כלור

אסא אופק
אל הבריכה הקהילתית הפופולרית בקאנטרי דוֹנִיקָה שבדרומה של תל אביב מגיעים בכפכפיהם מדי יום ביומו רוחצים ורוחצות, ערב רב של תושבים, והצפיפות רבה. דוֹנִיקָה הוא מקום שבאים אליו כדי להרגיש ”כמו בבית”, לשכשך בכאן ובעכשיו. המים זורמים – במקלחות, במלתחות, בבריכה המקורָה ובזו הקרויה הבריכה החוּצנית. רבים מגיעים אליה גם מרחוק כי שמעו ש”העסק כאן מסובסד”.
שם: כלור
מחבר/ת: אסא אופק
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
הוצאה לאור: אפרסמון ספרים בע”מ
מק״ט: 013950083
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 89.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-1" class="perek ParaOverride-6">1</p>
			<p class="body-para">בבוקרו של חורף מקרי אני בא לדוֹנִיקָה, כרגיל אצלי. לסדרן בכניסה יש מפזר חוֹם אדום ומכנסיים קצרים בצבע סגול והוא עמוק בעיתון, ממולל זנב שׂערו הארוך. כשאני נכנס הוא קורא ״שלום״ שורקני ופרצופו מרחף עצֵל, תר אחר כותרות חינם מהדפוס. <span class="Skolar-font">מופז:</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">שמנו</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">את</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">המחלוקות</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">מאחורינו;</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">פנינו</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">לאחדות</span> מעל <span class="Skolar-font">ברית</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">של</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">פחדנים</span> מעל <span class="Skolar-font">להט</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">אמונה</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">בעצרת</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">גאולה</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">ומשיח</span>. הצ׳יפ האלקטרוני מזדהה במקומי ופותח עצמאית את שער הקרוסלה שבגובה המותן. בלובי כורסה חשמלית דמוית עור המנערת את הגוף מכיווּצים של פוס<span class="no-break">ט־כ</span>ושר, תקועה בין עציצים של ברושים, דקלים ורימונים הנטועים ברצפה, וכרזת ויניל מודבקת על זגוגית תזזיתית מאיימת עלינו ליהנות: <span class="Skolar-font">תעשו</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">ספורט,</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">תעשו</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">חיים!</span> צמוד לה, כחסיד צנוע, נוטה קדימה רוֹ<span class="no-break">ל־א</span>פּ לייט: <span class="Skolar-font">דוניקה</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">מודיע:</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">שעת</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">הכושר</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">הגיעה!</span> ולידו פלקט: <span class="Skolar-font">התעמלות</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">עכשיו</span><span class="no-break"><span class="Skolar-font"> </span></span><span class="no-break"><span class="Skolar-font">—</span></span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">נפש</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">בריאה</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">בגוף</span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">מחוטב</span>. </p>
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5">פלייר צהו<span class="no-break">ב־ש</span>חור המיידע בדבר הפגנת מחאה נח על הדלפק לצד כמה ספרי הדרכה מאומצים וגלויה מרובעת: <span class="Skolar-font">שמור על הכושר</span><span class="Skolar-font"> והוא ישמור עליך</span>. </p>
			<p class="body-indent-5">ממול לוח שעם גס, וטבלאות חגיגיות של חוגי ערב מפצלות אותו: צ׳<span class="no-break">י־ק</span>ונג עם ניצה צוקרמן, פלדנקרייז עם ניר יואלי, גארודה עם מלכה מרינו, זוּמבה עם אווה לה ויק, מג<span class="no-break">ה־י</span>וגה עם דניאל שום. וגם נעוץ שם נייר בגודל בינוני ובצבע זרחני המפרט את שעות הפעילות של דוֹניקָה, ואלו קצובות למדי. בחגים סגור, בימי לאום סגור, בבוקרי ראשון ניקוי וחיטוי, בימי שלישי פתוחים אך ורק לשומרי מצוות, בשעות אחר הצהריים מתקיימים חוגי שחייה לילדים וסֶקציה לנערים, בימי רביעי ושישי, בין שמונה לעשר, התעמלות במים למבוגרים באמת. אלו חוקי העירייה. זהו ועד השכונה. זהו דוניקה. קאנטרי עירוני מסובסד שכפוף לוועדים ולנהלים ותקציבים. </p>
			<p class="body-indent-5">והיום במקרה חורף, יום שני, בערך שש, ופתוח. <span class="Skolar-font">העם חכם, העם</span><span class="Skolar-font"> יודע את האמת</span>. הסדרן מושך בחבלי שׂערו היבש כמו שואב כותרות מעומק באר, ואני חש לאיטי למרכז הספורט הקהילתי; לפעול בשביל הגוף, לשחות בשביל הנפש.</p>
			<p class="body-indent-5">ברחבה המרוצפת ניצבת גבעת כיסאות כתר פלסטיק נטויה ושולחן פינ<span class="no-break">ג־פ</span>ונג עקום. בָּבּילון, פועל הניקיון האפריקאי, כפוף למרגלותיה. לא קלטתי באמת את שמו. לפעמים הוא מוחמד, לפעמים חזן, לפעמים אליהו, או בּימרוֹ. בבילון<span class="no-break"> —</span> במדי תאגיד אפורים, עם מטלית בּוֹצית ושריד של חיוך על הלחי<span class="no-break"> —</span> שוקד במרץ מסוים על ערימת הכיסאות, למרות שהגשם שניתך שוטף ממילא, וגם ככה בחורף אין בהם שימוש. </p>
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5">במשך הקיץ כיסאות הפלסטיק שמפוזרים ברבים על הדשא זרועים טינופת. מרבדי אבק ולשלשת יונים ושאריות ציפורים וכתמי קפה וגלידות וטיפות מעובות של ארטיקים. עכשיו יש קרמבואים, ואין איש צוות ואין הנחיה, ואין טורחים ואין מנקים. והיום, החורף ובבילון והגשם רוחצים אותם, אולי למראית עין, ובתנועת יד מסובבת הוא כמו מסמן לי ״זה אולי נכון ואולי לא. אני, מה אכפת לי״.</p>
			<p class="body-indent-5">ג׳מילה נעה בתווך, בין גבעת הכיסאות לשיחים עזובים המלחכים את אבני הטוּף. היא עם תרסיס נצור לניקוי חלונות והליכתה מסגירה נמנום. השם שלה נזרק לאוויר פה ושם. איסר סיד, המנהל הראשי, קורא לה דחופות בקול מזעיק, כמי שמצוי במעמקיו של בור. מסינרה הקשור למותניה תלויות שקיות אשפה שקופות בגוון כתום, כאילו חזרה ריקה מציד ארנבות. </p>
			<p class="body-indent-5">היא קֵנייתית או אתיופית שדוברת ניב כלשהו שבוקעים בו עיצורים גרוניים עמוקים. מדברת הרבה אל הסלולרי עם הילדים שלה או עם המפקח או עם הקבלן. כשהיא עוברת ומחייכת אל בבילון בעין כבויה אני מזהה עגילים מוזהבים חדשים ובטן טרייה שתופסת ממדים. בטן הריונית שכבר נתמכת בכף יד מגומי ורוד המבריק מלחוּת ורסיסי סבון. אני נצמד קצת לאבני הטוּף, לאפשר מעבר. יש לה שיער מגוהץ שעברו מתולתל, עצמות לחייה קמורות, גבותיה עבות באופן מפתיע, ריחות אקונומיקה וחורף ובושם עולים סביבנו אבל הגשם פוסק, אז אני מנתר בין צוקי הכיסאות ומחיש צעדים למלתחות. ג׳מילה עוצרת לאסוף מהרצפה קליפה נטושה. עוד כמה חודשים תכרע ללדת תינוק חדש בשכונות הכי דרומיות <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>של העיר, לבריאות שיהיה לה. בשפירא מחכים לתינוק שלה. אולי בחיכוך ידיים. </p>
			<p class="body-indent-5">אני עוקף את אולם הכדורסל שהוקם בחסות מפעל הפיס ושלט ממתכת המתנוסס על הקיר הצפוני, מעל הלוגו התכו<span class="no-break">ל־ח</span>רדל, מבשר גאה על תורמיו: <span class="Skolar-font">האולם נבנה </span><span class="Skolar-font">באדיבותם של אביטל (אבי) וציפי (ציפורה) דוניקה</span>.</p>
			<p class="body-indent-5">בירידה לבריכה המקורה, החוצה את הדשא בשביל מזוּגזג של מרצפות ומעקי תמיכה מצינורות אלומיניום, עולה מתעמל חרוץ שנעליו בידיו ורגליו היחפות דביקות מבוץ ירקרק וחולצתו פרומה ומצויצת וכולו שביעות רצון. הוא כאן מחמש, כשפותחים את המקום. טבל במקווה ועכשיו בבריכה, או קודם שחה ותכף יטבול. הוא מאנשי שחרית, מנער תלתליו מרטיבוּת הבוקר ומצליף לפניי את טיפותיו. </p>
			<p class="body-indent-5">עוד ארבע מדרגות ודלת אקרובטית, ואחריה מסדרון כבוי שמתעקל אל אורות פלורוסנט מזמזמים. מתוך הבריכה המקורה עולה רחש השׂוחים וערפל סמיך, וריח של כלור הכלוא בחלונות מוּגפים נישא, ופנייה נוספת מובילה למלתחות.</p>
			<p class="body-indent-5">״בוקר טוב לכל המעוניינים.״ </p>
			<p class="body-indent-5">״מה שלומך אדוני?״ </p>
			<p class="body-indent-5">״הכול טוב.״ </p>
			<p class="body-indent-5">״שמחתי לראות אותך. השמש זורחת.״ </p>
			<p class="body-indent-5">״נ<span class="no-break">ו־נ</span>ו...״ שׂח אחד לאחר. שׂפמו דק. לחייו קשישות. עיניו<span class="no-break"> —</span> כתמרים מיובשים. הליכתו איטית מאוד, רגל אחרי רגל, כמי שהולך כשמכנסיו מופשלים עד לקרסוליו. הוא מרבה לשרוץ על הספסל במלתחה, סופג לעורו את חוּמם של שני תנורי ספירלה <span id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></span>המקובעים לקיר כראשי פוחלצים. ניכר בו שהשתזף קצת כתוצאה מרביצה ארוכה כזו. שיזוף חשמלי לא רצוני, חולני. </p>
			<p class="body-indent-5">״זורחת זורחת וגשם בתחת,״ הוא חורז לחבר שנכנס, מנוי נמרץ, גבוה ובריא. שיער אפור סמיך, מקורזל. על כתפיו תיק ספורט תוצרת מקְרון שקיבל במתנה מקאנטרי דוניקה. לכולם כאן יש תיקים כאלה. תיק למנויים כחו<span class="no-break">ל־ל</span>בן עם רצועה גברית כזו, וסקוץ׳ וריצ׳רצ׳ים, וכפתורי תי<span class="no-break">ק־ת</span>ק מנחושת, וכיסים נסתרים. אנחנו אוהבים את התיק הזה. גם לי יש אחד. זרזיפי הגשם המעטרים את פדחתו מעידים על מנוסה מהירה אל חיק המלתחה וכבר דולקים התנורים ובכל זאת קריר. הוא מנחית את התיק על דרגש פורמייקה ומשפשף כפותיו. הם לא מכירים זה את זה בשמותיהם. נדמה לי שלא. גם אני לא מכיר אבל אנחנו נפגשים כאן לא מעט. לרוב בבוקר. הגבוה הנמרץ מִתכפתר בזהירות. כמו רכב גדול שמתמרן לחניה. דיבורו רך, מבע פניו עתיר חשיבוּת.</p>
			<p class="body-indent-5">הוא שואל, ״גמרת להתאמן?״ </p>
			<p class="body-indent-5">וזה עונה: ״אוֹהוֹ. יש לי כוח. תכף... תכף מסיים... רק צריך... ללבוש... נעלי... התעמלות... ו... מסיים.״ </p>
			<p class="body-indent-5">הוא נקטע ונאנח בין פעולה למילה. ניכר שקשה עליו אימון הבוקר. אימון... הרים משקולת אחת 1.5 ק״ג, רחץ בַּרדודים. נשם קצת. דיבר קצת ועכשיו ייכנס להתקלח. שעתיים. אני משיל נעליי.</p>
			<p class="body-indent-5">״ומה איתך? אתה לא שוחה?״</p>
			<p class="body-indent-5">הנמרץ תולה את חולצתו ומפשפש בתיק. כאילו אכפת לו מהתשובה שתבוא. הוא מחפש שם משקפי שחייה. ״לא<span class="no-break">ט־ל</span>אט. הכול טוב. שוחה... שוחה... השמש זורחת.״ </p>
			<div id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5">שוב השמש. הנה היא באה. זה נוהג כזה, להיטפל למזג האוויר כאל תקווה, תפילה, כנושא לשיחה. הכי קרוב לאלוהים הוא מזג האוויר והמנויים כאן מתים על אלוהים. </p>
			<p class="body-indent-5">אני פונה למשתנות.</p>
			<p class="body-indent-5">בחדר הכיורים ניצבת מראה שגודלה ככותל מערבי קטן ומולה מתגלח איש ר<span class="no-break">ב־</span><span class="no-break">מ</span>רחבי. למותניו מגבת לבנה של המרכז הקהילתי, המשווה לו מראה של איש מחותל. גם זו מתנה למנויים ותיקים, מגבת חיתול. </p>
			<p class="body-indent-5">על פניו קצף גילוח, אף שהוא מגלח את בטנו. בטן מעוגלת. נוטפת מים חמים. זה שוּשן. לא מזמן שאל אותי אם יש לי שָׁ<span class="no-break">ם־פ</span>ֹּה, כשהתקלחנו זה מול זה. שָׁ<span class="no-break">ם־פ</span>ֹּה במלעיל. אין כאן ביטוי אחר לסבון. תמיד שָׁ<span class="no-break">ם־פ</span>ֹּה, תמיד במלעיל. גם הסבו<span class="no-break">ן־י</span>דיים הזול שמותז מהמתקן הלחיץ, בפינת הכיור<span class="no-break"> —</span> גם הוא שָׁ<span class="no-break">ם־פ</span>ֹּה. כשם שחתול בירושלמית זה חתולה. משהושטתי לו את השָׁ<span class="no-break">ם־פ</span>ֹּה שלי, <span class="Skolar-font">תחליב גוף </span><span class="english"><span class="Skolar-font" lang="en-US" xml:lang="en-US">Dove</span></span><span class="Skolar-font"> </span><span class="Skolar-font">המעניק לעור תחושת רעננות</span>, לחץ בידו הפנויה את ידי המסובנת ובישר לי חגיגית את שמו. שאדע. אז אני יודע. שושן. לא מעבר לזה. הוא נמצא כאן תמיד. הוא מהשכונה. נתקלים בו במכולת, בצמתים מרומזרים, במפגש הפועל. שווארמה לאפה. אני מוחה ספונטנית את ידי על הירך החשופה.</p>
			<p class="body-indent-5">״בוקר טוב לך. ומה שלומך אה?״ הוא כבר זיהה אותי משתקף במראה, משתין כהוגן ומכריז ״בוקר טוב״ כמסמן טריטוריה. אני מחזיר לו בנימוס מקוצר, ״בוקר.״ </p>
			<p class="body-indent-5">הוא שר לעצמו ועובר מהבטן לגילוח הכתפיים והצוואר. הנמרץ בחדר ההלבשה מתפתל אל תוך ספידו שחור בתנועות של רקדנית בטן ומערסל את אשכיו בבטנה הפנימית כמי שמרדים <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>את נכדיו. שׂער חזה מתולתל ובטן תפּוחית ויש לו, למנוי הנמרץ, פטמות כאילו נגר דפק שם מסמרים ולא סיים מלאכתו. זה מביך. אני מנסה להסיט מחשבות אירוטיות. ככה, על הבוקר, להיתקל פתאום ברמז נשי, שאריות ממחשבות הנודדות מעֵבר לקירות הלחים, אל הנעשה במלתחות האסורות. וכמה בולט וגם משתק מנגד גבר במערומיו. אני מנער את שארית השתן. תמרים מיובשים סיים לקשור נעליו וקם לצעוד. הוא נעמד ומנסה להיזכר מה עליו לעשות, ואחר כך מתמקד בזיכרון חדש, שמא שכח דב<span class="no-break">ר־מ</span>ה. </p>
			<p class="body-indent-5">״אז שיהיה לך יום טוב.״ </p>
			<p class="body-indent-5">״הכול טוב.״ </p>
			<p class="body-indent-5">״בעזרת השם.״</p>
			<p class="body-indent-5">הנמרץ מפשׂק קצת את גומי המשקפת טרם ירכיב אותה. הוא נראה לי כבן שמונים אבל עושה רושם שהוא מתכוון לחיות לנצח. הוא יוצא מרוצה לבריכה. תמרים מיובשים עודו נטוע במקומו. גם הוא לא צעיר. אני מנחש שבקרוב ימות. הוא באמת עושה רושם של מי שנחלץ משק פלסטיק שחור ובמהרה ישוב אליו. אני יודע מה זה. שושן מכה בסכין הגילוח על דופן הכיור וחוזר להמהם. אני מעריך את גילו כשל מי שהשלים את משבר גיל החמישים וצועד לקראת משבר חדש. הוא שוב דופק על דופן הכיור. בבילון נכנס עכשיו למקלחת עם מגב ודלי שטיפה, ואחריו עוד שלושה בחורים בינוניים ומגודלי גוף שירדו מהכושר ופונים להתרחץ, הם מדברים על חלבונים. בבילון מחויך ומוחה מים ושתן קל מהרצפה אל תעלות הניקוז שבמעמקי המלתחות. שושן קורא לו. </p>
			<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5">״בוא׳נה רגע, תרביץ פה איזה וִיש על הצוואר מאחור. בחייך.״ </p>
			<p class="body-indent-5">בבילון מניח את המגב על אחת המשתנות ובעדינות מורח מהקצף על עורפו העבה של שושן ומוליך את הסכין שנמסר לו, לאורך העור הלח, האחורי.</p>
			<p class="body-indent-5">״לא<span class="no-break">ט־</span><span class="no-break">ל</span>אט, גבר. לאט! זה שורף.״</p>
			<p class="body-indent-5">בבילון נרתע מעט, אך מתרכז, גבותיו הנוּקשות מעידות על דיוק כוונותיו. פיו נפער קמעה: הוא עוצר את נשימתו במאמץ. גם פיו של שושן פעור, מלַווה בלשון שמוטה את מהלך התער.</p>
			<p class="body-indent-5">״רבאק! שורף זה, שורף. אבל תגיד, זה ישר אבל? ישר זה?״ </p>
			<p class="body-indent-5">בבילון מכופף בתקיפות מנומסת את העורף של שושן. שושן מרכין ראש כלקוח כנוע במספרה. בבילון נצמד אליו, נושף מקרוב על העור המגורה.</p>
			<p class="body-indent-5">״אחלה אתה. ככה צריך. סחה.״</p>
			<p class="body-indent-5">״לבריאות, נשמה.״ </p>
			<p class="body-indent-5">הוא חוזר אל המגב המושען. שושן מפליץ. אני יוצא לשחות.</p>
			<p class="body-para-line">יש לי אלרגיה חמורה למֵימי הבריכה. כמות הכלור כאן נדיבה. חמישים טבליות כימיקלים אמורות להספיק להשמדת מיקרואורגניזמים, אם מקפידים על מינון נכון כפי שמורה מקלון המדידה. לתחושתי אין כאן בכלל מקלון מדידה והברום והכלור זורמים חופשי וטמפרטורת המים היא שלושים ומשהו מעלות. כך העיד באוזניי הסמנת״ח, סגן מנהל תחזוקה, כשהתעניינתי לפשר חום המים. לדבריו, התקן החורפי נע בין עשרים ושבע לשלושים מעלות. בהנהלת דוניקה לא לוקחים סיכונים. מכַוונים את הווסָת על הרף העליון ביותר. ״גם בחורף, גם בקיץ,״ סח הסמנת״ח, ככה <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>יימנעו מתביעות עתידיות אם אחד הילדים יחטוף דלקת ריאות או אחת הקשישות תפרכס למוות.</p>
			<p class="body-indent-5">״כשזה יקרה, חס וחלילה, סוגרים את המקום בשנייה. ככה. כמו כלום. אז מה אנחנו צריכים צרות? מסובבים למעל<span class="no-break">ה־ל</span>מעלה, וזהו. כולם מרוצים. אלה שצרחו שותקים, וכולם מרוצים.״ </p>
			<p class="body-indent-5">כך שהמים כאן חמים והחלונות מוּגפים וכששוחים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">—</span> מזיעים, אבל אלו שצרחו שתקו ואלו השותקים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">—</span> ובכן אלו ממלאים פיהם מים. וזו תפיסת הניהול של דוניקה על רגל אחת, על פי הסמנת״ח. </p>
			<p class="body-indent-5">על כל פנים, על פניי השחומים כתמים אדומים וסימני גירוד אובססיביים מהשחייה של ימי עבר, ואני יודע שכשאצא מהמים<span class="no-break"> —</span> הצריבה, הגירוד, האדמומיוּת, פכפוך העיניים והנפיחוּת בעפעפיים ישובו ויחמירו, וכשאביט במראה אראה שם פומפייה, אבל אני כאן בשביל הנפש, מי שהתמכרה לפעילות הרטובה הזו. זו היא שלקחה את שנינו עד לכאן, כל כך מוקדם בבוקר. הגוף נשׂרך אחריה בלא חשק, בלי דעת. מותש ומתנגד להכול. אם זה היה תלוי בו היינו ממשיכים לישון, חולמים על קרטוני ביצוע וקאפּות ופליירים מעוטרים של בתי כנסת וסטיקרים למרכזים קהילתיים ובריסטולים שעוברים אח<span class="no-break">ד־א</span>חד בגיליוטינה ההידראולית במשמרת הבאה. </p>
			<p class="body-indent-5">״כשטמפרטורה במים עולה, אנחנו מוסיפים עוד כמות כלור להרוג חיידקים. מה חשבת, זה אל״ף בי״ת של כלור,״ סח הסמנת״ח.</p>
			<p class="body-indent-5">אני לא מקפיד על תזונה נכונה. לא לפני אימון ולא אחריו. בטח שלא תוך כדי. אני כן משתדל לכרסם משהו טרם שחייה כי <span id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></span>כניסה אל המים על בטן ריקה עלולה להניע סחרחורת, חולשה, צימאון, בחילה ואולי גם הכנה לדום לב. ההרגל הזה של יקיצה בשעה מוקדמת, שהגוף אילץ אותי להיענות לו ולדלוק אחריו, הוא מכשול רציני. קפה בוץ, למשל, מומלץ לא לגעת בו לפני פעילות. גם לא בסיגריות. אז אחרי שאני שותה בוץ שחור ומעשן להנאתי קאמל אדום, אני מצטייד לדרך בשני תמרים מזן דקל נוּר, ועוד אחד שאני תוקע בגומי של הבגד ים וממש לפני השחייה בולע עם הגלעין כי לא נעים לי מבבילון. הוא היחיד שירים ויזרוק לפח, ולא על בסיס יומי, רק מתי שהסמנת״ח מורה לו לנקות. כך שבימים זוגיים, נגיד, עד השעה שמונה מלוכלך כאן, בבילון עסוק בלגלח את שושן וג׳מילה עסוקה בלחישות רמות לנייד שלה, ואיסר סיד, ״הראשי הכללי״, כפי שמכנה אותו הסמנת״ח ביראת כבוד מוגזמת, עוד לא הגיע, והסדרן בכניסה שקוע בישראל היום. </p>
			<p class="body-indent-5">לפעמים, כשהיא לא נעלמת, גם ג׳מילה כורעת לִדלות שיירי תפוח עץ, קליפות בננה, גביעי קוטג׳ סדוקים, חרצנים ושקיות, עדויות לפעילות אמש, אבל עד בוא הבוקר לא נאספים כל אלו.</p>
			<p class="body-indent-5">את החימום אני פותח ככה, עם הגב למים. אני מניח את התיק המרוצ׳רץ׳ שלי על כיסא שנראה יבש ונקי דיו, ושולח את ידי אל קיר הקרמיקה שמולי לדחוף אותו קדימה כמי שמחלץ טנדר מחול טובעני. זה תרגיל שמעורר גמישוּת מצד אחד וגועל מצד שני. פס אבק עבה פרושׂ על הפאנל העליון של הקיר. במרומיו קבוע תחילתו של קן יונים מלוּשלש, כתמי אצבעות וגלידה חורפית זרוקים בו ככוכבים בלילה, אבל זה תרגיל חשוב. תורם לגמישות השכמות והכתפיים. אז אני דוחף אותו, את הקיר, ומקמר את <span id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></span>ישבני מעלה. לחדי עין המביטים בי מאחור אני נדמה לכוכבנית המוכנה ומזומנה לכניסה אחורית. למזלי אין חדי עין בבריכה. אלו אינם באים לכאן בשעה כה מוקדמת. ובכן כן, קדימה, התעמלות השתדלות. כמו בטלוויזיה. יד ימין מתוחה מעלה ונמשכת שמאלה ויד שמאל תכף תצטרף לצד השני, גוף שמנסה להתעורר לשעת כושר. </p>
			<p class="body-indent-5">עם הגב לקיר, עכשיו אני עם הפנים לבריכה. לופת את מותניי ומבריג אותם בכיוון הירכיים לשחרור גב תחתון. נוף מהביל של אדים וגלים והבל פה. קודם במלתחה, תמיד זה ככה, ההלם מתחלף בחש<span class="no-break">ש־מ</span>ה. שָׁם דליל מאנשים והכאוס שממתין בבריכה עודו ידיעה עמומה, טרם הבשיל למרקחה. מִסדר המעילים והסוודרים התלויים על קולבים כעזובה רוחשת, כהמתנה דוממת לבעלי הבית שישובו למלא בהם בשר שומני. כשאני מתפשט שם, עיניים בולשות מבעד לענפי הסווטשרט וצמרות הקפוצ׳ון וצווארי המטרייה. להתעלם. לקשור באדישות את שרוך הגומי ולחצות את הנקיק אל מעבה הג׳ונגל, אל שאגות הפילים וצווחות התוכים ונהמות הקרנפים בבוץ הטובעני של דוניקה. ושם למעלה הנמרים והאריות מטפסים לחדר כושר, והנה הנמיות ודובוני החורף שוחים הלוך חזור בעורם הצף, בגופם הכבד, מבעד לפרוות ולקרומים ולמקורים הכפופים והציפורניים המשוננות. וקר כאן. </p>
			<p class="body-indent-5">הם לא אמורים לשחות כשקר. או כשיורד גשם. או כשהרוח משתוללת ומעיפה כל חשק לצוץ מתוך הפּוך. משתמטי החורף נכנעים אז ברצון לטמפרטורה שהחזירה אותם למיטה ושיטחה אותם לבטלה, ואז אפשר לשחות כאן כמו על אי בודד. ולצלול. <span id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak"></span>ולעוף. ולברוח. אלא שאנשים מחפשים השפעה וזו מתקיימת תמיד והיא תמצא אותם והם ימצאו אותה. היא מהבהבת מהרדיו האזורי, מהמודעות במקומון השכונתי, מפליירים, מפוסטרים, מפה לאוזן, מיד ליד. משלטי החוץ המתנוססים ליד מכולת אבני ובצומת הפלמ״ח ובקצה האצ״ל, מול שוק התקווה. <span class="Skolar-font">כושר שווה אושר, החורף הוא העונה החמה</span>.<span class="Skolar-font"> </span></p>
			<p class="body-indent-5">שיווק כוחני במימון עירוני. ראינו אותו בכל מקום, בכל גינה, גברים עם וֶסטים זורחים של העירייה מתחו פלריגים מגזעי עץ אורן לגדר מגוּלוונת. חתכתי שם באופניים במקום להיכנס לרחוב הקנאים. <span class="Skolar-font">להגיע, להזיע, להכריע</span>, נכתב גם שם, בשחור על גבי יריעה ירוקה, ואחד מהם דפק באקדח סיכות צהוב והאחר יישר את הגדר. על מגלשת בננה מוצלת שכבה ג׳מילה בתנוחת לידה והביטה בטיפות העלים הנוצצות והן הביטו בה מעורפלות והזיעה ניגרה על המגלשה ברטיבוּת החורפית, הגברית. הנהלת דוניקה השקיעה ושכרה שטח לפרסום חוצות ר<span class="no-break">ב־ר</span>הב בצומת חולון. והניחה שלט בילבורד מפוצל בין חיל השריון לבית הכנסת, ועוד מלבן גדול אחד, מואר, בקיבוץ גלויות, כזה הנמזג ברוטציה אלקטרונית עם פרסומות לשוקולד, טלוויזיה לוויינית והמשיח מלובביץ׳ בצהו<span class="no-break">ב־כ</span>חול. <span class="Skolar-font">מבצע לוהט </span><span class="Skolar-font">בחורף: שחייה בהנחה</span>.</p>
			<p class="body-indent-5">והנה התקבצו ובאו בהמוניהם המשוכנעים כולם. עלו וצצו מרחובות מוכים, מסמטאות צרות, משיכונים, מענני אבק ושלוליות גשם, ואלו שמולי עכשיו בחמשת המסלולים הבודדים, בשעה שאני נמתח על קצות אצבעותיי המשוננות לראות שמא נותר מסלול פנוי אחד לנשימה. אגף הספורט המחוזי או לשכת הפרסום העירונית חברו לקאנטרי דוניקה, והם צרים על אוכלוסיות צפופות, <span id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></span>קוראים לשׂאת עיניים אל מכשירי הספינינג ומשקולות הפלדה, לרוץ בַּמקום, לטבול בזול.</p>
			<p class="body-indent-5">אני מזיז את הצוואר בתנועת סחיטה לימין ולשמאל ואז מנחית לאט את הסנטר לחזה ומותח בחזרה את הראש לתקרה. </p>
			<p class="body-indent-5">היא הייתה נינוחה. נשמה עמוק. טרנינג בצבע אפו<span class="no-break">ר־כ</span>חול פרום. אצבעותיה מוללו עשבים טריים. כופפה ברך תחת ירך. השנייה תמכה בקרקע וריקדה קלות. גבר שלישי חבוש כובע בייסבול היה בגבו אליי. הוא השתין על אחת היתדות, העצים לא עִניינו אותו. היה שקוע בזרם. ג׳מילה נראתה שייכת לקרקע. נאה כפטריית יער. שחורה ונאווה. השביל הבוצי התעקל ממש ליד קצה השלט אבל לא האטתי. להפך. האצתי.</p>
			<p class="body-indent-5">בזמן החימום, השרירים מתעוררים לאט, הדם נמרץ והעור עודו יבש. הקמפיין הזה זירז לכאן את דרום העיר ותושבי המזרח וסקרנים גמורים ממערב. משך הנה עצלנים מנומנמים. רפי גוף, כבדי משקל. הסיט את ראשי המשפחות, את קשישי העדות, ויֵרדו המיימה בוכרים וגיאורגים. קווקזים ועירקים. מאיראן וכורדיסטן, מחבר העמים, יוצאי צבא ומשתמטים ועריקים, ופולנים, ותימנים ורווקים. אשכנזים ח<span class="no-break">ד־ג</span>וניים. שכנעו את הרזים והשמנים, הצפופים והדלילים. ודתיים. הנשואים והגרושים, הרוסים והטורקים. סורים. לובים. טוניסאים, שופעות הירכיים, דקיקות המשקפיים, עבות הגב, לבנות החזה. וגוצים, וגוצות. ובתולות. את המשׂופמים והמשׂופמות. חיוורים. ושרירנים. הביאו את קיבוץ גלויות. את כל סלמה שפכו לפה. את שארית הפליטה. וכולם כבר כאן. נוהרים. מושפעים. המונים. מבעבעים ומשתדלים ומשפריצים על גופם מים מסובסדים, מים קדושים של בריכה. </p>
			<div id="page18" role="doc-pagebreak" aria-label="18" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5">סיבובי הזרועות משווים לי מראה של הליקופטר קודר על סף זינוק מגג.</p>
			<p class="body-para-line">מעל המסלולים תלויים דגלוני סימון של ספידו ושלטי הכְוונה: שוחים מימין, בכיוון החץ. כמו באוטוסטרדה. השחיין האיטי אמור לדבוק בימין, קרוב למצופי ההפרדה, והמהיר יותר יוצא לעקיפה אם הדבר אפשרי. המסלול הקרוב אליי הוא האיטי וככל שמתרחקים המסלולים מותאמים לקצב ולסיבולת. </p>
			<p class="body-indent-5">מקובל וידוע בכל בריכה, בכל קאנטרי בעולם המים, כיצד נשמר הסדר. זרימת השחייה משתלבת בהרמוניה, וההיגיון שבסנכרון מבטיח שיפור סגנון וכושר גופני.</p>
			<p class="body-indent-5">אצלנו בדוניקה יש אנרכיה מושלמת. ברום ועמורה. איש לא מקפיד כאן באמת על הכללים. גם לא על המינימום של חבישת כובע סיליקון או לבישת בגד ים. לא פעם מנויים ומזדמנים מזנקים למים בתחתונים, ט<span class="no-break">י־ש</span>ירט או חיתול. הסדר, המשמעת, נשמרים רק כשאין איש. כששקט. כשסגור. כשסתיו. ועכשיו אני מסובב את האגן ומביט באנרכיה.</p>
			<p class="body-indent-5">במסלול האחרון, הרחוק ממני, שאמור להיות המסלול המהיר, נעות בקבוצה שלוש ברווזות המשייטות באגם. והנה יוצא משם איציק או צחי. משהו עם צ. הוא א<span class="no-break">ט־מ</span>חשבה, רפה כזה, אולי אוטיסט. הוא נחמד. מרבה לדבר לעצמו, לבקש סליחה. גם אם אין איש לידו. גם אם לא נתקל בדבר. גם בימי חול. למשל כשהוא ניגש אל הקוּלר לינוק ממנו, או כשהוא פוער רוכסן של תיק או חולף סתם, בדרך למשתנות. הוא מתנצל וממלמל סליחה. מחבבים אותו כאן. לא מתנכלים לו. סביר שמחוץ לדוניקה הוא <span id="page19" role="doc-pagebreak" aria-label="19" epub:type="pagebreak"></span>חוטף כהוגן את החיים בפרצוף. לעיתים הוא מבין. לעיתים מתנצל. מצפונו פעיל. כרגיל. הנה יצא מהמסלול המהיר והברווזות עודן עומדות שם במים.</p>
			<p class="body-indent-5">״זהו, אשל? אתה כבר יוצא?״ </p>
			<p class="body-indent-5">״זהו זהו. סליחה.״ </p>
			<p class="body-indent-5">אשל? לא איציק? אז אשל. אני מאט את פרופלור הזרועות כדי לא לחבוט בצווארו הקרֵב. הוא בצעדים קטנים מהירים. ראשו מושפל. סנטרו מכוּוץ. מחזיק במגבת אחידה, לבנה. הוא לא מאלה שמדאיגים אותי.</p>
			<p class="body-indent-5">״סליחה. סליחה.״ הוא מתנצל. אולי משם <span class="no-break">ה־צ</span>.</p>
			<p class="body-indent-5">עכשיו יד שמאל סיבוב לאחור. עשרה סיבובים. מוּטת יד ישרה. עשרה לצד השני. חצי מאוּורר. חצי מיואש. הברווזות שם משוחחות כאילו נפגשו באקראי במינימרקט. הן חצו מזמן את גיל שישים ושבעים. אולי אף למעלה מכך. מצוידות בכל תופעות הלוואי של זִקנה המתעקשת על רוח נעורים. ביטחונן העצמי הודף את גלי הבריכה הרחק מעֵבר לדפנות. אחת צעקנית, ג׳ינה פיש (״שלום לך״<span class="no-break"> —</span> ניגשה אליי פעם במתק שפתיים חגיגי<span class="no-break"> —</span> ״אני ג׳ינה פיש. אנחנו אוספים למתנה למצילה. בוא תתרום לה משהו לחג? אתה סבבה עם זה?״ אז שמתי לה ביד חמישים שקל ואת התדהמה השארתי באחד הריצ׳רצ׳ים). פיש, היא כמו יורה את המילים שלה מתותח מים. בן בני יוצא מהג׳קוזי הדרומי ודמותו בקושי נראית, עוצר לרגע, משתהה, אבל ג׳ינה פיש מזהה אותו ומטילה עליו פצצה רועשת. ״בן בני, בוקר טוב בן בני! איך הג׳קוזי בן בני היום? התיזו שם ריח?״ קנה הבליעה שלה טעון ומשגר בליסטית מגדה לגדה. היא צמודה לחברתה, קולה צרוד, עצמותיה <span id="page20" role="doc-pagebreak" aria-label="20" epub:type="pagebreak"></span>בולטות, ארוזה בכובע שחו<span class="no-break">ר־כ</span>תום וגס של בועות גומי, לגופה הצף חולצת מנויים של דוניקה ומכנסי התעמלות המכסים על שדף גופה, על אפה מצב<span class="no-break">ט־מ</span>נע של דליפות, והיא כמי שמוּשרית במכונת כביסה, סחה לה בדיבור, ממתיקה אבקת סוד.</p>
			<p class="body-indent-5">ממוסמר שָׁם לידה שלט שאוסר להרטיב את הקירות היבשים ואת אבני החוֹם. הבוכרים אוהבים להשפריץ בושם כנגד האבנים הלוהטות ולדרבן את הניחוח בסיבוב מהיר של מגבת מלופּפת. </p>
			<p class="body-indent-5">״ריח מור ולְבוֹנָה,״ בן בני אומר בהתנשאות מה ומניף את ידו בביטול ובידו השנייה מנער שייק חלבונים בספל נירוסטה.</p>
			<p class="body-indent-5">״בן בני מפגר כמו אשל,״ אני שומע.</p>
			<p class="body-indent-5">ועובר דונש ומחווה קידה בנימוס והיא מכניסה מחסנית ומטרטרת לו בקול, מתוך משט הציפה שהיא שרויה בו, ״הלו דוּנש, מה אמרתי לך, שההיא הספרדייה תעזוב אותו בסוף, לא האמנת לי, הא דוּנש?״ ודונש זה, עם ביטחון עצמי משלו, עוד לא רבע לשבע, מניף אליה יד שובבה וחיוך, כאחד שכבר צפה בטלנובלה אחת או שתיים, ועונה מה שעונה, ״עזבי אותך באמא שלך,״ בקול רם עונה, הוא תמיד יענה, או יתעניין, והיא בשלה, בוחנת מעל המים את הגוף שמתחת, שמא נמתח קצת העור על החזה המרצד או התפתח שריר חבוי מעל דבלולי המרפק, וגם מביטה בצרודה, וזו, עיניה אבודות באדי ערפל התוחמים את משקפת השחייה שלה. ״אין לו מושג. עאלק צפיתי בפרק. בחלומות צָפַה.״</p>
			<p class="body-indent-5">אלו ימי התאוששות לג׳ינה פיש. לפני כמה שבועות נחתה עליה ממרומים אחת האחיות, אחרי שזו צעקה לה כאילו שנים לא נפגשו: ״מה המצב איתֵך את, אה? מזמן לא ראינו אותֵך.״ </p>
			<div id="page21" role="doc-pagebreak" aria-label="21" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5">ואחת מהן ניגשה אל פיש בהליכה מהירה, עם בטן מוזנקת קדימה, כרס כועסת, סטתה מהמסלול אל המקלחת ואל תוך הנחיריים של ג׳ינה פיש, רכנה מעל שפת הבריכה, ובטון חצי תקיף חצי אלים חצי צועק, שכולו קצף וכוונות וקול<span class="no-break">י־ק</span>ולות, תקעה בה: ״שְׁמֵעי לי גברת מגונדרת! אני לא חברה שלך, ולא בת שלך ולא החמותה שלך, ואוי ואבוי לך את אם תפני אליי עוד פעם. תבלעי את המים שלך ואל תדברי איתי בחיים! הבנת אותי? לא כאן ולא בחוץ!״ והאצבע שלה הורתה על דלת היציאה כעל מפה טופוגרפית. שמועה עוברת על שלוש אחיות, מנויות ותיקות, שמקושרות לוועד השכונה, צאצאיה של כנופייה, והנה תקפה אחת מהן את אחת הברווזות. ונהיה שוֹק. הס הושלך בבריכה כפרושׂ רשת דייגים. פיש עיקמה את פיה, לִחששה תוך התמוטטות שפתיים, ״מה עשיתי, כולה בירכתי אותֵך, אסור?״ והנידה ראשה סביב, לחפש עזרה מהמתרחצים, לראות אם מסתכלים, ולמרות שהייתה טבולה במים עד צוואר, קל היה לאמוד את זרם הדמעות ששטף את פניה ואת צווארה. שיניה נקשו עלבון צורב. הברווזה הצרודה התקדמה אליה, עטפה אותה בנחמה, אמרה לה, ״זאתי מסוכנת זאתי, שלא תבורך, אמן.״ ושתיהן הביטו בכיוון המלתחות של הנשים, שלא תצא אחת האחיות ותשוב עם חתיכת צינור להשלים מלאכה של איומים. </p>
			<p class="body-indent-5">אבל אז זכינו לשקט נהדר לאיזה זמן. ג׳ינה פיש מיעטה לדבר כחטופת שבץ. כמה ימים אפשר היה לשמוע רק חבטות של גפיים במים, בעיטות רפות, נשימות ובועות, פעולת מכונות מחדר הכושר ותנועת מאווררים תעשייתיים, ואת תזוזתו המינימלית של המציל.</p>
			<div id="page22" role="doc-pagebreak" aria-label="22" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5">שרוולי המעיל שלו מופשלים במעלה זרועותיו, וראשו הקטן פקוק אל תוך כתפיים מדורגות שמעלימות את הצוואר; המציל שקוע בכורסה, חבוי מאחורי משקפי שמש שאין בהם צורך. לפני שנה עוד ישבו שם המצילים על ספסל פורמייקה. ואז עברו לכיסא עץ לח ואז לכתר פלסטיק פלוס משענת והיום יש שם כורסת טלוויזיה מעור של חבר כנסת, עם הדום שנפתח במתח ציר של ידית הנפה. והוא מנמנם שם, מטושטש כוונות, אבל יש לו לתֶּרֶד, זה השם, ט<span class="no-break">י־ש</span>ירט מבצבצת עם כיתוב מלבין: <span class="Skolar-font">המציל</span> והוא שקוע בעמדה המיועדת, והכתובת שעל חולצתו משרה אווירה מאיימת של אחריות מה. מעין דחלי<span class="no-break">ל־מ</span>ציל. לפעמים הוא שומע רדיו, לפעמים מחליק על האייפון. יש והוא מחליף מילים עם הברווזות או עם ״המדבֵּר״, דונש, בזמן שזה שרוע על גבו ומפַדֵל באוויר בתרגיל אופניים מדומיין או מדווח על תנאי פוליסת הביטוח מעומק שכיבות הסמיכה שלו, הכה מתאמצות. </p>
			<p class="body-indent-5">ג׳ינה פיש מתאוששת לעומתו כעשב רמוס שמתרומם מהטרשים. קולה שב לדגור בגרונה אחרי שספגה את הבומבה ההיא מאחת האחיות. תמרים מיובשים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">—</span> בקולו החורק כדלת נפתחת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">—</span> נע לאיטו בצילו של קיר החרסינה, מקפיד להיקלע לשיג ושיח איתה, וגם הוא שם לב שדיבורה חזר לרעום. הוא עונה לה לשלומו ומברר לשלומה. הוא, תמרים, לא ממהר לשום מקום, הוא שמח על כל מה שמושלך לעברו, ומגיב בחדווה לכל הדציבלים. </p>
			<p class="body-indent-5">״אמרתי או לא אמרתי? הנה שאל את תֶּרֶד, שאל אותו. תֶּרֶד?״</p>
			<div id="page23" role="doc-pagebreak" aria-label="23" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-para-line _idGenParaOverride-1">כבר רבע לשבע, והמציל, שישֵן, לא עונה לה, לפיש. האנרכיה רוחשת וצפוף בבריכה, ודומה שלא אמצא לי מקום במים לפני שבע ורבע, וגם זמני דחוק עד מאוד<span class="no-break"> —</span> בשמונה מתחיל חוג התעמלות מים לנאמנים מבוגרים ובתשע אני מרים את השָלטר בדפוס פאול קור, במזרח התעשייתי של העיר.</p>
			<div id="page24" role="doc-pagebreak" aria-label="24" epub:type="pagebreak" />
		</div>
	

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 80.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות