רק אהבה יכולה להכאיב כל כך
כאשר רן מגלה שהארוס שלה מאוהב במישהי אחרת, נדמה לה שליבה השבור לא יירפא לעולם. היא נוסעת להעביר את הקיץ בחווה של אביה ומשפחתו באינדיאנה בניסיון להחלים, ושם, בין גבעולי התירס והגחליליות, היא פוגשת את ַאַ נֶד ֶ רס, שאיבד את אשתו לפני ארבע שנים ומתקשה מאוד להרפות ממנה. אף אחד מהם לא תכנן להתאהב, אבל לפעמים לחיים יש תוכניות אחרות. אנדרס סוחב איתו סוד נורא, ואם הוא יפעל מתוך רגשותיו כלפי רן יהיה לזה מחיר כבד מנשוא. כאשר רן מגלה את הסוד, היא מבינה שאם תעזוב את אנדרס, ליבה יתנפץ לרסיסים. אבל האם יש לה אפשרות אחרת?
שם: רק אהבה יכולה להכאיב כל כך
מחבר/ת: פייג’ טון
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 010074659
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 99.00
				
<div id="_idContainer012" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">

<p class="עימוד_chapterheadline ParaOverride-3">1</p>
<p class="עימוד_chapter-no ParaOverride-4"><span class="CharOverride-10">כעבור שלושה חודשים</span></p>
<p class="עימוד_indented-txt">מעטה עננים עוטף את ניו יורק. אני רגילה לטוס לאינדיאנפוליס דרך שיקגו, לכן קיוויתי לראות הפעם את המלבן הירוק המפורסם של סנטרל פארק תחום בין גורדי שחקים, אבל כשהשמיים מתבהרים סוף־סוף, הדבר היחיד שאפשר לראות הרחק מתחתינו הוא שמיכת טלאים של שדות ומשקים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הייתי בנסיעות כל היום, וכשננחת השעה תהיה אחרי 17:00, כלומר עשר בלילה בבריטניה. אני מתה מעייפות, אבל לשמחתי אבא יבוא לאסוף אותי מנמל התעופה. אני יודעת שהתשישות לא נובעת רק מחוסר שינה. שלושת החודשים האחרונים עשו את שלהם.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">סקוט ישב לשולחן המטבח כשחזרתי הביתה מהעבודה באותו יום באפריל, אחרי התנדנדות רגשית נוראית כל אחר הצהריים. רגע אחד הרגשתי מעורערת לחלוטין, וברגע הבא שכנעתי את עצמי שלא הייתה שום משמעות למבט בינו לבין נאדין. אבל ברגע שראיתי את הבעת הפנים של סקוט ידעתי שהאינטואיציה לא הטעתה אותי. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">באמת</span> היה ביניהם משהו, אבל זה היה חיבור רגשי, לא רומן פיזי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא רצה לדבר איתי ברגע שנכנסתי הביתה, וזה תפס אותי לא מוכנה כי חשבתי שאני אצטרך לדרוש ממנו תשובות, לא שהוא יגיש לי אותן מרצונו על מגש של כסף. וכשהוא התחיל להתוודות שהוא פיתח רגשות, עדיין חשבתי שהוא עומד לבקש ממני סליחה – וידעתי שאהיה מוכנה לסלוח לו. עמדנו להתחתן בדצמבר, ותכננו לנסות להיכנס להיריון בשנה החדשה. לעולם לא הייתי זורקת לפח את העתיד המקסים שלנו רק כי הוא נדלק על מישהי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אולי הייתי נאיבית, אבל לקח לי זמן להבין שהוא עוזב אותי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני זוכרת בבירור כל פרט בשיחה שלנו. אני זוכרת אפילו שעמוק מתחת לציפורניו היו קשתות לכלוך, קרוב לעור, ושהיה לו ריח של טבע, של אוויר צח ואדמה. הוא היה מוכר לי כל כך, ובכל זאת כמו איש זר. אף פעם לא ראיתי אותו קרוע ומיוסר כל כך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני באמת אוהב אותך, רֶן," הוא טען, וריסיו החומים דבקו זה לזה מרטיבות הדמעות ויצרו קוצים קטנים. "במובן מסוים הייתי מעדיף לא לפגוש אותה בכלל כי אני חושב שאת ואני היינו יכולים להיות מאושרים ביחד. אבל בזמן האחרון התחלתי לתהות אם אנחנו באמת מתאימים זה לזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">ההיכרות עם נאדין והעבודה המשותפת איתה כל יום גרמו לו להבין כמה הם מתאימים, ושיש ביניהם חיבור ברמה אחרת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בשלב הזה הם עדיין לא דיברו ביניהם על הרגשות שלהם. נאדין לקחה חופש והלכה להורים שלה, וסקוט חשד שהיא רוצה להתרחק ממנו כדי לנקות את הראש. אבל כשהיא חזרה לעבודה באותו יום באפריל והתפטרה, הוא הבין שהוא לא מסוגל להרפות ממנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שאלתי אותו בבכי אם הוא חושב שהיא הנפש התאומה שלו, וכשהוא הביט בעיניי, ראיתי את התשובה בפניו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">קראתי על זה בספרים, ראיתי את זה בסרטים: הגיבור הראשי נמצא במערכת יחסים עם מישהי שלא מבינה אותו. הוא מוצא אהבה עם מישהי שמבינה אותו באמת. דבר לא יעמוד בדרכם. כל הקהל רוצה לראות אותם ביחד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא העליתי בדעתי שזה יקרה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">לי</span>, ש<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">אני</span> אהיה המכשול שמאיים על אהבת אמת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">צער כבד וחוסר אונים מוחלט הציפו אותי כשהבנתי את חומרת המצב. לא יכולתי לעשות שום דבר. לא היה לי על מה להילחם. אהבת חיי כבר אבדה לי לנצח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עכשיו סקוט ונאדין ביחד. ראיתי אותם בעיר כמה פעמים, ואני תמיד דרוכה לקראת היתקלות פתאומית בהם, אבל הקש האחרון הגיע לפני שבועיים, כשישבתי בבית הקפה האהוב עליי, מול שער המנזר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הם הגיחו פתאום מפתח השער, אוחזים ידיים ומחייכים, שערה הבלונדיני של נאדין נצנץ בשמש, וסקוט ניווט אותה מעבר לכביש העמוס. כשהם נכנסו לבית הקפה וראו אותי יושבת עם אימא שלי, סקוט התנצל ומיהר לסגת, אבל כשהוא חלף על פני החלון וראיתי את ההבעה בעיניו, את פניו המתוחים והקודרים, התעוררה ביבחילה פיזית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"העיר הזאת קטנה מדי בשביל שניכם, חמודה," אימא אמרה באהדה כשמצמצתי כדי לסלק מעיניי את הדמעות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה שדווקא אני אעזוב?" אמרתי בקול קלוש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עסק גננות הנוף שלו נמצא כאן. הוא לא הולך לשום מקום בזמן הקרוב. כדאי לך לנסוע לאנשהו, רן, אפילו רק לכמה שבועות," היא הפצירה בי. "תתרחקי ממנו, תני ללב שלך הזדמנות להתאושש."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא צדקה. באמת הייתי צריכה הפסקה מהבית, מהעבודה, מסקוט, מהליכה ברחובות שבהם הלכנו ביחד, בימים שבהם הוא החזיק את היד <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">שלי</span> והיה מוכן לחסום את התנועה בכביש <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">בשבילי</span>.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לכן התקשרתי לאבא שלי באותו ערב ושאלתי אם אני יכולה לבוא לבקר.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">אבא מחכה מאחורי החבל כשאני יוצאת לאולם הנוסעים הנכנסים, בחולצה משובצת באדום וכחול תחובה למכנסי ג'ינס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כשהוא רואה אותי מפציע על פניו חיוך רחב, ולחייו, המכוסות זיפים עבותים, נראות עגלגלות אפילו יותר משהיו בפעם האחרונה שראיתי אותו, בחג המולד שעבר. הוא ואשתו שֶׁריל נסעו לפריז לחג, אז סקוט ואני לקחנו לשם רכבת ובילינו איתם זמן קצר. הנסיעה האחרונה שלי לאמריקה הייתה לפני שנתיים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היי, את!" הוא מכריז.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שלום, אבא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">גל חמימות מתפשט בי כשזרועותיו עוטפות אותי. אני שואפת את ריחו המוכר – סבון ואבקת כביסה – בידיעה שזה יהיה החיבוק האחרון שלנו עד שנעמוד כאן שוב בנמל התעופה בעוד שבועיים וניפרד לשלום. המחשבה הזאת צובטת את ליבי כשאני מתנתקת מהחיבוק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לשערו, הפרוע תמיד, היה בעבר אותו גוון חום בינוני כמו שלי, אבל כעת פשתה בו אפרוריות. לשנינו יש עיניים בצבע אגוזי לוז, אבל בזה נגמר הדמיון בינינו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אין גם הרבה דמיון ביני ובין אימא שלי, רוֹבִּין, חוץ מהעובדה שלשתינו יש שמות של ציפורים קטנות.<span class="סטיילים-לעברית_הפנייה-להערות-שוליים _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-000-backlink">*</span></span> אימא אוהבת בגדים נשפכים עם הדפסים צבעוניים; אני מעדיפה חצאיות וחולצות מסודרות בצבעים כהים. תווי פניה חמימים ופתוחים, ואילו הפנים שלי צרים יותר, וגם – טוב, פעם תיארתי אותם כ"כחושים", אבל היא חלקה עליי בתוקף ואמרה שיש לי מבנה עצמות משובח, כמו של בני אצולה, וזה הצחיק אותי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איך הייתה הטיסה?" אבא שואל בקלילות כשהוא לוקח ממני את המזוודה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא רע," אני עונה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עייפה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"קצת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את יכולה לנמנם באוטו. יש כמה שעות נסיעה עד הבית החדש שלנו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אחותי למחצה, בֵּיילי, שצעירה ממני בשש שנים, התחתנה מוקדם יותר השנה ועברה לעיירת הולדתו של בעלה, בדרום אינדיאנה. לא מזמן אבא ושריל עברו גם הם לאותה עיירה קטנה כדי להיות קרובים אליהם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הרבה דברים בתרחיש הזה מכאיבים לי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבא שלי הוא בעל ואבא מסור. אבל <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">כלפיי</span> הוא לא היה כזה לעיתים קרובות. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל הוא אף פעם לא היה זמין בשבילי. הוא לא ממש מכיר אותי. איך הוא יכול להכיר אותי כשמפרידים בינינו יותר מששת אלפים קילומטרים ואנחנו לא מתראים יותר משבועיים בשנה?</p>
<p class="עימוד_running-txt">כשאנחנו יוצאים מהטרמינל של נמל התעופה, האוויר של חודש יולי עוטף אותי כמו שמיכה חמימה. תוך זמן קצר אנחנו עולים על כביש מהיר תלת־נתיבי שלוקח אותנו בכיוון ההפוך מאינדיאנפוליס. אנחנו לא קרובים לעיר מספיק כדי לראות את גורדי השחקים, אבל אני זוכרת אותם מטיולי קניות בפעמים קודמות. באזור הזה רוב הנוף מישורי ורחב ידיים, מנומר פה ושם באסמים אדומים גדולים ומַמגוּרות תבואה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איך ביילי מתאקלמת בחיי הנישואים?" אני שואלת, מנסה להתעלם מדקירת הקנאה הזעירה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אף פעם לא החשבתי את אחותי למחצה היפהפייה כתחרותית במיוחד, אז אני בטוחה שהיא <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">לא</span> ניסתה לעקוף אותי בדרך לחופה כשהחליטה להתחתן בלאס וגאס, אבל מאז שהחתונה שלי בוטלה, הטבעת על אצבעה זורה לי מלח על הפצעים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב לה," אבא עונה במשיכת כתף ומנמיך את המזגן כי המכונית הספיקה להתקרר בינתיים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה מסתדר עם קֵייסי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">אפילו לא פגשתי עדיין את בעלה הטרי של ביילי. סקוט ואני הוזמַנו לחתונה, אבל מאחר שקיבלנו רק התראה של שבוע הנחנו שלא מצופה מאיתנו להגיע. ביילי תמיד הייתה אימפולסיבית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כולם מסתדרים עם קייסי," עונה אבא. "הוא בחור טוב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מגניב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני לא מנסה להישמע אדישה, אבל אבא שולח אליי מבט מודאג.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הצטערתי לשמוע על סקוט," הוא אומר. "גם הוא היה בחור טוב בעיניי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הוא באמת היה," אני עונה בשקט. "הוא עדיין כזה, בעצם." אני בולעת את הגוש בגרוני ומוסיפה בקלילות מאולצת, "אנחנו לא יכולים לבחור במי להתאהב, נכון?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבא מכחכח בגרונו. "נכון."</p>
<p class="עימוד_running-txt">ההערה שלי רובצת בינינו זמן־מה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ההורים שלי נפגשו כשהם היו בתחילת שנות העשרים לחייהם וטיילו באירופה. הם התאהבו קשות, וכשאשרת השהייה של אבא שלי נגמרה, אימא שלי עברה לפיניקס, אריזונה, כדי להיות איתו. הם התחתנו והרו אותי תוך שנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זה היה מקרה קלאסי – הם היו צעירים מדי, הכול קרה מהר מדי. לפחות זה היה ההסבר שאבא שלי נתן לי כשהייתי נערה מתבגרת ממורמרת וניסיתי להבין איך הוא היה יכול להתאהב כל כך בקלות באישה אחרת, מרצה באוניברסיטת אריזונה, שבה אבא עבד בתור שומר קרקעות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זאת תמיד הייתה תעלומה בעיניי איך מישהי כמו שריל התאהבה במישהו כמו אבא – היא מבוגרת ממנו בתשע שנים ונבונה הרבה יותר. את המשיכה אני יכולה להבין – אובייקטיבית, אבא שלי היה די חתיך. שריל נהגה לעשות הפסקות קפה בגנים בחוץ כדי שתוכל לפטפט איתו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">קשה לי יותר להבין איך רומן בין אקדמאית ושומר קרקעות הפך לסיפור רציני עד כדי כך שהם היו מוכנים לטלטל את החיים של אשתו והבת שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כי כששריל נכנסה להיריון עם ביילי, אבא בחר בהן ולא בנו. שריל שכנעה את אבא לעבור לאינדיאנה כדי שיהיו קרובים למשפחה שלה ומצאה עבודה באוניברסיטה בבְּלוּמינגטוֹן. אימא שלי לקחה אותי לבריטניה בשיברון לב, ואילו ביילי זכתה לגדול עם אבא שלי כנחלתה הבלעדית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא חסר מטען רגשי לביקור הזה.</p>
<p class="עימוד_indented-txt ParaOverride-1">*</p>
<p class="עימוד_indented-txt">כנראה נרדמתי כי אני לא מרגישה שעברה נסיעה של שעתיים כשאבא מעיר אותי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אנחנו נכנסים לעיירה," הוא אומר. "חשבתי שאולי תרצי לראות אותה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני כופה על עיניי הצורבות מעייפות להתמקד בנוף מחוץ לחלוני. אנחנו נמצאים על כביש ארוך וישר, חולפים במהירות על פני רשתות מזון מהיר: טאקו בֶּל, קנטקי פרייד צ'יקן, הארדי'ס, וֶנדי'ס. אנחנו עוברים על פני מתקן לרחיצת מכוניות ומוסך, ואז הכביש הופך בהדרגה לאזור מגורים עם צמתים כל כמה מאות מטרים. חלק מהבתים הם דו־קומתיים, עם גגות רעפים אדומים, חלונות קוקייה משופעים וחלונות מרתף שמציצים מעל מדשאות שכוסחו בקפידה. אחרים הם בתי בונגלו מחופים בקורות לבנות, עם תריסים בצבעים עזים כגון ירוק־לַיים או כחול־דרדר. אנחנו מעפילים על גבעה קטנה ויורדים בעברה השני, לאזור שנראה פחות או יותר אותו דבר, ואז מגיעים לאזור שאבא קורא לו "העיר הישנה".</p>
<p class="עימוד_running-txt">לפנינו יש כיכר גדולה ובמרכזה בית משפט עם מגדל שעון גבוה. הבניין מבהיק בלובנו באור השמש הגווע, וכשאבא נוהג מסביב לו אני רואה הרבה עמודים דוֹריים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"באופק אפשר לראות את היער הלאומי הוּזייֶר," אבא אומר כשאנחנו יוצאים ממרכז העיר וממשיכים לאזור מגורים אחר, עם הרבה דגלי ארצות הברית במרפסות הבתים. פספסתי את חגיגות 4 ביולי בשבוע בלבד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"וביילי וקייסי גרים ברחוב הזה," מוסיף אבא, מחווה בראשו לעבר החלון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בקצה הכביש יש שלט <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">משק וֶתֶריל – קטיף עצמי</span>, עם חץ שמצביע לכיוון הנסיעה שלנו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שלך?" אני שואלת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן." הוא מהנהן בגאווה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מתחת לאותיות הלבנות המסולסלות יש ציורים של פירות וירקות. אני מספיקה לזהות אפרסק, אגס, תפוח, דלעת ואבטיח לפני שאנחנו חולפים על פני השלט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתם מגדלים גם אבטיחים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא השנה," אבא עונה כשאנחנו חוצים נהר משתפך על גשר ברזל ישן צבוע באדום־חלודה. "רק דלועים לליל כל הקדושים. הבעלים הקודמים גידלו אבטיחים, אבל חשבנו שכדאי לנו להשתלט קודם על מטעי הפירות. אני מקווה שלא נסתבך בצרות על הטעיה בפרסום," הוא מתלוצץ.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אימא נפגעה כשסיפרתי לה שאבא ושריל קנו משק לקטיף עצמי. היא קטפה פירות בפרדס כשגרנו בפיניקס ועכשיו היא עובדת במשתלה. היא תמיד אהבה להיות באוויר הפתוח ולעסוק בטבע, גם אם העבודה עצמה לא מאתגרת במיוחד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">פעם היא גילתה לי שהיא הרגישה שאבא זרה לה מלח על הפצעים כשהוא עזב אותה לא רק לטובת אישה אחרת, אלא עוד מרצה באוניברסיטה. עכשיו שריל המירה את עולם האקדמיה בעבודת החלומות של אימא. מה הפלא שזה מכאיב לה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מעבר לגשר מופיע משק חקלאי רחב ידיים שמשתרע על פני קילומטרים. אנחנו נוסעים לזמן קצר לאורך שדה של גידולים עם עלים ירוקים כלשהם, ולבסוף אבא פונה שמאלה לשביל עפר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הגענו הביתה," הוא אומר, ופונה מייד ימינה לשביל גישה ארוך לחניה, תחום בעצים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">על העשב בשולי השביל יש שלט זהה של <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">משק ותריל – קטיף עצמי</span>, ואז שביל הגישה מתפצל לשניים. צד שמאל מוביל לאסם עץ שחור, ומעבר לו יש מטעים של עצי פירות. בקצה השביל הימני יש בית חווה דו־קומתי מחופה בקורות בצבע אפור בהיר. בשליש השמאלי של הבית יש גמלון ושלושה חלונות גדולים. בצד ימין יש שלושה חלונות קוקייה קטנים יותר שבולטים החוצה מגג רעפים אפור, ומתחתיהם יש מרפסת סגורה ארוכה. מול הבית יש ערוגות שופעות ורדים בגוונים עזים של ורוד וכתום, ושלוש מדרגות אבן מובילות לדלת צבועה בכחול כהה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הדלת נפתחת כשאבא מכבה את המנוע. אני שולחת יד לידית ויוצאת מהמכונית כדי לברך את שריל לשלום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"רן! ברוכה הבאה!" היא קוראת כשהיא יורדת במדרגות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">פעם ראיתי את שריל מתפלצת כשמצאה שערה אפורה סוררת במחלפותיה העבותות בגוון חום־שוקולד, ובעבר היא לא הייתה יוצאת מהבית בלי איפור מלא. אבל בשנים האחרונות שריל עברה למראה טבעי. השיער הארוך והמבריק התחלף בתספורת קארה קצרה ואפורה, ופניה חפים מקוסמטיקה – אפילו סימן ההיכר שלה, השפתון בגוון ורוד־סגול, כבר איננו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני מניחה שהאישיות שלה נשארה כשהייתה. היא מן הסתם עדיין ישירה ודעתנית כמו תמיד, וכשהיא יורדת במדרגות אני רואה על פי סגנון ההליכה שלה שהיא עדיין מתנהלת בחשיבות עצמית. התיאור הזה אמנם לא נשמע מחמיא, אבל אני דווקא מחבבת אותה. יש בה הרבה תכונות שאני מכבדת, ואני אפילו מתארת אותה כ"טיפוס דינמי" באוזני חברים, אם כי הביטוי הזה גורם לי להרגיש שאני עושה עוול לאימא. אנחנו מסתדרות לא רע, אבל לקח לנו שנים להגיע לנקודה הזאת, ומערכת היחסים שלנו רחוקה מלהיות מושלמת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שלום, שריל." אני נותנת לה חיבוק ומקפידה לא להשתהות, כי היא לא אוהבת שאנשים פולשים למרחב האישי שלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא מטר שבעים וחמש, גבוהה ממני בעשרה סנטימטרים, והגזרה שלה תמיד הייתה מקומרת ושופעת יותר באופן מעורר קנאה, ועכשיו יותר מתמיד. אבא אמר לי שהיא התחילה לאפות הרבה מאז שיצאה לגמלאות מעבודתה באוניברסיטה, וזה העלה בי חיוך כי אבא תמיד היה הבשלן העיקרי. היה לי קשה לדמיין את שריל בתור אשת כפר, אבל עכשיו כשהיא נמצאת מולי התמונה הולכת ומתבהרת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איזה בית מקסים," אני אומרת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שריל קורנת, מניחה את ידיה על מותניה ונושאת את עיניה לקומה הראשונה. "אנחנו מתים עליו. בואי תראי אותו מבפנים. או שאעשה לך קודם סיור במטעים? לא, בואי ניכנס," היא מחליטה לפני שאני או אבא מספיקים להשחיל מילה. "את בטח מתה מעייפות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מבפנים הבית מעוצב בסגנון מסורתי, עם קירות בגוונים שקטים של ירוק, אפור וכחול, ולעומתם מתבלטים בלובנם הקרניזים, מסגרות החלונות ומעקי המדרגות. את רוב הרהיטים אני מזהה מהבית הקודם שלהם: ענתיקות ששריל ירשה מהוריה כשהם נפטרו. הרצפה עשויה מעץ כהה ממורק, מכוסה פה ושם בשטיחים בלויים, חוץ מהמטבח, שמרוצף באריחי טֶרָקוֹטָה. יש בו ריח של קינמון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עוגת אפרסק וקינמון," אומרת שריל בגאווה כשמבטי נתקל במאפה על הדלפק. "הכנתי אותה במיוחד בשבילך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הו, תודה," אני אומרת. זה נוגע לליבי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בסוף השבוע הבא המשק ייפתח בפני לקוחות לקטיף עצמי של אפרסקים. בהמשך העונה יגיע תורם של התפוחים והאגסים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"רוצה לטעום ממנה עכשיו או שאת רוצה להסתכל קודם למעלה?" היא שואלת. "בואי נעלה קודם את המזוודה שלך. אראה לך את חדר השינה שלך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הולכת למסדרון לפני שאני מספיקה לענות. אבא ואני מחייכים זה לזה והולכים בעקבותיה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כיום אני מצליחה להסתדר עם השתלטנות של שריל, אבל לא תמיד הייתי זורמת כל כך. כשהייתי צעירה יותר הייתי מתגרה בשריל ומנסה להשתלט על טריטוריות שהיא סימנה לעצמה. זה לא היה נעים לאף אחד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מאז למדתי שעדיף לא לנסות להילחם איתה, ובשבועיים הבאים אני בהחלט מתכננת לציית לחוקים שלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני לא צריכה להכניס לחיי לחצים מיותרים כרגע.</p>
</div>

<div class="_idFootnotes">
<div id="footnote-000" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="עימוד_foot-notes">*	באנגלית רֶן (<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Wren</span>) הוא גדרון, ורובין – אדום החזה (הערת המתרגמת).</p>
</div>
</div>



			
ספר מודפס
מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 74.24 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות