אמרי כן למרקיז

טסה דר
לקליאו ויטמור נמאס לחכות.
אחרי שמונה שנים של ציפייה לכך שפירס ברנדון, המרקיז מגרנוויל, יקבע סוף־סוף תאריך לחתונתם, קליאו קָצָה בהמתנה; וכך גם ברחמים ובלעג שמעוררת צעירה שנותרה מאורסת זמן רב כל כך.
כעת, לאחר שירשה טירה משלה ואספה מחדש את שרידי גאוותה, היא מחליטה לבטל את האירוסים ולכתוב בעצמה את המשך הסיפור שלה.

לצערה הרב, רייף ברנדון לא מתכוון לאפשר לזה לקרות.
רייף – מתאגרף קשוח, הולל ידוע לשמצה ואחיו של פירס – נחוש לגרום לקליאו להינשא לאחיו, גם אם זה אומר שייאלץ לארגן את החתונה בעצמו.
אלא שככל שההכנות מתקדמות, רייף מגלה שלשכנע כלה סרבנית לצעוד אל המזבח זו משימה מסוכנת בהרבה מכל קרב אגרופים. במיוחד כשהוא עצמו מתקשה כבר לזכור עבור מי בדיוק נועדה החתונה.

אמרי כן למרקיז הוא עוד רומן היסטורי מצחיק, כובש לב ורומנטי להפליא של סופרת רבי־המכר טסה דר. בדומה לספריה האחרים שיצאו בעברית – ביניהם עסקת הדוכסית ואיך להתחיל שערורייה – גם הספר החדש מביא לצד השעשוע נגיעות של מציאות מעט יותר מורכבת.
שם: אמרי כן למרקיז
מחבר/ת: טסה דר
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 017470035
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 89.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer001" class="Object-Style-1">
					
				</div>
			</div>
			<p id="_idParaDest-1" class="kot-perek"> <span lang="en-US" xml:lang="en-US"></span></p>
			<p class="ot-potachat-2"><span class="ot-potachat">"</span><span class="_idGenDropcap-1">א</span>וי, העלמה וִיטְמוֹר. תראי איזה מקום מחריד זה."</p>
			<p class="text">קְלִיאוֹ ירדה מהמרכבה והביטה במעבר הצר המרוצף אבנים שנמתח בין שתי שורות המחסנים. "זה נראה כמו סמטה, אנה."</p>
			<p class="text">"יש פה ריח של דם, אלוהים שבשמיים. <span class="bold">ירצחו</span> אותנו."</p>
			<p class="text">קליאו ריסנה חיוך. המשרתת האישית שלה היתה מיומנת להפליא בעיצוב תסרוקות, אבל היכולת שלה לדמיין אסונות היתה יחידה במינה.</p>
			<p class="text">"לא ירצחו אותנו." אחרי הרהור קצר היא הוסיפה, "לפחות לא היום."</p>
			<p class="text">העלמה קליאו ויטמור היתה בת להורים טובים, שהעניקו לה את יתרונות ההשכלה והנימוסים הטובים, והיתה מאורסת לדיפלומט צעיר שנחשב להבטחה הגדולה ביותר באנגליה. היא לא היתה אישה צעירה ופזיזה המתגנבת בין סמטאות מפוקפקות בחצות הלילה ובכיסה אקדח לא טעון, בחיפושים אחרי הנבל הכי ידוע לשמצה בלונדון.</p>
			<p class="text">דבר כזה לא יהיה הולם כלל.</p>
			<p class="text">לכן, כאשר קליאו יצאה לחפש את הנבל הידוע לשמצה ביותר בלונדון, היא חיכתה עד לחצות היום. היא נכנסה לסמטה המפוקפקת עם משרת חסון, משרתת אישית ובלי הרבה התגנבות. והיא לא נשאה כלל נשק.</p>
			<p class="text">באמת, מה הטעם? כאשר האדם שאת מחפשת הוא מתאבק מקצועי בגובה מטר ושמונים ובמשקל של יותר ממאה קילוגרמים, אקדח לא טעון לא יועיל כלל. כלי הנשק הקטלניים בזירה היו אגרופיו, ועלמה כמוה יכולה רק לקוות שהם יהיו לצידה.</p>
			<p class="text"><span class="bold">רייף</span><span class="bold">, </span><span class="bold">בבקשה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ממך</span><span class="bold">, </span><span class="bold">תהיה</span><span class="bold"> לטובתי. </span><span class="bold">רק</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הפעם</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">היא הלכה בראש החבורה בסמטה הטחובה, הרימה את מכפלת חצאיתה המעוטרת תחרה והקפידה שלא תמעד במגפיה הנמוכים על המדרכה הלא־ישרה.</p>
			<p class="text">אנה דילגה בין אבני הריצוף הנקיות יחסית. "איך בן שני של מרקיז מגיע למקום כזה?"</p>
			<p class="text">"בכוונה תחילה. את יכולה להיות בטוחה. לורד רייף הפנה עורף לחברה המהוגנת כבר לפני שנים. הוא מתענג על אלימות וגסות."</p>
			<p class="text">בתוך תוכה קליאו תהתה על כך. בפעם האחרונה שראתה את רפאל ברנדון, שנועד להיות גיסהּ, מצבו היה ירוד מאוד. לא רק בשל ההשלכות הגופניות של התבוסה הקשה ביותר — וליתר דיוק <span class="bold">היחידה</span> — בקריירת האִגרוף שלו, אלא גם בעקבות מותו הפתאומי של אביו.</p>
			<p class="text">נראה היה שהידרדר מאוד. אבל לא <span class="bold">עד</span><span class="bold"> </span><span class="bold">כדי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">כך</span><span class="bold CharOverride-8">.</span></p>
			<p class="text">"הגענו." היא דפקה על הדלת ונשאה את קולה. "לורד רייף? אתה שם? כאן העלמה..." היא עצרה את עצמה לפני שאמרה את השם. אולי לא נבון להכריז על נוכחותה במקום כזה. "אני צריכה רק כמה דקות."</p>
			<p class="text">כמה דקות, ואת חתימתו. היא לפתה בידה את צרור המסמכים.</p>
			<p class="text">לא היתה תשובה.</p>
			<p class="text">"הוא לא בבית, העלמה," אמרה אנה. "העלמה ויטמור, בבקשה. אנחנו חייבים לצאת לדרך כדי להגיע לטירת טְוִויל עד רדת החשיכה."</p>
			<p class="text">"עוד לא."</p>
			<p class="text">קליאו רכנה אל הדלת. היא שמעה קולות מבפנים. חיכוך של רגל כיסא ברצפה. כמה חבטות חלולות.</p>
			<p class="text">הוא שם, בהחלט. והוא מתעלם ממנה.</p>
			<p class="text">קליאו היתה רגילה עד כאב לכך שמתעלמים ממנה. אירוסיה סיפקו לה ניסיון של שנים בנושא.</p>
			<p class="text">כשהיתה בת שבע־עשרה לורד פִּירס ברנדון, היורש הנאה והאצילי של מרקיז גְרֶנְוִויל, ציית לרצונן של שתי משפחותיהם והציע לה נישואים. הוא כרע ברך בחדר ההסבה של משפחת ויטמור וענד לאצבעה טבעת זהב משובצת אבן אודם. קליאו הרגישה כאילו היא שרויה בחלום.</p>
			<p class="text">חלום שיש בו סדק קטן. לפירס היתה קריירה דיפלומטית חדשה ומבטיחה בנֵכר, וקליאו היתה צעירה מכדי לקבל על עצמה ניהול משק בית. הוא ציין שיש להם את כל הזמן שבעולם. האם היא מתנגדת לאירוסים ארוכים?</p>
			<p class="text">"מובן שלא," היא אמרה.</p>
			<p class="text">במבט לאחור, אולי היתה צריכה לענות אחרת. למשל, "תגדיר כמה ארוכים?"</p>
			<p class="text">שמונה שנים עברו בלי חתונה, וקליאו עדיין מחכה.</p>
			<p class="text">בשלב הזה מצבה כבר נחשב לבדיחה בעיני כול. עיתוני הרכילות כינו אותה "העלמה ויטמור בסוף התור". הרכילות עקבה אחריה לכל מקום. מה בדיוק מרחיק את כבוד הלורד מאנגליה ומהכנסייה? תהו כולם. האם מדובר בשאפתנות, בהסחת דעת... במסירות לתפקידו?</p>
			<p class="text">ואולי במסירות לפילגש נוכרייה?</p>
			<p class="text">איש לא ידע. כולל קליאו עצמה. היא ניסתה להרחיק מעליה בצחוק את השמועות ולחייך בתגובה לבדיחות, אבל בתוכה...</p>
			<p class="text">בתוכה היה כאב. והיתה בדידות.</p>
			<p class="text">אבל כל זה יסתיים היום. החל מרגע זה היא העלמה ויטמור ב<span class="bold">ראש</span><span class="bold"> </span>התור.</p>
			<p class="text">ידית הפליז של הדלת נעה תחת ידה הנתונה בכפפה, והדלת נפתחה.</p>
			<p class="text">"הישארו כאן," היא אמרה למשרתים.</p>
			<p class="text">"אבל העלמה ויטמור, זה לא —"</p>
			<p class="text">"אני אסתדר. נכון, יש לו מוניטין שערורייתי, אבל היינו חברים בילדותנו. הייתי מבלה את הקיץ בבית משפחתו, ואני מאורסת לאחיו."</p>
			<p class="text">"ובכל זאת, העלמה ויטמור... עלינו לקבוע בינינו סימן."</p>
			<p class="text">"סימן?"</p>
			<p class="text">"מילה שתצעקי אם תהיי במצוקה. נניח, 'טנג'יר'... או 'מוסקט'."</p>
			<p class="text">קליאו הביטה בה בשעשוע. "מה רע במילה 'הצילו'?"</p>
			<p class="text">"אה... שום דבר."</p>
			<p class="text">"טוב מאוד." היא חייכה, מכיוון שהתקשתה לשאת את האכזבה שניכרה בפניה של אנה. "שיהיה 'מוסקט'."</p>
			<p class="text">היא נכנסה פנימה, הלכה במסדרון אפלולי וממנו יצאה לחלל גבוה וריק. מה שראתה הקפיא את דמה.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אוי</span><span class="bold">, </span><span class="bold">מוסקט</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">היא מצמצה והכריחה את עצמה להביט שוב. אולי זה לא הוא.</p>
			<p class="text">אבל אי אפשר היה לטעות בצדודית. מישור האף המחוספס שהחלים מכמה שברים. השיער העבות הכהה, קו הלסת החזק, הכתפיים המרשימות... לורד רייף ברנדון בכבודו ובעצמו ישב על קורת גג בגובה כארבעה מטרים מעל רצפת הלבנים. הוא החזיק בידיו חבל וקשר אותו היטב לקורה. בקצה החבל היתה לולאה.</p>
			<p class="text">לולאת חנק.</p>
			<p class="text">מתברר שרוחו לא היתה מדוכדכת כפי שחששה.</p>
			<p class="text">אלא הרבה יותר.</p>
			<p class="text">והיא הגיעה ממש ברגע האחרון.</p>
			<p class="text">ליבה התחיל להלום בשצף קצף והכה בחזהּ בעוצמה. "אדוני הלורד, לא. אל תעשה את זה."</p>
			<p class="text">הוא הרים מבט. "העלמה ויטמור?"</p>
			<p class="text">"כן. זו אני." היא התקדמה בצעדים קטנים והרימה כף יד פתוחה במחוות שלום. "העלמה ויטמור. קליאו. אני יודעת שהיו בינינו חילוקי דעות. אני לא יודעת אם יש בינינו משהו <span class="bold">פרט</span> לחילוקי דעות. אבל אני כאן ואני מתחננת בפניך שתחזור  בך."</p>
			<p class="text">"שאחזור בי." הוא הביט בה נחרצות. "את רוצה לעצור בעדי..."</p>
			<p class="text">"כן. אל תעשה משהו שתתחרט עליו. יש לך סיבות רבות כל כך לחיות."</p>
			<p class="text">הוא שתק לרגע. "אין לי אישה. אין לי ילדים. שני הוריי מתים. אחי ואני לא מדברים כבר כמעט עשור."</p>
			<p class="text">"אבל אני בטוחה שיש לך חברים. והרבה תכונות טובות."</p>
			<p class="text">"מה הן?"</p>
			<p class="text">לכל הרוחות. היא היתה צריכה לנחש שהוא ישאל. היא חשבה במהירות על כל מה שידעה על חייו בשנים האחרונות. הרוב נודע לה מהעיתונים, וכמעט הכול היה מזוויע. רייף ברנדון רכש לעצמו מוניטין של יריב חסר רחמים בזירת האגרוף ואדם חסר בושה בכל שאר המקומות. כושר העמידה שלו בחדר השינה היה אגדי כמעט כמו זריזותו בזירה. קראו לו הבן של  השטן.</p>
			<p class="text">"כוח," הציעה קליאו. "זאת תכונה טובה."</p>
			<p class="text">הוא משך את החבל והידק את הקשר. "שוורים הם חזקים. זה לא מציל אותם משחיטה כשהם כבר לא מסוגלים למשוך בעול."</p>
			<p class="text">"אל תדבר ככה. אתה אולי כבר לא אלוף, אבל אתה לא חסר ערך." היא חיפשה בקדחתנות משהו אחר לומר. "אני זוכרת שתרמת חלק מהפרסים לקרן אלמנות מלחמה. זה נכון?"</p>
			<p class="text">"סביר להניח שכן."</p>
			<p class="text">"בבקשה. זה משהו. נדיבות היא התכונה הנעלה ביותר."</p>
			<p class="text">הוא סיים לקשור את החבל ומשך אותו כדי לבדוק את החוזק. "אין טעם. מעשה טוב פה ושם לא יכול לכפר על חטאיי. מה עם כל הנשים שפיתיתי?"</p>
			<p class="text">"א..." שומו שמיים. איך אפשר לדבר בקול על דברים כאלה? "א... אני בטוחה שכמה מהן נהנו."</p>
			<p class="text">הוא צחק. הצחוק היה קצר, יבש ונמוך — ובכל זאת, צחוק.</p>
			<p class="text">צחוק הוא סימן טוב, נכון? גברים שצוחקים לא תולים את עצמם. קליאו לא צריכה להיות מוטרדת מכך שהוא צוחק <span class="bold">עליה</span>.</p>
			<p class="text">"אני מבטיח לך, העלמה ויטמור, שכולן נהנו."</p>
			<p class="text">הוא הניח לחבל הארוך להיתלות מהקורה ואז ירד בו, יד אחרי יד, עד שצנח לפניה. הוא היה יחף, לבוש במכנסיים אפורים ובחולצת פשתן פתוחה בצוואר. עיניו הירוקות דחקו בה להפר את כללי הנימוס בתריסר דרכים שלא יעלו על הדעת.</p>
			<p class="text">ושפתיו המעוקלות בזחיחות?</p>
			<p class="text">הן אמרו שהוא כבר יודע שלא תעשה זאת.</p>
			<p class="text">"את יכולה לנשום," הוא אמר לה. "לא נכנסת באמצע טרגדיה."</p>
			<p class="text">היא קיבלה את הצעתו. אוויר הציף את ריאותיה והקלה מילאה אותה בכל מקום אחר. "אבל מה הייתי אמורה לחשוב? היית על קורת הגג, עם החבל, ולולאת החנק..." היא הצביעה על הראיות. "מה כבר יכולת לעשות שם, אם לא את  זה?"</p>
			<p class="text">הוא ניגש בשתיקה לקצה החדר והרים שק בד גס מלא קש, שוו מחובר לראשו. הוא חזר ותלה את השק על לולאת החבל, ואז הידק אותה.</p>
			<p class="text">"קוראים לזה אימונים." הוא חבט בשק באגרופו להדגמה. "רואה?"</p>
			<p class="text">היא ראתה. ועכשיו הרגישה מטופשת בצורה בלתי נסבלת. בצעירותם רייף תמיד הקניט אותה, אבל מכל התעלולים שעולל במשך השנים, הפעם הזאת היתה...</p>
			<p class="text">"מצטער שהרסתי לך את ההנאה," הוא אמר.</p>
			<p class="text">"הנאה?"</p>
			<p class="text">"זה בילוי נשי פופולרי מאוד. לנסות להציל אותי מעצמי." הוא נתן בה מבט ידעני כשחלף על פניה בצעדים קלים.</p>
			<p class="text">קליאו הסמיקה בתגובה. אם כי זאת לא היתה המילה הנכונה. "סומק" הוא שמץ של צבע, וברגע זה לחייה ודאי צבועות באדום זועק או בוורוד מגוחך, כמו פלמינגו או משהו.</p>
			<p class="text"><span class="bold">איש</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מנוול</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ומקניט</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">פעם, כשקליאו היתה ילדה קטנה, היא ראתה קרב אגרופים בכפר המקומי. אדם שקנה אִלסרים האשים סוחר שהמאזניים שלו מזייפים. השניים התווכחו, צעקו... והתחילו להתכתש. היא לא שכחה מעולם איך האווירה השתנתה בִּן רגע. כל מי שהיה בסביבה הרגיש בזה. האוויר התפצח מרוב סכנה.</p>
			<p class="text ParaOverride-2">מאז היא לא ראתה שום תגרה נוספת. אבל היא הרגישה התפצחות דומה באוויר בכל פעם שרייף ברנדון היה בסביבה. היה נדמה שהוא מצויד בדברים, בדומה לתיקים או מקלות הליכה ששימשו גברים אחרים. דברים כמו להט. כוח גולמי, מרוסן, אך רק עד גבול מסוים. תחושת סכנה מעורבת בציפייה. וההבטחה שבכל רגע עלולים החוקים המושלים בחברה לאבד כל משמעות.</p>
			<p class="text">מה הפלא שהוא עולל את כל אותם מעשי הוללות? הרי המחוכים ודאי מתירים לקראתו את שרוכיהם מעצמם.</p>
			<p class="text">"חשבתי שהפסקת להתאגרף," היא אמרה.</p>
			<p class="text">"כולם חושבים שהפסקתי להתאגרף. משום כך חֲזָרָתי לזירה תהיה מלהיבה כל כך. רווחית כל כך."</p>
			<p class="text">היה בזה היגיון מעוות כלשהו.</p>
			<p class="text">"עכשיו תסבירי לי מה את עושה." הוא שילב זרועות. זרועות ענקיות, עצומות, וכל שאר המילים שמשמשות לתיאור זרועות גדולות. "מה את עושה, בשם השטן? את אמורה לדעת שאסור לך להגיע לשכונה כזאת לבדך."</p>
			<p class="text">"אני יודעת, ולא באתי לבד. שני משרתים מחכים לי בחוץ." מתוך דחף מטופש, היא הוסיפה, "ויש לנו סימן."</p>
			<p class="text">גבה כהה אחת התרוממה. "סימן."</p>
			<p class="text">"כן. סימן." היא המשיכה בעוז, לפני שהוא ישאל עוד משהו. "אם היית משאיר דרך אחרת כלשהי ליצור איתך קשר, לא הייתי צריכה לבוא לכאן. חיפשתי אותך קודם בהַרִינגטוֹן."</p>
			<p class="text">"כבר אין לי חדרים בהרינגטון."</p>
			<p class="text">"כך אמרו לי. הם אמרו שביקשת להעביר את הדואר שלך לכאן." היא הלכה אחריו למקום שנראה כחדר מגורים. "אתה באמת <span class="bold">גר</span><span class="bold"> </span>כאן?"</p>
			<p class="text">"כאשר אני מתאמן. אין כאן הסחות דעת."</p>
			<p class="text">קליאו הביטה מסביב. היא לא היתה בדירות רווקים רבות, אבל היא תמיד דמיינה שהן מלאות תערובת של חפצים וריח של חוסר ניקיון — כלי אוכל, בגדים תחתונים, גופים.</p>
			<p class="text">המחסן של רייף לא הדיף שום ריח לא נעים. רק ריחות נסורת, קפה וניחוח קלוש של... שמן מנתה אולי? אבל הריהוט היה ספרטני. בפינה אחת היא ראתה מצע פשוט לשינה, ארון וכמה מדפים, ושולחן קטן עם שני ספסלים.</p>
			<p class="text">הוא הוציא שני ספלים מהארון והניח אותם על השולחן. לאחד מהם הוא מזג כמה סנטימטרים של שֶׁרִי. לאחר הוא רוקן קנקן קפה שלם, הוסיף מעט סירופ עז ריח מבקבוק חום מסתורי ושבר פנימה שלוש ביצים טריות.</p>
			<p class="text">היא הביטה בו בבחילה ובעניין כשטרף את התערובת החלקלקה במזלג. "אתה ודאי לא —"</p>
			<p class="text">"אשתה את זה?" הוא הרים את הספל, רוקן אותו בלגימה ארוכה והנחית אותו על השולחן. "שלוש פעמים ביום."</p>
			<p class="text">"וואו."</p>
			<p class="text">הוא דחף את השרי לעברה. "זה בשבילך. נראה שאת זקוקה לזה."</p>
			<p class="text">קליאו נעצה מבט בכוס וגלי בחילה היטלטלו בקיבתה מצד לצד. "תודה."</p>
			<p class="text">"זה כל מה שיש לי להציע. כפי שאת רואה, אני לא מאורגן לאירוח."</p>
			<p class="text">"לא אגזול הרבה מזמנך, אני מבטיחה. באתי רק כדי —"</p>
			<p class="text">"להזמין אותי לחתונה. אשלח את ברכותיי."</p>
			<p class="text">"מה? לא. כלומר... אני מבינה ששמעת שלורד גרנוויל חוזר סוף־סוף מוִוינה."</p>
			<p class="text">"שמעתי. ופירס הרשה לך לתכנן את החתונה המפוארת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אישרתי את החשבונות  בחתימתי."</p>
			<p class="text">"טוב, כן. החתימות האלה..." קליאו סובבה את המסמכים המגולגלים בידה.</p>
			<p class="text">הוא התרחק מהשולחן. "תצטרכי למהר. אין לי זמן לפטפוטים."</p>
			<p class="text">הוא נעצר מתחת למוט שהיה תלוי במקביל לרצפה בגובה כמטר מעל ראשו. הוא קפץ ותפס אותו בִּן רגע. ואז התחיל להתרומם בכוח זרועותיו.</p>
			<p class="text">שוב ושוב.</p>
			<p class="text">"קדימה," הוא אמר כשהרים את סנטרו מעל המוט בפעם הרביעית. "אני יכול לדבר תוך כדי."</p>
			<p class="text">אולי <span class="bold">הוא</span> יכול, אבל קליאו התקשתה. היא לא היתה רגילה לנהל שיחה עם גבר לבוש למחצה העוסק ב... תרגילי שרירים שכאלה. מוּדעוּת עזה מילאה את גופה.</p>
			<p class="text">היא לקחה את כוס השרי ולגמה בזהירות.</p>
			<p class="text">זה עזר.</p>
			<p class="text">"אני מתארת לעצמי שלא שמעת, אבל דודי הַמְפְרִי הלך לעולמו לפני כמה חודשים." היא נופפה כדי לפטור את דברי הניחומים עוד לפני שהספיק לומר אותם. "זה לא היה מפתיע. הוא היה זקן מאוד. אבל הזקן היקר השאיר לי ירושה בצוואתו. טירה."</p>
			<p class="text">"טירה?" הוא רטן כשהתרומם שוב מעל המוט. ואז השתהה שם, בשרירים דרוכים במאמץ. "עיי חורבות בביצות עם הר של מיסים שלא שולמו, אני מניח."</p>
			<p class="text">"דווקא לא. היא נמצאת בקֶנט והיא מקסימה. זה היה אחד הנכסים האישיים שלו. הוא היה רוזן לִינְפוֹרת, אולי אתה זוכר."</p>
			<p class="text">אלוהים אדירים, היא מקשקשת. <span class="bold">תתעשתי</span><span class="bold">, </span><span class="bold">קליאו</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">"נשמע מקום מושלם לחתונה." קולו היה מתוח.</p>
			<p class="text">"יכול להיות. למישהו. אבל אני בדרך לשם היום, ועצרתי כאן כדי —"</p>
			<p class="text">"להודיע לי." <span class="bold">תנופה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מעלה</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">"כן, ו..."</p>
			<p class="text">"לבקש כסף." <span class="bold">תנופה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מעלה</span><span class="bold">.</span> "הרגע אמרתי לך, את יכולה להוציא על החתונה כרצונך. שלחי את החשבונות למנהלי הכספים של אחי."</p>
			<p class="text">קליאו עצמה עיניים בכוח ואז פקחה אותן. "לורד רייף, בבקשה. אתה מוכן אולי להפסיק —"</p>
			<p class="text">"לסיים את המשפטים שאת מתחילה?"</p>
			<p class="text">היא החניקה נהמה קטנה.</p>
			<p class="text">הוא נעצר באמצע התנופה. "אל תנסי לומר לי שטעיתי בזה."</p>
			<p class="text">היא לא יכלה לומר לו את זה. זה היה נכון. זה החלק המרגיז ביותר.</p>
			<p class="text">הוא המשיך, "כמו שאמרתי... אני מתאמן." כל משפט הסתיים בתנופה נוספת. "זה מה שמתאגרפים עושים. אנחנו מתרכזים." <span class="bold">תנופה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מעלה</span><span class="bold">.</span> "צופים מה יקרה." <span class="bold">תנופה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מעלה</span><span class="bold">.</span> "מגיבים. אם זה מציק לך, נסי להיות פחות צפויה."</p>
			<p class="text">"אני מבטלת," היא פלטה. "את החתונה, האירוסים. הכול. אני מבטלת הכול."</p>
			<p class="text">הוא צנח לרצפה.</p>
			<p class="text">האוויר התפצפץ סביבם.</p>
			<p class="text">והקדרות שעל פניו אמרה לקליאו, בלי שמץ של ספק, שהוא לא צפה <span class="bold">את</span><span class="bold"> </span><span class="bold">זה</span><span class="bold CharOverride-8">.</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">רייף נעץ בה מבט.</p>
			<p class="text"><span class="bold">לא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">כך</span> היה אמור החודש הזה להתנהל עבורו. הוא הסתגר במחסן הזה כדי להתאמן לקראת חזרתו לזירה. הפגישה עם ג'ק דוּבּוֹז בפעם השנייה תהיה הקרב הגדול ביותר בחייו, והפרס יהיה הפרס הכספי הגדול ביותר בתולדות אנגליה. כדי להתכונן הוא זקוק לאימונים גופניים נמרצים, שינה בלי הפרעות, אוכל מזין...</p>
			<p class="text">ואפס הסחות דעת.</p>
			<p class="text">ומי נכנסת לה פתאום? העלמה קליאו ויטמור בכבודה ובעצמה, הסחת הדעת האישית העקבית ביותר בחייו. כמובן.</p>
			<p class="text">מאז שהיו ילדים יחסיהם אף פעם לא התנהלו על מי מנוחות. הוא היה בן שטן, אימפולסיבי וחסר נימוס. והיא היתה העלמה האנגלייה המושלמת — בהירת שיער, כחולת עיניים וחיוורת פנים. וגם מעודנת ומכניסת אורחים ונעימת הליכות.</p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-9">מתוקה</span> כל כך, שזה מרגיז.</p>
			<p class="text">בתמצית, קליאו ויטמור היתה התגלמות החֶברה הגבוהה. כל מה שרייף התנער ממנו בגיל עשרים ואחת. כל מה שנשבע לפרק.</p>
			<p class="text">וזו ודאי הסיבה לכך שהוא הרגיש פיתוי עז כל כך לפרק אותה, לכל הרוחות.</p>
			<p class="text">בכל פעם שקליאו היתה קרובה אליו, הוא לא הצליח להתאפק וזעזע את הצורך שלה במהוגנוּת בהפגנת כוח בוטה או שתיים. הוא אהב להתעמר בה עד שלחייה נצבעו בגוון חדש ואקזוטי של ורוד. ופעמים רבות הוא תהה איך תיראה כששערה הזהוב העבות יהיה פזור סביבה, סבוך מהתעלסות ולח מזיעה.</p>
			<p class="text">היא כלתו לעתיד של אחיו. לא ראוי שיחשוב עליה כך. אבל מחוץ לזירת האגרוף, רייף כמעט מעולם לא עשה משהו כמו שצריך.</p>
			<p class="text">הוא ניתק את מבטו מהרדיד הלבן הרך שכיסה את שולי המחשוף שלה. "נדמה לי שלא שמעתי אותך כמו שצריך."</p>
			<p class="text">"אני דווקא בטוחה ששמעת אותי נכון. הנה, המסמכים כאן." היא פרשה צרור ניירות שהיה מגולגל בידה עטוית הכפפה. "עורכי הדין שלי ניסחו אותם. אתה רוצה שאסכם?"</p>
			<p class="text">הוא הושיט את ידו ברוגז לדפים. "אני יכול לקרוא."</p>
			<p class="text"><span class="bold">מעט</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">כמו כל המסמכים המשפטיים שהושמו לפניו מאז מותו של המרקיז הזקן, הדפים היו מכוסים בשרבוטי כתב יד קטנים וצפופים כעקבות תרנגולות, בלתי קריאים כמעט לגמרי. מבט קצר בהם עשה לו כאב ראש.</p>
			<p class="text">אבל המבט האחד הזה אמר לו די.</p>
			<p class="text">זה רציני.</p>
			<p class="text">"הם לא תקפים," הוא אמר. "פירס יהיה חייב לחתום עליהם כדי שיהיו תקפים."</p>
			<p class="text">"טוב, כן. יש מישהו שמוסמך לחתום בשמו של פירס בהיעדרו." מבטה הכחול פגש את מבטו.</p>
			<p class="text"><span class="bold">לא</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">רייף לא היה מסוגל להאמין. "בגלל זה את כאן. את רוצה שאחתום על זה?"</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"זה לא יקרה." הוא דחף את המסמכים בחזרה לעברה, ואז ניגש לשק האגרוף ותקע בו בתנופה מכת צד ימנית מהדהדת. "פירס בדרך הביתה מווינה. ואת אמורה לתכנן את החתונה ברגעים אלה."</p>
			<p class="text">"בדיוק משום כך קיוויתי שהמסמכים האלה יהיו חתומים לפני שהוא יגיע. זאת נראית האפשרות הטובה ביותר. לא הייתי רוצה לחולל שערורייה לא נעימה, ו..."</p>
			<p class="text">"ושערוריות לא נעימות הן המומחיות שלי."</p>
			<p class="text">היא משכה בכתפיים. "אכן כך."</p>
			<p class="text">רייף הרכין את ראשו ותקף את השק במטר של מהלומות ישרות. הפעם זו לא היתה הצגה. מוחו פועל טוב יותר כשגופו בתנועה. תוך כדי קרב הוא מגיע למיקוד החד ביותר, וזה מה שנחוץ לו עכשיו.</p>
			<p class="text">מדוע לעזאזל קליאו רוצה לבטל את האירוסים האלה? היא צעירה מבית טוב שיצאה לחברה, חינכו אותה לנישואים מועילים בדיוק כפי שמרביעים סוסים גזעיים להשתתפות במרוצים. חתונה מפוארת למרקיז עשיר ונאה אמורה להיות חלומה הגדול ביותר.</p>
			<p class="text">"לא תמצאי שידוך טוב יותר," הוא אמר.</p>
			<p class="text">"אני יודעת."</p>
			<p class="text">"ואת ודאי <span class="bold">רוצה</span> להתחתן. מה עוד את יכולה לקוות לעשות בחייך?"</p>
			<p class="text">היא צחקה לתוך השרי שלה. "באמת, מה עוד. הרי אסור שלגבירות כמוני יהיו תחומי עניין או מטרות משלנו  בחיים."</p>
			<p class="text">"בדיוק. אלא אם כן..." הוא עצר את החבטות. "אלא אם כן יש מישהו אחר."</p>
			<p class="text">היא שתקה לרגע. "אין אף אחד אחר."</p>
			<p class="text">"אז הציפייה משפיעה עלייך. פשוט נבהלת כשהרגע התקרב."</p>
			<p class="text">"אני גם לא כלה מתוחה. אני פשוט לא רוצה להתחתן עם אדם שלא רוצה להתחתן איתי."</p>
			<p class="text">"למה את חושבת שהוא לא רוצה להתחתן איתך?" הוא תקע בשק מכת וו ימנית, ואחריה שמאלית.</p>
			<p class="text">"כי הסתכלתי על <span class="bold">לוח</span><span class="bold"> </span><span class="bold">השנה</span><span class="bold">.</span> עברו שמונה שנים מאז שהוא הציע לי נישואים. אילו באמת היית רוצה אישה, היית מחכה זמן רב כל כך עד שהיית נישא לה?"</p>
			<p class="text">הוא הניח לאגרופיו לצנוח לצידי גופו ופנה אליה כשהוא מתנשף בכבדות. ריאותיו התמלאו בריח סיגליות. לעזאזל, יש לה אפילו <span class="bold">ריח</span> מתוק.</p>
			<p class="text">"לא," הוא אמר. "<span class="bold">אני</span> לא הייתי מחכה."</p>
			<p class="text">"לא חשבתי כך."</p>
			<p class="text">"אבל," הוא המשיך, "אני ממזר פזיז. אנחנו מדברים על פירס. הוא הבן הנאמן, איש הכבוד."</p>
			<p class="text">גבתה התרוממה קלות. "אם מאמינים לעיתוני הרכילות, יש לו פילגש וארבעה ילדים במקום מחבוא."</p>
			<p class="text">"אני לא קורא את עיתוני הרכילות."</p>
			<p class="text">"אולי כדאי לך. אתה מופיע בהם לעיתים קרובות."</p>
			<p class="text">לא היה לו ספק. רייף ידע אילו דברים מתועבים נאמרים עליו, וניצל כל הזדמנות לעודד את הרכילות. מוניטין לא מנצח בקרבות, אבל הוא מושך קהל וממלא את הכיסים.</p>
			<p class="text">"זה לא שאין לפירס <span class="bold">סיבות</span> להתעכב. הוא אדם חשוב." רייף התאמץ לשמור על פנים חתומות בשעה שהילל ושיבח את אחיו. זה לא קרה לעיתים קרובות. זה לא קרה אף פעם. "היה לו תפקיד בהודו. ואז באנטיגואה. הוא חזר הביתה בין המשימות, אבל אז היו עיכובים."</p>
			<p class="text">היא השפילה מבט. "הייתי חולה."</p>
			<p class="text">"נכון. ואז היתה מלחמה שהיה צריך לסיים ועוד מלחמה אחריה. עכשיו, אחרי שכל ההסכמים בווינה יושבו, הוא בדרך הביתה."</p>
			<p class="text">"אני לא מתלוננת על תחושת החובה שלו," היא אמרה. "גם לא על המקום החשוב שהשיג בשירות הכתר. אבל ברור מאוד ש<span class="bold">אני</span> לא חשובה לו."</p>
			<p class="text">רייף חיכך את פניו בשתי ידיו ונהם לתוכן.</p>
			<p class="text">"עורכי הדין שלי אמרו לי שאוכל לטעון שהוא הפר את הבטחתו. אבל לא רציתי להביך אותו. מרגע שטירת טוויל שייכת לי, אני לא זקוקה לביטחון שבנישואים. הסכמה שקטה על ביטול האירוסים תהיה הפתרון הטוב ביותר לכל הצדדים."</p>
			<p class="text">"לא. הוא לא הטוב ביותר. כלל לא."</p>
			<p class="text">לא הטוב ביותר עבור פירס, לא הטוב ביותר עבור קליאו.</p>
			<p class="text">ובהחלט לא הטוב ביותר עבור רייף.</p>
			<p class="text">הוא עשה הפסקה בקריירת האגרוף שלו אחרי מותו של אביו. לא היתה לו ברירה. מכיוון שפירס היה מעבר לים רייף מצא את עצמו, בניגוד לרצונו, מטפל בנכסי משפחת גרנוויל.</p>
			<p class="text">מקומו בזירת אגרוף, לא במשרד. הוא ידע זאת, וכך גם עורכי הדין ומנהלי האחוזות שהצליחו להסוות רק בקושי את מורת רוחם ממנו. הם באו חמושים בתיקיות ופנקסים ותריסר עניינים הדורשים את תשומת ליבו של רייף, ולפני שהוא הספיק להבין נושא אחד, הם כבר עברו לאחר. בסוף כל פגישה הוא היה קצר רוח ומלא טינה מבעבעת, כאילו סולק שוב מלימודיו  באִיטוֹן.</p>
			<p class="text">רייף כמעט שמע את אביו מתהפך בקברו, יורק תולעים ופולט שוב אותן מילים מוכרות.</p>
			<p class="text"><span class="bold">הבן</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שלי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">יישאר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בריון</span><span class="bold"> </span><span class="bold">חסר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">השכלה</span><span class="bold">. </span><span class="bold">הבן</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שלי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ימיט</span><span class="bold"> </span><span class="bold">חרפה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">על</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מורשת</span><span class="bold"> </span><span class="bold">המשפחה</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">רייף תמיד היה אכזבה. הוא אף פעם לא היה הבן שאביו רצה. אבל הוא בנה לעצמו חיים, זכה בכוחות עצמו בתואר השייך רק לו — לא "לורד" אלא "אלוף". ברגע שפירס יחזור לאנגליה ויתחתן, הוא יהיה חופשי שוב להילחם ולזכות מחדש  בתואר.</p>
			<p class="text">אבל אם קליאו תבטל את החתונה...?</p>
			<p class="text">אחיו עלול לשוב לשוטט בארבע קצוות תבל ולהיעלם לשמונה שנים נוספות.</p>
			<p class="text">"פירס כנראה קיווה לתוצאה הזאת לכל אורך הדרך," אמרה קליאו. "הוא רצה להיחלץ מהאירוסים, אבל כבודו לא הניח לו לבקש. כשהוא יגלה שהביטול כבר יצא לפועל, אני מניחה שיוקל לו."</p>
			<p class="text">"פירס <span class="bold">לא</span> ירגיש הקלה. ואני לא אתן לך לעשות את זה."</p>
			<p class="text">"אני לא רוצה לריב." היא גלגלה את הדפים וחבטה קלות את קצה הגליל בכף ידה. "קבל את התנצלותי על ההפרעה. אלך עכשיו. ואקח את המסמכים האלה איתי לקנט. אם תשנה את דעתך לגבי החתימה עליהם תוכל למצוא אותי בטירת טוויל. ליד הכפר צַ'רִינגווּד."</p>
			<p class="text">"לא אחתום. והאמיני לי, את לא תבקשי גם ממנו לחתום. כשהוא יחזור תדעי מייד שהרכילות היתה חסרת בסיס. תיזכרי מדוע הסכמת מלכתחילה להתארס לו, ו<span class="bold">תתחתני</span><span class="bold">  </span>איתו."</p>
			<p class="text">"לא. לא אעשה זאת."</p>
			<p class="text">"תחשבי על זה. את תהיי מרקיזה."</p>
			<p class="text">"לא," היא אמרה. "באמת ש<span class="bold">לא</span>."</p>
			<p class="text">קולה השקט והרציני עורר בו חשש עז מכפי שהיה רוצה להודות. אפילו כפות ידיו היו לחות פתאום. היה נדמה שהוא מרגיש את הקריירה שלו — כל מה שעבד להשיג, והדבר היחיד שבזכותו היו חייו שווים דבר־מה — חומקת מבין  אצבעותיו.</p>
			<p class="text">היא פנתה ללכת, והוא זינק ולפת את זרועה. "רק רגע, קליאו."</p>
			<p class="text">"הוא לא <span class="bold">רוצה</span><span class="bold"> </span>אותי." קולה נשבר. "אתה לא מבין? כולם יודעים. נדרשו לי יותר מדי שנים להכיר באמת. אבל לא אחכה עוד. הוא לא רוצה אותי, ואני כבר לא רוצה אותו. אני חייבת להגן על ליבי."</p>
			<p class="text">לכל הרוחות. זה עצם העניין. הוא היה צריך לנחש. הסיבה להסתייגותה הפתאומית היתה ברורה כמו האריה בסמל משפחת גרנוויל.</p>
			<p class="text">רייף הוא המורד של המשפחה, אבל פירס נברא בצלמו ובדמותו של אביהם. הגון, גאה, איתן. ויותר מכול, מסרב להפגין רגש.</p>
			<p class="text">לא היה דבר אחד משותף לרייף ולאשת החברה הבתולית, אבל הוא ידע כמה כואב להרגיש שמרקיז גרנוויל לא רוצה בך. כל נעוריו עברו עליו ברעב לסימן קלוש שבקלושים לחיבה או אישור מצידו של אביו — והוא תיעב את עצמו כשלא זכה בשום סימן כזה.</p>
			<p class="text">"פירס רוצה אותך." הוא השתיק את התנגדותה, וחיכך באגודלו את זרועה מעלה־מטה. אלוהים אדירים, היא רכה כל כך. "הוא <span class="bold">ירצה</span> אותך. המשיכי לתכנן את החתונה, קליאו. כי כשהוא יראה אותך שוב בפעם הראשונה הוא יחטוף אגרוף בצלעות מרוב שירצה אותך. הוא ירצה לראות אותך בשמלת תחרה מפוארת, עם פרחים קטנים שזורים בשערך. הוא ירצה לראות אותך הולכת אליו בכנסייה, וחזהו יתנפח וכמעט יתפוצץ מגאווה בכל צעד שלך. ויותר מכול הוא ירצה לעמוד מול אלוהים, חבריכם, בני משפחותיכם ולונדון כולה ולומר להם שאת שלו. שלו, ולא של אף אחד אחר."</p>
			<p class="text">היא לא הגיבה.</p>
			<p class="text">"גם את תרצי בכך." הוא שחרר את זרועה אחרי לחיצה, ואז העביר את אגרופו מתחת לסנטרה. "האמיני לי. אני אשתתף בחתונתך עם אחי בחודש הקרוב — גם אם אצטרך לתכנן את הטקס הארור בעצמי."</p>
			<p class="text">"מה?" היא התנערה. "אתה תתכנן את החתונה?"</p>
			<p class="text">חיוך קטן התרוצץ על שפתיה כשנשאה מבט לקורות התקרה החשופות, לקירות הלבנים הריקים, לרהיטים הגסים... ואז בחזרה אליו. הדבר המחוספס וחסר האלגנטיות יותר מכול בחדר.</p>
			<p class="text">"עכשיו אני כמעט מצטערת שאמרתי שזה לא יקרה," היא אמרה והתרחקה ממנו. "כי <span class="bold">זה</span> באמת יהיה משעשע."</p>
		</div>
	
			
ספר דיגיטלי
השקה
מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות