משדר מלחמה

מסמך היסטורי עוצמתי מאת ניר דבורי, הפרשן הצבאי של חדשות 12, שמביא את סיפור המלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר דרך עיניו של מי שהיה בלב האירועים. זהו יומן מלחמה אישי ומקצועי, שנכתב בזמן אמת מתוך מחויבות עמוקה לאמת העיתונאית. הספר חושף את השיחות עם בכירי המדינה, את ההחלטות הדרמטיות, את החיכוכים בצמרת הביטחונית ואת רגעי ההכרעה שהשפיעו על גורלה של מדינת ישראל.

הספר מתעד את המערכה המדממת מהשטח – מעוטף עזה ועד גבול הצפון – לצד התרחשויות מאחורי הקלעים, כולל שיחות עם ראש הממשלה, ראשי הצבא, השב”כ והמוסד. ”משדר מלחמה” הוא לא רק תיעוד עיתונאי; זהו מסמך נדיר שמציג את האמת כפי שנראתה מבפנים, ללא עיגול פינות. ספר חובה לכל מי שמבקש להבין את עומק המשבר, את גודל השעה ואת האנשים שקיבלו את ההחלטות הגורליות.
שם: משדר מלחמה
מחבר/ת: ניר דבורי
שפה: עברית
תחום: צבא מלחמה ונשק
תת תחום: צבא מלחמה ונשק
מק״ט: 010011190

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-1" class="kot-mish">פרולוג: <span class="kot-perek CharOverride-2">כשהרקטות שורקות</span></p>
			<p class="kot-mishne">23 בספטמבר, 2024</p>
			<p class="text-no-hazacha">השריקה חותכת את האוויר מעלינו, וגופי מגיב אוטומטית. זה לא משהו שאפשר ללמוד, אלא משהו שנחרט בי מילדות — אותה שריקה שליוותה אותי מגיל אפס, בקיבוץ אילון על גבול לבנון. אותו צליל חד של רקטה שעוברת מעל הראש, שגורם לך להפסיק הכול ולהיכנס למצב הישרדות.</p>
			<p class="text">אנחנו בתוך לבנון, בכפר שבו שוכנת אחת המפקדות הגדולות של חזבאללה בדרום. בפעם השלישית בחיי אני חוצה את הגבול הזה — פעם כחייל סדיר שנלחם כאן ולמד להכיר כל סמטה, פעם במלחמת לבנון השנייה ככתב צבאי, ועכשיו, 18 שנים לאחר מכן, אל מול המפלצת שצמחה לנו מתחת לאף.</p>
			<p class="text">הייתי כאן, בדיוק באותו הכפר, ב־2006. אז זה היה מקום קטן עם כמה בונקרים ומחסני נשק. היום אני מסתובב במערכת תת־קרקעית ענקית, רואה כמויות נשק שיכולות לחמש צבא של מדינה קטנה, חדרי פיקוד משוכללים, מנהרות שנמשכות לאין־סוף. הקצין הבכיר שמלווה אותי אומר, כמעט בדרך אגב: ״אם בשבעה באוקטובר נסראללה היה מורה לכוח רדואן שלו לפשוט לגליל, מפקד כוח רדואן ומפקד הנוח׳בה מחמאס היו אולי לוחצים ידיים בכיכר המדינה״.</p>
			<p class="text">אני יודע שהוא צודק, ועצם ההבנה הזו מקפיאה את דמי. </p>
			<p class="text">אני נכנס עם הרמטכ״ל הרצי הלוי לבית שמחזיקה יחידה של צנחנים. הם צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות, מה שמכנים ״דור הטיק־טוק״. אבל בעיניים שלהם אני רואה משהו אחר — את אותה הנחישות שראיתי אצל החברים שלי כשנלחמנו כאן לפני שלושה עשורים. הם מספרים על הלחימה בקול שקט, ענייני. מדברים על החוליות שהם פוגשים, על המנהרות שהם מגלים, על החברים שנפגעו. הם לא מתכוונים לעזוב. </p>
			<p class="kot-mishne">אני נזכר בסבתא שלי </p>
			<p class="text-no-hazacha">פרומקה הייתה שורדת שואה שהגיעה לארץ לבד אחרי שאיבדה את כל משפחתה. היא בנתה כאן חיים חדשים בקיבוץ, הקימה משפחה, עבדה במשק. אישה קטנה עם כוח ענקי, אופטימית, תמיד יודעת לשים דברים בפרופורציה. כשמישהו התלונן על הקושי, על הקטיושות שנופלות, על הפחד, היא הייתה מחייכת את החיוך העצוב שלה ואומרת: ״ראינו גרוע מזה".</p>
			<p class="text">אני זוכר אותה במלחמת לבנון השנייה. הייתי כבר כתב צבאי מנוסה, בדרך מאחת הגזרות לשידור, וקפצתי לבקר אותה בקיבוץ. הקטיושות נפלו מסביב בקצב מטורף, עם בומים של פגיעות בשדות הפתוחים, לפעמים קרוב יותר. בחוץ לא הייתה נפש חיה — כולם במקלטים או במרחבים המוגנים. מצאתי אותה יושבת בסלון הקטן שלה, רואה חדשות בטלוויזיה הישנה כאילו זה עוד יום רגיל.</p>
			<p class="text">״את רוצה שאקח אותך איתנו?״ שאלתי. ״תבואי למרכז, תתרחקי קצת מקו האש עד שזה ייגמר״.</p>
			<p class="text">היא הרימה את עיניה, הביטה בי ואמרה שלוש מילים שנחרטו בזיכרוני: ״בית לא עוזבים".</p>
			<p class="text">סבתא נשארה שם כל 34 ימי המלחמה. טילים ואזעקות, לילות בלי שינה, ימים של מתח בלתי פוסק. היא לא זזה. כמה שנים אחר כך הלכה לעולמה בשיבה טובה, בביתה הקטן בקיבוץ, במיטה שלה, מוקפת בתמונות של המשפחה שבנתה מחדש מתוך האפר.</p>
			<p class="text">עכשיו, בתוך הבית הלבנוני, מוקף בחיילים צעירים שנולדו אחרי שאני כבר השתחררתי מהצבא, אני מבין שהם לא שונים ממני, מהחברים שלי ומסבתא. יש משהו בדנ״א הישראלי הזה, משהו שעובר מדור לדור — הידיעה שאין לנו ארץ אחרת, שבית לא עוזבים, גם כשהרקטות שורקות מעל הראש. </p>
			<p class="text">כאשר אנחנו מבינים שיש אינדיקציות למתקפת רקטות כיוון שחזבאללה זיהה שישנם בכירים בתוך הבית, אנחנו יוצאים במהירות בחזרה לישראל. כל הדרך שורקות הרקטות מעלינו, נופלות במרחק לא גדול. אני נע בין זיכרונות ילדותי לבין המציאות.</p>
			<p class="text">המציאות כאן כמו לא השתנתה, מלבד דבר אחד: באוקטובר 2023, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה, עזבנו. יישובי עוטף עזה פונו במלואם אחרי הטבח הנורא. מייד אחריהם, ב־16 באוקטובר, פונו גם 28 יישובים בגבול הצפון, ביניהם הקיבוץ שבו גדלתי. לא בגלל פלישה של אויב, לא בגלל קרבות — פשוט בגלל האיוּם. המשפט של סבתא הדהד בראשי כמו ההד של אותן קטיושות מהילדות. בית לא עוזבים, אבל הנה, עזבנו. מאות אלפי ישראלים הפכו לפליטים בארצם.</p>
			<p class="text">זו משמעותה של תבוסה. לא רק צבאית — גם נפשית.</p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">כמו כל אזרחי ישראל, את בוקר שבעה באוקטובר 2023 לא אשכח. בשעה 06:29 התעוררתי מצפצוף בלתי פוסק של הנייד, המתריע על ירי טילים לכל חלקי הארץ. מיד אחריו הגיע הטלפון מגיא סודרי, העורך הראשי של חדשות 12. ״ניר, אתה מבין מה קורה? תתכונן, אנחנו פורצים לשידור. אין לנו אולפן, אתה תשדר מהבית. זה הכול עליך״. שש דקות אחר כך, אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן כבר עלה בקשר ואמר מילה אחת: ״מלחמה".</p>
			<p class="text">ארבעים דקות הייתי לבד באוויר, מול מצלמה, טלפון ביד אחת ומחברת ביד השנייה. העדכונים הגיעו כמו מכות פטיש — מוצבים נופלים, קיבוצים נכבשים, אנשים נשרפים בבתים. שלחתי מיקומים של נצורים למפקד האוגדה בזמן אמת, ניהלנו מבצע חילוץ בשידור חי. צוות החדשות, מתפקד גם כמעין חמ״ל חילוץ. מעביר את המידע המבהיל שאנחנו מקבלים מהאזרחים למפקדים בשטח, מנסה לעזור לאנשים לקבל סיוע וחילוץ מבתיהם, אבל ידו של צה״ל קצרה מלהושיע.</p>
			<p class="text">בצהריים התקשר בכיר במערכת הביטחון: ״תקשיב, יש לנו שם למעלה מאלף גופות״. לא האמנתי. לא רציתי להאמין. כדי לרכך ולהכין את הציבור, טפטפנו את המספרים לאט־לאט. </p>
			<p class="text">באותם ימים ראשונים, כשהמספרים עדיין זינקו והתמונה התבהרה על כל הזוועה שלה, התקשר סודרי שוב. ״אתה רושם את הכול?״ שאל. ״אתה זה שמדבר כל יום עם דדו, גולדה ודיין״, הוא אמר, רומז למלחמת יום הכיפורים. ״תכתוב הכול. לדורות הבאים".</p>
			<p class="text">זו הייתה ראשיתו של מסע, שאחריתו בספר הזה, שהוא יומן המלחמה הפרטי שלי, ואולי גם יומן המלחמה הקולקטיבי של כולנו. במשך כל חודשי המלחמה, שעדיין לא תמה, ליווה אותי המשפט הזה. בכל לילה, גם אחרי ימי שידור ממושכים בשטח, המשכתי לתעד. במחברות, בהקלטות, בהודעות לעצמי. תיעדתי שיחות עם בכירים, רגעים קריטיים, התלבטויות, החלטות — ואת כולם בלי יוצא מן הכלל אני מביא בפניכם כאן. </p>
			<p class="text">במהלך הימים הללו חוויתי את עוצמת הלחימה מקרוב, על בשרי ממש. כך, בדצמבר 2023 בכניסה למחנה הפליטים שאטי, מצפון לעיר עזה. עוצמת האש, ההרס — כמותן לא ראיתי מימיי. היה זה קו הביצורים החזק ביותר שבנה חמאס מעל ומתחת לקרקע בשערי העיר עזה. כשיצאתי מהנגמ״ש, צעקו לי המפקדים לרוץ לתוך בית, לתפוס מחסה. אין רחובות, אין כבישים, אין מדרכות, הכול הרוס. ירי מסביב.</p>
			<p class="text">״אנחנו חמישים מטר מפה, מנהלים עכשיו אש אל מול חוליית מחבלים״, אומרים לי, ואז מישהו צועק ״רחפן!״ כולם מרימים קנים לשמיים. מכת אש. מתברר שמחבלי חמאס שיגרו רחפן שמטיל רימונים, ורגע לפני שהרימון נחת על ראשינו, הצליחו החיילים ליירט אותו. </p>
			<p class="text">הייתי לוחם, שכבתי במארבים. אני יודע מה זה לטעות בניווט ולהיכנס לשדה מוקשים, או להיתקל באש מפתיעה. ועדיין, המלחמה הזו הייתה חוויה שונה גם עבורי. אירוע שייקח עוד שנים לעכל, ושאת השלכותיו על החברה הישראלית עדיין לא ניתן להבין לעומק. </p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">בכתיבת ספר זה הקפדתי להיצמד לעובדות ולשיחות עם בכירי הצבא והמדינה, כפי שהיו. לתעד את היום־יום, ולא להחסיר דבר, כל עוד אין בכך סיכון לכוחות. כדרכו של יומן, ביקשתי לכתוב אותו באופן כרונולוגי ככל הניתן, גם כאשר תחזיות שניתנו לי או דברים שחשבתי בעצמי — התבדו או התבררו כלא נכונים בסופו של דבר. אני מאמין שזהו כוחו, בתיעוד היום־יום, ללא שיפוץ בדיעבד. </p>
			<p class="text">פה ושם, במקומות שבהם הרגשתי שנכון לעשות זאת, הוספתי פרשנויות והערכות, על בסיס השיחות שקיימתי; הוספתי גם דילמות הקשורות לעבודתי ככתב צבאי, ודילמות ומשברים משפחתיים — שהם חלק מהתחום. </p>
			<p class="text">מכיוון שאין זה ספר אוטוביוגרפי, מתוך האירועים הנוגעים לחיי כתבתי רק על אלה הקשורים למלחמה באופן כזה או אחר. ישנם סיפורים ואירועים שאליהם לא יכולתי להתייחס מפאת צנזורה וסודיות מחייבת, וחלק מהשמות הייתי צריך להשמיט. ככתב צבאי, יש לי אחריות כבדה — לחייהם של החיילים והאזרחים, ולמניעת סיכון מבצעים. לא על הכול כתבתי, ועל כן ישנם אירועים שנשמטו ממנו — מפני שהעדפתי להיצמד לתיעוד. נוסף על כך, מאותה סיבה, בחלק ניכר מהמקרים, אתם כבר יודעים מה מהדברים שנאמרו בזמן אמת התברר כמדויק, ומה מהציטוטים היה רחוק מהמציאות. זהו כוחו של בדיעבד, אך הקפדתי להיצמד לדברים כפי שנאמרו בזמן אמת. </p>
			<p class="text">וישנו עוד עניין אחד משמעותי: העובדה שהספר הזה יורד לדפוס בספטמבר 2025 ועדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, כאשר נכון לעכשיו נראה כי יחלוף זמן רב בטרם תקום כזו — אם בכלל — רק מחזקת את ההחלטה לתעד. </p>
			<p class="text">בהיעדר חקירה רשמית, השיחות והתיעודים מהמלחמה וגם מהימים שלפניה הם מסמך היסטורי לדורות הבאים, ולעיתים גם כתב אישום שקט. הכול כתוב כאן, שחור על גבי לבן, ממקור ראשון. </p>
			<p class="text">קריאה מועילה. </p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה