רחל רבין
רחל רבין הוא דיוקן אינטימי של אישה יוצאת דופן – אשת חינוך, מנהיגה, ממייסדות קיבוץ מנרה, מחלוצות דור תש״ח. קורות חייה משיקים לקורות המדינה ולאתגריה. הספר חושף גם את אישיותה הייחודית, התמודדותה עם משברים אישיים בין היתר אובדן אחיה יצחק רבין.

״מיה ולנטיין רוקמת סיפור שאיננו שיר הלל אלא עוסק בבני אדם, על הטוב והפחות טוב שבהם. היא מגוללת בעדינות אך ללא רתיעה סאגה על עולם משתנה, שהופך את הסמלים של אתמול לאגדה רחוקה של היום.״
מתוך ההקדמה מאת פרופ׳ אניטה שפירא

זהו ספר הביכורים של מיה ולנטיין, נכדתה של רחל.
שם: רחל רבין
מחבר/ת: מיה ולנטיין
שפה: עברית
תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
תת תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
הוצאה לאור: כרמל
מק״ט: 012250687
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					 
	
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit">העלייה למנרה</h2>
			<p class="fspace">כשאני נכנסת לחדר, סבתא מציעה לי כמה תפוחים וצנצנת דבש: "קחי. דבש זעתר, נורא מיוחד. אני כבר לא זוכרת מי נתן לי אבל יש לי מספיק דבש, קחי״. היום היא לא מבשלת, אופה, או אפילו קוצצת סלט. הדבש משמש רק להמתקת קפה שחור בחלב. </p>
			<p class="text">״אפרופו דבש, את יודעת, אני נורא נהניתי מהעבודה במכוורת. אני מוצאת עניין יוצא מן הכלל בארגון של הדבורים״. </p>
			<p class="text">סבתא יכולה להתחיל מייד לספר סיפור, עוד לפני שהלכתי לשירותים כשאני אחרי כמה שעות נהיגה. אני מתאפקת ומקשיבה, מוצאת עניין בזה שהיא מוצאת עניין.</p>
			<p class="text">״הדבורים הפועלות מאורגנות להפליא, כולן לוקחות חלק במפעל הכוורת בצורה שווה, ומבטיחות כך את קיומה. למעט המלכה, שהיא אחת, ותפקידה אינו מוטל בספק״.</p>
			<p class="text">כשסבתא הייתה נערה ולמדה בתיכון חקלאי בגבעת השלושה ע״ש רוזה כהן, היא התאהבה בעבודה במכוורת. כשלמותניה הצרים מכנסי עבודה ועל שערה הכהה רשת מגן, היא הייתה מעשנת את הכוורת. סבתא הסבירה לי ש"לעשן את הכוורת" זו פעולה שבה מחדירים עשן לתוך הכוורת באמצעות מכשיר מיוחד, כדי שהדבורים יברחו. אחרי העישון הייתה מוציאה מתוך הכוורת את חלות הדבש והולכת איתן למכון הרדייה, כשמסביבה מתעופפות מאות דבורים. ״מרוב עקיצות בידיים כבר לא הרגשתי אותן״, סיפרה לי. בגבעת השלושה היו הדבורים מאביקות פרדסי הדרים, והדבש שנרקח במכון הרדייה היה בצבע צהבהב־בהיר.</p>
			<p class="text">אחרי שסיימה את לימודיה בתיכון החקלאי עלתה עם בני הגרעין שלה, גרעין "תל־חי", להכשרה בכפר גלעדי. בהכשרה לומדים ומתאמנים בחיי קיבוץ, מקימים ועדות שונות ועובדים בענפים חקלאיים, עד שהגרעין מקבל קיבוץ יעד. סבתא שמחה להמשיך בענף המכוורת וצוּותה לעבודה עם אחת מנשות "השומר" הוותיקות, טובה פורטוגלי. כשסבתא נזכרת בטובה פורטוגלי, העיניים שלה דוחפות לצדדים את כל שכבות הקמטים שחובקות אותן: ״אני לא יכולה לתאר לך את כל הדמות הזאת!״. בכל זאת היא מתארת לי אותה, איך היא הייתה מספרת לה סיפורים על ההגנה העברית של שנות העשרים והשלושים בגליל, במטפחת לבנה־לבנה וסינר לבן־לבן, צחורים ומגוהצים. </p>
			<p class="text">בניגוד למכון הרדייה שבתיכון החקלאי, שהיה צריף רעוע, המכון בכפר גלעדי היה בית אבנים בעל דלת כפולה, שמטרתה למנוע מדבורים להסתנן פנימה יחד עם חלות הדבש. סבתא למדה מטובה פורטוגלי להיכנס בדלת הראשונה, להסיר מחלת הדבש את הדבורים שנותרו דבוקות אליה, ורק אז לעבור בדלת השנייה. כך לא היה בלגן של דבורים מתעופפות מסביבה והיא לא סבלה מעקיצות בידיה. הסדר והשיטתיות של מכון הרדייה, תחת פיקודה של טובה פורטוגלי, היו מנוגדים לכאוטיות של מכון הרדייה בתיכון החקלאי. אפילו הדבש בכפר גלעדי היה שונה. טובה פורטוגלי הסבירה לסבתא שכאן הדבורים מאביקות את האיקליפטוסים ולא את פרדסי ההדרים, ודבש האיקליפטוס ירקרק מעט וטעמו מריר. בסיום הסיפור הקמטים של סבתא חוזרים להקיף את העיניים ולהכביד על העפעפיים, ואני חושבת לעצמי שסבתא זקנה יותר מכפי שטובה פורטוגלי הייתה אי פעם.</p>
			<p class="text">סבתא היא דמות מתוקה ומלכותית. כל מי שמכיר אותה, אפילו רק מריאיון בעיתון או בטלוויזיה, מחייך בחיבה לצליל שמה ואומר משהו נוסטלגי כלפי הדור ההוא. נדמה לפעמים כאילו כל תוצר עמלה של רחל רבין הוא דבש הדרים מתוק. היה לי קשה לאתר את המרירות, את העוקץ, אבל כשמצאתי אותו בה אהבתי את הטעם האיקליפטוסי גם כן, לפעמים אף יותר מהזהב המתוק שניגר כלפי חוץ.</p>
			<p class="text">כשאני הולכת עם סבתא שלובת זרוע ברחוב או באירוע, אני צריכה להתאזר בהמון סבלנות — כל דקה עוצר אותה אדם שדמעות התרגשות בעיניו, לוחץ את ידה, מגולל בפניה סיפור על מקום מפגשם, על כמה הייתה משמעותית עבורו במשרד החינוך או בבית הספר "הר וגיא" או בשיחה שערכה עם בית הספר ההוא או עם החיילים מהיחידה ההיא. ההליכה לצידה גם גוררת כמובן את הצגתי בפני כל האנשים — ״זאת הנכדה שלי מיה״, תוך כדי שהיא מחבקת אותי ולוחצת את כתפיי (מלמטה, היא נמוכה ממני בראש). שלא כמוני, לסבתא יש סבלנות אין־סופית לכל האנשים, לא משנה מה מוצאם, מינם או גילם. כששואלים את סבתא מה התחביבים שלה, היא עונה מייד ״אנשים״. כשאנשי חינוך פונים אליה לבקש עצה היא תמיד אומרת: ״לאהוב את הילדים״. גם העצה שלה לתפקידים אחרים תסתכם ב״לאהוב בני אדם״. </p>
			<p class="text">אחרי שאותו אדם שעצר אותנו ברחוב ימשיך בדרכו, סבתא תַּטה לכיווני את חיוכה ותתחיל לספר לי עליו. התיאור יתחיל תמיד ממקום מגוריו של האדם, לפעמים בעבר ובהווה — ״היא הייתה חברת קיבוץ מלכיה, היום גרה בפתח תקווה״ — כמרכיב החיוני ביותר להבנת זהותו של האדם, אישיותו ודרכיו. ״האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״, היא תגיד. כל חברה וחבר שלי שפגשו את סבתא נשאלו מייד ״מניין אתה?״ ו״מניין הוריך?״, שאלות שמשקלן שווה לשאלות ״מי אתה?״, ״איזה מין אדם אתה?״. </p>
			<p class="text">אם אני מנסה לנתח הייררכייה כלשהי בנתונים הגאוגרפיים, מובן שמשקי הקיבוץ המאוחד קרובים לליבה ביותר, אלה שהתיישבו בגבולות הארץ יותר מאלה שלא, ואלה מהגליל יותר מאלה שבדרום הארץ, אם כי קיבוצי עמק יזרעאל מקבלים נקודות בונוס. ישנו גם הבדל בין מי שהוא ״לשעבר״ לבין מי שנשאר באותו מקום כל חייו, על כל הסערות והמלחמות שארבו לו.</p>
			<p class="text">״אני אוהבת את הגליל. אני אוהבת את הירוק. ועכשיו, את יודעת, אחרי הגשם. הכול שטוף, נקי כזה. תראי, כשבאנו למנרה ההר היה קירח. לא תמיד הגליל היה ירוק כל כך. קטלב למשל. אני זוכרת שגיליתי את הקטלב הראשון״, היא סיפרה לי ועיניה נצצו מהתרגשות.</p>
			<p class="text">לסבתא יש שני סוגי כתב יד. כתב היד העגול והמסודר, שכל אות ואות בו בעלת נפח זהה. הוא שימש בעבר לכתיבת מכתבים, פתקים ומחברות, והיום בעיקר לתשבצים. הכתב האחר הוא של אותיות דפוס כפולות, שהיה מעטר בחגיגיות את השלטים על לוח המודעות בחדר האוכל, ואני מזהה אותו מברכות החג שלה. סבתא מוציאה ממדף בסלון תיקיית קרטון רזה, מאובקת מאוד, ומסירה את הגומייה השחוקה. בראש ערמת הניירות מונח דף השער, ועליו רשום באותיות הדפוס הכפולות:</p>
			<p class="letterinspace">התחדשות החורש במנרה</p>
			<p class="letterin">עבודה סמינריונית</p>
			<p class="letterin">תשכ״ב 1962</p>
			<p class="letterin">האוניברסיטה של תל־אביב</p>
			<p class="letterin">רחל רבין</p>
			<p class="letterin">מנרה</p>
			<p class="fspace">כשהיא ועוד חברה מכפר סֹאלד הלכו ללמוד כסטודנטיות שלא מן המניין ב"אוניברסיטה של תל־אביב", כפי שקראו לה בזמנו, היא כבר הייתה מורה ותיקה. הן נפגשו עם הפרופסור לביולוגיה והפרופסור לזואולוגיה כדי לבנות את תוכנית הלימודים שלהן, שכללה גם טיולים כמעט בכל שבוע עם כיתת השנה השלישית, שבה שמונה עשר התלמידים. הן לא חויבו בבחינות אבל הגישו דו״חות מעבדה, וסיכומי השיעור שלהן היו בכל זאת מבוקשים אצל התלמידים האחרים. רחל ביקשה לכתוב עבודה סמינריונית:</p>
			<p class="text">״אחד החבר׳ה אמר לי פעם, אתן לא עושות בחינות, אתן לא מקבלות תעודה, אז מה, אתן לומדות בשביל ללמוד?״</p>
			<p class="text">״מה ענית לו, סבתא?״ </p>
			<p class="text">״כן, אנחנו לומדות בשביל ללמוד!״</p>
