השעה הכחולה

מותחן מצמרר מאת מחברת רב־המכר ”הנערה על הרכבת”. בשעה הכחולה, רגעי הדמדומים שבהם האור מתערפל והאמת מיטשטשת, מתרחשים אירועים שיטלטלו את חייהן של כמה נשים הקשורות בסוד אפל. כאשר גופה מתגלה בתחתית נהר, נחשפת רשת של שקרים, פחדים ותשוקות, והעבר האפל שב לכל מי שניסה להסתירו. זהו סיפור על אובססיה, אשמה והכוח ההרסני של סודות.

פולה הוקינס, אחת הסופרות המצליחות בעולם בז’אנר המתח הפסיכולוגי, מגישה רומן עוצר נשימה שמחזיק את הקורא במתח עד העמוד האחרון. ”השעה הכחולה” הוא ספר חובה לחובבי מותחנים חכמים, מלאי תפניות עלילה ודמויות מורכבות. אם אהבתם את ”הנערה על הרכבת”, זהו הספר הבא שלכם.
שם: השעה הכחולה
מחבר/ת: פולה הוקינס
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 010074583

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 99.00

				
<div id="_idContainer006" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">

<div id="_idContainer012" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_chapterheadline"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">1</span></p>
<p class="עימוד_indented-txt">בצינה המייסרת של בוקר מרהיב באוקטובר ג'יימס בֶּקֶר עומד על הגשר להולכי רגל, נשען על המעקה ומגלגל סיגריה. מתחתיו הנחל זורם שחור ואיטי, המים קרובים לקיפאון, נוטפים כמו סירופ סוכר על אבן בצבע כתום חלודה. זוהי נקודת האמצע של המסלול היומי הקבוע שלו, שנמשך שתים־עשרה דקות, ממקום מגוריו בגֵיימקיפֶּר'ס לוֹדג' למקום עבודתו בבית פרברן. רבע שעה אם הוא עוצר לעשן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">צווארון מעילו המורם והמבטים החטופים שהוא מעיף מעבר לכתפו עלולים לגרום למתבונן מן הצד לחשוד שהוא זומם משהו, אבל אין שום צורך בכך. מקומו כאן. כל כמה שהדבר עשוי לעורר השתאות, ואפילו הוא מתקשה להאמין בכך. איך אפשר שהוא – ממזר חסר אב של קופאית בסופרמרקט, תלמיד בית ספר ציבורי בחליפה זולה – גר ועובד כאן, בפרברן, בין בעלי הדם הכחול? הוא לא <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">מתאים</span>. ובכל זאת, איכשהו, באמצעות עבודה קשה ומזל גדול ולא יותר מקמצוץ של בוגדנות, הנה הוא כאן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא מדליק את הסיגריה ומציץ מעבר לכתפו פעם נוספת, מפנה את מבטו אל בית האירוח הקטן. אור חמים נוהר מחלון המטבח, מזהיב את הגדר החיה של עצי האשור. אף אחד לא צופה בו – הלנה בוודאי עוד במיטה, הכרית לחוצה במהודק בין ברכיה – אף אחד לא יראה אותו מפר את ההבטחה להפסיק. הוא <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">ממש</span> הפחית במספר – ירד לשלוש ביום – ועד שיקפאו המים, הוא חושב, הוא יגמור עם זה לגמרי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נשען לאחור על המעקה, שואף שאיפה עמוקה מהסיגריה, נושא מבט אל הגבעות מצפון, שפסגותיהן כבר מאובקות בשלג. במקום כלשהו בין כאן לשם מייללת סירנה. בקר חושב כי הבחין בחטף בהבזק אור כחול על הכביש, אמבולנס או ניידת. דמו גועש וראשו סחרחר מניקוטין. בבטנו הוא חש התכווצות קלושה אך לא ניתנת להכחשה של פחד. הוא מעשן במהירות, כאילו כך ייגרם פחות נזק, ואז מעיף את הבדל מעל למעקה ולתוך המים. הוא חוצה את הגשר וכותש את דרכו על פני המדשאה המצופה בשכבת כפור אל הבית.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">הטלפון הנייח במשרד שלו מצלצל כשהוא פותח את הדלת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הלו?" בקר דוחק את השפופרת בין הכתף לסנטר, מדליק את המחשב, ואז מסתובב, שולח יד ומפעיל את מכונת הקפה שעל שולחן הצד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">השתהות קצרה, ואז קול חד וצלול אומר, "בוקר טוב. אני מדבר עם ג'יימס בקר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן." בקר מקליד את הסיסמה ומשיל מעליו את המעיל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, טוב." השתהות נוספת. "מדבר גרייסון, מהטייט מוֹדרן בלונדון."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הטלפון מחליק מהכתף של בקר. הוא תופס אותו בזמן ושוב מצמיד אותו לאוזנו. "סליחה, מי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש בעברו האחר של הקו נושף בקוצר רוח מופגן. "גרייסון," הוא אומר בהגייה שמגזימה בהארכת התנועות הצלולות כזכוכית מלוטשת. "מהטֵייט מוֹדרן בלונדון. אני מתקשר כי יש לנו בעיה עם אחת העבודות שקיבלנו בהשאלה מפרברן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">בקר נדרך, אגרופו מתהדק סביב השפופרת. "אוי, <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">אלוהים</span>, לא גרמתם שום נזק, אני מקווה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא, מר בקר." נימת הקול של גרייסון נוטפת איפוק. "אנחנו משגיחים <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">היטב</span> על כל שלוש העבודות של פרברן. על כל פנים, הייתה לנו סיבה טובה להסיר מהתערוכה את אחד הפסלים, 'חילוק <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">II</span>'."</p>
<p class="עימוד_running-txt">בקר מקמט את המצח ומתיישב. "מה זאת אומרת?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"על פי אימייל שקיבלנו מאנתרופולוג משפטי נכבד ובעל מוניטין, שביקר בתערוכה שלנו בסוף השבוע, 'חילוק <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">II</span>' כולל עצם של בן אדם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">פרץ הצחוק של בקר נתקל בשתיקה תהומית. "אני מצטער," אומר בקר בעודו מצחקק, "אבל זה פשוט..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב תעשה אם תתנצל!" גרייסון נשמע רצחני. "למרבה הצער, איני שותף לבדיחוּת הדעת שלך. הודות לאוזלת היד המוחלטת שלך כאוֹצֵר, בתערוכה הראשונה שלי כמנהל ובתצוגה הראשונה הפתוחה לקהל במוזיאון לאחר המגפה, אנחנו מוצאים את עצמנו שלא בטובתנו מציגים בשוגג שרידים אנושיים. אתה מסוגל להבין איזה נזק דבר מעין זה עלול לגרום למוניטין של המוזיאון? דברים מהסוג הזה הם בדיוק מה שמביא <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">לביטול</span> של אנשים." </p>
<p class="עימוד_running-txt">כשלבסוף נחלץ בקר משיחת הטלפון הזאת הוא בוהה במסך המחשב מולו, מחכה שגרייסון יעביר אליו את האימייל. התלונה הזאת – אם אפשר לכנות אותה כך – היא קשקוש גמור. בדיחה אולי? או שמא טעות בתום לב? </p>
<p class="עימוד_running-txt">ההודעה מופיעה בראש תיבת הדואר הנכנס שלו, ובקר מקליק. הוא קורא את ההודעה פעמיים, מגגל את שם השולח (איש אקדמיה נכבד באוניברסיטה בריטית מרכזית – סביר להניח שאין מדובר בליצן), ואחר כך פותח את <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">ArtPro</span>, תוכנת ניהול הקטלוג של פרברן, ומחפש את העבודה שמדובר בה. הנה היא. 'חילוק <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">II</span>', סביבות 2005, של ונסה צ'פמן. תצלומי צבע, שבקר עצמו צילם, מלווים את רשימת החומרים. קרמיקה, עץ ועצם, תלויים בחוטים דקיקים, מרחפים זה סביב זה בתיבת זכוכית מעשה ידיה של צ'פמן עצמה. הקרמיקה והעצם הן תאומות זהות: קָנים שבריריים, בוהקים בלובן, סדוקים במרכזם ומאוחים בלכה ובזהב. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בפעם הראשונה שראה את זה הוא חשב שזה בוודאי נשלח בטעות. פסל? ונסה צ'פמן לא הייתה פסלת, היא הייתה ציירת, קרמיקאית. אבל הוא ראה את זה מולו, מרהיב ומוזר, חידה עדינה, התעלומה המושלמת. שום דברי הסבר, רק התייחסות קצרה בְּמחברת, שצ'פמן מדברת בה על הקשיים שנתקלה בהם כשהרכיבה את <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">עור</span> הפסל, תיבת הזכוכית העוטפת את יתר המרכיבים. קשיים שללא ספק הכבידו עליה, ועכשיו עליו: המחקר, הקִטלוג, התיאור וההכנה לתצוגה, להצגתו של הפסל לעולם. הוא הוצג קצרות בבית פרברן, ומאז כבר צפו בו אלפי אנשים – עשרות אלפים! – כאשר הושאל לגלריות בברלין ובפריז, ולאחרונה גם בלונדון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עצם של בן אדם! איזה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">אבסורד</span>. בקר מגלגל את הכיסא לאחור, קם על רגליו ומפנה את פניו אל החלון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">משרדו שוכן באגף הציבורי של הבית, משקיף מלמעלה על החצר הפנימית המזרחית. במרכזה של מדשאה כסוחה וירוקה כמו משטח לֶבֶד ניצב פסל ברונזה של ברברה הֶפּוורת, חמוקיו מבהיקים באור הבוקר, הדפנות הקמורות חובקות את החלל הריק שבליבו, מתנוצצות בירוק. מבעד לחלל האוֹבָלי הזה מבחין בקר בסבסטיאן, חוצה את המדשאה בפסיעות רחבות ומהירות, עם טלפון צמוד לאוזן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">סבסטיאן לנוקס הוא היורש של פרברן – ברגע שאימא שלו תפנה את השטח, סבסטיאן יהיה הבעלים של הבית הזה, של בית האירוח הקטן שבקר גר בו, של החצר הפנימית, של הפסל של הֶפּוורת ושל השדות שמעבר. הוא גם מנהל המכון, וכך לא רק בעל הבית של בקר אלא גם הבוס שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">(וחבר שלו. בל נשכח.)</p>
<p class="עימוד_running-txt">בקר צופה בסבסטיאן מקיף את פסל הברונזה, חיוכו קצת רחב <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-16">מדי</span>, צחוקו נשמע אפילו ממרחק כזה. בקר נִפנה קלות, והתנועה לוכדת את מבטו של סבסטיאן. הוא מצמצם את עיניו, מרים יד בברכה ופורש לרווחה את האצבעות, מורה <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-16">חמש</span>. חמש דקות. בקר מתרחק מהחלון וחוזר ומתיישב ליד השולחן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עשר דקות או רבע שעה לאחר מכן הוא שומע את הצעדים של סבסטיאן במסדרון, וכעבור רגע סבסטיאן מדלג לתוך המשרד, גולדן רטריבר בדמות אדם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה לא <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">תאמין</span> איזו שיחה קיבלתי הרגע," הוא אומר, מסיט קווצת שיער של בלורית בלונדינית מעל העיניים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה היה במקרה גרייסון מהטייט?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אלוהים, כן!" סבסטיאן צוחק, צונח על כורסה בפינת המשרד של בקר. "הוא עושה במכנסיים שיעיפו אותו. אז הוא התקשר גם אליך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">בקר מהנהן. "הם מסירים את העבודה מהתערוכה," הוא אומר. "זאת... זאת תגובה מוגזמת לגמרי..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נראה לך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">בקר פורשׂ את כפות הידיים. "אלוהים יודע כמה אנשים, ובהם גם מומחים, כבר צפו בעבודה הזאת. אם העצם היא עצם של בן אדם, נראה לי שמישהו כבר היה עולה על זה מתישהו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">סבסטיאן מהנהן, זוויות פיו משתפלות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">מאוכזב?</span>" שואל בקר בהשתאות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">סבסטיאן מושך בכתפיים. "זה אולי חמק מתשומת הלב שלך, בֶּק, אבל הציבור הבריטי הנכבד לא בדיוק צובא בהמוניו על השערים שלנו מאז שפתחנו מחדש... חשבתי שאולי איזו רמיזה לתעלומה מסתורית, ניחוחות שערורייה..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שערורייה!? נשמע טוב." שני הגברים פונים ורואים את הלנה עומדת בפתח הדלת. מהסנטר ועד הקרסוליים היא עטויה קשמיר שחור, שמלה במרקם ריבּ חובקת את בטנה המזדקרת. קווצות שיער ערמוני חמקו מהקוקו שלה, ועל עצמות הלחיים שלה בוערים כתמי סומק. נשימתה קצרה מעט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הֶלְס!" סבסטיאן קופץ על רגליו, מחבק אותה, נושק לה בעדינות על שתי הלחיים. "קורנת כתמיד. באת ברגל? בואי תשבי!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הלנה מניחה להוליך אותה אל הכורסה שסבסטיאן פינה זה עתה. "התחשק לי ללכת קצת," היא אומרת ומחייכת אל בקר, שבוחן אותה בתמיהה משועשעת. "כזה יום יפה בחוץ, מה שבאמת הייתי שמחה לעשות זה לצאת לרכיבה, אבל," היא נושאת יד באוויר, בולמת מראש את ההשגות של בקר, "ברור שאני לא מתכוונת לעשות את <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">זה </span>עכשיו. אז תגידו לי, מה הדיבורים האלה על שערורייה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא מקשיבה רוב קשב כשבקר מסביר, קוטעת אותו כשהוא מגיע לשיא הסיפור. "אבל העבודה הזאת הוצגה בגלריה הברלינאית! היא הייתה בתערוכת ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">עשרים ואחד </span>במוזיאון לאמנות מודרנית של פריז!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">בקר מהנהן. "זה בדיוק מה שאמרתי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז... מה אתם מתכוונים לעשות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">סבסטיאן מניח את ישבנו על שפת השולחן של בקר. "אין לי מושג," הוא אומר. "האמת, אני לא לגמרי בטוח שאני מבין על מה כל המהומה. נגיד שהעצם היא באמת עצם של בן אדם. קשה להניח שהיא שדדה איזה קבר, נכון? זה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">באמת</span> משנה?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">בקר נושך את פנים הלחי. "אי אפשר סתם ככה להציג שרידים אנושיים, סֶבּ."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"המוזיאון הבריטי מלא בהם!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב, נכון." חיוך מפציע על פניו של בקר. "אבל נראה לי שזה קצת שונה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">סבסטיאן פונה אליו בארשת נזעפת. "טוב, גרייסון בדעה אחת איתך. הוא רותח, רוצה לשלוח את העבודה לבדיקה במעבדה פרטית, בלי הרבה רעש, אתה מבין..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בשום אופן <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">לא!</span>" בקר מזנק על הרגליים, ואגב כך מטלטל בחוזקה את השולחן, שופך קפה על משטח העור הירוק המובחר. סבסטיאן והלנה צופים בו כשהוא מוחה בקדחתנות את הנוזל בחופן ממחטות נייר. "כדי לבדוק את העצם הם צריכים לשבור את תיבת הזכוכית, והתיבה היא חלק מהעבודה. היא בנתה אותה בעצמה. אם שוברים את הקופסה... טוב, אני מניח שזאת תהיה הפרה של תנאי הביטוח, לכל הפחות, אבל מה שיותר גרוע, זה ישחית את היצירה. הם לא יכולים סתם לשלוח את זה לאיזו... <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">מעבדה אקראית</span> בלי שום היכרות עם ההיסטוריה של העבודה ובלי שום מומחיות בתחום."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אוקיי," אומר סבסטיאן ומושך בכתפיים בהפרזה. "טוב. אז מה עכשיו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אפשר, קודם כול, לבקש ממישהו אחר, איזה מומחה אחר, אולי אפילו כמה מומחים, להעיף מבט. פשוט <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">להסתכל</span> על זה מבעד לזכוכית. ובזמן שזה קורה, נוכל לדבר עם חברת הביטוח, להסביר את המצב, להסביר שאולי תידרש..." הוא לא רוצה לומר <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">בדיקה</span>, לא רוצה להביע את הסכמתו בעניין הזה, "<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">חקירה</span> נוספת בהמשך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ובינתיים," אומרת הלנה, משכלת רגליים ואז מפרידה ביניהן, "אתה יכול לנסוע לדבר עם גרייס הַסוול."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא," אומר בקר וחונק רטט של התרגשות. "אני לא יכול. אני לא רוצה להשאיר אותך..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לבדי במצבי חסר הישע?" הלנה צוחקת. "טוב, אתה כן יכול. בחייך, בֶּק, הרי ממש רצית לנסוע לאֶריס, לא הפסקת לדבר על זה כל הסֶגֶר. ועכשיו יש לך הזדמנות מושלמת. תירוץ מושלם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מניח," בקר אומר בזהירות, "שהייתי יכול לצאת מוקדם, לקפוץ לשם ולחזור למחרת..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא מעיף מבט אל סבסטיאן, שמושך בכתפיים. "לא אכפת לי. תיסע אם אתה חושב שזה יועיל. רק שלא בטוח עד כמה המכשפה המרשעת מהאי תהיה מוכנה לעזור לנו בעניין הזה, נכון? אלא אם כן אתה חושב שהיא תדע משהו. אולי העצם היא השריד האחרון של אחד הילדים שהיא פיתתה אל בית הממתקים שלה?" סבסטיאן צוחק מהבדיחה של עצמו. הלנה קורצת אל בקר. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">אידיוט</span>. "לא, זה רעיון טוב. באמת. תוכל להרוג ככה שתי ציפורים במכה אחת – לברר את העניין הזה של העצם, ולהביא לידיעתה פנים אל פנים שנמאסה עלינו גרירת הרגליים שלה. הגיע הזמן שהיא תמסור את הניירות של צ'פמן, וגם כל דבר אחר ששייך לנו. תוכל להזכיר לה שהעיזבון האמנותי הוענק לפרברן, ושלא היא מחליטה מה לתת לנו ומה לא..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב, מבחינה טכנית," קוטע אותו בקר ומתרווח לאחור בכיסא, "היא באמת זו שמחליטה. היא המוציאה לפועל."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אל תנסה להתחכם איתי." השובבות של סבסטיאן מתנדפת כמו נתזי רוק על פְּלטה לבישול. בקר עושה כמיטב יכולתו לא להירתע. הלנה משפילה מבט אל השטיח. "היא מחביאה דברים, לא ככה? ניירות, מכתבים, ואולי גם כמה יצירות אמנות. כל זה שייך לנו. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">הכול.</span> כל בד מצויר, כל רישום, כל קערת חרסינה שיצאה מהאובניים שלה, כל חלוק אבן מזורגג שהיא אספה בחוף וסידרה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">בדיוק ככה</span>. זה שלנו. כל דבר שקשור לעיזבון האמנותי הוא שלנו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">בקר נושך את הלשון. הוא רוצה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">נואשות</span> לשים יד על הניירות של צ'פמן. שתי מחברות מצאו את דרכן אל פרברן עם המשלוחים העיקריים של יצירות אמנות, אבל ישנם עוד חומרים רבים שאף אחד מעולם לא ראה. בקר יודע מראיונות איתה שהיא תיעדה תהליכי עבודה ביומנים, שהתכתבה עם אמנים אחרים בנוגע לעבודה שלה – אם וכאשר היא תמסור את כל אלה, הוא יהיה הראשון שיקרא הכול. תהיה לו היכולת לעצב את דרך ההתבוננות של העולם על ונסה צ'פמן, איך העולם יראה את יצירתה, איך תוערך היצירה הזאת. די היה במחשבה על זה לסחרר את ראשו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל בקר זהיר מטבעו, וגם אדיב. אם יש דרך להגיע לניירות האלה בלי להלך אימים על המוציאה לפועל של הצוואה – וחברתה היקרה – של צ'פמן, הוא היה מעדיף לפנות בנתיב הזה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">מנסה להתחכם איתך</span>," הוא אומר לבסוף. "אתה יודע בדיוק כמוני שעוד לא נקבע בדיוק מה נחשב עיזבון אמנותי ומה עושים עם שאר..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בנים." הלנה נעמדת, מנופפת בסירוב להצעה לעזרה של סבסטיאן. "כל זה מרתק, רק נדמה לי שאתם אולי מפספסים את התמונה הגדולה. נגיד שבאמת מתברר שהעצם הזאת היא של בן אדם, מה אז? מה אתם מתכוונים לעשות? איך אתם מתכוונים לשחק את זה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">לשחק?</span>" חוזר בקר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בֶּק, פרברן עלול למצוא את עצמו בכותרות הראשיות של כל עיתון בארץ, ב־<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">The</span> <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">One</span> <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Show</span>, ב..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">פניו של סבסטיאן כמו נדלקות, אבל בקר ספקן. "אני לא בטוח שזה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">כזה </span>עניין גדול, הֶלְס," הוא אומר. "סיפור מוזר, זה בטוח, אבל..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בֶּק," הלנה מחייכת אליו, מנידה בראשה. "מתוק שלי, תהיה רציני. אתה לא חושב שהתקשורת תמצא עניין בכך ש<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">עצם של בן אדם </span>היא חלק מפסל מעשה ידיה של ונסה צ'פמן החידתית, המתבודדת, הגדולה, המנוחה? אותה ונסה צ'פמן שבעלה, שנודע לשמצה בבגידות שלו באשתו, נעלם לפני עשרים שנה והגופה שלו מעולם לא נמצאה?"</p>
</div>
</div>



			

ספר מודפס

מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 74.24 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

סקוטלנד אהבה אובססיבית מותחן פסיכולוגי מותחן פשע מותחן רצח תעלומה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!