החתול שהציל ספרים
רומן קסום ומרגש, המשלב אהבה לספרים עם הרפתקאות בלתי נשכחות. העלילה מתמקדת ברינטארו נאצוקי, תלמיד תיכון ביישן שמתגורר עם סבו, בעל חנות ספרים משומשים. לאחר מותו הפתאומי של סבו, רינטארו מוצא את עצמו לבד בחנות הספרים, חושש שייאלץ לסגור אותה. אך אז מופיע חתול מדבר שמזמין אותו לצאת למסע להצלת ספרים שנשכחו ונזנחו.

במהלך המסעות, רינטארו לומד על כוחם של ספרים לשנות חיים ועל חשיבות האהבה והחיבור האנושי. הספר מציע חוויית קריאה מרגשת לכל מי שמאמין שספרים הם הרבה יותר ממילים על נייר, ומעביר מסר עמוק על משמעותם בחיינו.
שם: החתול שהציל ספרים
מחבר/ת: סואוסקה נצוקאווה
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 010074536
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 92.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_chapter-headline">פרק ראשון</p>
<p class="עימוד_line2">המבוך הראשון: "הכולא"</p>
<p class="עימוד_indented-txt">"נצוקי שוטן" היא חנות קטנה, ספוּנה בנוף עירוני ישן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מבנה החנות שונה במקצת מחנויות ספרים רגילות. מעבר צר וארוך מוביל מהכניסה לתוך החנות, ומדפי ספרים כבדים ועמוסים מרפדים את הקירות משני צידי המעבר עד לתקרה, כאילו משקיפים על החנות מלמעלה. מנורות בסגנון מיושן תלויות מעל, מנקדות את התקרה, ואורן משתקף בלוחות הרצפה הממורקים וממלא את החנות באור רך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אין בחנות קישוטים. שולחן קטן ועליו קופה, כיסא עץ קטן, בקצה החנות קיר עץ רגיל. מהפֶּתח החנות נראית בעלת עומק רב יותר מכפי שהיא באמת. המסדרון המוקף בתילי תילים של ספרים נראה מזוויות מסוימות כאילו נמשך עד בלי סוף אל תוך האפלה שבפנים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">דמותו של הסב הפותח בשקט ספר מתחת למנורה קטנה באמצע החנות, צרובה במוחו של רינטארו עם צללית דמותו הייחודית, דיוקן פשוט ואלגנטי כמו שציירו המאסטרים ההולנדים ביד אמן. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לספר יש כוח," נהג הסב לומר, מצמצם את עיניו הצרות ממילא. הוא היה אדם שקט ומיעט לדבר אפילו עם נכדו, אבל כשדיבר על ספרים, היה להט בקולו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ספרים ישנים, כאלה שהתעלו מעל מקום וזמן, טומנים בחובם כוח רב. כשתקרא הרבה תיווכח בכוחם של ספרים. תראה איך הם יהיו לך תמיד לחברים שיעודדו אותך." </p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הביט בספרים שגודשים את מדפי החנות הקטנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא היו שם רבי מכר אופנתיים, ולא קומיקס או כתבי עת פופולריים. לקוחותיה הקבועים של החנות חששו שהיא לא תשרוד בזמנים שבהם נהיה קשה יותר ויותר למכור ספרים, והביעו את חששם בקול רם. אבל הזקן קטן הקומה רק הניד בראשו בתגובה, ולא התרגש. ספר של ניטשֶה וקובץ שירה ישן של אליוט, שהיו מונחים זמן רב בכניסה לחנות, גם לא התרגשו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החלל שסבו יצר היה מקום מפלט יקר ערך גם בעבור נכדו המסתגר. רינטארו לא מצא את מקומו בבית הספר, ושיקע את עצמו בקריאת ספרים בשקיקה, מכריכה לכריכה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נצוקי שוטן" הייתה לרינטארו מקלט, מקדש שהכניס אותו פנימה, אל קודש הקודשים. ואת חנות הספרים הזו הוא ייאלץ לעזוב בעוד ימים ספורים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"סבא, זה ממש לא בסדר," מלמל רינטארו בין שפתיו. בדיוק אז נשמע הצלצול הקריר של הפעמון הכסוף שהיה תלוי מעל דלת הכניסה, ורינטארו התעשת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זה היה סימן שמגיע לקוח, אבל מי ייכנס בשעה כזו ל"נצוקי שוֹטן", אם על דלת הכניסה תלוי השלט "סגור"?</p>
<p class="עימוד_running-txt">השמש כבר שקעה, וערב ירד. נדמה שאקיבּה הלך לפני זמן קצר, אבל עכשיו רינטארו שם ליבו לכך שחלף זמן רב למדי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אולי רק נדמה לו, אבל כשהוא פנה בחזרה אל מדף הספרים, הוא חש בנוכחות נוספת בחנות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איזו חנות קודרת," אמר קול לפתע. </p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו נבהל. הוא סובב את ראשו לכיוון הכניסה לחנות, אבל לא היה שם אף אחד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כשמסביב הכול קודר, אפילו אוסף ספרים נפלא כמו שלכם נראה עצוב." הקול נשמע כאילו הוא לא מגיע מהכניסה אלא מתוך החנות. רינטארו סובב את ראשו בחשש, אך לא דמות אדם הייתה זו אלא חתול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">חתול חסון וגדול למדי בעל פרווה מפוספסת בצבעים זהוב וחום. אפשר לומר חתול ג׳ינג׳י מנומר. ראשו וגבו היו מפוספסים, וחזהו, בטנו וכפות רגליו היו מכוסים בפרווה לבנה וצחורה. עיניו, בצבע עמוק של אבן ירקן, זהרו בחושך שמאחוריו והביטו היישר לתוך עיניו של רינטארו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זנבו הגמיש של החתול התנודד מצד לצד. רינטארו מלמל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"חתול…?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה לא בסדר שאני חתול?" ענה החתול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו לא דמיין. החתול ללא ספק שאל עכשיו אם זה לא בסדר שהוא חתול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">למרות ההלם הצליח רינטארו לגייס איכשהו את הרוגע הטבעי שלו. הוא עצם את עיניו למשך שניות ארוכות לפני שפקח אותן שוב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החתול עדיין היה שם. פרווה בשלושה צבעים בהירים, זנב מפואר, עיניים חדות ובורקות ושתי אוזניים משולשות להפליא. חתול ללא דופי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שערות שפמו הארוך של החתול המנומר רעדו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה העניין, ילד? אתה לא רואה טוב?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">גם קולו היה בטוח וחסר הסתייגות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו היסס לרגע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למען האמת אני באמת לא רואה כל כך טוב, אבל אפילו אני יכול לומר שיושב מולי חתול מדבר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יפה מאוד," הנהן החתול המנומר בשובבות והמשיך:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני אכן חתול, שמי טוֹרָה<span class="סטיילים-לעברית_הפנייה-להערות-שוליים CharOverride-10"><span id="footnote-001-backlink">*</span></span>."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מה מחשיד יותר מחתול שמציג את עצמו בשם באופן פתאומי שכזה? רינטארו החליט לשתף פעולה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שמי רינטארו נצוקי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני יודע. אתה דור שני ל'נצוקי שוטן'."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"דור שני?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">המילים נשמעו לו גדולות מכפי מידתו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא יודע… סבא שלי היה ידען גדול הרבה יותר ממני בכל הנוגע לספרים, אבל לצערי הוא כבר לא איתנו. אני רק מעביר כאן את הזמן בינתיים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זו לא בעיה. לא באתי לדבר עם סבא שלך. באתי לדבר איתך, דור שני," הכריז החתול המנומר בנימה מתנשאת משהו, צמצם את עיניו הירוקות והביט ברינטארו בריכוז.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני צריך את עזרתך," נורו לפתע המילים מפיו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את עזרתי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, את עזרתך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את עזרתי באיזה עניין...?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בעניין מספר רב של ספרים שכלואים במקום אחד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ספרים כלואים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">״מה אתה, תוכי? אם אינך תוכי, אז בבקשה, אל תחזור על כל מה שאני אומר." </p>
<p class="עימוד_running-txt">המילים התעופפו לעבר רינטארו כמו סטירה. לתדהמתו, החתול התעלם מכך לגמרי והמשיך בנימה רגועה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"צריך להציל ספרים שכלואים, ואני רוצה שתעזור לי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">עיני אבן הירקן זהרו בבהירות בחשכה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הביט בחתול המנומר רגע נוסף, הרים לאט את ידו הימנית ואחז במסגרת משקפיו. כך נהג תמיד כשהרגיש צורך לחשוב על משהו ברצינות.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">אולי אני פשוט עייף...</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו עצם את עיניו, אחז במסגרת משקפיו ושקע במחשבות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מותו הפתאומי של סבו, הלוויה שערכו לו, האנשים הלא מוכרים שבאו והלכו, הכול היה מעייף כל כך… אולי הוא רק נרדם והוא בעיצומו של חלום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כן, זה ההסבר ההגיוני, השתכנע רינטארו ופקח את עיניו לאט. </p>
<p class="עימוד_running-txt">חתול מנומר ישב מולו בנחת. אם כך, אין זה חלום…</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו היה עסוק בסידור ספרים על מדפים בימים האחרונים, ומחשבות חסרות משמעות העסיקו את מוחו, מחשבות כגון איפה הניח ספר כזה או אחר. הוא לא מצא זמן להקדיש לקריאה האהובה עליו. אולי מסיבה זו הוא מדמיין דברים?</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה שומע, דור שני?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">קולו החד של החתול המנומר קטע את רצף מחשבותיו של רינטארו. אם כך, זה לא דמיון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אומַר זאת שוב. אני מבקש את עזרתך בהצלת ספרים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, שמעתי אותך בפעם הראשונה, אני פשוט לא מבין איך אני יכול לעזור לך…" ברר רינטארו את דבריו בקפידה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">החתול הביט בו בדממה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"סליחה, אני לא מנסה להתחמק, אני באמת לא מבין איך אני יכול להביא תועלת. כמו שאמרתי, אני לא מבין גדול בספרים," הסביר רינטארו ברצינות גמורה. החתול הזה היה מהסוג שמסוגל להוציא מאדם הסברים רציניים שכאלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בסדר, הבנתי מה שאמרת, אתה נער קדורני ומתבודד וחסר תכונות מיוחדות. עכשיו, עם ההבנה הזו, אני עדיין מבקש ממך שתעשה לי את הטובה הזאת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מעניין אם יש חיה כזאת, חתול ארסי…</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם הבנת מה שאמרתי, אז אתה אמור להבין שאין טעם לבקש ממני. אני לא מישהו שאפשר לסמוך עליו. או יותר נכון, יש אינספור אנשים שאפשר לסמוך עליהם יותר ממני."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מוכר וידוע."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואם כל זה לא מספיק, סבא שלי הלך לעולמו רק לפני כמה ימים, ואני די מדוכא מזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"גם לזה אני מודע."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם ככה..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז אתה לא אוהב ספרים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">קולו העמוק של החתול המנומר קטע לאט ובפשטות את התנגדותו הרפה מלכתחילה של רינטארו. הוא דיבר לאט אבל בנימה בטוחה שאין לטעות בה. בקשתו עדיין לא הייתה מובנת לגמרי, אבל נוכחותו והרושם העז שנלווה לדבריו, גברו על הצורך המיידי בהיגיון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">העיניים הירוקות ננעצו בעיניו של רינטארו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ובכן…?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בטח שאני אוהב…"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז מדוע אתה מתלבט?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">סגנון הדיבור של החתול היה מרשים, טוב בהרבה מזה של רינטארו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הרים את ידו לאחוז במסגרת משקפיו. הוא אימץ את מוחו בניסיון להבין מה מתרחש, ולְמה הוא מתבקש להתחייב. אבל לא נראה שיקבל תשובה הגיונית. מין מצב לא מוכר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"דברים בעלי ערך הם תמיד קצת מורכבים, דור שני," אמר החתול, נראה שקרא את מחשבותיו של רינטארו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"רוב האנשים חיים את חייהם כאילו היו מובנים מאליהם. 'רואים היטב רק עם הלב. הדברים החשובים באמת נסתרים מהעין'." רינטארו פער את עיניו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מעולם לא חשבתי שאשמע חתול מצטט את <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">הנסיך הקטן</span>."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"דה סנט אֶקְזוּפֶּרִי לא לטעמך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"להפך, הוא סופר שאני מאוד אוהב," ענה רינטארו והושיט את ידו חרישית אל ארון הספרים. "אני חושב ש<span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">טיסת</span> <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">לילה</span> זה הספר הכי טוב שלו. גם את <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Courrier</span><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11"> </span><span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Sud</span> לא הצלחתי להניח מהיד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אכן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">החתול חייך חיוך מלא משמעות. התנהגותו הנינוחה עוררה ברינטארו מעין געגוע. היא הזכירה לו את סבו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ובכן, תעזור לי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו התלבט למשמע השאלה הדוחקת שוב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני יכול לסרב?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"רשאי," תשובתו של החתול הייתה מהירה. "אבל," המשיך בקול נוקשה, "אהיה מאוכזב עד עמקי נשמתי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו החניק חיוך מריר קטן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מי זה מופיע פתאום משום מקום, מבקש עזרה, ואז אומר שיתאכזב עד עמקי נשמתו אם יסרב. כל פרט במצב הזה חרג מגבולות ההיגיון, אבל רינטארו הפסיק להתנגד, אולי בשל פשטות מילותיו ומעשיו של החתול. החתול באמת הזכיר לו קצת את סבא...</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז מה אני צריך לעשות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לבוא אחריי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לאן?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בוא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">החתול סבב בקלילות על מקומו והתחיל ללכת. פסיעותיו היו חרישיות ובוטחות. הוא לא פסע לכיוון הדלת, אלא אל תוך החנות האפלולית. רינטארו הלך אחריו, מבולבל. אחרי כמה צעדים הוא חש סחרחורת מוזרה.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">"נצוקי שוטן" היא חנות בעלת עומק רב, בכך אין ספק. אבל עמוקה ככל שתהיה, היא עדיין חנות קטנה לספרים משומשים באמצע העיר, ואם תיכנסו פנימה, תגיעו במהרה לקיר העץ שבסופה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל לא באותו יום. מה שהיה אמור להיות קיר אטום, נפרש באותו יום לנצח, ללא סוף.</p>
<p class="עימוד_running-txt">השביל שבין מדפי הספרים נמשך אל תוך החנות פנימה. הנורות הדולקות בשורה ניקדו את התקרה הלאה והלאה, לא היה אפשר לראות עד היכן. חלק מהספרים שעל המדפים לא היו מוכרים לו כלל, אבל זה היה מסדרון מדהים של ספרים משומשים, החל בספרים עכשוויים שכריכותיהם פשוטות, ועד ספרי אספנות, כרוכים בכריכת עור ביד אמן, ושמותיהם מוטבעים עליה באותיות זהב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"וואו, אני, מה…?" רינטארו נדהם, ומילים חסרות משמעות נפלטו מפיו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה חושש, דור שני?" אמר החתול וסובב את ראשו. "אם אתה רוצה לברוח, עכשיו זה הזמן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא חושש ולא רוצה לברוח. פשוט הופתעתי מהמהירות שבה נוספו לחנות כל כך הרבה ספרים," מלמל רינטארו, בוהה הרחק קדימה, ואז השפיל את מבטו אל החתול שלרגליו ומשך בכתפיו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עם כמות כזאת של ספרים אני יכול להישאר כאן בכיף עוד הרבה מאוד זמן. אני צריך לבקש מדודה שלי לדחות את המעבר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"חוש ההומור שלך לא משהו, אבל הכוונה שלך טובה. הרבה דברים בעולם הזה מגוחכים וחסרי היגיון. הנשק הטוב ביותר לחיים בעולם מלא כאב שכזה, הוא לא היגיון ולא כוח פיזי. הוא הומור."</p>
<p class="עימוד_running-txt">החתול המנומר דיבר ברצינות של פילוסוף קדום. אחר כך פסע קדימה בשלווה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"קדימה, דור שני, נלך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו התחיל ללכת לאט, כאילו הנחה אותו קול עוצמתי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ספרים עבים שרינטארו לא ראה מעולם, עמדו בשורה אינסופית על מדפי הספרים משני הצדדים. הוא והחתול עברו ללא קול במעבר המסתורי המוקף באור חיוור.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בתוך זמן קצר, סביבתם מלאה באור סנוורים.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">יום שמש בהיר ועץ מימוזה מתנודד בעדינות ברוח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זה היה המראה שנגלה לעיניו של רינטארו כשהאור הלבן נמוג.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מתחת לרגליו נפרשו רצפות אבן, בוהקות בלובן באור השמש. בכל פעם שענפי העץ הגדול התנועעו מעליו ברוח, נשרו ארצה חלקיקי אור מנצנצים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"איזה שער מהמם...!" מלמל רינטארו, מצמצם את עיניו באור.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בראש גרם מדרגות אבן עמד מולם שער גדול ומרהיב שמשרה תחושה מעט מאיימת. בחזיתו קורת כניסה יחידה, ועל לוחית השם שעל הקורה לא נכתב דבר. חלקיקי אור שכמו נשרו מדי פעם דרך החרכים שבין העלים, נצצו על גג הרעפים היפני הכהה, וגרמו להם לזהור כמו טיפות מים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מימין ומשמאל נמתח קיר אבן מטופח מאוד בצבע צהוב־חום, שהיה מקורה בגג קש. אפילו עלה אחד לא נח למרגלותיו, וריצוף האבנים הרחב והיפהפה השתרע ימינה ושמאלה בלי סוף, לפחות לא סוף שנראה לעין.</p>
<p class="עימוד_running-txt">נפש חיה לא נראתה בסביבה, אבל העובדה הזו לא הפתיעה אותו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הגענו," אמר החתול הצמוד לרגליו, "הגענו ליעד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כאן הספרים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, כלואים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הסתכל שוב אל השער המפואר ואל עץ המימוזה הגדול שהצל עליו. ענפי העץ הענקיים היו מכוסים בפרחים רכים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל, הרי חורף… מוזר לראות עץ מימוזה פורח בחורף. מצד שני, השתלשלות העניינים כולה הייתה מנוגדת לחלוטין לשכל הישר, לכן לא יפה לחשוד בעץ הנועז הזה, שפורח בשיאו מעל השער שלא בעיתו. רינטארו גער בעצמו על עצם המחשבה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"וואו, איזו אחוזה מפוארת. השער לבדו גדול יותר מהחנות שלנו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הסר דאגה מליבך, זה הכול בלוף. הרבה אנשים בעולמנו בונים שער גדול לראווה, אבל הבית שמאחוריו עלוב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בתור תלמיד תיכון, שגם הבית שהוא מתגורר בו וגם השער לבית עלובים למדי, הייתי מסתפק בשער." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם עולות בדעתך טענות נוספות, עכשיו הזמן להעלות אותן, כי עד שלא נצליח לשחרר את הספרים, לא תוכל להשתחרר מהמבוך הזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">המילים נעתקו מפיו של רינטארו נוכח האזהרה הפתאומית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"...לא זכור לי שאמרת לי את זה קודם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נו, ברור! אם הייתי אומר לך קודם, לא היית בא אחריי. בחיים יש דברים שעדיף לא לדעת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה ממש לא לעניין."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נו, באמת, מה כבר יש לך להפסיד? לשבת עוד קצת בחנות בפרצוף מדוכא?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">המילים הישירות הדהדו סביב. איזה חתול… לא כזה ששומר דברים לעצמו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הרים את מבטו לשמיים הצלולים. הוא בהה בהם לרגע ומלמל:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין לי כוונה, חס וחלילה, לאיים על בעל חיים..." אמר ואחז בעדינות במסגרת המשקפיים שלו. "אבל ממש בא לי לתפוס אותך בעורף ולטלטל אותך בכל הכוח."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זו רוח הלחימה הנכונה," אמר החתול, נינוח, ועלה במעלה מדרגות האבן שלפניו. רינטארו הלך אחריו מהוסס. חמש מדרגות, והם מול השער.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואם לא נוכל לחזור?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שאלה טובה. לא קרה שלא הצלחתי לחזור אז אין לי דרך לדעת. אני מניח שניאלץ להמשיך ללכת לאורך הקיר הארוך הזה לנצח." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מאוד מקווה שלא," אמר רינטארו במבט כעוס. הוא עמד מול דלת העץ הענקית והסתובב אל החתול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז מה בדיוק אני צריך לעשות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לדבר עם בעל האחוזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואז?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם תשוחחו והוא ישתכנע, זה יהיה סוף העניין."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה הכול?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו זקף גבותיו בהשתוממות, והחתול המשיך, חמור סבר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה לא מעט. יש עוד משימה אחת. לחץ על הפעמון."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו עשה כדבריו.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">רחשים נשמעו מצידו השני של השער, ואישה יפה לבושה בקימונו פשוט בצבע כחול כהה קיבלה את פניהם של רינטארו והחתול. </p>
<p class="עימוד_running-txt">קשה היה להעריך את גילה, אך לפי התנהגותה הרגועה נראה שהיא מבוגרת למדי. קרירות אפפה אותה, ועיניה המושפלות הקשו על קריאת הלך הרוח שלה. שערה נאסף לתסרוקת יפנית מסורתית, סיכה אדומה הייתה נעוצה בו, ולובן עורה הזכיר בובה יפנית מעודנת עשויה חרסינה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו היה נבוך ומבולבל. הוא הרגיש שהוא התחיל את הביקור ברגל שמאל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה העניין?" שאלה האישה בנימה יבשה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החתול ענה בשמו של רינטארו ההמום:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אנו רוצים לפגוש את בעל האחוזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האישה הביטה בעיניים חסרות חיים אל החתול המנומר שלרגליה. רינטארו היה מתוח וחיכה לתגובתה, אבל היא ענתה לחתול כאילו כלום לא קרה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בעלי עסוק. יש לנו ביקור לא מתוכנן..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"באנו בעניין חשוב מאוד," קטע החתול את דבריה ללא בושה. "העניין לא רק חשוב, הוא גם דחוף, והיינו רוצים שהוא יטפל בו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אורחים רבים מבקרים את בעלי מדי יום לעניינים חשובים ודחופים. הוא אדם עסוק מאוד. הוא עסוק מאוד בהופעות בטלוויזיה, בראיונות ברדיו ובהרצאות. סדר היום שלו אינו מאפשר לו לקבל ביקורים מאורחים לא קרואים. אנא הואילו לבוא שוב בפעם אחרת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין לנו אפשרות לבוא שוב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האישה בקימונו נעצרה כששמעה את דבריו של החתול. הוא נמלא באומץ וברוח תעוזה:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בפי הנער הזה יש דברים חשובים ביותר לומר על ספרים. אמרי זאת לבעלך ואני בטוח שגישתו תשתנה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האישה עמדה במקומה עוד רגע. היא נראתה מופתעת מהתנהגותו השתלטנית של החתול. היא קדה וביקשה מהם להמתין, ואז נעלמה אל תוך האחוזה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו נדהם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בפי מי יש 'דברים חשובים ביותר לומר על ספרים'?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אל תיצמד לפרטים. צריך לחשוף בלוף בבלוף. נחשוב כבר מה להגיד כשנהיה בפנים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה ממש..." רינטארו היסס לרגע ואז השלים את המשפט, "מעודד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">לאחר זמן מה חזרה האישה וקדה בראשה אל הנער והחתול. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"נא להיכנס," אמרה בקול יבש, והשער נפתח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מעברו השני של השער נפרשה אחוזה מפוארת. רינטארו לא ראה פאר כזה מימיו. הם הלכו לאורך שביל אבן מטופח והגיעו אל דלת שהאישה הסיטה. הם נכנסו, ורינטארו חלץ את נעליו. מסדרון עץ לבן מלוטש הוביל אל מרפסת שטופת שמש. מהמסדרון נשקף גן יפני רחב ידיים ובו שביל מתפתל. שיחיו הגזומים עמדו בשיא פריחתם, וציוצי זמירים נשמעו בינות לעצים. נראה שעונות השנה כאן הן אקראיות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">משם הם התקדמו במסדרון אחר שחיבר בין שני מבנים, ודרכו נכנסו למבנה סמוך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא אמרת שהשער הוא רק בלוף והבית עצמו עלוב?" שאל רינטארו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זו הייתה רק מטפורה. אל תיתפס לקטנות," ענה לו החתול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האישה שהובילה אותם לא שעתה לחילופי הלחישות בין רינטארו לחתול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הם המשיכו ללכת בעקבותיה. הנוף החל להשתנות בהדרגה. האחוזה, שבמבט ראשון נראה שהיא בנויה בסגנון יפני קלסי, החלה לקבל מראה מוזר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עתה הובילה אותם האישה במסדרון עץ פשוט למראה אל גרם מדרגות שַיש עם מעקה מבריק ופיתוחים בסגנון סיני. מרפסת השקיפה על גן עצום, שבמרכזו מזרקה מפוארת ופסל של אישה עירומה. מעבר לדלתות הזזה מנייר מעוטרות בציורים של חורשת במבוק ועגורים, נשקף אולם. נברשת זכוכית נוצצת השתלשלה מהתקרה, ועל שולחן מעוטר ניצב אגרטל ססגוני בסגנון ארט דקו בצבעים עשירים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הראש מתחיל לכאוב לי," התלונן רינטארו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מזדהה עם ההרגשה," הסכים עימו החתול המנומר, לראשונה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נראה כאילו יש להם כל חפץ שהיד משגת, מכל רחבי העולם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כאילו הכול קיים, אבל אין כלום," השיב החתול כמו מתוך איזה דיאלוג זן. "אין פילוסופיית חיים, אין אידיאולוגיה, ואין טעם. מבחוץ הכול נראה עשיר, אבל כשאתה פותח את המכסה ומציץ פנימה, זה רק אוסף של פריטים בהשאלה. באותה מידה אפשר גם לומר שזה שיא העוני."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא חושב שצריך להרחיק לכת עד כדי כך," אמר רינטארו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עובדה היא עובדה. גם זו עובדה נפוצה מאוד בעולם בימינו, אנחנו פוגשים בה מדי יום ביומו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"האחוזה הזו," פתחה האישה שהלכה לפניהם, קוטעת את דבריו של החתול, "קושטה ועוצבה מתוך ניסיונו העשיר של בעלי, ומתוך הבנה עמוקה. אני רואה שאחדים מאורחינו עדיין מתקשים להבין זאת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו חשב שאולי זו בדיחה. הוא לא ראה את ההבעה על פני האישה, אבל בנימת דבריה לא היה שמץ של הומור.</p>
<p class="עימוד_running-txt">השלושה המשיכו במסעם פנימה. האווירה סביבם הייתה מתוחה ומוזרה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הם גמאו מרחק גדול דרך מסדרונות, בתוך מעברים, במדרגות עולות ויורדות... לכל אורך הדרך ניצבו גילופי שנהב, ציורי דיו, פסלי וֵנוּס, חרבות יפניות… מגוון של קישוטים שבלבל את העיניים. כיוון ההליכה השתנה תדיר, ובתוך הנוף הכאוטי הם לא ידעו כלל היכן הם. האישה הסתובבה אליהם כמה פעמים במשך ההליכה ושאלה אם הם בסדר. לרינטארו ולחברו לא הייתה ברירה אלא להנהן ולהמשיך ללכת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם היית אומר לי ללכת הביתה עכשיו, לא נראה לי שהייתי מוצא את הדרך חזרה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה בסדר, דור שני," אמר החתול המנומר והרים את מבטו אל רינטארו. ״גם אני לא בטוח שאדע איך לחזור."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא חתול שנוהג לומר דברים פשוטים בחשיבות גדולה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גם המסע הארוך הזה בא לבסוף אל סופו. הם נעצרו בסוף מסדרון מכוסה בשטיח אדום, מול דלת הזזה בדוגמה של שתי וערב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תודה על מאמציכם," אמרה האישה והניחה בשקט את ידה על הידית. הדלת נפתחה מעצמה אל חלל ענקי שכל קירותיו, הרצפות והתקרות היו לבנים. רינטארו לא יכול להתיק את עיניו מהמראֶה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא רק החוסר בצבעים גרם לעיניו לאבד פרספקטיבה. החלל עצמו היה יוצא דופן במראהו. התקרה הייתה גבוהה כמו תקרה של אולם התעמלות, אבל קשה היה לאמוד את גודלו משום שהם ראו רק קיר אחד, מאחוריהם, אבל משלושת צדדיו לא היה אפשר לראות את סופו של האולם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עשרות טורים של ארונות תצוגה לבנים, אינסופיים כך נדמה, מילאו את החלל הלבן העצום, מסודרים זה לצד זה בקפידה. ארונות תצוגה גדולים, סגורים בזכוכית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מה שהפתיע את רינטארו יותר מכול היה לא האורך החריג של שורות הארונות, אלא העובדה שכל הפריטים בתוכם היו ספרים. רק ספרים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">המדפים בארונות התצוגה היו דחוסים עד אפס מקום. השורות נמשכו אל מעבר למה שראתה העין. לא ברור כמה ספרים אוחסנו בספרייה הענקית, אבל לא היה ספק שאוסף הספרים בספרייה זו הוא חריג.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מדהים..." לחש רינטארו ההמום, כשהוא הולך לאורך החלל העצום ובוהה בספרים מבעד לזכוכית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מספר מרשים של ספרים איכותיים מילאו את הארונות הענקיים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האוסף היה מגוון מאוד גם מבחינת תחומים, תקופות וסוגות, לרבות ספרות, פילוסופיה, שירה, מכתבים ויומנים. יתרה מזו, כל הספרים היו יפים, נטולי קמטים וקפלים, וניתן להסיק שהם חדשים לגמרי. בקיצור, אוסף ראוי להתפאר בו, מראה עוצר נשימה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מעולם לא ראיתי אוסף מדהים כזה של ספרים..." אמר רינטארו. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">"תודה רבה על המחמאה," אמר בתגובה קול חד שהגיע הרחק מעבר לארונות הספרים. רינטארו הסתובב לאחור. "אני כאן!" הדריך אותו הקול, ורינטארו הלך בעקבותיו, מציץ בין ארונות ספרים. אחרי כעשר שורות נגלה לעיניו אדם יושב על כיסא לבן. גבר תמיר בחליפה לבנה, בוהקת כמו הרצפה הממורקת, יושב בשיכול רגליים על כיסא מסתובב, מעיין בספר גדול שנח על ברכיו. על המדפים שמאחוריו עדיין לא סודרו ספרים. כלומר, זה החלק הפנימי ביותר בארכיון העצום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ברוך הבא לחדר העבודה שלי." האיש הניע את ראשו מטה ומעלה ובחן את רינטארו. חיוכו הרך ומבטו החד תאמו לחלוטין את גינוניו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו נזכר שהאישה שהובילה אותם לכאן, הזכירה הופעות בטלוויזיה וראיונות ברדיו. באמת נראה שזה סוג העבודה שהולם אותו בדיוק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מתרשם שהוא אדם אינטליגנטי מאוד," לחש רינטארו לחתול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אל תיכנע לתחושת פחד או יראת כבוד מההתחלה. עמוד על המשמר, הֱיֵה מוכן." החתול נפנף בקצרה את המלמול המהסס של רינטארו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש בחן במהירות את רינטארו ואת החתול לפני שפתח ואמר:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מניח שאתה הוא זה שיש בפיו 'דברים חשובים ביותר לומר על ספרים'."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו עמד במקומו, חושב מה לומר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אור קריר וברור הבזיק בעיניו של האיש. "צר לי, אבל אני עסוק. אין לי זמן ליהנות משיחה בטלה עם ילד שצץ פתאום, ורק עומד במקום בלי להגיד שלום או להציג את עצמו." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"סליחה, שמי רינטארו נצוקי," מיהר רינטארו להזדקף, ומייד אחר כך קד. "אני מתנצל."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מבין," ענה האיש קצרות, מצמצם את עיניו בחדות. "כעת, הרשו לי לומר לכם משהו חשוב. כשהדבר מגיע לדברים חשובים הקשורים לספרים, אינני מסרב לשמוע."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש ניגש ישר לעניין, אבל רינטארו לא ידע מה לומר. שהרי מלכתחילה לא היו בפיו דברים חשובים להגיד. הוא נחפז להביט בחתול. אבל החתול רק הניע את זיפי שפמו הלבנים בנינוחות ואמר:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"באנו לבקש שתשחרר את הספרים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש הביט מטה אל החתול וצמצם את עיניו. ניצוץ מאיים וחסר רחמים הבזיק בעומקן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כפי שאמרתי, אני אדם מאוד עסוק. יש לי עבודה רבה תחת ידיי, הופעות בטלוויזיה וראיונות ברדיו, הרצאות וכתיבה. עליי לפנות זמן מיוחד בלוח הזמנים העמוס שלי כדי לעיין בספרים מכל העולם. לכן צר לי, אבל אין לי זמן להתעסק בשטויות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש נשם נשימה עמוקה והביט בשעונו: "בזבזתי כבר שתי דקות יקרות מזמני. אם זה הכול, אתם יכולים ללכת הביתה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא סיימנו כלום..." אמר החתול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ובכן, כמו שאמרתי מקודם," אמר האיש והחזיר את מבטו אל החתול המנומר בעיניים מלאות שאט נפש. "אני מאוד עסוק. קראתי רק שישים וחמישה ספרים מתוך מאה, שהם המכסה שלי בינתיים. בבקשה, לכו הביתה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מאה ספרים?" הרים רינטארו את קולו ספונטנית. "מה, אתה קורא מאה ספרים בשנה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא בשנה, ילד, בחודש," ענה האיש ודפדף בספר שעל ברכיו בתנועה מוגזמת. "ולכן אני עסוק כל כך. הזמנתי אתכם הנה כי חשבתי שאוכל לשמוע מכם משהו מועיל, אבל אני רואה שזו הייתה טעות בשיקול הדעת שלי. אם אתם מתכוונים להמשיך להפריע, איאלץ להכריח אתכם לצאת. אף שאם אזרוק אתכם החוצה, איני בטוח שתוכלו לחזור ליציאה בשלום."</p>
<p class="עימוד_running-txt">לסוף דבריו היה צליל קריר שהעביר צמרמורת בגב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">השתררה דממה כבדה. בתוך הדומייה הפתאומית נשמע רק צליל יבש של אדם מדפדף בספר. החתול המנומר הביט בו במבט מאיים, אבל האיש לא נראה מוטרד מכך, כמובן. הוא השפיל את מבטו בחזרה אל הספר, כאילו שכח שיש לו מבקרים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">באווירה הקרה והמדכאת, מבטו של רינטארו החל בטבעיות לסקור את מדפי הספרים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגוון הספרים שבארונות היה באמת רחב מאוד, אבל מנקודת מבט אחרת, אפשר גם לומר שהספרים גובבו מכל הבא ליד, ללא סדר כלשהו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא רק ספרי קריאה היו על המדפים, אלא גם כתבי עת וירחונים, מפות ומילונים, כולם מוצגים ללא סדר או מיון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נצוקי שוטן" מבורכת באוסף ספרים יוצא דופן, וניכר בו אופן המחשבה של סבו של רינטארו. ואילו כאן הספרים רק נראו מסודרים על מדפים, אבל למעשה הסדר נראה חמקמק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">צליל הפיכת הדף נשמע שוב. רינטארו נשם עמוקות לפני שפתח בדבריו:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה, קראת את כל כתבי ניטשה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הסתכל על מדף הספרים שמאחורי האיש. בתוך ארונות זכוכית הוצגו יצירות המופת של ניטשה, החל מיצירות מרכזיות כמו <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">כה אמר זרתוסטרא</span> ועד אוספי מכתבים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני אוהב את ניטשה," הוסיף רינטארו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מיליוני אנשים בעולם הזה אומרים שהם אוהבים את ניטשה," ענה האיש בלי לטרוח להרים את עיניו מהספר. "ואולם, רק קומץ אנשים קראו את יצירותיו באמת. אחרים קוראים רק מהדורות מקוצרות, סיכומי דברים, ולובשים את ניטשה כמו מעיל אופנתי. גם אתה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מלומד שמבלה את זמנו בדפדוף בספרים מאבד בסופו של דבר את יכולת המחשבה. בעת שאינו מדפדף, הוא מפסיק לחשוב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">בתגובה לדברים הללו, הרים האיש את מבטו באיטיות מספרו. רינטארו מיהר להמשיך:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"האמת היא שניטשה היה אדם גועלי, אתה לא חושב? דווקא בגלל זה אני אוהב אותו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש בהה בו ללא ניע במשך זמן מה. עיניו היו מלאות בוז ואדישות, רק זיק קל של עניין ניצת בהן. ידו הלבנה סגרה לבסוף את הכרך הגדול שעל ברכיו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בסדר. הבה נפנה מעט זמן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האוויר הקפוא כאילו הפשיר קצת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החתול הביט ברינטארו מופתע, אבל לנער לא היה זמן לשעות אליו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש פנה אליו שוב:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ובכן?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו חש לפתע לחץ כבד והרים את קולו כדי להתנער מתחושת הרצון לברוח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שמעתי שאתה מחזיק בהרבה ספרים כלואים. בגלל זה באתי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אל תשפוט דברים לפי שמועה. ראה בעצמך. אני פשוט קורא ספרים, ושומר כל ספר שקראתי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כל ספר שקראת... קראת את כל הספרים כאן?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כמובן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ראה," המשיך האיש, הושיט את זרועו והצביע על האולם. "מהמדף בכניסה לאולם ועד למקום שאני עומד בו, יש 57,622 ספרים בסך הכול. אלה הספרים שקראתי עד היום."</p>
<p class="עימוד_running-txt">״חמישים ושבעה אלף....״</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש הפנה חיוך קלוש לרינטארו ההמום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין בזה שום דבר מפתיע. אינטלקטואל כמוני, ממובילי התקופה, מוכרח להמשיך ולחדד את הידע והפילוסופיה שלו בעזרת קריאה מתמדת של ספרים. במילים אחרות, הספרים הרבים שאתה רואה כאן תמכו בי עד היום. הספרים הם במידה מסוימת שותפים, חבריי החשובים ביותר, לכן אני מופתע. האשמותיך הן חסרות פשר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש שילב בנחת את רגליו הארוכות, ומבטו היה יהיר. הגאווה העזה והביטחון העצמי שלו העיקו על רינטארו כמעין לחץ שקט שכמעט הכניע אותו ארצה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא השתתק. יותר משחש מועקה הוא היה נבוך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל למה אתה מאחסן את הספרים שלך ככה..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">דלתות הזכוכית של ארונות הספרים היו סגורות היטב, יתרה מזו, הן היו נעולות במנעול שהשתלשל מן הידיות. רינטארו לא הבין תחילה את משמעות המילים "ספרים כלואים", שבהן השתמש החתול. אבל זו בהחלט לא דרך נורמלית לאחסן ספרים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה לא טבעי..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש קימט את מצחו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הספרים האלה חשובים לי. אפשר אפילו לומר שאני אוהב אותם. מה רע בשמירת האוצרות שלי מאחורי זכוכית?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הם פשוט נראים יותר כמו יצירות אמנות מאשר ספרים. אני מבין שאלה הספרים שלך, אבל אם אתה נועל אותם במנעול בארון, אי אפשר לקחת אותם ליד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לקחת אותם ליד? לשם מה? כבר קראתי אותם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו היה מבולבל מתשובתו הזועפת של האיש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל הרי לא תקרא ספר פעם אחת בלבד. אתה יכול לקרוא אותו שוב..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לקרוא אותו שוב? מה אתה, אידיוט?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">המילים הקשות הדהדו באולם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש בחליפה הלבנה הושיט את אצבעותיו הארוכות לעבר הזכוכית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא שמעת דבר ממה שאמרתי עד כה? אני עסוק בקריאת ספרים חדשים מדי יום. גם כך אני מתקשה לעמוד במכסה החודשית שלי, קל וחומר לקרוא פעמיים את אותו ספר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לעולם אינך קורא ספר פעמיים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בוודאי שלא!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו היה אובד עצות. האיש הניד את ראשו מצד לצד, כאילו אינו מאמין למשמע אוזניו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אניח שהטיפשות שאתה מפגין היא תוצאה בלתי נמנעת של נעוריך. אחרת, הייתי מאבד כל תקווה נוכח חוסר המשמעות של השיחה הזו, וכל זה בשלוש דקות. שמע, יש <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">אינספור</span> ספרים בעולם. אינספור יצירות נכתבו בעבר ונכתבות גם כעת. אין לי זמן לקרוא ספר שוב ושוב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">דבריו הדהדו שוב באולם העצום. רינטארו חש תחושת ריחוף לא נעימה, משהו הדומה לסחרחורת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מיליוני אנשים בעולם מכונים 'תולעי ספרים'. אני איני תולעת ספרים. מאנשים במעמדי מצפים לקרוא יותר. אנשים שקראו עשרים אלף ספרים הם בעלי מעמד גבוה יותר מאלה שקראו עשרת אלפים ספרים. יש טונות של ספרים לקרוא, לכן קריאה חוזרת של ספר אחד שוב ושוב היא בזבוז זמן יקר, ותו לא. אתה מבין?" עיניו המכווצות של האיש רשפו אור חד כסכין. הבזק של ביטחון על גבול הטירוף.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו מילא פיו מים. הוא הישיר מבט אל האיש לא מתוך יראה או פחד. ההפתעה השאירה אותו פעור פה. אחרי ככלות הכול, מה שהאיש אומר אינו לגמרי מופרך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גם אם לבֵנה בודדת נראית מעוותת, כשלבנים מסודרות בשורה וצמודות זו לזו, הן יוצרות קיר גדול. ההיגיון נכון, ודווקא משום שהאיש התגאה בכך, הוא מסוגל לומר את הדברים הללו בביטחון בלתי מעורער.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לסֵפר יש כוח", היה המשפט האהוב על סבו. גם האיש שמולו אומר לו שהספרים הם מקור לתמיכה. במובן זה דבריו של האיש הגיוניים, לסֵפר יש כוח גדול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עם זאת… </p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הניח את ידו הימנית על מסגרת המשקפיים. הייתה לו הרגשה שמשהו לא במקום. משהו בדבריו של האיש מעוות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אילו היה זה סבו, הוא היה עונה לשאלותיו של רינטארו בקולו הרגוע כרגיל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מאוד עסוק," אמר האיש שוב, ובה בעת סובב באיטיות את כיסאו ופנה אל מדף הספרים. הוא פתח שוב את הכרך שעל ברכיו והושיט את ידו הימנית להצביע על הדלת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לכו הביתה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו לא מצא את המילים לענות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גם החתול ניסה לעכל את הדממה הכבדה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש החל להפוך את דפי הספר, כאילו איבד בהם כל עניין. פצפוץ יבש הדהד באולם הענקי. לפתע נשמעה אוושת הזזה של דלת הכניסה. הפעם לא היה מצידה השני של הדלת מי שידריך אותם כמו בבואם. חושך גמור היה בחוץ. רינטארו הרגיש צמרמורת קרה להחריד ונרעד קלות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"חשוב על כך, דור שני," לחש החתול פתאום. "הסיבה לכך שהוא מטיל עליך אימה ועושה רושם נוקשה היא שיש אמת בדבריו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אמת?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן. במבוך הזה כוחה של האמת מכריע. אם יש לך אמונה באמת שלך, מעוותת ככל שתהיה, היא לא תקרוס בקלות. אבל לא הכול אמת." אמר החתול וצעד קדימה לאט. "תמיד יש נקודת חולשה. הוא בורר את מילותיו בחוכמה, אבל לא כולן אמת. יש שקר איפשהו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הוא משקר...?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">תנועת אוויר פתאומית הורגשה באולם, ורינטארו הביט לאחור אל הכניסה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רוח נשבה מעבר לחשכה. בעצם, הרוח נשבה אל תוך החושך. היא נעה לאיטה כאילו שואפת אליה את רינטארו וחברו, והחלה להתגבר, לאט אבל בבטחה. היעד שאליו זרמה היה מערבולת לא ידועה של ריק. קור חלף בגבו של רינטארו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא החזיר את מבטו אל החדר. האיש היה שקוע בספרו כאילו כלום לא קרה. נראה שהוא עומד לסיים לקרוא אותו בקרוב. הספר הגדול כבר קרב אל סופו. לאחר שיסיים את הקריאה, האיש יניח אותו בתוך ארון זכוכית כתוספת חדשה לספרייה חסרת הסדר הזו. הדלת תינעל, ויד אדם לא תיגע בו עוד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כן, אני מבין, הספר ייכלא כאן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הרוח החלה ליילל. החתול דיבר אליו, אך רינטארו לא שמע. הוא רק המשיך להביט במספר העצום של ספרים שמילאו את שדה הראייה שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש שקר..." נשמע הקול כמו לחישה קטנה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כתפיו של האיש רעדו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בהחלט יש שקר," אמרה הלחישה שוב, הפעם בבירור. האיש סובב באיטיות את ראשו והביט ברינטארו. הנער לא נרתע מהמבט הנוקב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה משקר. אתה אומר שאתה אוהב ספרים, אבל זה לא נכון."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"דברים מעניינים אתה אומר." תגובתו של האיש הייתה מהירה באופן לא טבעי. "שמע, נערי החביב, מהר וקח את החתול המעצבן שלך ולכו הביתה לפני שיתעורר זעמי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה בכלל לא אוהב ספרים," אמר לו רינטארו שנית ולא נרתע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הדבר עורר באיש מורת רוח. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"על סמך מה... "</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני יודע זאת כשאני מסתכל עליך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">קולו של רינטארו היה חזק ממה שציפה. הוא עצמו הופתע מכך, אבל המילים פשוט יצאו ממנו, באופן טבעי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש כאן ללא ספק מספר עצום של ספרים. מגוון הספרים ורוחב התחומים יוצא דופן, ויש ביניהם ספרים ישנים יקרי ערך שנדיר למצוא בימינו. אבל זה הכול."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה זאת אומרת, זה הכול?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לדוגמה, עשרת הכרכים האלה של <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">סיפורי </span><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">דארטניאן</span>."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הצביע על עשרה ספרים שהיו מונחים על מדף. הם היו כרוכים מעשה ידי אמן בכריכה לבנה וצחה, ועליה אותיות מוזהבות רבות רושם. דיוקנו של הסופר, אלכסנדר דיומא, הוטבע על הכריכה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"נדיר לראות את כולם כך ביחד, אבל כל העשרה בקושי נפתחו. אלה ספרים גדולים. אם היו קוראים בהם בעיון, מוכרחים היו להיות בהם כמה קמטים. ואילו הספרים האלה חלקים ויפים, כאילו רק יצאו מבית הדפוס."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ספרים הם אוצרות עבורי. זה הרגלי היומי, לקרוא בקפידה כל ספר. אני נהנה לסדר אותם על המדף כשאני מסיים לקרוא אותם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז איפה כרך אחת־עשרה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">כששמע את דבריו של רינטארו, גבותיו של האיש זזו קלות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"<span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">סיפורי דארטניאן</span> אמורים להכיל אחד־עשר כרכים. הכרך האחרון חסר, <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">הפרֵדה מהחרב</span>."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש סגר את פיו, קפוא כמו פסל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו המשיך בלי חשש. הפעם הצביע לימינו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">״וגם <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">ז'אן־כריסטוף</span> של רוֹלן שאתה רואה שם, נראה שהכרך הראשון והכרך האחרון אצלך, אבל במקור יש שלושה כרכים, כי יש גם כרך אמצעי. <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">דברי הימים של נרניה</span> הזה, חסר את הכרך <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">הסוס ונערו</span>. ואף על פי שאתה מצהיר שהספרים שלך הם אוצרות מבחינתך, הם מסודרים באופן מרושל ולא אכפתי. למראית עין הכול נמצא, אבל אם מסתכלים היטב, חסרים הרבה ספרים במדף הזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו שמר על נימה רגועה והרים את מבטו אל תקרת האולם העצום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בלי ששם לב, הרוח שככה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"במילים אחרות, זה לא ארון זכוכית המיועד לשמירת ספרים יקרים. זה רק חלון ראווה להתהדר בספרים שרכשת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו חשב לרגע והביט שוב באיש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אנשים שאוהבים ספרים לא מתייחסים אליהם כך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">במוחו של רינטארו עלתה דמותו של סבו מדפדף בשקט בספריו. תמונת סבו קורא ספר יקר שוב ושוב עד שדפיו מתרפטים, ואז מתרווח בתוך הכורסה, מחייך בסיפוק. הוא התייחס לספרים בחנות בזהירות רבה, אבל לא לצורך הצגתם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החנות לא הייתה חלל נוצץ ויפה של חלונות זכוכית, וארונות הספרים היו ישנים, אבל הספרים שבתוכם עוררו בך רצון להושיט יד, לקחת אותם, לפתוח אותם, לקרוא בהם. הודות לכך רינטארו הצליח לקרוא כל כך הרבה ספרים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הסב שמר באדיקות על ארונות הספרים בחנות, ויום אחד אמר לנכדו משהו בלתי נשכח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב מאוד לקרוא הרבה ספרים. אבל בדבר אחד אסור לטעות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש בחליפה הלבנה זע קלות לקולו של רינטארו, אבל לא ענה. בדממה המתוחה החל רינטארו לחבר את דבריו אט־אט, כאילו נזכר בהם, בעודו מדבר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לספרים יש כוח גדול. אבל, זה רק כוחו של הספר, לא כוחך שלך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">זה היה מזמן, בתקופה שבה רינטארו נעדר לעיתים קרובות מבית הספר וחיטט באובססיביות במדפי הספרים בחנות. רינטארו שנא את בית הספר, ולכן הסתגר בין כותלי החנות ובהדרגה איבד עניין בעולם שבחוץ. הוא שקע בעולמות הדפוס. הסב השתקן אמר לנכדו במילותיו הנדירות:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"קריאת ספרים נחפזת לא תרחיב את ראיית העולם שלך. לא משנה כמה ידע תצבור, אם לא תשתמש בראשך לחשוב או ברגליך ללכת, כל מה שתקרא יהיה רק חומר שאול, ריק מתוכן וחסר תועלת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הטה את ראשו בשאלה, והסב הביט בו ואמר לו בעיניים רגועות: </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ספרים לא יפסעו במקומך במשעול חייך. קריאת ספרים כאשר אינך זוכר איך ללכת על שתי רגליך משולה לאנציקלופדיה מלאה בידע מיושן. אם לא יפתחו אותה, היא תהיה רק ענתיקה חסרת תועלת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הסב ליטף בעדינות את ראשו של נכדו והוסיף:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"האם די לך בכך שתהיה זה שיודע הכול?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו לא זכר כיצד ענה על שאלתו השקטה של הסב, אבל עובדה היא שהוא חזר ללמוד בבית הספר אחר כך. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הסב חזר וסיפר לנכדו, מקרב אל שפתותיו את כוס התה שלו, שהוא עצמו נהג לברוח אל עולם הספרים לעיתים קרובות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב מאוד לקרוא, אבל לאחר שמסיימים את הקריאה, מגיע הזמן להתחיל ללכת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הרהר כעת (אולי מעט באיחור), אם לא היו אלה דבריו של סב, שאף על פי שלא היה מיומן בגידול ילדים, ניסה להדריך את נכדו כמיטב יכולתו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בכל זאת..." האיש בחליפה הלבנה דיבר פתאום, "צברתי אינספור ספרים וכך הגעתי למקום שאני בו היום. ככל שיש יותר ספרים, הם יוצרים יותר כוח. הגעתי עד הלום בזכות הכוח הזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אהה, בגלל זה אתה יוצא מגדרך לנעול אותם, כדי להתהדר בכוחם של הספרים כאילו הוא שלך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, 'תראו אותי, אני גדול וחשוב'. יצאת מגדרך לבנות חלון ראווה מוגזם כדי שאנשים סביבך יֵדעו שאתה קורא הרבה ספרים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שתוק!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש כבר לא שילב את רגליו בנחת, ולא שעה עוד לספר שעדיין היה פתוח על ברכיו. הוא הביט ברינטארו במבט זועם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה טירון כמוך יודע?" הוא לא שם לב לאגלי זיעה קטנים שנצצו על מצחו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בעולם הזה, אדם שקרא עשרה ספרים זוכה ליותר כבוד מאדם שקרא ספר אחד, עשר פעמים. מה שחשוב בחברה הוא מספר הספרים שקראת. לא העובדה שאתה קורא מרתקת ומושכת אנשים. אני טועה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא יודע אם אתה טועה או לא. אבל לא על זה אני מדבר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה?" האיש נראה מופתע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא מדבר על מה שהחברה רוצה, או איזה סוג של אנשים ראויים לכבוד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם כך, על מה כבודו מדבר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני טוען שאתה לא אוהב ספרים. אתה אוהב את עצמך, לא ספרים. אמרתי לך קודם – אנשים שאוהבים ספרים, לא מתייחסים אליהם ככה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">דממה נפלה שוב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש היהיר, נפוח מחשיבות עצמית, נראה קצת קטן יותר עכשיו. הוא ישב שותק, ידיו על הספר בחיקו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גם הרוח הקלה שנשבה קודם, שככה לגמרי. רינטארו סובב את ראשו לאחור וראה שהדלת שקודם הייתה פתוחה לרווחה, סגורה כעת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">איש לא דיבר. הם הניחו לשתיקה לשרור. לאחר הפסקה ארוכה, אמר האיש כאילו מצא מילים סוף־סוף.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה אוהב ספרים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו היה נבוך. לא משום השאלה הפתאומית, אלא בשל ניצוץ של כנות שנראה כעת בעיניו של האיש בחליפה הלבנה. אור עמוק מלא בהתחשבות, אבל גם בבדידות ושיממון. שונה מהמבט הקר והגישה הכוחנית שנקט קודם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ולמרות זאת, האם אתה אוהב ספרים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">ולמרות זאת... מחשבה רבה הושקעה בשתי המילים הקצרות הללו. בדיוק מתוך התחשבות במחשבה שהוקדשה, רינטארו ענה תשובה ברורה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אוהב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"גם אני."</p>
<p class="עימוד_running-txt">קולו של האיש התרכך. הקרירות התאוותנית שבעיניו שככה, והוא אפילו השרה תחושת אצילות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ממש לנגד עיניו המשתאות של רינטארו, נשמע לפתע קול יבש כמו של רוח נושבת. הוא הסתכל סביב וראה שהאולם עצום הממדים השתנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שורת ארונות ענקיים שנראו מקודם מהודרים ומפוארים, החלה להתפרק לאט בפינותיה, כמו טירת חול שהרוח הנושבת הקריסה. בה בעת, הספרים שעמדו על מדף הספרים החלו נוסקים מעלה בזה אחר זה, כמו ציפורים מנפנפות  בכנפיהן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש בחליפה הלבנה סגר בעדינות את הכרך שנותר פתוח בחיקו, החזיק אותו מתחת לזרועו ונעמד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"גם אני אוהב ספרים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">לתנועותיו אלו, מדף הספרים שמאחוריו קרס ברוח, ואינספור ספרים נפוצו לכל עבר, מנפנפים בכנפיהם כמו להקת ציפורים נודדות. בשלב מסוים נמלא שדה הראייה מכל עבריו בהמוני ספרים שהתעופפו משם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש הסתכל על רינטארו ההמום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה ילד חסר רחמים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא התכוונתי..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש הרים קלות את ידו הימנית כדי לעצור אותו, והביט הצידה בחיוך קטן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נתת לאורח בעייתי מאוד להיכנס, לא כן?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו הביט גם הוא וראה לפתע את האישה בקימונו עומדת לצד האיש. אותה אישה שהובילה אותם אל תוך האחוזה, הופיעה פתאום. כשפגש בה לראשונה, היא הייתה חסרת הבעה כאילו עטתה מסכת תיאטרון, אבל עכשיו חייכה בצניעות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">קולו של גבר הדהד מבעד למשק כנפי הספרים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אל דאגה, הדרך הביתה פתוחה בפניך, תוכל למצוא את דרכך הביתה ללא כל הדרכה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רבים ממדפי הספרים כבר נעלמו ברוח. אור קלוש מילא את סביבותיו, ומשק כנפי הציפורים הנודדות מילא את ארבע רוחות השמיים בלובן צח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש הביט בשעונו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"גזלת זמן רב מזמני, אבל אלה היו הרגעים היקרים בחיי. אני אסיר תודה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא חייך ולקח את הכובע הלבן שהציעה לו האישה שלצידו. "ובכן," אמר האיש, חבש את הכובע והפנה בעדינות את גבו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האישה שלידו הרכינה לאט את ראשה מול רינטארו, והכול מסביב נמלא באור לבן.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">למחרת היום בשעה שבע בבוקר סיים רינטארו לאכול ארוחת בוקר במטבח, נעמד מול חנות הספרים ופתח את הדלת. הוא הדליק את האורות בחנות ופתח את התריסים כדי לאפשר לאוויר צח למלא את החנות. אוויר החורף הצלול שבחוץ הפיג בקלות את האוויר המעופש מעט שבתוך החנות. הוא טאטא קלות את מדרגות האבן בכניסה, וכשחזר לחנות נטל לידיו מקל נוצות להסרת אבק, וניקה את המדפים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אלה היו הפעולות שסבו נהג לעשות מדי בוקר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו ראה את ביצוען מדי יום לפני צאתו לבית הספר, אבל היום לראשונה עשה זאת בעצמו. הוא אמנם נהג לקרוא ספרים, אבל מעולם לא ניקה את חנות הספרים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">קול בתוכו שאל אותו מה הוא עושה. קול אחר צחק ואמר לו "כל הכבוד, יפה מאוד". שני הקולות היו של רינטארו עצמו. למעשה, הוא בעצמו לא ידע מה הוא עושה, אבל הכול באמת בסדר. הוא לקח אוויר לריאותיו, ונשף אד לבן תחת שמש הבוקר הבהירה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הסתכל על מדפי הספרים העגומים ותהה מדוע עלה בו הרצון להתחיל משהו כזה. המחשבות השיבו אליו בחיות רבה את האירועים המסתוריים מיום אתמול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עשית עבודה נהדרת, דור שני," אמר החתול המנומר בעל הפרווה היפה בקול נמוך ועמוק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו המשיך לצעוד במסדרון המדפים הארוך, ועיקם מעט את פרצופו מול החתול המחייך ומצמצם בחיבה את עיני הירקן שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה לא בסדר עכשיו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא רגיל לקבל שבחים מאנשים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ענווה היא דבר ראוי לשבח, אבל יכולה גם להיות חיסרון," ענה החתול בצורה מוזרה והמשיך להתקדם ללא קול. אחר כך הוסיף ואמר:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"דבריך ריגשו את האיש, בכך אין ספק. בזכות זה הצלחנו לשחרר הרבה ספרים ולחזור הביתה ללא קושי. ללא המילים שלך, היינו עדיין מסתובבים ברחבי האחוזה המסתורית, תועים בדרכנו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו נוכח שוב שלחתול יש דרך לומר דברים לא נעימים בנימה סתמית כאילו לא קרה דבר. הוא הביט בו וזיהה רמז לחיוך בעיניו הירוקות של החתול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זו הייתה עבודה ראויה לשבח. המבוך הראשון הושלם בהצלחה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו עמד להודות לו, אבל לאחר רגע הבין מה ששמע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"המבוך הראשון?!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה שום דבר, אל תדאג."</p>
<p class="עימוד_running-txt">איזו מין תשובה זו? תמה רינטארו, נטוע במקומו במרכז חנות הספרים. החתול המנומר חמק על פני רגליו של רינטארו והלך אל הקיר הרחוק בקצה החנות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"חכה רגע, מה זאת אומרת לא לדאוג, יש לך דרך לומר דברים ש…"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אמרתי לך, אני חתול מנומר ושמי טורה. זכור את השם." החתול הביט בו מעבר לכתפו וחייך בשביעות רצון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, זו הייתה עבודה מפתיעה לטובה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בחייך, אל תנסה לרכך אותי במחמאות..." אמר רינטארו, אך בו ברגע נבלע המסדרון בתוך אור לבן, ולאחר רגע עמד רינטארו לבדו מול קיר עץ סתמי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">יממה חלפה מאז, והוא עדיין מרגיש כאילו הוא בתוך חלום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עבודה מצוינת"... "ראויה לשבח"...?</p>
<p class="עימוד_running-txt">קולו העמוק של החתול המנומר עדיין מהדהד באוזני הנער.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא מעולם לא קיבל מחמאה כה כנה ממישהו. להפך, הוא התרגל לכך שצוחקים ממנו ונמנעים מחברתו מפני שהוא טיפוס עגמומי וקודר… המילים נזרקו לעברו ישירות, והדבר הטריד אותו. הוא חש אי־שקט והחליט להפסיק לשבת בחיבוק ידיים בחנות הספרים האפלולית. הוא ינקה אותה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בדיוק כשסיים לנקות את החנות, שמע לפתע את פעמון הדלת מצלצל. לתוך החנות נכנסה סאיה יוזוקי, מצטיינת הכיתה, שמסרה לו אתמול את מחברת ההשלמות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">סביב צווארה היה כרוך צעיף אדום שהחמיא לגון פניה. היא זקפה גבה מעוצבת היטב כשראתה את רינטארו עומד נטוע במקומו. הוא נראה נבוך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה אתה עושה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא לעולם אינו מצליח לענות לשאלות ישירות. אבל כשחשב על כך רגע, נראה לו שדווקא הוא זה שצריך לשאול את השאלה הזאת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני זה שצריך לשאול אותך, יוזוקי, מה את עושה כאן בשעה כזו של הבוקר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני בדרך לחזרה של תזמורת כלי הנשיפה." היא הניפה את הנרתיק השחור שאחזה בידה השמאלית, ובו כלי נגינה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בדרך כלל, 'נצוקי שוטן' סגורה בשעה שאני עוברת כאן, והנה הבוקר היא הייתה פתוחה. אז הצצתי פנימה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">סאיה נשפה אוויר לבן ועברה בקלילות בדלת. היא נעמדה כשידיה על מותניה, והמשיכה:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם יש לך זמן לנקות את החנות בבוקר, זה אומר שאתה מגיע לבית הספר היום?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא... אני לא חושב..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שום 'לא־אני־לא־חושב'. אם יש לך זמן לנקות, יש לך זמן לבוא לבית ספר. זו ממש הזנחה לפספס את כל השיעורים רק כי אתה עובר דירה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מניח שאת צודקת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">סאיה הסתכלה ברינטארו במבט חמור.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אולי תנסה לראות את הדברים מנקודת מבטי? טרחתי להביא לך מחברת השלמות כי אנחנו לומדים באותה כיתה וברור לי שאתה מדוכא. אני חושבת שזה מעשה די מתחשב. ואתה? אתה בכלל לא טורח לבוא לבית הספר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו נזכר שלא הודה לה על שטרחה והביאה לו אתמול את המחברת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נחפז לומר "תודה על אתמול!" </p>
<p class="עימוד_running-txt">סאיה נראתה מבולבלת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אמרתי משהו מוזר?" הוא שאל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב, זה קצת מפתיע… אתמול נראית כאילו הפרעתי לך, והיום אתה מודה לי פתאום..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא התכוונתי לתת לך תחושה שאת מפריעה. את זו שנראית אתמול במצב רוח רע..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מצב רוח רע?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">סאיה הייתה מופתעת לרגע, אבל מייד התעשתה:</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא נכון, מה פתאום," אמרה ועיוותה את פניה בעלבון. "דאגתי לך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"דאגת?" מלמל רינטארו והטה מעט את ראשו. "לי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ברור…" סאיה הביטה בו בכנות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"חשבתי שבטח קשה לעבור דירה זמן קצר כל כך אחרי שסבא שלך מת. לתומי חשבתי שבגלל זה אתה לא בא לבית הספר, ואז אני באה לכאן ומוצאת אותך מנהל שיחות בטלות עם אקיבּה! מעצבן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני לא מבין, חשב רינטארו בליבו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הניח, על דעת עצמו בלבד, שזו טרחה לסאיה להביא לו מחברת השלמות מדי יום. הוא היה בטוח שזו מחווה של נימוס, אך נראה שלא כך הם פני הדברים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו היה נבוך, וסאיה הייתה מעוצבנת. השניים שתקו זמן מה. ואז הבעת פניה השתנתה ונהייתה ביישנית מעט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה, התנהגתי לא יפה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו, מופתע מהשאלה הפתאומית, התקשה לענות. אבל הוא גם הבחין שעיניה של חברתו לכיתה, שכבר היה אמור להתרגל לראות, היו צלולות ויפות מאוד. בעצם, הוא מעולם לא ניהל שיחה פנים אל פנים עם סאיה, אף שהתגוררו באותה שכונה ולמדו באותה כיתה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז מה? התנהגתי נורא כל כך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא, לא... בכלל לא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נצוקי, אתה שקרן גרוע מאוד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו לא הצליח להעלות בדעתו אפילו שורה אחת חכמה בתגובה להצהרה הקלילה של סאיה. לעת עתה הוא הניח את ידו הימנית על מסגרת משקפיו כהרגלו. לבסוף פתח את פיו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בדיוק הוצאתי את הערכה להכנת תה של סבא שלי," אמר והצביע במבוכה אל פנים החנות. "אם יש לך זמן, רוצה שאכין לך כוס תה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רינטארו אמר זאת ומייד נאנח. איזו הזמנה מטופשת. אבל הצעתו המגושמת דווקא העלתה חיוך על שפתיה של התלמידה העליזה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה, אתה מתחיל איתי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה פתאום. אל תגזימי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אהה, אם זאת רק מחוות תודה על שיצאתי מגדרי להביא לך מחברת השלמות, אתה מנסה לצאת מהעניין יותר מדי בזול."</p>
<p class="עימוד_running-txt">תמיד יש לה תגובות בהירות וחדות, חשב רינטארו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">סאיה נכנסה פנימה בנחת והתיישבה על כיסא עגול קטן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל אני אואיל בטובי להעריך את מאמציך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מודה לך מאוד." רינטארו פלט אנחת רווחה קלה. הוא הלך להביא את הכלים, וקולה של סאיה קרא אחריו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בשבילי תה דרג'ילינג עם הרבה סוכר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הקול העליז הדהד בחנות, כאילו האביב הגיע פתאום באמצע החורף.</p>
<p style="page-break-before: always"/>
<div id="footnote-001" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="עימוד_foot-notes">*	 נמר ביפנית.</p>
</div>
</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 73.60 ₪ מחיר רגיל 82.80 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 68.99 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
ספרות יפנית חתולים מציאות על טבעית חנויות ספרים וספריות בעלי חיים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!