זעם מתוק
לַיילה קֵריין, השחקנית האהובה ביותר באמריקה, עומדת לככב בעיבוד פמיניסטי ל‘ענוג הוא הלילה‘ של סקוט פיצג‘רלד. כדי להתכונן לתפקיד עליה לחקור טראומות מעברה.

ג‘ונה, פסיכולוג צעיר ומבטיח, מעריץ נלהב של פיצג‘רלד, לא מאמין למזלו הטוב כשהכוכבת המפורסמת מגיעה אליו לטיפול. חייה המסודרים של ליילה נפרמים במהירות על ספת הטיפולים, וג‘ונה הוא בדיוק האדם שיכול לחבר בחזרה את החלקים.

אבל לכולם יש סודות, ואף אחד הוא לא בדיוק כפי שהוא נראה. ליילה מוצאת את עצמה לכודה במשחק קטלני של נקמה שבו כולם, על המסך ובמציאות, ממלאים תפקיד.

זעם מתוק הוא מותחן פסיכולוגי מלא תהפוכות, שלוקח אותנו אל אחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע, ובוחן את הסיפורים, האמיתות והשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. הספר חוקר את הקו הדק המפריד בין קורבן לתוקף, ותוהה על המשמעות האמיתית של צדק.

סאש בישוף היא במאית תיאטרון ומחזאית. זעם מתוק הוא ספרה הראשון, שזכה לשבחי הביקורת, תורגם לעשרות שפות והפך לרב־מכר בינלאומי.
שם: זעם מתוק
מחבר/ת: סאש בישוף
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 010074666
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 99.00
				
<div id="_idContainer015" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">

<p class="עימוד_chapter-headline">1</p>
<p class="עימוד_indented-txt">אם יש משהו שג'ונה גבריאל למד מפ' סקוט פיצג'רלד, זה הדבר: כל גיבור זקוק לגיבורה. כמו רובנו, ג'ונה אהב לדמיין את עצמו בתור הגיבור של סיפורו שלו – כך שהתובנה הזאת הייתה בהחלט כבדת משקל. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לפני שלוש־עשרה שנה הוא מצא אותה. מרגע שעיניו נתקלו בה לראשונה הוא ידע: מבחינתו של ג'ונה, ליילה קריין הייתה ההתחלה והסוף של כל הדברים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הבוקר הוא התעורר בחיוך ובתחושה רוחשת של ציפייה. הוא פקח עיניים ממצמצות לצלילי הרחש החמים של ענפי הבוקיצה שמחוץ לחלונם, חיכוך חרישי של העלים כנגד הזכוכית הישנה. לצידו: מגי, מכורבלת בתנוחה המוכרת, קרני אור מרצדות על עורה. יד אחת שזורה בסבך הפרוע של שערה, השנייה תחובה בין הסנטר לחזה. פניה נקיות מדמעות הלילה הקודם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא בחר את החולצה הראשונה מבין שלל חולצות מבדים בצביעה טבעית – שהיו מסודרות כלבֵנים בערמות של תריסר– ואז לבש מכנסיים קצרים קלי משקל ועשויים מבד מנדף זיעה (בהזמנה מיוחדת מלונדון). קטף זוג גרביים, ואת שאר הזוגות שנותרו סידר בשורות מושלמות שייראו יפה בעין. הוא נישק את מאגס על הקודקוד – היא זעה מעט אבל לא התעוררה – ואז מיהר אל חדר האמבטיה לבצע את טקסי ההיטהרות, נעל נעלי ריצה ויצא אל רחוב הוֹרשיוֹ שמחוץ לבניין הלבנים האדומות. הדלת נסגרה מאחוריו בנקישה קלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">השמש כבר התחילה לטפס מעלה בשמיים, אף שהשעה הייתה רק מעט אחרי שש בבוקר, ובאוויר העומד כבר נתלתה לחות מעיקה. הוא פתח בסדרה של מתיחות הבוקר, החליק מתנועה זו לאחרת בריקוד מיומן. הוא שנא את החום של שיא הקיץ, חשש מהתחושה הבלתי נמנעת של בגדים שנצמדים בדביקות אל העור, חרד מאגלי הזיעה שמצטברים ליד הרקות, על המצח, מעל השפה העליונה. כשהמזגן בקליניקה שלו התקלקל כמה שבועות קודם לכן הוא כמעט איבד את שפיותו. תודה לאל על המזגן התעשייתי החדש, שנועד להקפיא עצמות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא פתח את אפליקציית הריצה, העלה את הפלייליסט שלו ויצא אל ריצת הבוקר. קודם כול מערבה לעבר מוזיאון ויטני, ואז פנייה זריזה שמאלה לרחובות השקטים והרגועים של גריניץ', אל הסומק הרך של בנייני הלבנים, אל החלונות הנראים כאגמים המשקפים את דמותו של ג'ונה לנגד עיניו, אל המדרכות המנוקדות בשתילים מוקפי גדר ובמכוניות ישֵנות, הכול שקט פרט לנהג שמרעים מדי פעם בדרכו. כשהתקדם דרומה שריריו החלו להתרפות, להשתחרר ולהתחמם בדיוק באופן שהוא השתוקק לו, וג'ונה בחן את נשימותיו והמשיך בנחישות הלאה. זאת הייתה מדיטציית הבוקר שלו, הֶרגל עקבי ומנחם, צפוי ושקול. הוא הפעיל את זיכרונו הכמעט מושלם בכך שטיפח לעצמו רשימת מעקב מנטלית של נקודות ציון שונות, כך שכל קישוט אדריכלי היה אבן דרך, כל בניין פרצוף מוכר, והוא ציפה מראש לכל אתר שחלף על פניו. ובשעה שהמשיך במסלול הבוקר הקבוע שלו, משפט מסוים של פיצג'רלד החל להתנגן באוזניו במין התרגשות משכרת מהמקצב הקבוע של צעדיו: <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-6">ישנם רק הנרדפים, הרודפים, העסוקים והעייפים</span>. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אפשר בהחלט לומר שפיצג'רלד היה המופת שעל פיו עיצב ג'ונה את אישיותו. את כל הלקחים החשובים שג'ונה למד בחייו הוא שאב ממילותיו של פיצג'רלד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא גילה את פיצג'רלד לראשונה בנעוריו, כאשר נתקל ב'גטסבי הגדול' – כמו כל שאר אמריקה – ברשימת הקריאה של כיתה י'. בזמנו, ג'ונה ניגש אל הספר כפי שניגש אל כל ספר אחר שנדרש לקרוא: כאל מטלה שיש לעכל, לעבד, להקיא ולשכוח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל הקריאה של 'גטסבי' פתחה בפני ג'ונה עולם שלם. הוא הרגיש כאילו עד כה השחית את כל שנות נעוריו על שינה, ועכשיו – פתאום –התעורר, והחיים החלו לזרום, לטלטל את חושיו, וכל רגע ורגע היה רווי בשלל אפשרויות רומנטיות. לראשונה בחייו הוא הבין מהי בערה פנימית, איך זה לקרוא ספר ולהרגיש שמילות הסיפור לוחשות ורוחשות וקמות לתחייה בכל עמוד. הוא הרגיש בפירוש שבדמויות של פיצג'רלד הוא גילה את עצמו. הוא <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-6">היה</span> ניק – היה שותף ליכולת של ניק לראות אנשים בדיוק כפי שהם – והרגיש שהעולם, בתורו, יזהה אותו כאדם שראוי לאמון ולזכות להציץ עמוק אל לב האדם. ועם זאת, יותר מניק, הוא היה התגלמות של גטסבי, עם הרגישות המוגברת שלו להבטחות שבחייו, עם נכונותו לרומנטיקה, עם יכולתו היוצאת דופן להרגיש תקווה. הוא לא היה אחד מהם אלא <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-6">שניהם</span>. או בעצם, ג'ונה קיווה שהטבע העניק לו את השילוב הנדיב של מיטב התכונות של שתי הדמויות, ובמקביל העניק לו חנינה ממגרעותיהן הקטלניות. מיהו הסופר הזה שתיאר עד שלמות את האדם שג'ונה קיווה להיות?</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא החל להרחיב את השכלתו בקריאת 'בואכה גן עדן', רומן אוטוביוגרפי שהיה ספרו הראשון של פיצג'רלד שראה אור. ובעודו מסתער על הספר, ג'ונה החל להבין עד כמה הקִרבה שהוא חש מקודשת. לפני התגלית הזאת הוא היה תוהה־בוהה, שוטט בעולם כסומא והרגיש רק רמז קלוש באשר לתהילה העתידית שהעולם צופן לו. אבל מרגע שנתקל בנתיב שסללו לו מילותיו של פיצג'רלד, ג'ונה גילה באורח נס את הנתיב שלו עצמו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בשנותיו הצעירות והפגיעות של ג'ונה, אימו, בירדי, הייתה הכוח המניע של ילדותו. ג'ונה אהב את בירדי נואשות, רומם אותה בעיני רוחו במעין מורא של אֵימָה. אביו אף פעם לא היה בתמונה. הוא עזב עוד לפני שג'ונה נולד. המזכרת היחידה של ג'ונה, הראָיה היחידה לעצם העובדה שאביו התקיים אי־פעם הייתה האולר שהוא השאיר אחריו. כשאימו גילתה את האולר היא רצתה להיפטר ממנו מייד, וג'ונה נאלץ להקדיש מאמצים רבים כדי לשכנע אותה להימנע מכך. הוא נשא אותו עימו בכל יום שעבר מאז, והרגיש בזכותו בטוח מעט יותר – כאילו בעזרת האולר הזה אביו עדיין משגיח עליו, מגן עליו בדרכו הצנועה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">יותר מאשר בן, ג'ונה מילא בחיי אימו תפקיד של בן לוויה. ומרגע שלמד לדבר היא דרשה שהוא יפנה אליה אך ורק בשמה הפרטי. בירדי שיתפה אותו בכל תקוותיה ופחדיה הכמוסים, כך ששנים לפני שהגיע לגיל בגרות, ג'ונה היה למעין גרסה מוקטנת של בעל. היא הייתה אמנית, ציירת, שיצרה עבודות פרועות ומשולהבות שהיו סוערות והפכפכות לא פחות מהאישה שבראה אותן. היא לקתה לעיתים תכופות בהתמוטטות עצבים, וכשזה קרה, היה זה תפקידו של ג'ונה להרגיע אותה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רוב הערבים היו טובים. ברוב הערבים אימו הייתה בירדי שהוא העריץ, האישה הצבעונית והכריזמטית עם השיער השופע והצחוק המבעבע, האישה שהחליקה אל מושב הספסל של הפסנתר בשעת הקוקטייל ומילאה את ביתם בקול הסופרן העשיר שלה, הציעה לג'ונה ללגום מהמשקה שבידה והתענגה על סימני השכרות הקלים שניכרו בו. ואז היא משכה אותו אל בין זרועותיה, והם רקדו יחד ברחבי הסלון עד שעייפות הכבידה את גופו. אבל גם באותם רגעים מאושרים רחש פחד מתחת לפני השטח. מפני שג'ונה אף פעם לא ידע מתי יבוא הרגע שבו אימו תעזוב ואת מקומה תחליף האישה האחרת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אחד מזיכרונותיו הראשונים: באמצע הוולס הלילי הרומנטי של האם ובנה, אולי מפני שהמשקה של בירדי היה חזק מהרגיל, או שאולי ג'ונה פשוט שתה עוד כמה לגימות; אבל באחד הסחרורים הפראיים והנפלאים שלהם בסלון גופו הסתרבל, והוא הפיל את כוס המרטיני שלה מהפסנתר. הכוס התנפצה על הרצפה. הוא זינק מטה להרים את השברים, בעוד העולם ממשיך להסתחרר סביבו, ושבר חד שיסף את אצבעו. הוא הרים אל אימו מבט דומע בשעה שהדם נטף מהאצבע, טיף־טף על השטיח היקר האהוב עליה, וזוהר הירח של פני אימו הלך והתקרב אליו עוד ועוד, עד למצב של ליקוי מלא. ולפני שהוא הספיק להבין מה קורה היא שלחה יד וסטרה לו, והוא השתתק מרוב הלם בזמן ששלח יד אל לחיו הצורבת. ואז היא אחזה בידו המדממת ותחבה בחוזקה את האצבע הפצועה אל תוך פיה. היא אמרה לו שבכל העולם כולו יש להם רק זה את זה. היא תוכל לטפל בו. אבל בתמורה, ג'ונה חייב להבטיח לה שגם הוא יטפל בה תמיד. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כשחשב על כך עכשיו, הוא הבין שזה היה הרגע המכריע, הפציעה הראשונית שדחקה אותו לעבר ייעודו. במהלך השנים נקשר הזיכרון באופן בלתי נמנע אל אחת הפסקאות האהובות עליו של פיצג'רלד, שהעניקה לו השראה לסיבת קיומו, כך שכרגע הוא כבר לא הצליח להיזכר באירוע בלי להיזכר במילים: </p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-6">לא לנו היכולת לזהות את אותם רגעים נדירים שבהם אנשים פתוחים לרווחה וכל מגע קל שבקלים עשוי להבעיתם או לרפאם. רגע אחד מאוחר מדי – וכבר לא נוכל עוד לעולם להגיע עד אליהם. הם לא יירפאו, גם לא בכוח תרופותינו היעילות ביותר, ולא יוכרעו בכוח חרבותינו החדות ביותר</span>.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא החליט להקדיש את חייו להפרכת הקביעה הזאת, להוכחה שאדם אכן יכול להירפא. כפסיכולוג, ג'ונה היה משוכנע שאף פעם לא מאוחר מדי להחלים. ועם כל מטופל חדש שקיבל, הוא נשבע לעזור לו או לה לגלות מחדש את הפצע המוקדם ביותר. ואז, כנגד כל הסיכויים, למצוא דרך להציל את מטופליו מעצמם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא סילק את המחשבות האלה ממוחו כשפנה ימינה אל רחוב צ'רלס כדי לעבור ליד וילסון, קפה קטנטן בעיצוב של עץ טבעי וזכוכית, שנדמה כי נועד להזכיר חנות מכולת מפעם, כזאת שמוכרים בה הכול: סבונים ומרקחות, ארגזים מלאים בשקי קפה מקומטים, ערמות של פחיות ובהן סוכריות מנטה ושקיקי תה, סלי נצרים גדושים בפרחים. בפנים, הבריסטה של משמרת הבוקר הגיע זה עתה וסידר בהבעה מנומנמת את המקום לקראת יום העבודה. מנורה אחת ויחידה בעיצוב תעשייתי נתלתה נמוך והטילה צללים סביב החלל הקטן. הוא הרגיש בדידות מנקרת בזמן שהסתכל על העובד הצעיר והאומלל שרכן מעל הדלפק ואז נחבט בראשו במנורה כשהזדקף מהר מדי, וקילל ועיסה את קרקפתו בעוד המנורה החובטת מתנדנדת מעליו כמו גופה של אדם תלוי. נראה שהעובד חש פתאום בנוכחותו של עוד אדם, אבל כשהסתובב כדי לראות מי מסתכל עליו, ג'ונה כבר חלף על פניו בריצה, והעובד ראה רק את הרחוב השקט המרוצף באבנים, ריק ורוגע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא קיים את הבטחתו לאימו – קיבל על עצמו את תפקיד המטפל שלה. אבל אפילו כילד, ג'ונה ידע איכשהו בתת־ההכרה שהוא לעולם לא יוכל לסמוך על בירדי שתטפל בו. כשחשב על כך כיום, היה ללא ספק חלל בחייו שהיה אמור להתמלא בנוכחות בטוחה וקבועה של דמות הורית, חלל שהוא ניסה תמיד נואשות למלא. וכשגילה את פיצג'רלד, ג'ונה מצא את האבא שמעולם לא היה לו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בתוך פחות משנה הוא גמע בשקיקה את כל יצירותיו של פיצג'רלד. ואמנם הוא ידע שיש דבר־מה ירוּד, אפילו גס, בכניעה לטעם הקהל –כבר אז, וגם עכשיו, ג'ונה עדיין חשב ש'גסטבי הגדול' הוא יצירת המופת של פיצג'רלד. 'גטסבי' ביסס את מעמדו של פיצג'רלד בתור "החולם הגדול של אמריקה" – הקול של ארצו. וכמובן, ג'ונה לא היה יכול להתכחש לכך ש'גטסבי' היה אהבתו הראשונה – זו ששינתה את חייו כפי שהכיר אותם עד אז – ובתוך תוכו הוא היה תמיד רומנטיקן. הוא נשבע לעצמו לקרוא שוב את התנ"ך שלו אחת לשנה, ובכל שנה מאז הוא קיים את הבטחתו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בתור הבן מטעם עצמו של האליל שבחר לעצמו, ג'ונה החליט שהוא ילך בעקבות אביו: יקדיש את עצמו ליופי נרחב, המוני וצעקני. וכך, בגיל שבו נער הופך לגבר, בדיוק כפי שגטסבי המציא את עצמו מחדש והפסיק להיקרא גֶטס, כך דבק ג'ונה בעיקרון המקודש של פיצג'רלד והמציא את גרסת ג'ונה גבריאל שנער בן שבע־עשרה עשוי להמציא –ולתפיסה הזאת הוא נשאר נאמן עד הסוף.</p>
<p class="עימוד_running-txt">פיצג'רלד למד בפרינסטון, כך שלג'ונה לא היה ספק בבחירת האוניברסיטה שירצה ללמוד בה. הוא התקבל, כפי שתיאר זאת פיצג'רלד, אל הקאנטרי קלאב הנעים ביותר באמריקה, שבו כל הנוכחים נאים ואציליים וחסרי מעש. ג'ונה העביר אינספור ימים בספרייה, התעמק באוצר כתבי היד של פיצג'רלד, השתקע בכתב ידו המסולסל. העביר אינספור לילות בשוטטות ברחבי ממלכתו המסוגרת הזרועה מגדלים וכוכבים, גילה מחדש את הפיוט שבארכיטקטורה של פרינסטון. בתחילה קיווה ג'ונה שגם הוא יהיה סופר. אבל שאיפתו זו הושלכה לפח אחרי ניסיון אחד ויחיד בכתיבה יוצרת, בשנת הלימודים הראשונה, שאחריו נאמר לו ללא כחל וסרק שסגנון הכתיבה שלו חקייני, רגשני, בנאלי. הוא לא התרגש מהביקורת. הוא ידע שהוא לא חייב להיות סופר כדי להיות גיבור.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא השקיע מאמצים רבים כדי להפוך את עצמו לאדם מטופח ומסוגנן, בעל מראה מלומד ומהוקצע, תחכום חברתי, שאפתנות, אהדה בקרב סובביו וגם – כמובן – שיער שמוחלק תמיד אחורנית. הוא פיתח חיוך ייחודי אופייני, שברגע שעלה על שפתיו שידר ביטחון נצחי. החיוך הזה חבק כהרף עין את העולם כולו, או שלפחות כך נדמה היה לו – ואז הופנה ישירות אל עבר מושאו המיועד לרגע זה, תוך הבעת אהדה עצומה וכובשת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">החיוך עזר לו ללכוד ברשתו נשים בלי להשקיע שום מאמץ – קלידוסקופ שלם של בחורות. אבל אף אחת מהן עדיין לא שבתה את ליבו עד תום, שכן הוא עדיין היה ממוקד כל כולו, במין דרך נערית ומתוקה, בו עצמו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בתום השנה הראשונה באוניברסיטה הוא השיג לעצמו חדר בבנייני המעונות פאטון, ליטל וקמפבל – המעונות ששיכנו לפנים את פיצג'רלד. כשהגיעה השעה להצטרף לאחווה הוא אימץ את מערכת הקאסטות הנוצצת של האוניברסיטה והחליק מעדנות אל מועדון הארוחות והחֶברה קוטג'. הוא היה הראשון שנבחר לאגודה החשאית של פרינסטון, סנט אנתוני, שנחשבת בדרך כלל לאצולה האינטלקטואלית של האוניברסיטה, ובסופו של דבר הוא נבחר לנשיאהּ. בשנתו האחרונה ג'ונה כבר ביסס לעצמו שם של דמות רומנטית: בחור שמרוחק מעט מסביבתו אבל זוכה לכבוד רב. כל שנותר לו היה לבחור לעצמו גיבורה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא פנה כעת אל רחוב וושינגטון ואז המשיך עוד כמה רחובות דרומה. ואמנם הוא רץ בנתיב הזה בוקר־בוקר, ללא יוצא מן הכלל, אך ליבו בכל זאת פרפר בקצב מוגבר ככל שהתקרב אל המקום שבו ליילה נמה את שנתה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ג'ונה נאחז חזק בזיכרון המפגש הראשון שלו איתה, תלה אותו לנגד עיניו כמו כוכב צפון בוהק שמנחה אותו בים השנים האינסופיות. ואף שהוא ידע שליילה קריין של היום עלולה להיות גרסה פחותה מזו שבחלומותיו (אם כי לא באשמתה, כמובן, אלא רק באשמת החיוּת האדירה של האשליה שטיפח לעצמו) – למרות כל זאת, הוא קיווה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">תחילת שנת הלימודים האחרונה באוניברסיטה. ג'ונה חזר לקמפוס ועדיין התאושש מקיץ מתיש של טיפול בבירדי בבית. במהלך יוני ויולי הוא השתכנע שאימו בסך הכול עוברת עוד אחד מהתקפיה הדרמטיים והמתמשכים. אבל באוגוסט, המציאות הבהירה לו שהוא טעה. היא קיבלה אבחון של מחלה סופנית: סרטן הרחם בשלב ארבע. נותרה לה שנה לכל היותר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כעבור חודש, ג'ונה פחות או יותר נמלט בחזרה לפרינסטון והתמסר כל כולו לכתיבת עבודת הגמר שלו, מחקר של היסודות הפסיכולוגיים בדמות "הגבר הפגום" נוסח פיצג'רלד, ושל הסוף הטרגי שהביאה עליו הפאם פטאל הערפדית ב'ענוג הוא הלילה'. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בערב המסוים ההוא עשה ג'ונה הפסקה מהלימודים וחצה את הקמפוס לעבר בניין קוטג', לארוחת ערב מוקדמת עם חברים. הוא עקף את בניין וולוורת' ופנה לכיוון המעבר המקושת מ־1879, ולפתע לכדה את עינו הילה של אור: ושם הוא ראה אותה, בשמלה לימונית, שחלקה התחתון פרוש על הדשא כמו עלי כותרת של חמנית. סנדלים זנוחים, ציפורני הבהונות משוחים בבוהַק של אדום־דם. אמנם היא בקושי הייתה שם שבועיים, אבל כבר עכשיו היא הוקפה בחבורה צייצנית של בחורות נרגשות: הן היו לא יותר מכוכבי לכת שחגים סביב השמש החדשה והזוהרת הזאת. קופסאות חומות של קאפקייקס זעירים בגוני פסטל היו פעורות לרווחה, וזיגוגי הקצפת המסתחררים נמסו לאיטם בחום אחר הצהריים. אולי ציון יום הולדת, אף שהן עדיין לא באמת הכירו מקרוב? או שמא חגיגה ספונטנית: של נעורים, של יופי, של עצמן? לא חשוב. הן היו שקועות בכך כל כולן, באושרן הקליל והנינוח. הצחוק שלה – דנדון מתרונן של פעמון מעל הרחבה – היה בעיני ג'ונה כמו קריאת הסירנה שמזרזת אותו לשוב הביתה. הוא מצא אותה: את הגיבורה שלו, היא ולא אחרת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אילו עצר לחשוב לרגע אולי היה שם לב מה קורה, אולי היה מאבחן את הפתולוגיה של עצמו. אולי היה מבין שעוצמת ההתאהבות המיידית העזה היא כמיהה לעבָר שהיה ואיננו עוד. אחרי הכול, הוא עמד לסיים לימודים בספרות ובפסיכולוגיה! הוא היה מודע היטב לכך שבירדי ניצלה אותו במהלך כל ילדותו, טיפחה תלות הדדית ביניהם וכפתה עליו תפקיד הורי בגיל צעיר הרבה יותר מדי. בעשרים ואחת השנים הראשונות של חייו אימו הייתה האישה היחידה החשובה לו. וכעת, עם גזר דין המוות שנחת לפתע על ראשה, הוא מצא את עצמו בנפילה חופשית, מגשש באוויר בקדחתנות מבוהלת בניסיון למצוא נקודה כלשהי למקד בה את התפרצות הסופרנובה שלו. ואז, בדיוק כשהתקרב אל שפל המדרגה: תרופת הפלא. </p>
<p class="עימוד_running-txt">וכך, במקום להתכונן לקראת האובדן הקרב ובא של אימו, במקום להתאבל על הילדוּת שמעולם לא הייתה לו, ג'ונה פיתח קיבעון, נחישות. הבחורה המושלמת הזאת תהיה כוכב הצפון שלו, וזוהרהּ המסנוור יסתיר מעיניו את הצורך להתעמת עם החתיכה החסרה המשמעותית בחייו, עם תהום הכאב האפלה הפעורה עד למעמקי האינסוף.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא היה קשה לברר מי היא. האח הצעיר של שותפו במעבדה היה אחראי במעונות, והייתה לו גישה למדריך של כל הסטודנטים של השנה הראשונה. ג'ונה היה מוכן לעבור בעצמו על כל אלף וחמש מאות התמונות, אבל היצור הקטן והמטופש כבר רקח תוכנית עם חבריו והדפיס רשימה של "שוות זיון משנה א'", ממוספרת ומתועדפת. וברשימה הוא מצא אותה – במקום השני – מתחת לאיזו בחורה בשיזוף מלאכותי שכמו יצאה היישר ממחוזות הארוטיקה של קטינים: שרירים של כושר, שדיים מונפים, בדי לייקרה נוצצים. ג'ונה היה מזועזע (כאילו יש אפשרות סבירה כלשהי שהיא תופיע במקום שאינו מספר אחת). ואף שהרשימה עוררה בו שאט נפש – הגזלה המתועבת של כבודן ואנושיותן של הנשים האומללות הללו – הוא לא הצליח שלא לשמוח על כך שגברים רבים כל כך חושקים בבחירת ליבו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">במשך חצי שנה הוא שמר על מרחק. בינתיים הוא העסיק את עצמו בקשרים חולפים ולא מחייבים – בפרינסטון אין קל מאשר למצוא בחורה ללילה אחד. אבל איתה הוא היה נחוש שדברים יתקדמו אחרת. היא הייתה ראויה להרבה יותר מאשר ערב אחד של שכרות, הייתה ללא ספק אישה שראויה לאהבה אמיתית – וג'ונה קיווה יותר מכול שהוא עצמו יהיה האיש שיזכה להעניק לה אותה. הוא ידע שבשבילו היא האישה הנבחרת – כי היא הייתה רוזלינד, גלוריה, ובעיקר דייזי! ליילה קריין, הוא החליט, היא סך כל הגיבורות של פיצג'רלד, שהתכנסו באורח פלא אל אישה אחת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">זה הפך למשחק, תחביב רב־קסם. הוא למד להכיר את המסלול הקבוע שלה ברחבי הקמפוס, את המקומות החביבים עליה ללימוד או לפגישות עם חברות, את מועדוני הסטודנטים שהיא פקדה כשבילתה בערבים. כשליילה קיבלה את התפקיד הראשי בהצגה של הסתיו, ג'ונה בא פעמיים כדי לראות אותה מופיעה. הוא אפילו החליט, ברגע של טירוף, להוסיף למערכת השעות המתפקעת שלו קורס באנתרופולוגיה, וישב בקרב חבורה של סטודנטים שיכורים משנה א' שישנו במהלך כל ההרצאות רק כדי שיוכל לשהות עם ליילה באותו אולם פעם בשבוע. הוא היה עֵד להתרחשויות הצפויות בחייה כסטודנטית בשנה הראשונה, ההתכוננויות הקדחתניות במהלך כל הלילה לפני מבחנים, הגיפופים רוויי האלכוהול על רחבת הריקודים, ההליכות המקרטעות בחזרה למעונות בסופי הלילות, עם הבחורים חסרי החשיבות שהיא לקחה למיטתה. הוא נשאר בתפקיד המגן הרחוק והנאמן של ליילה וּוידא שלא יאונה לה כל רע. האם זה עורר בו קנאה? אולי קצת. אולי ג'ונה הבין עכשיו, כפי שפיצג'רלד הבין באשר לזלדה, למה נהגו פעם לכלוא נסיכות במגדלים. ובכל זאת הוא הקפיד לשמר את מעמדו המאופק והמרוחק. הוא גמר אומר לחכות עד לערב הנכון, המתוכנן להפליא עד אחרון הפרטים, שבו הגיבור והגיבורה ייפגשו סוף־סוף. ואז הוא יראה אותה, יכיר אותה, ויקדיש את כל כולו לאושר של ליילה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ג'ונה האט את צעדיו כשהגיע אל עץ האלון הגדול והמוכר שעל שפת ההדסון, אחז בגזע בשתי כפות ידיו והחל בסדרת מתיחות בעוד מבטו נודד מעלה אל החלונות, שהיו כעיניים מחזירות אור שהגיחו כעת בחיוורונן העצום מתוך הלילה המתפוגג. הוא יעמוד כאן על משמרתו המקודשת, ירשה לעצמו רגע של הצצה אל ליילה היוצאת אל המרפסת, ואז ימשיך בדרכו. היא תצא ממש בקרוב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נזכר באותו ערב אביב מושלם שבו הם נפגשו סוף־סוף, לפני שנים רבות כל כך. הם חלקו אז דבר־מה מיוחד, דבר־מה יוצא דופן: ניצוץ שמתלקח רק פעם בחיים. ואז, אחרי כן, היא נעלמה – והוא גילה שהוא מחויב לחיפוש אחר גביע קדוש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">העובדה שליילה שכחה את תהילת המפגש הרומנטי האחד והיחיד ביניהם הייתה הטרגדיה הפרטית של ג'ונה. נחמתו היחידה, שתמכה בו ממש עד עכשיו, הייתה אותה תקווה מסמאת עיניים שגם גטסבי חש פעם: אם רק יוכל לשחזר את העבר ולהחזיר את הכול לקדמותו, הוא עשוי לשחזר את מי שהוא עצמו היה פעם. ואז אולי היא תזהה אותו, תבין בדיוק כפי שהוא הבין שהם נועדו זה לזה – ובבוקר אחד נפלא – </p>
<p class="עימוד_running-txt">ליילה קריין תהיה סוף־סוף שלו.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">הוא הניח את הכוס התֶרמית על השידה שליד המיטה, ומגי פקחה את עיניה כדי סדק וראתה את הלוגו של וילסון, שהסמל העדין שלו נראה כמו קעקוע בטוב טעם. "תודה, ג'ו." היא התרוממה לישיבה, וערמה סבוכה של תלתלי שוקולד צנחה על פניה עם הלגימה הראשונה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היה היום בריסטה חדש," אמר ג'ונה בזמן שקילף מעליו את החולצה. "לאמריקנו שלי היה טעם של דשן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין כמו כוס טרייה של בוץ על הבוקר." היא נשפה על פתח השתייה. "למה שלא תנסה בית קפה חדש? קאווה הרבה יותר קרוב. ויש גם המקום ההוא ברחוב הדסון..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"וילסון הוא נקודת הסיום המושלמת לריצה שלי. ואת יודעת שאני אוהב לשמור על שגרה." הוא גלגל עיניים בשובבות והטיח את בגדיו הרטובים על שפת סל הכביסה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה אתה אומר." היא נשענה לאחור על מרפקיה, ורמז של פטמותיה בצבץ דרך הגופייה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה נראה כמו פסל יווני," היא אמרה. "היי, מתחשק לי לפסל קצת. בא לך שאני אגלף אותך קצת במיטה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא חייך. "הייתי שמח, מאגס, אבל אין לי זמן. ואני מסריח." הוא פנה אל חדר האמבטיה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"בשביל זה המציאו את המקלחת," היא קראה אחריו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא רוצה ללכלך את הסדינים." ג'ונה פתח את הברז ונכנס לתוך סילון המים. הוא עצם את עיניו, השעין את המצח על הזרם והחל לעסות שמפו על קרקפתו עד שעלה קצף. לצידו: הסטה של מושב האסלה, זרימה חרישית של מים. הוא הרגיש שהיא מסתכלת עליו מבעד לווילון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ג'ו?" היא השתתקה לרגע. "אני יכולה להצטרף אליך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא ידע מה היא עושה, ידע שהיא מנסה ליצור שוב חיבור אחרי המריבה של הלילה הקודם, אבל אלוהים, לא היה לו כוח לזה. לא עכשיו. "חכי רגע, טוב?" הוא אמר בעדינות. "כמעט גמרתי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי מלמלה משהו בתגובה, אבל הוא בחר לא לשמוע, והתמקד במקום זאת בהמיית הזרם על ראשו, הסבון כמו דסקית הוקי שמחליקה על העור, השמפו צונח סביבו במטחים גדולים. וכשהחליק את שערו הנקי אחורה, סגר את הברז והסיט הצידה את הווילון, מגי כבר הלכה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא מצא אותה במטבח, קוצצת משהו בגבה אליו. מאגס הייתה טבחית מעולה ותמיד הכינה גרסאות רעננות ומקוריות – מנות שופעות טעם, שובבות, פיקנטיות. היא שאבה השראה משורשיה – אב איטלקי, אם מקסיקנית – ושזרה אותם יחד לתערובת ערבה לחך. ולמרות הטעם המשובח של ארוחותיה, ג'ונה הבחין בקשר רופף בין רמתן לבין מצב הרוח שלה. הוא הרגיש שככל שמגי כועסת יותר כך תבשיליה משובחים יותר. ובזמן האחרון האוכל היה יוצא מן הכלל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הרחיק כיסא מהשולחן בדוגמת פסיפס והתיישב, והעקב שלו כבר פצח כמו תמיד בריקוד חסר מנוחה. הוא קטף קיווי מקערת הפירות שבמרכז, ואז שלף את האולר והחל לקלף את המעטה המחוספס. את הקליפות הוא שמט לתוך הקפוצ'ינו הזנוח של מאגס, שבו הקצף איבד בינתיים את נפחו והתקרש לשכבה סמיכה. הוא שם לב שהיא לא טרחה להחליף בגדים. רק לבשה זוג טרנינג ישנים ומוכתמים בצבע, ופה ושם גם בחברבורות של אקונומיקה. ואמנם המכנסיים היו קרועים ומסמורטטים, אבל הם עדיין עטפו את ישבנה הדשן באופן שהבעיר בו תשוקה. היא משכה את רצועות הגומי התחתונות של המכנסיים מעלה על גבי שוקיה, והגידים העדינים נמתחו בזמן שנעמדה על קצות אצבעותיה כדי להוריד קערה ממדף עליון כלשהו. הוא סחרר את הקיווי הנוצץ בין אצבעותיו ונגס. החתולה הרוסית החסונה שלהם, זלדה, שירכה את דרכה למטבח, ייבבה קלות ואז קפצה על השולחן, התיישבה על אחוריה ונעצה בג'ונה מבט. מגי התחילה להקציף בשביל ג'ונה חלבונים בדיוק כמו שהוא אוהב, והעצמות הדקיקות של גבה נפרשו כמו כנפיים בעוד ערמת שערה מיטלטלת כה וכה עם כל תנועה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא עצם עיניים והרגיש דקירה עזה של אשמה. כשהם קנו את הבית הדו־קומתי הזה, ארבע שנים קודם לכן, הם הכריזו שזאת השקעה ביחסים ביניהם. ואמנם הבית היה רשום על שם ג'ונה (הוא ניצל את שארית הירושה הנאה שקיבל מאימו לצורך התשלום הראשוני והשיפוץ שלאחריו), אבל מגי היא זו שהפכה אותו למקום שאפשר להרגיש בו בבית. לפני כן היה הבית בבעלות אישה שגרה בו לבדה במשך שישים וחמש שנה ומתה ממש שם במטבח. וכשקנו את הבית, כל אחד ואחד מהחדרים היה מלא מרצפה ועד תקרה בחפצים שאגרה, שהיו כולם מרופטים ומוזנחים. ג'ונה נתקף חלחלה ושאט נפש מגללי העכברים והגוויות היבשות של התיקנים, מלוחות הרצפה הרקובים ומכשירי החשמל החלודים, מהאבק הצמרי שלָפת אותו באחיזת חנק כבר בכניסה, מכתמי הרטיבות הנפוחים והעובש החייתי והפלומתי – והוא רצה לקום וללכת משם מייד. אבל מגי, שהייתה תמיד הסבלנית מבין שניהם, הצליחה לראות את השלד המקורי של הבניין שמתחת לחורבן הכללי. וביסודות האלה היא ראתה אפשרות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ג'ונה ידע שבשביל מגי, רכישת הבית הייתה הרבה מעבר לעסקת נדל"ן. בשלב זה הם היו יחד כבר חמש שנים, וסבלנותה של מגי הלכה ופקעה. היא הייתה נחושה לקבע את עתידם המשותף, אחת ולתמיד. וברכישת הבית היא וידאה שתוכל לעשות זאת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הקושי הראשון הגיע כבר ביום שבו עברו לכאן. בזמן שהמובילים העלו את הרהיטים במדרגות, ג'ונה מצא את עצמו בעיצומו של התקף חרדה נורא. הוא הרגיש שנבגי העובש שבמקום הזה חודרים היישר אל תוך גרונו, ומיהר לפלס לו דרך בין המובילים. בריצתו הנואשת החוצה הוא הפך ערמת ארגזים עד שיצא סוף־סוף אל האוויר הצח שמחוץ לבניין הלבנים האדומות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ג'ו?" מאגס רצה אז אחריו למדרכה. "מה קרה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא יכול לנשום שם," הוא אמר ושפשף את צווארו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל כמובן, מגי ידעה. למגי הייתה תמיד יכולת מופלאה לחלץ את האמת שבבסיס כל דבר. ואז, לאחר שתפסה בגוש האמת הרטוב והמפרפר והחזיקה אותו בכף ידה, היא חשפה אותו בעדינות אל אור היום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תראה," היא אמרה בשקט, "אני יכולה לטפל בלכלוך ובאבק. אני יכולה להעלים אותם לגמרי. אבל זה יהיה הבית שלנו, ג'ונה. אנחנו נבנה כאן חיים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא השתתקה וחיכתה לתגובה. וככל שהשתיקה התארכה, כך נדמה היה שהסכנה הלכה וגברה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לבסוף היא נאנחה והשפילה מבט אל נעליה. כשדיברה, קולה היה שקט כל כך שהוא כמעט לא שמע את דבריה. "תמיד הייתי בטוחה בקשר אליך," היא פתחה ואמרה. "אבל מסיבה כלשהי אני לא מצליחה להפסיק לחשוב שאתה אף פעם לא היית לגמרי בטוח בי. אז אם הבעיה היא יותר מאשר אבק – אם יש בעיה בינינו – אני צריכה שתגיד לי את זה עכשיו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הסתכל עליה בזמן שעמדה כך מולו, בתוך מסגרת הכניסה לביתם החדש. והוא עשה את הדבר היחיד שהיה מסוגל לעשות: משך אותה אליו, תחב את אצבעותיו בשערה ואמר למגי שהיא בדיוק מה שהוא רצה כל השנים. והיא החזירה לו מבט קורן ואמרה משהו שכיום הוא כבר לא זכר – ואז הם כרכו את זרועותיהם זה סביב זה וחזרו פנימה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מאגס התאמצה ללא לאות לשמח אותו. כעבור שנה היא הפכה את הנכס החדש שלהם לבית שהיא קיוותה שהוא לא ירצה לעזוב לעולם. היא עקרה את הרצפות המעוקמות, הטליאה את הדליפות, תחבה צמר פלדה לתוך חורים, ובמאמץ אדירים גילחה מעל הקירות המוכתמים כל שכבה של צבע ישן ושמנוני. בקומת הקרקע היא הרסה את כל הקירות שאינם תומכים, שתחמו את החלל לחדרים צפופים ואפלוליים, וחילקה את כל הקומה כך שהמחצית הקדמית תהיה הקליניקה הנעימהוהמחופה עץ של ג'ונה, מקושטת בשטיחים עשירים, רהיטי עור שופעים, ספרים בכריכות שגוניהן כאבני חן. החלק האחורי – שקורצף עד ליסודות הבטון שלו ונפתח אל הגינה – נועד להיות הסטודיו שטוף השמש של מגי, מלא ביריעות קנבס עצומות, צבוע כולו בצבעים פראיים ושופעי תנועה, מלאי חיים כמו מאגס עצמה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בכל בוקר בתקופת השיפוץ שמעה מגי יבבות קלות שעלו מהחלל שמתחת לסטודיו שלה. היא האירה את המקום בפנס וגילתה גורת חתולים בצבעי אפור־כחול מטונפת ומאובנת, שמצמצה כנגד האור. מבחינתה של מאגס לא הייתה כל התלבטות: הם חייבים לאמץ אותה. לאחר דיונים ממושכים ג'ונה נעתר, בתנאי שיוכל לבחור את שמה של החתולה, ומגי, כמובן, גלגלה עיניים והסכימה, ופלטה את הצחוק טוב המזג שהשמיעה תמיד כשעלתה אל פני השטח האובססיה שלו לפיצג'רלד. וכך נכנסה זלדה לחייהם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לפני שעברו לגור שם, החצר האחורית הייתה חלקת אדמה חשופה, אתר לאיסוף אשפה. בחצר זו גילתה מגי עשבים שונים ומשונים, שברי טרה קוטה, גוויות קטנות ובלתי ניתנות לזיהוי וחלקי עצם משוננים. בכל פעם שנתקלה במחסום יצירה בציוריה היא עטתה כפפות ויצאה אל החצר, חיטטה וגרפה ואווררה את האדמה עד שהכינה אותה לקראת התחלה חדשה. היא זרעה את הזרעים שגדלו עם הזמן להיות הגינה שלהם: ענפים מתפתלים של שיחי עגבניות, סבכה משולשת ובה מלפפונים, צברי פלפלים בערוגותיהם, עץ לימון שהתכרבל בפינה, עלי רוזמרין שצמחו פרא, עלי מנטה שהשתוללו בפריחתם. והפרחים: מקבצי הורנטזיה שנראו כראשי כרוב, דליות ונרקיסים, שלהבית ורודה ואזליאות שקישטו את הגדר. היא הציבה שביל לבנים שהתפתל לצורת סליל מתחת לשולחן ברזל זוגי. עכשיו, ארבע שנים לאחר מכן, הגינה שפעה במלוא תפארתה. כשישבו במרכזה הם התמזגו לחלוטין בעלווה שסביבם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אזור המגורים שבקומה השנייה היה כל כולו בן דמותה של מגי. את הקֵיצים של ילדותה היא העבירה בסן מיגל, והחום והצבעוניות של הכפר, התבלינים החריפים, גבישי המלח ופירות הליים העפיצים, כל אלה מצאו את דרכם היישר אל ביתם. היא ריצפה את הקומה באריחים ספרדיים גדולים, סעודה מקסיקנית שלמה: פרצים קלידוסקופיים של כחול ים, כתום מנדרינה, צהוב לימוני, אדום קורל. משטחי העץ הושארו במופעם הגולמי, השטיחים קלועים ובהירים, קורות התקרה חשופות, החלונות רחבים, הרהיטים מוצקים ונחושים. ביתם היה חברותי, בית שמזמין בישולים ומקבל אורחים בזרועות פתוחות, בכל שעה משעות היום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בחלל הקטן הזה יצרה מגי עבודת אמנות, והייתה נחושה לסלק כל שרידי ספֵק ולבנות בית שבו הם יוכלו לבסס חיים משותפים. היא אפילו השאירה חדר שינה קטנטן שאולי יוכל, יום אחד, להפוך לחדר ילדים. הכול נשקל ביסודיות רבה, והכול היה מושלם. ג'ונה היה משוכנע שמגי היא הנתיב האחר, הטוב יותר – הנתיב שהוא רוצה בו – שיאפשר לו לשקוע ולהיעלם בבטחה ובחושניות. ג'ונה האמין שהבחירה במגי הייתה סוף־סוף הבחירה הנכונה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עד שליילה חזרה שוב אל חייו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא חשב שהחמיץ את ההזדמנות היחידה שהייתה לו איתה, אז, לפני שנים רבות כל כך. אחרי הניצוץ, הנס המופלא של הערב הראשון ההוא, הגורל קרע אותם זה מזה. אימו של ג'ונה קרסה, והוא נאלץ לעזוב את פרינסטון מוקדם כדי לעזור לבירדי בגסיסתה האיטית והכואבת. את לימודיו ואת השלמת כתיבת התזה הוא עשה מרחוק. זמן קצר אחרי סיום הלימודים בירדי מתה, ולראשונה בחייו ג'ונה מצא את עצמו לגמרי לבדו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הכריח את עצמו להמשיך הלאה בחייו, להתגבר על כאב מותה של אימו, שהיה סבוך לבלי הפרד באובדן ההזדמנות האחת והיחידה שהייתה לו עם ליילה. וכדי להוסיף חטא על פשע, בשלב כלשהו במהלך התקופה הזאת קיבל ג'ונה שיחת טלפון מספריית מָאד בפרינסטון, ובה הודיעו לו שבאורח משונה כלשהו עבודת הסיום שלו הלכה לאיבוד. אבל החדשות האלה נראו משניות במערבולת העכורה של קיומו האומלל. הוא ארז את הציורים של אימו, אִפסן את שאר החפצים שירש והעמיד למכירה את בית ילדותו. שבוע לאחר מכן הבית נמכר. וכשליילה חזרה אל פרינסטון כדי להתחיל את שנת הלימודים השנייה, ג'ונה כבר עשה את דרכו להרווארד, שבה הוא חשב שאולי יוכל להתחיל למלא מחדש את הלוח החלק של נפשו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בשלוש וחצי שנים הוא קיבל תואר שני ועבר לניו הייבן להשלמת הדוקטורט ביֵיל – ובכך השלים את השלישייה המנצחת של ליגת הקיסוס והגשים את ההגדרה של פיצג'רלד לג'נטלמן: <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-6">אדם שבא ממשפחה טובה, בעל ממון, רוקד היטב ולמד בייל או בהרווארד או בפרינסטון</span> (ג'ונה השאפתן מטבעו למד בשלושתן). ואז – כמה חודשים לאחר שהתחיל את לימודיו בייל, ברגע לחלוטין לא צפוי לדידו של ג'ונה – הוא פגש את מגי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הם נפגשו בתערוכה שהציגה עבודות של סטודנטים לתארים מתקדמים באוניברסיטה. בזמנו היה לג'ונה חבר חדש בשם לי, שהתפרנס ממלצרות בשירות קייטרינג, והוא הוזמן לעבוד באירוע. לי הטריד את ג'ונה בבקשות שיבוא לשם יחד איתו, והבטיח שייתן לו משקאות בחינם אם ג'ונה יתלווה אליו. למעשה, ג'ונה לא היה זקוק לשכנוע. המעבר לעיר חדשה והתחושה שהתלוותה אליו, שהוא מתחיל שוב את חייו מההתחלה בלי שיש לו בית ומשפחה שמחכים לו, עוררו אצלו געגועים לאימו. הוא שמח להיות שוב בקרבת אמנות, והסתקרן לדעת איך ירגיש באירוע אמנותי ארבע שנים לאחר מותה. אז הוא בא, שתה כוס של יין זול והסתובב בתערוכה. העבודות היו כולן מדכאות איכשהו, דיוקנאות עצמיים חקייניים ומאכזבים, כולם פרט לאחד: ציור שמן פראי של האמנית, אישה, הפונה לעבר מראה מנופצת. גבה היה בקדמת הציור, כך שהצופה לא ראה את פניה. אבל בכל שבר זכוכית השתקף פרט אחד זעיר, והחלקים היו כולם שונים עד אין קץ וחסרי כל תואַם, ועם זאת נבעו כולם מאותה אישה אחת ויחידה. הציור הזכיר לג'ונה חד־משמעית את אימו. כותרתו הייתה בספרדית: אֶכּוֹ של נרקיסוס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בראש סחרחר מעט מהיין ותחת הרושם של התערוכה הוא מזג לעצמו עוד כוס ופנה לעבר רציף ההעמסה הפתוח שמאחורי הבניין. הוא שלף ג'וינט, נשכב על הגב והשקיף על השמיים החשוכים. כששמע נקישות צעדים מתקרבות, הוא הניח שזה לי שיוצא להפסקה זריזה ואמר, "אם אני אראה עוד דיוקן אחד בינוני של עוד אמן כאן אני חושב שאתאבד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מסכימה עם כל מילה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא התיישבה לידו, קטפה את הג'וינט מאצבעותיו ושאפה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הם כל כך חוששים, נכון? כמעט אפשר להריח בציור את חוסר הביטחון שלהם." היא הסתובבה אליו. "אז למה באת? לא, תן לי לנחש." היא נשענה לאחור וחשבה. "אתה הידיד התומך? בן זוג? סטוקר?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני כאן בשביל אלכוהול חינם." הוא פנה אליה. "ואת?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא חייכה. "אני אחת הציירות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">ג'ונה כמעט נחנק מהסיגריה והתחיל להשתעל בלי שליטה. "אוי, אלוהים," הוא הצליח לומר. "אני מרגיש כזה אידיוט."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא חייכה. "אולי אתה אידיוט אבל אתה גם צודק. אני אסלח לך אם תצליח לנחש איזה מהציורים שם שלי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">ג'ונה חשב. "הציור הפוינטיליסטי בשחור־לבן שבו האוזן של הציירת צבועה באדום?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא שלפה את הטלפון, עברה בין התמונות והרימה את תמונת הציור שלה: אֶכּוֹ של נרקיסוס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ג'ונה עצר את נשימתו. "תאמיני לי אם אני אגיד לך שזה הציור היחיד שדווקא מצא חן בעיניי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא חייכה. "בולשיט."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אוקיי, פישלתי," הוא אמר. "איך אני יכול לפצות אותך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אולי..." היא הטתה את ראשה, "תרשה לי לצייר אותך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי מצאה חן בעיניו. מצאה חן בעיניו מאוד. כשהם רק התחילו לצאת ג'ונה גילה שהיא השתקפות מושלמת של הציורים הצבעוניים, הפרועים וגדולי הממדים שהיא יצרה: נטולת עכבות ומלאת חיות, רגשית וחמה. היא ניחנה בחוש שישי שאִפשר לה לשקף את מצבי הרוח שבתוכו, ולכן, כשהיה איתה, ג'ונה הרגיש בכל ליבו שהוא חוזר הביתה. יתרה מזו, מצא חן בעיניו הרעיון של קיומה בחייו – המחשבה על כך שהוא יקשור את עצמו אל אמנית מהפכנית שלוחמת בשוחות, כמו שפיצג'רלד בילה תמיד בחברת בעלי החזון של תקופתו. זה סיפור שהיה אפשרי בעיניו. סיפור הגיוני. והוא התחיל להרגיש שמגי היא למעשה נדירה ביותר, מישהי מעוררת השתאות – אישה שמפיצה אור אותנטי, שכבר באותו מפגש ראשוני קסום הצליחה למחוק שנים של מסירות עיקשת. כעבור לילה נטול שינה ורצוף התחבטויות הוא חיפש באינטרנט פרטים על ליילה וגילה שהיא עברה ללוס אנג'לס כדי להתחיל קריירה בעולם הקולנוע. הוא ראה בכך סימן. הנסיבות, העיתוי – זה פשוט לא נועד לקרות. היה עליו להשלים עם העובדה שהוא כבר לא אוחז בבחורה שפניה נטולות הגוף מרחפות לנגד עיניו בפינות האפלות ועל שלטים מוארים. עליו למשוך אליו במקומה את הבחורה שלצידו, להדק סביבה את זרועותיו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">למחרת הוא שאל את מגי אם היא תסכים להיות שלו, ובתגובה היא גלגלה עיניים בגלל הניסוח היומרני ואמרה שהיא שלו גם ככה. בסמסטר שלאחר מכן היא עברה לגור איתו, והם החלו בניסוי הגדול של בניית חיים יחד. בוקר אחד, ביום ראשון, בזמן ששכבה עירומה על הבטן, המצעים התקבצו סביבה והיא רשמה את קווי המתאר העדינים של אצבעות רגליו, ג'ונה הבין שהוא התאהב בה, ואמר לה זאת. היא חייכה, נישקה את הקשת של כף רגלו ולחשה שלעזאזל, הגיע הזמן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">חמש שנים לאחר מכן, כשתעודת הדוקטור כבר הייתה בידו, ג'ונה ומגי עברו לעיר הגדולה. הם הגישו הצעה על בית הלבנים האדומות, באזור שהיה בשבילם כמו וסט אֶג בשביל גטסבי, וג'ונה החל לבסס את הקליניקה שלו. בגיל שלושים ואחת הוא כבר למד בשלוש האוניברסיטאות הגדולות, קנה בית דו־קומתי בשכונה הכי טובה בעיר הכי טובה בארץ, והיה בתחילתה של קריירה שצפוי לה עתיד מזהיר. הוא היה נאה ובריא ושופע קסם, והייתה לו חברה שהוא אוהב והיא החזירה לו אהבה. כעבור כחודשיים הוא הציע לה נישואים. ומאגס, מאושרת ושטופת הקלה, הסכימה. חייו של ג'ונה גבריאל היו תוססים ומספקים כמו בספרים ובחלומות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל בדיוק כשג'ונה התרגל לקרוא למאגס הארוסה שלו עלה לאקרנים 'משחק ההמתנה', שהיה שובר קופות מיידי. פתאום השם של ליילה, הפנים שלה, הופיעו מכל עבר ולא אפשרו שום התעלמות. בגיל עשרים ושמונה ליילה הייתה עדיין אותה ליילה של לפני שנים רבות כל כך –פניה עדיין רעננות וקורנות, מעוררות הערצה גורפת מצד כל גברי העולם – עדיין יצור בעל יופי מעודן שאין שני לו. ככל שגָבר פרסומה כך הבין ג'ונה שעליו להתאפק ולא להזכיר את המפגש האישי שלו עם המאמי של אמריקה. הוא ידע היטב שאם ישתף אנשים בזיכרון, הדבר עלול לחבל בשלמותו של הרגע ההוא. ועם זאת, למרות תהילתה ההולכת ומתפשטת, ג'ונה היה נחוש. הוא השקיע מאמצים רבים כל כך כדי לסלק את ליילה ממחשבותיו. הוא היה עכשיו מסור למגי, והוא סירב לתת לכל היסוס לחדור פנימה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל אז, לפני שבעה חודשים, אֵלת הגורל בחרה שוב להתערב, והפעם הבהירה את כוונותיה בגלוי. ליילה וקורט עברו לניו יורק כדי להתחיל בהכנות לקראת צילום סרט חדש, עיבוד של 'ענוג הוא הלילה' של פיצג'רלד. ובאמצעות פעולת בלשות קטנה באינטרנט ג'ונה גילה שהם קנו דירה בווילג', במרחק רחובות אחדים בלבד מהבית שלו ושל מגי – קרוב אפילו יותר מרצועת המים שהפרידה בין נחלתו של גטסבי לבין האור הירוק שבקצה המזח של דייזי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בהתחלה הוא אמר לעצמו שהוא בסך הכול סקרן, כפי שכל אדם עשוי להסתקרן באשר למושא של אהבת נעוריו. הוא חשב רק לבדוק מה קורה איתה – התעניינות תמימה, מעט אסקפיזם משכֵּר. אחרי הכול, התנהגות כזאת נפוצה למדי, וג'ונה בהחלט היה אדם שמודע לעצמו. הוא הכיר את עצמו היטב וידע שתמיד יוכל לרסן את הֶרגליו לפי הצורך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ולמי מאיתנו אין אדם אחד ויחיד שעושה אותנו אובססיביים מעט, משוגעים מעט? כמה מאיתנו לא שקעו ברדיפה מקוונת קטנה של אותו אדם, מעין בדיקה יומית – בייחוד כשאותו אדם הוא כוכבת אמריקאית ששמה ופניה מרוחים מכל עבר וכמעט אין דרך לחמוק מהם? ג'ונה לא היה לבדו. כל העולם היה כרוך אחריה. ליילה קריין הייתה התגשמות החלום האמריקאי. איש לא היה יכול לעמוד בקסמיה המלבבים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לפני כמה חודשים הונחה ההזדמנות בחיקו. במהלך פגישה עם מטופלת, מפיקת סרטים ושמה בְּריאֵל, היא ציינה שחברתה הטובה ליילה עברה לא מכבר לחוף המזרחי ומחפשת פסיכולוג. היא שאלה אם תוכל למסור לליילה את שמו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא התקשה להאמין לצירוף המקרים. הוא ניסה להתחמק, בלב הולם בעוז – באמת אין לו עכשיו זמן למטופלים חדשים – אבל כן, בסדר, אם היא חברה טובה, הוא יבדוק מה אפשר לעשות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">וכך החלו פגישות הטיפול שלהם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא ידע שהוא נוהג בחוסר רציונליות, שהוא במסע של הרס עצמי. הוא הבין את הסיכונים, הבין שהוא מציב בסכנה את הקריירה שלו ואפילו את כל חייו. הוא שייף כמובן את רישומי הטיפול והסתיר את ניגוד העניינים המובנה ואת המעורבות האישית העמוקה שלו. אף שרמז אחרת, הוא מעולם לא באמת הקליט את הפגישות שלהם (תיעוד פיזי ומרצון של מעשהו הלא אתי היה בבחינת התגרוּת בגורל). ובכל זאת, הוא לא שגה באשליות וידע שישנן עוד דרכים לגלות את האמת. רק למען ליילה היה ג'ונה מוכן לסכן הכול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עוצמת החיבור ביניהם במהלך הפגישות הטיפוליות ניכרה מייד. וככל שליילה פתחה את ליבה, גילתה להיטות להיעזר בו בהתרת המרקם הסבוך של חייה, ג'ונה החל לתהות אם הכוכבים מסתדרים סוף־סוף. כל חלקי הפאזל הצטרפו זה לזה בקלילות. ליילה הייתה במשבר, מחפשת נואשות אחר מוצא מהמציאות שבראה לעצמה. והיא התקדמה כל כך מהר – אחרי פריצת הדרך של הפגישה האחרונה, כשהם חשפו את זיכרון טראומת הילדוּת שלה, ג'ונה היה משוכנע שלא ירחק היום והוא יוכל להציל אותה מהמצב שאליו נקלעה. ואז – האם הגיבור והגיבורה יתחברו סוף־סוף?</p>
<p class="עימוד_running-txt">ג'ונה ראה את מגי מערבבת את החלבונים במרית והופכת את התפיחוּת הירחית שלהם. קצותיהם התפצפצו בחמאה בזמן שהיא החליקה אותם, נוטפי גבינה וכוסברה ופיקו דה גאיו, על גבי צלחת בצבע כחול עמוק. מאגס חייכה אל ג'ונה – הפסקת אש? – וליקקה אצבע בהנאה. אלוהים, האם ייתכן לאהוב שני אנשים בבת אחת? הוא היה מאורס לאישה נהדרת, אמנית מוכשרת, בת זוג נפלאה ויום אחד אימא יפהפייה. ובכל זאת: המגרעת הגדולה ביותר של ג'ונה הייתה תמיד נטייתו לרומנטיקה בכל מחיר. עמוק בתוכו הוא ידע שליילה קריין היא זו שחמקה מידיו. ואם היא תהפוך לאפשרות? הוא ידע שאין תחרות. שום עוצמה של אש או רעננות לא תשנה את מה שאדם אוגר עמוק במסתרי ליבו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בעוד פחות משלוש שעות הייתה אמורה להתחיל פגישתם הבאה. הוא הרגיש שהדופק שלו מגביר את קצבו בזמן שתהה איזה בושם היא תתיז על גופה, באיזה בגד היא תבחר להדגיש את גזרתה הנאה – אילו בגדים תחתונים עשויים להסתתר מתחתיו. והוא תהה אם אולי היום יהיה היום שבו היא תבין את רגשותיה כלפיו, ואהבה תעלה כמו עוף החול מתוך האפר ותיברא שוב מחדש במלוא הדרה המסתורי והנשגב – </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אנחנו יכולים לדבר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">ג'ונה מצמץ וצף שוב אל פני השטח. מגי בחנה אותו בתקווה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מצטערת על אתמול בערב," היא אמרה. "אני יודעת שחשבת רק עליי – עלינו. ואתה צודק: התערוכה <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-6">באמת</span> שאבה אותי לגמרי, וזאת אשמתי שאנחנו מתעכבים עם תוכניות החתונה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל ג'ונה, מִי אָמוֹר..." היא נגעה בשערו, ואינסטינקטיבית הוא נשען אחורה אל כף ידה. "אני יודעת שאני יכולה להתמודד עם שניהם. אני <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-6">רוצה </span>את זה. אני רוצה להתחתן איתך כבר כל כך הרבה שנים, ואני לא רוצה להמשיך לדחות את זה. זה כל כך חשוב לי, למשפחה שלי. סבתא שלי לא תישאר איתנו לנצח. אני רוצה שהיא תראה אותי מתחתנת עם הגבר שאני אוהבת." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"גם אני רוצה, מאגס – באמת." הוא נאנח ושפשף את מצחו – כאילו בשפשוף הזה יוכל לסלק את שרידי דמותה של ליילה. ואז הוא אחז בידה של מגי והרים אליה את עיניו. "אבל יותר מזה, אני רוצה את מה שהכי טוב בשבילך. הקריירה שלך עומדת לפרוץ, וכשזה יקרה, אני רוצה שתוכלי למקד בה את כל האנרגיה שלך. אני לא רוצה שהחתונה שלנו תסיח את דעתך ממה שהכי חשוב. את תצטערי על זה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה לא הוגן," היא אמרה, ולחייה האדימו. "אני אומרת לך מה הכי חשוב לי, ג'ונה – אתה מקשיב לי? מה, אין לי זכות להחליט בעניין בדיוק כמו לך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא התכוונתי להרגיז אותך," הוא אמר ושמט את ידה. "תראי, זה לא זמן טוב עכשיו. יש לי מטופל שצריך להגיע בעוד חמש דקות. אני מצטער, מאגס," הוא אמר כשהיא פערה את פיה כדי למחות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נגס עוד נגיסה אחרונה מהחביתה המושלמת שהיא הכינה ואז הדף את הכיסא אחורנית והשאיר לזלדה את השאריות הצפות בחמאה. הוא נישק את ראשה של מגי ולחש שהוא חייב לעבוד אבל הם ימשיכו לדבר על כך. בקרוב, הוא הבטיח. וכשירד במדרגות לקומת הקרקע, הוא הרגיש שמגי מסתכלת עליו בבלבול, באכזבה. אבל אפילו עכשיו, כשהתנחם בכך שהמפגש עם ליילה יתקיים רק בעוד כמה שעות, ג'ונה לא הצליח להסיר את החיוך מעל פניו.</p>
</div>



			
ספר מודפס
מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 74.24 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות