למות

המוות אינו כישלון שיש להדחיק, אלא מורה דרך לחיים מלאים יותר.
הספר הזה אינו ספר. הוא הזמנה. הזמנה להביט אל המוות בעיניים פקוחות. להכיר נרטיב שונה מזה שהחברה המערבית מציעה לנו. לבחון את האפשרות שההתמודדות עם הפחד מפני המוות חושפת פחדים עמוקים יותר מפני החיים עצמם, ודווקא קבלת הזמניות והחד־פעמיות של קיומנו היא שמאפשרת לנו לחיות בנוכחות אמיתית.
הספר הזה הוא גם הזמנה לשיח. במקום להדחיק את הזקנה והמחלה ולהרחיקן אל שולי החברה, המחברת מציעה לנו דרך לפתוח שיח הכרחי עם עצמנו, שיכול לשחרר אותנו מחרטות, מכעס ומבדידות, ולאפשר לנו להגיע לסוף חיינו בשלווה רבה יותר.
זהו ספר לכל מי שמחפש משמעות, נוכחות ובעיקר אומץ כדי להתמודד עם השאלות החשובות ביותר בחיים.
שרית אופק היא עובדת סוציאלית, יוצרת שותפה של הפודקאסט ”סוף הדרך”. למות מתבסס על עבודתה עם חולים סופניים ועל מסעה האישי בליווי אביה במחלתו ובמותו.
שם: למות
מחבר/ת: שרית אופק
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 013372816

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-perek">למה מוות</h1>
			<p class="text-no-hazacha">בשנת 2006 מת אבי. מותו היה חסד שלא כולם זוכים לו. זה היה מוות שיש בו הכרה, קרבה ומגע, מוות שבו כל הנוכחים עצובים, אוהבים וכואבים, אבל לא מנסים להעמיד פנים. מוות שבו יכולנו — המשפחה, החברים — לאחוז ידיים וללוות את נשימותיו האחרונות בדמעות ובמילים רכות.</p>
			<p class="text">מוות טוב הוא מוות שאנו מכירים בקיומו, שאנו יודעים שהוא מתרחש כאן ועכשיו, כזה המאפשר לנו לבטא את תחושותינו, מחשבותינו ורגשותינו. זהו מוות המאפשר לנו להיות נזקקים, לבקש עזרה, להרפות אחיזה ממה שכבר אינו חשוב. להיות קרובים לאהובינו, לעצמנו. מוות טוב הוא מוות שיש בו, לצד הכאב ושיברון הלב, גם אהבה והודיה ליקרים לנו, לחיינו, לחיים בכלל.</p>
			<p class="text">כאשר עדים לסבל ולפחד הנורא שחווים רוב האנשים שנפרדים מהחיים, מבינים עד כמה עמוקה הבעיה באופן שבו החברה המערבית מתייחסת אל המוות. אנחנו דוחים את המוות, מכחישים את קיומו, חרדים מפניו, וכאשר הוא מגיע אין לנו כלים להתמודד איתו. מעולם לא שוחחו איתנו על מוות, ובוודאי לא גילו לנו עד כמה חשוב להכיר אותו. מעולם אף לא שוחחנו עם עצמנו על מוות, אז איך מתחילים עכשיו למצוא לזה מילים? </p>
			<p class="text">מרבית האנשים כלל לא עוצרים לחשוב על מותם, וגם לא משתנים בעקבות גילוי מחלה או בעקבות קרבה למוות. על רובנו לא נוחתות הארות ותובנות פתע. מה שניחת עלינו פתאום בעוצמה הם רגשות של חרדה, כעס, עצב עמוק, ריקנות. רק מעטים מצליחים לעמוד באומץ מול הסופיות שלהם ולהבין דבר מה עמוק על החיים, לתת למוות מקום בשיח, בפרידה הנמשכת והקשה מן החיים.</p>
			<p class="text">לפני כמה שנים, בקבוצת שיח על מוות, אמרה לי אישה צעירה: "כולם מדברים על כך שחרדת מוות יושבת בבסיס הכול, אבל אני לא מרגישה שאצלי זה כך. אני לא פוחדת מהמוות שלי, אחרי הכול אני אהיה מתה וזהו. מה שכן, אמרתי להורים שלי שאני מעדיפה למות לפניהם מאשר שהם ימותו לפניי, כי עם זה לא אוכל לחיות." </p>
			<p class="text">הדברים הללו מייצגים את העמדה הרווחת אל מול המוות. המחשבה על אובדן אדם אהוב מפחידה יותר מאשר המחשבה לאבד את עצמנו. רובנו כמעט שלא חושבים על מותנו. אנחנו עשויים להצטער לנוכח המחשבה שניאלץ למות יום אחד ולגרום בכך סבל לקרובינו. אנחנו מסוגלים לומר שאיננו רוצים למות. לרוב נפטור זאת בקלישאה כזו או אחרת: אלה החיים, כולם מתים בסוף. בכל מקרה אין מה לעשות, נחצה את הגשר כשנגיע אליו.</p>
			<p class="text">מה באמת יקרה כשנגיע אליו?</p>
			<p class="text">למות.</p>
			<p class="text">פועל אחד קצר. שתי הברות.</p>
			<p class="text">פעימת לב אחרונה, ואחריה — דממה.</p>
			<p class="text">הרגע הזה, האחרון ביותר. את חיה ואז מתה. כך.</p>
			<p class="text">כשאנחנו מדמיינים כך את המוות, אכן אין סיבה לפחד. אנחנו לא חושבים על הרגע שקדם לרגע המוות. ועל זה שלפניו. אנחנו לא רוצים לחשוב על הדרך שבה נמות. רובנו מעדיפים להימנע ממחשבות כאלה, שהן ממילא בגדר ניחוש. אם נידחק לפינה, נעדיף לחשוב על מותנו כעל פעולה חטופה, מיידית — התקף לב, שבץ, מיתת נשיקה. כל עוד לא ידוע לנו אחרת, אנו נוטים לאמץ לעצמנו מוות פתאומי, כזה שבא ולא מותיר לנו זמן להבין שהגיע. ללכת מן העולם בבלי דעת, בלי להספיק לפחד. לטיפה של מלאך, ודי. כשהמוות מגיע הוא נתפס לפיכך כבגידה, כאילו הוליכו אותנו שולל להאמין שנמות בשיבה מופלגת, בבריאות טובה, בצלילות ובתפקוד מלא, במיטה שלנו, מתוך שינה, בלי שנדע כלל שזה קרה. </p>
			<p class="text">זה כמובן לא יהיה המקרה עבור רובנו. מוות מהיר מהתקף לב ושבץ מוחי יהיה מנת חלקם של פחות מעשרים אחוז מאיתנו. חצי משמונים האחוזים הנותרים ימות מסרטן, והאחרים — מכל השאר, בעיקר סוכרת ותאונות דרכים. לאחרונה ראיתי פרסומות המבקשות מן הציבור לשים לב לתסמינים של אלח דם (ספסיס); מתברר כי בשנים האחרונות זוהי סיבת מוות מרכזית בישראל. גם התאבדות היא סיבת מוות משמעותית, ויש רצח, מלחמות ותאונות וגם כמה אפשרויות סבירות פחות, אבל לא פחות מפחידות. אפשר אולי להתנחם בעובדה שתוחלת החיים עולה ולכן סיבות המוות ה"טבעי" מתרבות, אבל משמעות הדבר היא שבחברה המערבית אנשים רבים מאי פעם יגיעו לגיל שיבה, כלומר יחוו ירידה מתמדת בתפקודי הגוף והנפש, ובסופו של דבר כנראה יזדקקו לעזרה סיעודית עד מותם ממחלה או מתשישות. זה כך כבר היום. הרחקה של המוות אל מעבר לאופק הנראה לעין לא מכחידה את עובדת היותו שם.</p>
			<p class="text">עבור רובנו המכריע, הרגעים שלפני הרגע ההוא, האחרון ביותר, יהיו רגעים שבהם נדע שאנו עומדים למות, לעיתים לזמן קצר מאוד ולעיתים במשך שנים. לא תמיד הידיעה רצופה וברורה, אבל יגיע הזמן שבו נבין, ולו להרף עין, שאנחנו עוזבים בלית ברירה את הגוף הזה, את החיים האלה ואת כל מי ומה שאהבנו. מה נרגיש לגבי החיים שלנו אז? מה נדע על עצמנו?</p>
			<p class="text">כשאנחנו מתעלמים מעובדת מותנו ופוטרים אותה כדבר שפשוט יקרה לנו יום אחד, אנחנו למעשה מכחישים את המשמעות העמוקה של מה שעומד לקרות ושל מה שמתרחש כבר כעת. אנחנו מונעים מעצמנו שיברון לב, אבל גם את ההזדמנות להכיר במלוא המשמעות של חיינו, דווקא לנוכח סופם הידוע מראש. אנחנו כורתים את ההכרה המזעזעת במותנו הוודאי, אבל יחד איתה נכרת עולם שלם של רגשות. אנחנו מעדיפים להכחיש, לצמצם ולאלחש את הרגשות הללו, כי אנחנו מאמינים שאין דרך לחוות אותם ולשרוד.</p>
			<p class="text">אין דבר מאיים יותר מלהישיר מבט לפחד הזה. אבל כאשר אנחנו בוחרים לעצום עיניים — אנחנו עוצמים עיניים לכול, גם לכל מה שמעבר לפחד, לחיים עצמם. הכרה עמוקה בנוכחות המוות בחיינו, כאן ועכשיו, יכולה לשנות את הפרספקטיבה שלנו על חיינו. זוהי הכרה כואבת, אך היא רבת־משמעות עבורנו, אם ברצוננו לחיות ולא רק להתקיים. היא אינה מבטלת את הסבל ולא מפוגגת את כל הפחדים בבת אחת, אך היא יכולה לשנות את האופן שבו אנו מתייחסים אליהם. במקום להשקיע מאמצים בהימנעות חסרת תוחלת מהפחד ומהסבל, הם עצמם הופכים מושא להתבוננות מעמיקה, לחקירה וללמידה. מפחד המוות אנחנו יכולים ללמוד שלחיות באופן מלא מפחיד לעיתים לא פחות מהמחשבה על מותנו, שלרוב נבחר להימנע מהתמודדות עם כאב במחיר של הקהיית הלב, ושאנחנו לא כואבים את מותנו רק בגלל אובדן החיים, אלא בעיקר מפני שאנו מבועתים לנוכח האפשרות שנמות בלי שחיינו באמת. </p>
			<p class="text">האחות הסיעודית האוסטרלית ברוני וור (<span class="english">Bronnie Ware</span>), מתארת בספרה את חמש החרטות הנפוצות ביותר של אנשים על ערש דווי. הנפוצה שבהן, מתברר, היא החרטה על שלא היו נאמנים לעצמם ולא חיו את החיים שחלמו שיהיו להם. כשמתעלמים מהמוות אפשר תמיד לדחות למחר את מה שלא עשינו היום. עד שהמחר לא מגיע, ולא נותר אלא להתחרט, להצטער ולהתייסר.</p>
			<p class="text">אבל איך עושים את זה? איך מתחילים לדבר עם עצמנו על מוות? איך צועדים אל תוך שטח בלתי מוכר, שורץ פחדים ומוצף אימה? לאט־לאט. בדרך, התמונה קצת משתנה: ככל שהמוות נוכח, כך הדחף לחיות מתעצם. ככל שההווה שלנו נטען במשמעות, הוא תופס נפח גדול יותר בתודעתנו על חשבון הפחד מן העתיד הלא נודע. באופן פרדוקסלי, ככל שנרשה לעצמנו להרגיש את הפחד העמוק שלנו מן המוות, כך נרגיש פחות מוות בחיינו. כשמכירים לעומק בסופיות חיינו, מכירים גם בערכם העצום כאן ועכשיו. יש יותר סיבות להתאמץ ולהתגבר על המכשולים שאנו מערימים על עצמנו בדרך, ויש הרבה פחות סיבות לחוש חרטה באותם רגעים על הסף, לפני הרגע ההוא, האחרון.</p>
			<p class="text">עד הרגע האחרון של צלילותנו, יש לנו אפשרות בחירה. אפשר לשנות את נקודת המבט שהורגלנו אליה בתרבות הכחשת המוות שלנו. אפשר לתפוס את מותנו כחשוב ורב־השפעה על המשך החיים אחרינו.</p>
			<p class="text">יש לכך חשיבות עצומה, מפני שאנו לא חיים לבד ולא מתים לבד. מותנו נשאר אחרינו. אנו מורישים אותו. לדרך שבה נבחר למות יש כוח לרומם ולהשפיל, להעניק לנותרים אחרינו השראה לחיים או להעמיק את בור ההיעדר והניתוק.</p>
			<p class="text">אני עושה כמיטב יכולתי להזכיר את המוות לעצמי ולכל מי שרק מוכן לשמוע. אם זוכרים את המוות, בכל יום ויום, החיים משתנים. סדר העדיפויות משתנה. החיים הופכים להיות כאן ועכשיו, ולא בעוד חמש שנים, או כשהילדים יגדלו או כשנצא לגמלאות גדל הרצון לחיות טוב, בשמחה, כי לאף אחד לא מובטח המחר. גדלה ההכרה בכל מה שיש לנו. גדל האומץ לעמוד מול פחדינו ולא לתת להם לשלוט בנו, כי מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות.</p>
		</div>
	

			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות