שישה עשר סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם
איחוד כוחות של שני סופרים ישראלים מופלאים במיוחד: שולמית לפיד ודרור משעני, שליקטו סיפורי מתח מעולים לכדי אסופה נהדרת, מגוונת ומסעירה. בין הסופרים שתוכלו לקרוא בה תמצאו את אגתה כריסטי, סטיבן קינג, ריימונד צ’נדלר, או הנרי, מייקל קרייטון ועוד רבים, מעולים וחשובים, שהופכים את הספר הזה לחובה בכל בית.
שם: שישה עשר סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם
מחבר/ת: שולמית לפיד ודרור משעני
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 010110235
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-4" class="ChapterSplit">חזרה למוטב</h2>
			<h2 class="sub">או הנרי</h2>
			<p class="firstspace">סוהר בא לחנות הנעליים של הכלא, שבה ג'ימי ולנטיין טרח בשקדנות על תפירת גפות, וליווה אותו למשרד הראשי. שם נתן מפקד הכלא לג'ימי את החנינה שלו, אשר נחתמה באותו הבוקר על ידי המושל. ג'ימי לקח אותה בעייפות כלשהי. הוא ריצה כמעט עשרה חודשים מתוך ארבע השנים שנגזרו עליו. הוא ציפה להישאר שם לכל היותר שלושה חודשים. כשנכנס לכלא אדם שיש לו כל כך הרבה חברים בחוץ כמו ג'ימי ולנטיין, אפילו אין טעם לעשות לו תספורת.</p>
			<p class="text">"הנה, ולנטיין," אמר מפקד הכלא, "אתה יוצא בבוקר. קח את עצמך בידיים ותהיה בן אדם. אתה לא בחור רע. תפסיק לפצח כספות ותחיה חיים הגונים."</p>
			<p class="text">"אני?" שאל ג'ימי במבט מופתע. "אני אף פעם לא פיצחתי אף כספת."</p>
			<p class="text">"אה, לא," צחק מפקד הכלא. "מובן שלא. אז בוא נראה. איך קרה ששלחו אותך לכלא בגלל העסק ההוא בספרינגפילד? האם זה בגלל שלא רצית להוכיח את האליבי שלך כי חששת לסבך מישהו נכבד במיוחד? או שמא היו אלה מושבעים זקנים ומרושעים שהתנכלו לך? אתם תמיד נתלים באחד משני אלה, אתם, הקורבנות התמימים."</p>
			<p class="text">"אני?" שאל ג'ימי, עדיין בארשת של צדיק. "אבל, מפקד הכלא, אני לא הייתי בספרינגפילד מימי!"</p>
			<p class="text">"קח אותו בחזרה, קרונין," חייך מפקד הכלא, "ותארגן לו בגדים ליציאה. שחרר אותו בשבע בבוקר ותביא אותו למשרד. כדאי לך לשקול את העצה שלי, ולנטיין."</p>
			<p class="text">בשבע ורבע למחרת בבוקר עמד ג'ימי מחוץ למשרד החיצוני של מפקד הכלא. הוא לבש חליפה בגִזרה מזעזעת, בגדים קנויים וזוג נעליים נוּקשות וחורקות שהמדינה מספקת לאורחים הכפויים שלה.</p>
			<p class="text">הפקיד נתן לו כרטיס רכבת ושטר של חמישה דולר, שבאמצעותם המדינה ציפתה שהוא ישקם את עצמו ויזכה לאזרחות טובה ולשגשוג. מפקד הכלא נתן לו סיגר ולחץ את ידו. ולנטיין, 9762, נרשם בפנקסים כמי ש"קיבל חנינה מהמושל", ומר ג'יימס ולנטיין יצא החוצה לאור השמש.</p>
			<p class="text">כשהוא מתעלם משירת הציפורים, מהעצים הירוקים המתנועעים ברוח ומבושם הפרחים, הלך ג'ימי היישר למסעדה. שם הוא טעם את טעמו הראשון והמתוק של החופש בצורה של עוף צלוי ובקבוק יין לבן, ואחריהם — סיגר שהיה משובח יותר מזה שנתן לו מפקד הכלא.</p>
			<p class="text">משם הוא הלך לו בנחת לתחנת הרכבת. הוא השליך מטבע לתוך כובעו של איש עיוור שישב ליד השער, ועלה על הרכבת שלו. אחרי שלוש שעות הוא הגיע לעיירה קטנה ליד גבול המדינה. הוא הלך לבית הקפה של מישהו בשם מייק דולן, ולחץ את ידו של מייק, שעמד לבדו מאחורי הבר.</p>
			<p class="text">"מצטער שלא יכולנו לעשות את זה קודם, ג'ימי בחורי," אמר מייק. "אבל היינו צריכים להתמודד עם ההתנגדות הזאת בספרינגפילד, והמושל כמעט חזר בו. מרגיש בסדר?"</p>
			<p class="text">"בסדר," ג'ימי אמר. "יש לך את המפתח שלי?"</p>
			<p class="text">הוא לקח את המפתח ועלה במדרגות ופתח את הדלת של אחד החדרים האחוריים. הכול נשאר בדיוק כשהיה בזמן שעזב את המקום. על הרצפה עדיין היה זרוק הכפתור שנקרע מצווארון החולצה של הבלש הבכיר בן פרייס, כאשר הכניעו את ג'ימי על מנת לאסור אותו.</p>
			<p class="text">ג'ימי שלף מתוך הקיר מיטה מתקפלת, ואחר כך החליק לאחור לוח אחד בקיר, ומשך החוצה מזוודה מאובקת. הוא פתח אותה והתבונן בחיבה במערכת מכשירי הפריצה המשובחת ביותר בכל המזרח. זאת היתה מערכת שלמה, עשויה מפלדה שחושלה במיוחד, הדגמים החדישים ביותר של מקדחות, מלחציים, מקדחים מסוגים שונים, מוטות פריצה, ושניים־שלושה חידושים שג'ימי המציא בעצמו ושעליהם היתה גאוותו.</p>
			<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">יותר מתשע מאות דולר הוא שילם כדי שייצרו אותם במיוחד עבורו.</p>
			<p class="text">כעבור חצי שעה ג'ימי ירד למטה ועבר דרך בית הקפה. עכשיו הוא היה לבוש בבגדים נאים שהלמו את מידותיו, ונשא בידו את המזוודה שנוקתה מאבק.</p>
			<p class="text">"מתכנן משהו?" שאל מייק דולן בחביבות.</p>
			<p class="text">"אני?" שאל ג'ימי בקול מופתע. "אני לא מבין. אני הנציג של החברה הניו יורקית המאוחדת לביסקוויטים וקרקרים כתושים וקמח ישן." </p>
			<p class="text">ההצהרה הזאת שיעשעה את מייק עד כדי כך, שבו במקום היה על ג'ימי לשתות מילקשייק. הוא אף פעם לא נגע במשקאות "כבדים". </p>
			<p class="text">שבוע אחרי השחרור של ולנטיין, 9762, התבצע שוד כספת עשוי כהלכה בריצ'מונד, אינדיאנה, מבלי שיהיה רמז כלשהו למבַצֵע השוד. השלל הסתכם בשמונה מאות דולר עלובים. שבועיים לאחר מכן נפתחה כמו חמאה כספת משופרת ומשוכללת, חסינת פריצה, בלוֹגַנספורט, ובתוכה אלף וחמש מאות דולר במזומן; ניירות הערך וכלי הכסף הושארו בכספת. זה כבר התחיל לעניין את רודפי הנוכלים. ואז כספת בנק מיושנת בג'פרסון סיטי נעשתה פעילה, והקיאה מתוך הלוע שלה מבול של שטרות בשווי חמשת אלפים דולר.</p>
			<p class="text">ההפסדים היו עתה גבוהים דיים לגיוסו של בן פרייס, שזה היה תחום ההתמחות שלו. השוואה בין המקרים העלתה דמיון רב בשיטות השוד. בן פרייס חקר את זירות השוד ונשמע כשהוא מציין: "זוהי חתימת ידו של ג'ים ולנטיין היפיוף. הוא חזר לעסקים. תסתכלו על חוגת הצופן הזאת — הוא שלף אותה החוצה כמו שעוקרים צנונית ביום גשום. רק לו יש את המלחציים שמסוגלים לעשות את זה. ותראו באיזו קלות קדחו החוצה את הקפיצים! ג'ימי אף פעם לא קודח יותר מחור אחד. כן, אני מניח שאני רוצה את מר ולנטיין. בפעם הבאה הוא ימלא את חובתו בלי שום קיצורי זמן וחנינות מטופשות."</p>
			<p class="text">בן פרייס הכיר את ההרגלים של ג'ימי. הוא למד אותם כשחקר את המקרה בספרינגפילד. יעדים רחוקים, התחמקות מהירה, בלי שותפים, ונטייה ברורה להסתובב בחברה טובה — ההרגלים הללו סייעו לפרסומו של מר ולנטיין כמי שמצליח לחמוק מעונש. אחרי שנודע ברבים שבן פרייס עלה על עקבותיו של המפצח החמקמק, אנשים אחרים עם כספות חסינות פריצה הצליחו להירגע. </p>
			<p class="text">אחר צהריים אחד ג'ימי והמזוודה שלו ירדו מכרכרת הדואר באֶלמור, עיירה קטנה במרחק של שמונה קילומטרים מפסי הרכבת, באזורים הפחות מיושבים של מדינת ארקנסו. ג'ימי, שנראה כמו סטודנט אתלטי צעיר שזה עתה חזר הביתה מהקולג', צעד על המדרכה הרחבה לעבר בית המלון.</p>
			<p class="text">גברת צעירה חצתה את הכביש, חלפה על פניו בפינה, ונכנסה לבניין דרך דלת שמעליה התנוסס השלט "בנק אלמור". ג'ימי ולנטיין הביט בעיניה, שכח מה הוא, והיה לאדם אחר. היא השפילה את עיניה והסמיקה קלות. גברים צעירים עם מראה וסגנון כשל ג'ימי היו נדירים באלמור.</p>
			<p class="text">כאילו היה אחד מבעלי המניות, ג'ימי עצר נער שהתבטל על מדרגות הבנק, ובעודו מזין אותו מדי פעם במטבעות, החל לשאול אותו שאלות לגבי העיירה. כעבור זמן קצר יצאה הגברת הצעירה החוצה, כשהיא מתעלמת במלכותיות מהגבר הצעיר עם המזוודה, והלכה לדרכה.</p>
			<p class="text">"הגברת הצעירה הזאת היא לא העלמה פולי סימפסון?" שאל ג'ימי בתמימות. </p>
			<p class="text">"לא," אמר הנער. "זאתי אנאבל אדמס. אבא שלה הוא בעל הבנק. בשביל מה באת לאלמור? תגיד, שרשרת השעון הזאתי היא מזהב? אני הולך להשיג לי בולדוג. יש לך עוד כמה מטבעות?" </p>
			<p class="text">ג'ימי הלך למלון פּלַנטֶרס, נרשם בתור ראלף ד' ספנסר, ושכר חדר. הוא נשען על הדלפק והצהיר באוזני הפקיד על תוכניותיו. הוא אמר שהגיע לאלמור כדי למצוא מקום לעסק שהוא מתכוון לפתוח. איך עסקי הנעליים בעיר? הוא חשב על עסק בתחום ההנעלה. יש לזה סיכוי כאן?</p>
			<p class="text">הפקיד התרשם מהבגדים ומהנימוסים של ג'ימי. הוא עצמו היה מעין מופת של אופנה עבור הצעירים היותר אמידים של אלמור, אבל עכשיו גילה את חסרונותיו בתחום. בעודו משתדל להבין איך ג'ימי קושר את העניבה שלו, הוא ענה באדיבות לשאלות. </p>
			<p class="text">כן, יכול להיות סיכוי טוב בתחום ההנעלה. לא היתה כאן חנות שעסקה רק בנעליים. הן נמכרו בחנויות כולבו ובחנויות ההלבשה. העסקים בכל התחומים היו טובים למדי. הוא קיווה שמר ספנסר יחליט להשתקע באלמור. הוא יגלה שזאת עיר שנעים לחיות בה ושתושביה חברותיים מאוד.</p>
			<p class="text">מר ספנסר חשב לשהות בעיר כמה ימים ולבדוק את המצב. לא, אין צורך שהפקיד יקרא לנער. הוא יסחוב בעצמו את המזוודה שלו. היא די כבדה.</p>
			<p class="text">מר ראלף ספנסר, עוף החול שצמח מתוך אפרו של ג'ימי ולנטיין — אפר שנותר אחרי הלהבה שניצתה בעקבות התקף פתאומי וגורלי של אהבה — נשאר לגור באלמור, ועשה חיל. הוא פתח חנות נעליים והצליח במסחרו.</p>
			<p class="text">הוא הצליח גם מבחינה חברתית, ורכש לו הרבה ידידים. והוא הגשים את משאת נפשו. הוא פגש את העלמה אנאבל אדמס, ואף הלך ונכבש בקסמיה.</p>
			<p class="text">אחרי שנה אחת זה היה מצבו של מר ראלף ספנסר: הוא זכה ליחס של כבוד מהקהילה, חנות הנעליים שלו שיגשגה, והוא ואנאבל התארסו ועמדו להתחתן בעוד שבועיים. מר אדמס, בנקאי קרתני טיפוסי, איש עבודה, נתן את אישורו. אנאבל היתה גאה בספנסר, וגאווה זו כמעט השתוותה לחיבתה כלפיו. הוא הרגיש בבית הן בקרב משפחת אדמס והן אצל אחותה הנשואה של אנאבל, כאילו כבר היה בן משפחה. </p>
			<p class="text">יום אחד התיישב ג'ימי בחדרו וכתב את המכתב הזה, שאותו שלח לכתובתו של אחד מחבריו הוותיקים בסנט לואיס:</p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="letterinspace"><span class="italic">חבר ות</span><span class="italic">יק </span><span class="italic">יקר,</span></p>
			<p class="letterin"><span class="italic">אני רוצה שתבוא למקום של סאליבן בליטל רוק ביום </span><span class="italic">רביעי הבא בשעה תשע בערב. אני רוצה שתסגור בשבילי כמה </span><span class="italic">עניינים קטנים. אני גם רוצה לתת לך במתנה את ארגז </span><span class="italic">הכלים שלי. אני יודע שתשמח לקבל אותם — לא תוכל לשכפל </span><span class="italic">אותם אפילו בעד אלף דולר. תראה, בילי, הפסקתי עם העסק </span><span class="italic">הישן — לפני שנה. יש לי חנות יפה. אני חי חיים </span><span class="italic">הגונים, ובעוד שבועיים אני עומד להתחתן עם הבחורה הכי נהדרת </span><span class="italic">בעולם. אלה החיים היחידים, בילי — חיים של יושר. היום לא </span><span class="italic">הייתי לוקח אפילו דולר אחד מכספו של מישהו אחר, גם </span><span class="italic">לא תמורת מיליון דולר. אחרי שאתחתן אני מתכונן למכור את </span><span class="italic">העסק ולצאת מערבה, שם אין כל כך סכנה שיתפסו אותי </span><span class="italic">בגלל דברים שעשיתי בעבר. אני אומר לך, בילי, היא מלאך. </span><span class="italic">היא מאמינה בי, ובחיים לא אעשה עוד שום מעשה נוכלות. </span><span class="italic">תבטיח לי שתבוא לסאלי, כי אני חייב לפגוש אותך.</span></p>
			<p class="letterleftspace"><span class="italic">                חברך </span><span class="italic">הוותיק,</span></p>
			<p class="letterleftspace"><span class="italic">                ג'ימי </span></p>
			<p class="firstspace">בלילה של יום שני, אחרי שג'ימי כתב את המכתב הזה, נכנס לו בן פרייס בחשאי לאלמור בתוך כרכרה ששכר. הוא הסתובב לו בעיר בדרכו השקטה, עד שהצליח לגלות את מה שרצה לדעת. מבית המרקחת שמול חנות הנעליים של ספנסר הוא הצליח לראות בבירור את ראלף ד' ספנסר. </p>
			<p class="text">הולך להתחתן עם הבת של הבנקאי, אה ג'ימי? לחש בן בינו לבינו, ובכן, אני לא בטוח בכך!</p>
			<p class="text">למחרת בבוקר ג'ימי אכל ארוחת בוקר אצל משפחת אדמס. הוא עמד לנסוע באותו יום לליטל רוק, להזמין לעצמו חליפת חתונה ולקנות משהו נחמד לאנאבל. זאת עמדה להיות הפעם הראשונה שבה יעזוב את העיר מאז שהגיע לאלמור. עברה כבר יותר משנה מאז אותן "עבודות" מקצועיות, והוא חשב שהוא כבר יכול לצאת ללא חשש. </p>
			<p class="text">אחרי ארוחת הבוקר יצאה העירה יחדיו חבורה שלמה של בני משפחה — מר אדמס, אנאבל, ג'ימי, אחותה הנשואה של אנאבל ושתי בנותיה הקטנות, בנות חמש ותשע. הם עברו ליד בית המלון שג'ימי עדיין גר בו, וג'ימי רץ למעלה לחדרו וירד עם המזוודה שלו. ואז הם הלכו לבנק. שם עמדו הסוס והכרכרה של ג'ימי, וגם דולף גיבסון, שעמד להסיע אותו לתחנת הרכבת.</p>
			<p class="text">כולם עברו בכניסה עם המעקים הגבוהים העשויים עץ אלון אל תוך הבנק — כולל ג'ימי, כי חתנו לעתיד של מר אדמס היה אורח רצוי בכל מקום. הפקידים נהנו מכך שהצעיר הנאה ונעים ההליכות שעמד להתחתן עם העלמה אנאבל בירך אותם בחביבות לשלום.<span class="italic"> </span></p>
			<p class="text">ג'ימי הניח את המזוודה שלו על הרצפה. אנאבל, שלִבה ביעבע מאושר ומשובת נעורים, חבשה את כובעו של ג'ימי והרימה את המזוודה. "נכון שאני יכולה להיות מתופפת נחמדה?" שאלה אנאבל. "אוי, ראלף, כמה שזה כבד. נראה כאילו היא מלאה במטילי זהב."</p>
			<p class="text">"יש שם הרבה כפות נעליים בציפוי ניקל," אמר ג'ימי בקור רוח, "שאני מתכונן להחזיר. חשבתי לחסוך בדמי המשלוח ולקחת אותם בעצמי. אני מתחיל להיות חסכן."</p>
			<p class="text">הבנק באלמור בדיוק התקין כספת קיר חדשה. מר אדמס היה מאוד גאה בה ועמד על כך שכולם יבואו לראות אותה. כספת הקיר היתה קטנה, אבל היתה לה דלת חדשה ומתוחכמת. היא נסגרה בשלושה בריחים מפלדה מחושלת, שהופעלו במקביל על ידי ידית אחת ויחידה, והיה לה מנגנון נעילה עם שעון. </p>
			<p class="text">מר אדמס הסביר בחיוך רחב את אופן ההפעלה שלה למר ספנסר, שהקשיב בנימוס אף שלא גילה הבנה ממשית. שתי הבנות, מֵיי ואגתה, הוקסמו מהמתכות הנוצצות, ומהשעון והידיות המשעשעים.</p>
			<p class="text">בזמן שכולם היו עסוקים כך, פסע לו פנימה בנחת בן פרייס, וכשהוא שעוּן על מרפקו שלח מבט פנימה מבין המעקים.<span class="italic"> </span>הוא אמר<span class="italic"> </span>לפקיד<span class="italic"> </span>שהוא<span class="italic"> </span>לא צריך<span class="italic"> </span>כלום<span class="italic">, </span>הוא<span class="italic"> </span>פשוט<span class="italic"> </span>מחכה<span class="italic"> </span>למכר שלו<span class="italic">.</span></p>
			<p class="text">לפתע נשמעו צרחות מכיוונן של הנשים ופרצה מהומה. מבלי שהמבוגרים שמו לב לכך, מיי בת התשע, תוך כדי משחק, נעלה את אגתה בתוך כספת הקיר. אחר כך היא סגרה את הבריח וסובבה את חוגת הצופן, כפי שראתה את מר אדמס עושה קודם לכן.</p>
			<p class="text">הבנקאי הזקן קפץ לעבר הידית ומשך בה.</p>
			<p class="text">"אי־אפשר לפתוח את הדלת," הוא גנח, "השעון עוד לא הותקן, ועדיין לא קבעו את קומבינציית המספרים."</p>
			<p class="text">אמה של אגתה שוב צרחה בהיסטריה.</p>
			<p class="text">"שקט!" אמר מר אדמס כשהוא מרים את ידו הרועדת. "תהיו כולכם בשקט רגע. אגתה!" הוא קרא בקול רם ככל יכולתו. "תקשיבי לי." כשהשתררה דממה הם הצליחו בקושי לשמוע את זעקות הפחד הפראיות של הילדה מתוך חדר הכספות החשוך.</p>
			<p class="text">"ילדתי היקרה!" קוננה האם. "היא תמות מפחד! תפתחו את הדלת! תשברו אותה ותפתחו! אתם הגברים לא יכולים לעשות משהו?"</p>
			<p class="text">"האדם הקרוב ביותר שיכול לפתוח את הדלת הזאת נמצא בליטל רוק," אמר מר אדמס בקול רועד. "אלוהים, ספנסר, מה נעשה? הילדה הזאת — היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן בפנים. אין שם מספיק אוויר, וחוץ מזה היא תפרכס כולה מרוב פחד."</p>
			<div id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">אמה של אגתה, שעכשיו כבר השתגעה מפחד, הכתה על דלת הכספת בידיה. מישהו אובד עצות הציע להשתמש בדינמיט. אנאבל פנתה לג'ימי, ועיניה הגדולות נראו מיוסרות, אך עדיין לא נואשות. עבור אישה שום דבר אינו מעל לכוחותיו של הגבר שהיא מעריצה.</p>
			<p class="text">"אתה יכול לעשות משהו, ראלף — אולי אתה יכול <span class="bold">לנסות</span>?"</p>
			<p class="text">הוא הביט בה כשחיוך עדין ומוזר בעיניו הפיקחיות. </p>
			<p class="text">"אנאבל," הוא אמר, "תני לי בבקשה את הוורד הזה שאת עונדת."</p>
			<p class="text">אנאבל, שבקושי האמינה כי היא מבינה נכון את דבריו, הסירה את הניצן שהיה מחובר לחזה שמלתה, והניחה אותו בידו. ג'ימי הכניס אותו לכיס הווסט שלו, הסיר את מעילו והפשיל את שרוולי החולצה שלו. ברגע שעשה כך, הסתלק לו ראלף ד' ספנסר ואת מקומו תפס ג'ימי ולנטיין.</p>
			<p class="text">"תתרחקו כולכם מהדלת," הוא ציווה.</p>
			<p class="text">הוא הניח את המזוודה שלו על השולחן ופתח אותה. מאותו רגע היה נדמה כי הוא לא מודע לנוכחותו של איש. הוא הניח את המכשירים הנוצצים והמוזרים במהירות ובמסודר, כשהוא שורק חרישית בינו לבינו, כפי שעשה תמיד בזמן שעבד. בדממה מוחלטת וללא ניע הביטו בו האחרים כמכושפים.</p>
			<p class="text">בתוך רגע החלה המקדחה האהובה של ג'ימי לקדוח בדלת הפלדה. כעבור עשר דקות — כשהוא שובר את שיא הפריצוֹת שלו עצמו — הוא הטיל לאחור את הבריחים ופתח את הדלת.</p>
			<p class="text">אגתה, כמעט מעולפת, אך בריאה ושלמה, נאספה אל בין זרועותיה של אמה.</p>
			<p class="text">ג'ימי ולנטיין לבש את המעיל שלו ועבר בין המעקים אל עבר הכניסה הראשית. בעודו הולך נדמה היה לו שהוא שומע קול מרוחק מן העָבָר קורא "ראלף!" אך הוא לא התמהמה. </p>
			<p class="text">ליד הדלת עמד איש גדול ממדים וחסם חלקית את דרכו.</p>
			<p class="text">"שלום, בן!" אמר ג'ימי, כשהחיוך המוזר עדיין על פניו. "בסוף הגעת לכאן, מה? טוב, בוא נלך. נדמה לי שעכשיו זה כבר לא כל כך משנה." </p>
			<p class="text">אבל אז בן פרייס נהג באופן מוזר.</p>
			<p class="text">"אני חושב שאתה טועה, מר ספנסר," הוא אמר. "אני לא חושב שאני מכיר אותך. הכרכרה שלך מחכה לך, נכון?"</p>
			<p class="text">ובן פרייס הסתובב לעבר הרחוב, והלך לדרכו. </p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer001">
					
				</div>
			</div>
			<h2 class="sub">כמה הערות על "חזרה למוטב"<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>1</span></span></h2>
			<h6 class="small"><span class="bold">שנת</span><span class="bold"> פרסום הסיפור: 1903</span></h6>
			<p class="firstspace">"חזרה למוטב", סיפורו הנודע של הסופר או הנרי (שם העט של ויליאם סידני פורטר), פותח אסופות רבות של סיפורי פשע ומסתורין אמריקאיים, אף שבזמן כתיבתו לא נתפס כסיפור "ז'אנרי". ובכל זאת, זהו כמובן סיפור פשע — כמו לא מעט מסיפורי או הנרי, שריצה בעצמו עונש מאסר בגין מעילה בבנק שבו עבד — וסיפור שהמתח בו הולך וגובר לקראת סופו המפתיע. כמו בלא מעט סיפורי פשע אמריקאיים, גם כאלה שתקראו באסופה הזאת, יש בו סנטימנט אנטי־בלשי: הוא מתייצב לצד הפושע דווקא, והמחווה המוענקת לבלש בסופו היא שחרור הפושע, לא לכידתו.</p>
			<div id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="firstspace"><span class="bold">לקריאה נוספת מכתבי </span>או הנר<span class="bold">י:</span> "כיכרות לחם של מכשפות", קובץ סיפורים, תירגמה מאנגלית דפנה רוזנבליט, כתר, 2019.</p>
			<p class="firstspace"> </p>
			
			
				
					<p class="footnote" dir="rtl">1.	<span class="CharOverride-1">כל ההערות בסוף כל סיפור הן מאת דרור משעני, עורך הספר.</span></p>
				
			
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 32.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
קלאסיקה אנתולוגיות סיפורים קצרים מתח ואקשן
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!