחלת גם אליי.</p>
			<p class="text">"אני מבטיחה, לורי," אני לוחשת, כמעט נאנחת מההקלה שבהחלטה הזאת, לתת סיכוי אמיתי לערב הזה. היא לוחצת את כף ידי בחום, ואנחנו יורדות מהכרכרה.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-6"><span class="bold CharOverride-1"> </span></h6>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer006">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">ברגע שכפות רגליי פוגשות בקרקע, אני מתקשה להסתיר את ההלם שמתפשט בי. חשבתי שאני מכירה עושר, גדלתי באחוזה של משפחת טאירי, אבל המקום הזה הוא סיפור אחר לחלוטין.</p>
			<p class="text">החצר עצומה, מוקפת חומות אבן עתיקות. מגדלים מתנשאים מעלינו - גבוהים כל כך, שעליי להטות את ראשי לאחור, במידה כמעט בלתי אפשרית, כדי לראות את ראשם. האורות שבוקעים מהחלונות הרבים יוצרים משחקי אור וצל על הקירות. האוויר צונן, כמעט צורב. ישנה תחושה שהטירה עצמה פולטת ענן קור.</p>
			<p class="text">"זה... מטורף," אני ממלמלת, אוחזת בחוזקה ביד אחת בחצאית השמלה ומרימה אותה מעט מעל הקרקע כדי שאוכל לפסוע בנוחות בתוך כל הגודל והיופי המאיימים.</p>
			<p class="text">לורין לופתת את ידי השנייה, נראה שהיא חשה בחוסר הביטחון שגואה בי. "ידעתי שתגיבי ככה," היא אומרת בחיוך קטן. "גם אני הרגשתי כך כשהגעתי לכאן לראשונה."</p>
			<p class="text">לא העליתי בדעתי שמדובר בטירה בסדר גודל כזה. ידעתי שהיא מרשימה, אבל מקרוב היא נראית עצומה, כמעט מאיימת, כמו נלקחה מתוך סיפור אגדה, אבל אגדה עם ניחוח אפל שנדבק לריאות ומסרב להיעלם.</p>
			<p class="text">צלילי מוזיקה רכה בוקעים מתוך האחוזה, נמהלים בקול פרסות הסוסים על האבנים ובפרצי צחוק רחוקים. יש רגע קטן שבו נדמה לי שאני מכירה את המקום הזה, אך אני מתנערת מהתחושה במהירות.</p>
			<p class="text">משהו במבנה האבן העתיק, אולי העיטורים על הקירות שנראים כמו רונות עתיקות, אולי הצללים שנספגים בין קימורי הצריחים, גורמים לי צמרמורת. כמו זיכרון עמום שמרחף בקצה התודעה ומנסה לצוף. אבל זה לא הגיוני, איך אני יכולה לזכור מקום שמעולם לא ביקרתי בו?</p>
			<p class="text">"את בסדר?" לורין לוחשת, שולחת לעברי מבט בוחן. היא, כרגיל, נראית בטוחה בעצמה גם כשהיא מוקפת במבנים אדירים שיכולים לגרום לכל אחד אחר להרגיש זעיר. השמלה הזהובה מדגישה את הזוהר הטבעי שלה, גורמת לה להיראות מוארת בתוך הרקע הקודר.</p>
			<p class="text">"כן... פשוט המקום הזה..." אני בולעת רוק, "...הוא כל כך גדול... ויש לי תחושה מוזרה שכבר עברתי כאן פעם, או שאולי חלמתי עליו."</p>
			<p class="text">"טוב, זה באמת מקום שנוצר מחלומות... או מסיוטים." לורין מצחקקת, ואני משיבה לה בצחוק קטן משלי, מנסה להסתיר את סערת הרגשות שלי.</p>
			<p class="text">שני משרתים במדים מגוהצים, עם כפפות לבנות, מקבלים את פנינו בקידה קצרה. "אדוני, גבירותיי."</p>
			<p class="text">אני חוצה את סף הדלת, וברגע שאני נכנסת אל בין הקירות העבים הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר.</p>
			<p class="text">לורין מוסרת את מעילה לאחת המשרתות ומביטה בי. "תורידי גם את. אל תדאגי, בטוח כאן."</p>
			<p class="text">אני מהנהנת ומשילה מעליי את שכמיית הצמר, חושפת את שמלת הערב הירוקה.</p>
			<p class="text">אני מביטה סביב ומופתעת מגודל הטירה. התקרה גבוהה, קמרונות אבן מעוטרים שמסתיימים בעמודי שיש. שטיח ארוך בגוני יין כהה פרוס לאורך הרצפה מוביל אל האולם הראשי, שממנו עולים קולות מוזיקה וצחוק. נשמע כי מתנהלת כבר מסיבה של ממש. זוגות מתהלכים סביב, אצילים זקופי קומה מפארים את החלל ומשוחחים ביניהם, ושומרים חמורי סבר במדים מהודרים מוצבים באופן כמעט מאיים ליד הקירות.</p>
			<p class="text">דוריאן נפרד מאיתנו ומתקדם לעבר חבריו שממתינים, ולורין ואני נשארות לבד.</p>
			<p class="text">"אנחנו הולכות עכשיו להציג את עצמנו," לורין אומרת בקול שקט אך חדור מטרה. "אני מזהה כמה פנים מוכרות ואז ניגש לומר שלום למארח, לורד אלורן עצמו."</p>
			<p class="text">"אלורן..." אני חוזרת אחריה, והתחושה המוזרה שוב חולפת בי, הרגשה של היכרות לא מובנת.</p>
			<p class="text">מה עובר עליי היום?</p>
			<p class="text">אני מזכירה לעצמי שהשתתפתי בלא מעט אירועים חברתיים, וזה לא שונה מהם, אף על פי שהטירה כאן עצומה ולא דומה לשום דבר שראיתי קודם.</p>
			<p class="text">כבר בכניסה לאולם הראשי אני מרגישה כמעט זוהרת, עם השמלה שלי, על רקע הגוונים הכהים של הקירות ושל שאר האנשים.</p>
			<p class="text">כנראה שאני מושכת יותר תשומת לב ממה שציפיתי, מכיוון שמבטים מופנים אלינו מכל עבר.</p>
			<p class="text">אני מנסה להזכיר לעצמי שזה בסדר, אני נראית טוב, ולורין בוטחת בי וסומכת עליי שאייצג אותה ואת משפחתה בכבוד.</p>
			<p class="text">"נראה לי ששמו לב אלייך," לורין מגחכת כשאנו מתחילות להתקדם. "אמרתי לך שהצבע הזה לא יאפשר לאנשים להתעלם ממך."</p>
			<p class="text">"נהדר," אני ממלמלת, לא לגמרי בטוחה אם אני שמחה על כך או מובכת. "אני כבר ממש מחכה לפגוש את שאר האורחים," אני מוסיפה בנימה צינית ומייד ממהרת להישמע חיובית. "לפחות אוכל לשתות שמפניה יוקרתית."</p>
			<p class="text">אני לוקחת בנימוס כוס שמפניה מאחת המלצריות המתהלכות בין הקהל. לורין לוקחת כוס לעצמה ואנחנו מקישות אותן זו בזו. "לחיים," שתינו אומרות ולוגמות מהמשקה האלוהי.</p>
			<p class="text">האולם המרכזי נפרס לפנינו, פינות ישיבה מרופדות בגוני כחול שונים, שולחנות עמוסים כל טוב, תאורה עמומה שמטילה צללים מעורפלים בפינות הרחוקות. העיצוב כבד, וילונות קטיפה כהים, באותם גוונים כחולים, מכסים את החלונות. פסלי אבירים נושאי חרב מוצבים ליד כל גרם מדרגות, מעוררים בי תחושה משונה, כאילו אבירים משחר ההיסטוריה עומדים להופיע מתוך הקירות.</p>
			<p class="text">לורין מהדקת את זרועה לזרועי, ואנחנו צועדות פנימה. ברקע נשמעת מוזיקה חיה, רכה, המגיעה מלהקת נגנים שמוצבת על הבמה, במקביל לשיחות חרישיות, ובאוויר ישנו ניחוח בשמים. הכול מתערבב סביבי.</p>
			<p class="text">אני מחייכת חיוך מתוח, עומדת זקופה מול כל המבטים, מתחת התקרות הגבוהות והקירות המכוסים ספינים כהים. מעולם לא הרגשתי כל כך לא שייכת. ובכל זאת, כשחבורת בנות מתקדמת לכיווננו, אני זוקפת את גבי עוד קצת.</p>
			<p class="text">לורין עוטה את החיוך המזויף שלה, מברכת אותן בנימוס, ואני מחקה אותה. הן משוחחות על שמלות, מי נראית הכי טוב, ואילו מהגברים כבר שמרו לעצמם ריקוד איתן.</p>
			<p class="text">אני משתתפת, עונה כשצריך, משתדלת לא לתת להן להרגיש את הרצון שלי לתפור להן את הפה בחוט ומחט כדי שלא יוכלו לדבר יותר.</p>
			<p class="text">לפתע אופפת אותי תחושת מחנק. צמרמורת מזדחלת במעלה גבי, שערותיי סומרות וליבי הולם במהירות. אני מכירה את התחושה הזאת. היא הופיעה רק פעמים בודדות בעבר, ותמיד כשהוא בסביבתי. אני שונאת את זה.</p>
			<p class="text">"לורין, תראי מי הגיע," הבנות לוחשות.</p>
			<p class="text">לורין מפנה את ראשה במהירות, וברגע שמבטה ננעל עליו, ניצוץ בוהק מרצד בעיניה. כל החבורה סביבנו מתלחששת ומצחקקת.</p>
			<p class="text">אני נעמדת ליד לורין, מנסה להסתיר את הדחף הפתאומי לברוח, או לפחות להסיט את המבט. אני כבר יודעת מי הגיע, עוד לפני שאני רואה אותו.</p>
			<p class="text"><span class="bold">ראיין אלורן.</span></p>
			<h6 class="small ParaOverride-6"><span class="bold CharOverride-1"> </span></h6>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer007">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">הוא נכנס לאולם בחינניות שמזכירה טורף מיומן, לבוש בטוקסידו כהה ומהוקצע שתפור למידותיו בשלמות. עושה רושם שהוא אפילו לא צריך להתאמץ כדי להיראות מושלם. הוא גבוה מרוב הגברים כאן, רחב כתפיים, נע בזקיפות. מבטו מעט מתנשא, נותן תחושה שהוא בוגר יותר מעשרים וחמש שנותיו, והעולם כולו נתון בכף ידו. שערו, השחור כמו הלילה עצמו, מסודר בקפידה, ממסגר את פניו המגולחות למשעי בצורה מושלמת.</p>
			<p class="text">אני מנסה להסיט ממנו את המבט, אך לא מסוגלת. אני מתבוננת בקווים החדים והמסותתים של פניו, לסת חדה ומודגשת, עצמות לחיים גבוהות, אף ישר. שפתיו קפוצות קלות בעצבנות, בתחושה שהוא כלל לא מעוניין להיות כאן. אבל הדבר שבולט אצלו יותר מכול הן העיניים. ירוקות, חודרות, בגוון שלא ראיתי מעולם, כמו אבני חן שמנצנצות באור הבוקר. אני לא יכולה להתנער מתחושת הריחוק והעוינות שהוא משדר כלפי כולם.</p>
			<p class="text">הוא חוצה את האולם בקלילות, ואני חשה את תגובת האנשים סביבי. הביטחון שהוא מקרין גורם לכולם לתהות אם הוא כבר הבחין בהם; כמה גברים מחליפים ביניהם לחישות, נשים מחליקות את שמלותיהן או נוגעות בשערן. מבטים מלאי הערצה וקנאה נשלחים אליו מכל עבר.</p>
			<p class="text">אני מביטה בלורין, וההשפעה שלו עליה מיידית. עיניה נוצצות, לחייה סמוקות וידיה זעות בתנועות קלות, מסדרות את שמלתה, את שערה. היא אפילו לא מודעת לכך.</p>
			<p class="text">הוא מברך לשלום את אחד הדוכסים ואז משתהה לשבריר שנייה נוסף לפני שהוא מתקדם לעברנו. אני מרגישה את הדופק שלי מאיץ. הוא ניגש ישר אל לורין, אבל אני מרגישה את המבט שלו נח עליי, מנסה לחדור מתחת לעורי.</p>
			<p class="text">הצעדים שלו בטוחים, הוא זז בחן, ונראה שהאנשים זזים כמעט מעצמם כדי לפנות לו דרך. לורין זוקפת את סנטרה מעט, מחייכת אליו בחן. בעיניה מאיר מבט של ציפייה מתוקה, ואני יודעת שהיא משתוקקת להשליך את עצמה אל בין זרועותיו.</p>
			<p class="text">"ליידי טאירי," ראיין נושק ללחייה. היא עוצמת עיניים לרגע קל ומחייכת אליו בשקט.</p>
			<p class="text">זה אותו מבט שחולף על פניה בכל פעם שהיא מדברת עליו, בכל פעם שהיא מזכירה את שמו.</p>
			<p class="text">היא נראית כל כך מאושרת.</p>
			<p class="text">"הרשי לי לומר שאת נראית נפלא הערב," הוא אומר, קולו חלק, מהוקצע.</p>
			<p class="text">היא מצחקקת חרישית, כמעט נבוכה, מלטפת את זרועו בתנועת בעלות עדינה.</p>
			<p class="text">"אתה מחמיא לי יותר מדי, לורד אלורן." היא מסדרת את קפלי שמלתה בתנועה קלה, זוקפת את גבה ומבליטה את חזה. היא מתענגת על הרגע.</p>
			<p class="text">"אני בספק אם זה אפשרי," הוא משיב לה בחצי חיוך. האופן שבו מבטו סוקר אותה, מספק לה בדיוק את מה שהיא רוצה - אישור.</p>
			<p class="text">ראיין ממשיך הלאה, מבטו עובר על שלוש הבנות שלצידנו. הוא מברך כל אחת מהן בנשיקת יד ובחיוך, וכל אחת מהן מתמוססת מולו.</p>
			<p class="text">ואז הוא נעמד מולי.</p>
			<p class="text">אני לא רוצה את זה.</p>
			<p class="text">לא יודעת למה, כל הגוף שלי מתוח, כל שריר בי זועק לסגת לאחור, מבקש להימנע מהמגע עימו.</p>
			<p class="text">אבל אין לי לאן לברוח. לא בלי לעורר שאלות, או בלי למשוך תשומת לב לא רצויה.</p>
			<p class="text">אני נאלצת להושיט את ידי ושומרת על הבעה שלווה, אף על פי שהלב שלי פועם בקצב בלתי סביר.</p>
			<p class="text">"לורד אלורן," אני מברכת אותו בקידה, כמו שעשו השאר.</p>
			<p class="text">ראיין לוקח את ידי בידו.</p>
			<p class="text">האצבעות שלו חמות מדי, חמות בצורה לא הגיונית, כאילו הגוף שלו בוער.</p>
			<p class="text">ואז הוא קד קלות, שפתיו נוגעות בגב כף ידי - נגיעה מהירה, מנומסת, חסרת משמעות.</p>
			<p class="text">אבל בשנייה ששפתיו נוגעות בי, הוא נעצר, ונשימתו נקטעת.</p>
			<p class="text">הוא לא משחרר את ידי. להפך, אצבעותיו מתהדקות בעדינות סביב אצבעותיי.</p>
			<p class="text">אני קופאת.</p>
			<p class="text">המבט שלו פוגש את שלי. ירוק בוער, מסוכן, ומשהו משתנה. לרגע אחד, ארוך מדי, אני רואה הבעה שלא הייתה שם קודם. זה כבר לא החיוך המנומס, המלאכותי, שהוא הציג לפני כן.</p>
			<p class="text">זה משהו אחר.</p>
			<p class="text">עיניו מתכהות, וצל חולף בהן. נראה שהוא נאבק במשהו בתוכו.</p>
			<p class="text">ואז בשנייה, זה נעלם.</p>
			<p class="text">הוא משחרר את ידי כמעט בפתאומיות, שומט אותה כאילו שרפה אותו. מפנה את ראשו ושובר את קשר העין בינינו.</p>
			<p class="text">"אכן, תענוג לפגוש אותך שוב, ליידי איוור," הוא אומר בקור רוח, מחזיר לעצמו את ארשת הפנים המלוטשת ללא רבב.</p>
			<p class="text">אני שותקת, לא מסוגלת לענות.</p>
			<p class="text">העור שלי עדיין בוער מהמגע של ידו, של פיו, והלב שלי... הוא הולם כל כך חזק, שאני בטוחה שכולם סביבנו שומעים אותו.</p>
			<p class="text">ואז, בלי לומר מילה נוספת, הוא מסתובב ופונה לברך את האורח הבא.</p>
			<p class="text">אבל כשאני עוקבת אחריו במבטי, אני שמה לב למשהו נוסף - היד שלו, זו שנגעה בי, עדיין קפוצה לאגרוף.</p>
			<p class="text">מה לעזאזל זה היה?</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 32.00 ₪ מחיר רגיל 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
קללות וכישופים רומנטיקה אובססיבית אצולה פנטזיה רומנטית רומנטיקה אסורה רומנטיקה אפלה קרבה מאולצת
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!