			<p class="text">אני מתייחסת לעבודה הסמינריונית כאילו היא מפת מטמון, שבאמצעותה אוכל להתחקות אחרי הדרך שסבתא והחברים שלה עשו כשהם עלו על ההר והקימו את מנרה: ״סקר קצר זה מתכוון לתאר את ה'פלא׳ שהתרחש בעזרת האדם באזור מנרה במשך כמעט עשרים שנה, מאז ההתיישבות היהודית בשנת 1943 ועד עתה. הִנה כאן הייתה גבעה חשופה, טרשים ואבנים — ועתה מכוסה השטח בעצים, שיחים, מטפסים ופרחים״. </p>
			<p class="text">לא רק הפלא מעניין אותי, מעניינים אותי גם הקשיים של עשרים השנים הראשונות, הקוץ והדרדר, נחלת האדמה והאדם — בזיעת אפם הקימו קיבוץ אנושי ובזיעת אפם אכלו לחם. ההר היה באמת חשוף כולו, פה ושם עץ זית עתיק עמד רכון כישיש מול עמק החולה. בינואר 1943 עלו לקרקע, גרעין "תל־חי" (שבו הייתה רחל חברה) וגרעין "הגליליים". בשנתם הראשונה היה מספר חברי המשק תשעים ושלושה. רחל עוד לא הייתה בת שמונה עשרה. תמיד היא מתגאה בזה שהיא עצמה הייתה שם מהיום הראשון שבו עלו החברים להר, אם כי היום הראשון התקיים פעמיים — בפעם הראשונה היה הבוץ רב כל כך עד שהפּרדות עצרו באמצע הדרך, הסתובבו ושבו על עקבותיהן. החלוצים הצעירים נאלצו לרדת חזרה לכפר גלעדי, מוּבלים על ידי נושאות כליהם. אחיה הגדול, יצחק, התגרה תמיד ברחל כשאמר שהיה במנרה לפניה: הוא היה מפקד מחלקת פלמ״ח בכפר גלעדי, וכדי לעשות מטווחים ״חיפשנו חור, שהבריטים לא יגיעו״. אז הם באו למנרה.</p>
			<p class="text">במנרה קר, הרבה פעמים יורד שלג בחורף. הם עלו לשם כשהיו נערים. בהתחלה ישנו באוהלים ובמערה עתיקה. אני מתארת לי את הרוחות שורקות ומוסיפות ממד של אימה לאדמת הטרשים הקפואה. שרה, המבוגרת מרחל בחצי שנה, סיפרה לי שדווקא הפחד הגדול מהרוחות היה נטול מיסטיקה. השירותים היו בסך הכול בור ופרגוד פח, שבקלות היה נעקר ממקומו ומתעופף בזמן הכי פחות מתאים.</p>
			<p class="text">הם ניסו לשמור על מורל גבוה ועל חום הגוף. רקדו הורה, שרו שירים וסיפרו צ'יזבטים מסביב למדורה. איכשהו זה עזר להם. אני מסתכלת על המדידות בעבודה הסמינריונית של סבתא: הטמפרטורה הממוצעת היומית בינואר במנרה היא שבע מעלות צלזיוס.</p>
			<p class="text">בימים הראשונים הייתה רחל יושבת על הצוק עם חבריה, מתבוננים בנוף עוצר הנשימה. במזרח ביצות החולה, מעליהן רמת הגולן, ובקצה הצפוני של הרמה החרמון הלבן מזדקר באופק, כמו תוספת של קצפת על הנוף המרהיב. בגבם, למערב, נפרשת לבנון, גם היא חשופה כמו מנרה, וכפרים קטנטנים מפוזרים בה. בימים של ראות טובה נִגלה רסיס קטן מהים התיכון, פחות מארבעים קילומטרים מהם. כשהשמש שקעה לא עלו אורות של יישובים באף אחת מארבע רוחות השמיים. הרבה מהנערים מצאו זה את זו בחסות החשֵכה המוחלטת. הם היו בגיל הזה, ומגע חם היה יכול אולי להקל מעט על הקור ותחושת הבדידות. בשנתיים הראשונות לעלייה למנרה, יותר מרבע מן החברים נעשו הורים לשלושה עשר הילדים הראשונים של המשק. שאול, ממייסדי הקיבוץ, סיפר לי שהפתרון היצירתי שנמצא למגורים היה לשבץ שניים־שלושה זוגות יחד. לרחל לא היה חבר. היו לה מחזרים, כמה שאני יודעת עליהם ובטוח עוד כמה שלא, אבל היא לא נענתה לאף אחד. במקום זה היא התחממה באש האמונה, בתחושת היחד הקיבוצית של שייכות לפרויקט אדיר ממדים, הגשמת חזון — הקמת בית לעם היהודי בארצו.</p>
			<p class="text">בעיתון ״עלי מנרה״ הם כתבו על מלחמת העולם השנייה, שהשתוללה עדיין באותו זמן על אדמת אירופה, ושיבצו קטעים של ברנר ובילינסון לחיזוק רוחם. ״עלי מנרה״ הופץ בכמה עשרות עותקים. הוא לא נתפס כשולי אלא כחלק אקוטי מהמפעל הציוני השלם. מעל כותרת העיתון נכתב: "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, הקיבוץ המאוחד, קבוצת הנוער העובד במנרה". העיתון לא נראה כמו עיתון של היום: הוא הכיל בסך הכול כמה עמודי קולאז׳, קטעים של הוגים ציוניים, קריקטורות מחיי המשק, סיכומים של אספות החברים, ומכתב של שליח או של אחד החברים המגויסים לפלמ״ח. חצי מהעיתון היה בכתב יד, וחציו גזירי פסקאות שהודפסו במכונת כתיבה.</p>
			<p class="text">מעמד הנחת אבן הפינה לבית הראשון במנרה מסמן את סיום השנה הראשונה, שבה לא היה בניין מאבן במנרה — רק אוהלים, מערה וצריף פח. הנערים ניסחו מגילה ברוח התקופה, שהוטמנה לתוך אבן הפינה:</p>
			<p class="letterinspace">ביום כ״ט תשרי תש״ד, בשנה הראשונה לשבתנו במקום הזה, ירינו את אבן הפינה לביתנו הראשון במנרה. מלחמה איומה משתוללת בעולם זה ארבע שנים. עמנו, המון בית ישראל, הולך ונשמד, הולך וכלה בארצות שנכבשו על ידי הצורר. בימים אלה הנחנו יסוד לביתנו על ראש ההר הזה, אשר אליו עלִינו ליישבו, להפרותו, לגאולו משממתו. פתוח לרוחות השמיים יקום ביתנו; סופה תסעירנו, אך לא תטלטלהו, כי חזק יכון. על הרים ועמקים ישקיף ביתנו, אלי ים יצפה, לקבל פני גאולים, כי בשבילם נבנה, כי להם הוא. עלי גבולות ניצב ביתנו להרחיב, להגדיל את המעט אשר רכשנו בארץ הזאת. </p>
			<p class="fspace">למעמד ההיסטורי הזה הגיעו בכירים ביישוב כדי לחזק את ידי הצעירים בתחושת חיוניות לעם היהודי כולו. בארכיון מנרה מצאתי כמה תמונות מהאירוע, המתעדות את הרצינות התהומית שליוותה אותו — כמה גברים בחליפות ומגבעות כהות על ראש הר טרשים חסר צל, ואני מדמיינת מתחת למקטורן עיגולי זיעה גדולים. </p>
			<p class="text">היו גם מבוגרים אחרים, דוגמת מנהל קק״ל יוסף ויץ, שאמר שבכל העולם יושבי ההרים הם עניים, וכך גם תהיה מנרה. לעמדה הפסימית הזו הצטרפו עופות השמיים. על גבעת מנרה הטרשית לא נשמעו אז ציוצי ציפורים, רק בצוק היה אפשר להבחין בדורסים הגדולים, חגים בטפרים מעוקלים ובעיני ציידים. בעבודה הסמינריונית ציינה רחל את העיט, הדיה, העקב והרחם.</p>
			<p class="text">בהתחלה לא צמח כלום — במשך שנים כרתו הבריטים את העצים המעטים שצמחו על ההר כדי להכין מהם אדנים למסילת הרכבת שנבנתה לביירות. גם עדרי העיזים של הערבים, שרעו על ההר, לא הותירו לחורש הטבעי סיכוי להתפתח. רחל ציינה את קשיי ההתאוששות של החורש הטבעי ואת כפר הונין, הכפר הקרוב ביותר למנרה, ששכן על הרכס מצפון במרחק שלושה קילומטרים. בכל בוקר צפתה רחל בשיירת נשים הסוחבות על ראשיהן סבכי קידה שעירה וסירה קוצנית, שאותם עקרו לצורך הסקה. ההר נשאר עירום ולא צימח כלום.</p>
			<p class="text">העבודה המרכזית שבה עסקו הנערים הייתה סיקול אבנים — לפנות את האבנים מהשטחים של מנרה שהיו מיועדים לחקלאות כדי שיהיה אפשר לחרוש אותם. האבנים שפונו משטחי המטע והכרם סותתו, ומהן בנו את הטרסות במשק. שרה סיפרה לי שכולם עבדו יחד, גברים ונשים. היא תמיד קינאה ברחל, שהייתה יכולה להניח ראש על אחת האבנים ולישון בהפסקות הקצרות. כישרון זה היה ידוע אצל האחים לבית רבין. בילדותם, בבית הקטן בתל אביב, ישנו בכל מקום ובכל מצב, אפילו כשנערכו האספות הקולניות של אביהם נחמיה וחברי האגודה שלו. הסתדרות העובדים הייתה בתחילת דרכה, גדולה מרחל רק בשנה אחת, וחוקי העבודה הסוציאליים היו נקבעים בתוך המון ויכוחים ודרישות של אגודות הפועלים השונות. נחמיה היה מארח את האספות של אגודת פועלי המתכת בביתם. עשרות פועלים היו עומדים בחוץ ומצטופפים בפנים, מתחלפים מי בפנים ומי בחוץ בהתאם לנושאים השונים שעלו לסדר היום, וכולם צועקים בלהט. בוקר אחד, אחרי אספה, שאלה השכנה את רחל בת השמונה: ״מה קרה אצלכם אתמול בערב?״</p>
			<p class="text">רחל ענתה מופתעת: ״למה את שואלת? מה קרה אתמול?״</p>
			<p class="text">״לא ישנת בבית? היה רעש נורא, בלגן וצעקות״, ענתה השכנה. </p>
			<p class="text">״זה העניין״, ענתה רחל, ״ישנתי״.</p>
			<p class="text">את הבית החד־קומתי חלקו עם גברת דיסלר, שגרה בדירה השנייה. אליה הגיעו יצחק ורחל אחרי הלימודים בבית החינוך, ושם שהו עד שנחמיה חזר מעבודתו בחברת החשמל. רוזה אימם הגיעה לרוב מאוחר מאוד. ככלל, נחמיה היה המטפל המרכזי בילדים, היה מכין להם אוכל ונמצא איתם בבית. כל ערב כשהתגלח הייתה רחל יושבת על אדן האמבטיה ומספרת לו על מה שקרה באותו יום. יצחק ורחל חלקו את מטלות הבית, את הניקיון ושטיפת הכלים, שיצחק שנא. הכביסה וקיפולה היו באחריות נחמיה.</p>
			<p class="text">תחת הפרק ״רוחות״ בעבודה הסמינריונית שלה, רחל מדווחת שבהרי נפתלי נמדדו רוחות בַּתדירות הרבה ובעוצמה הגדולה ביותר בארץ. אפשר לראות את האורנים בעלי צורת ״דגל״ — ענפיהם פונים מזרחה בלבד, עם כיוון הרוחות הקבוע. הרבה מהקשיים החקלאיים קשורים ברוח. בגידולי המטע לדוגמה, שורת עצי הפרי הקרובה לשוברי הרוחות מאופיינת בעצים גדולים ומלאים פרי, לעומת אלה שבשורות הרחוקות מהם. דוגמה נוספת היא שהרוח השרבית בקיץ מביאה את הצמחים החד־שנתיים לידי כמישה. יש למנרה מאפיינים חברתיים ייחודיים בשל הרוח. רחל ניתחה את זה כך: ״אין פה את התרבות הזו של ישיבה בחוץ, אין פה את הדשא, מה שאני קוראת לו 'תרבות הדשא׳. התרבות הקיבוצית של ה'פתוח' לא קיימת במנרה. הרוח היא גורם משפיע. זה כאילו דבר טכני אבל מאוד משפיע״. סתירה זו, בין התיאור הזה לבין הרומנטיזציה של הקיבוץ בשיר "אגדת דשא", כמעט כואבת. גם שרה אמרה לי: ״זה התנאים של מנרה, שאפשר להיות רק בבית. גם בקיץ אי אפשר לשבת בחוץ על הדשא. תמיד רק בבית״. מנרה הייתה אבן שואבת לאנשים יחידים, אינדיבידואליסטים שביקשו להגשים חיי חלוצים בלי הגרעין שלהם, או נוודים צעירים שחיפשו להגיע הכי רחוק ומצאו את מנרה. הרוח היא אחת הסיבות לכך, ואופי הרוח הנושבת קשה, מצוקי, מסתגף ומלא אהבה לטבע.</p>
			<p class="text">לבד מסיקול אבנים היה לרחל תפקיד נוסף, תפקיד סודי. היא מספרת לי שקיבלה תפקיד זה עוד לפני העלייה להר, כשגרעין "תל־חי" היה בהכשרה בכפר גלעדי. החבר מאירק'ה אוסישקין פנה אליה ב"שושו", שתמלא תפקיד בהגנה. הוא היה מוותיקי "השומר", חלוץ העלייה השנייה, והצעתו פגשה נערה מלאת מוטיבציה, שהיום היו אולי קוראים לה בצחוק "מורעלת". שוחחתי עם שאול, מאחרוני דור המייסדים של מנרה, והוא אמר לי שרחל התבלטה מההתחלה, שתמיד עשתה קצת יותר מהשאר, הייתה תמיד יותר מ"בסדר". כשסיפר לי את זה הייתה טינה מסוימת בקולו, כאילו כל ה"בסדר" שלה הדגיש עד כמה כל השאר לא, או לכל הפחות לא כמוה. שרה, לעומת זאת, לא זקפה זאת לחובתה של רחל, ושמחה כנראה שיש איזו דמות אישה אחראית שתִראה לליבה ותושיט לה יד. שרה שובצה לאוהל שבו ארבעה גברים, והיא ברחה משם לישון בצריף הפח על דרגש המרפאה. רחל מצאה אותה שם, הקשיבה לבכייה והזמינה אותה לישון איתה בחדרה, שהיה גם כן בצריף הפח — חדר קטנטן מלא מדפי בגדים, שעורר קנאה ומורת רוח אצל חלק מהחברים בסגנון ״למה רחל מקבלת צריף ואני צריך לחיות באוהל!״.</p>
			<p class="text">כשהכניסה רחל את שרה לחדר היא הייתה צריכה לשתף אותה בסוד: הרדיו הזה, שעמד עם האנטנה המחוברת אליו, לא היה רדיו רגיל. הוא היה רק הסוואה למכשיר טכנולוגי בלתי־לגלי שנקרא אלחוט, ובאמצעותו הייתה רחל בקשר עם ההגנה. רחל עברה קורס אינטנסיבי שבו למדה את אומנות קוד המורס. היא החביאה בקיר הצריף את מצבר הטרקטור שסיפק לאלחוט חשמל, וכמה פעמים ביום, בשעות מוסכמות, קיבלה הודעות ממטה ההגנה ושלחה תמונת מצב. חוץ משרה, החברים האחרים לא ידעו את הסוד וחשבו שרחל מתפנקת בצריף כשהשאר באוהלים; אבל, כפי שאמר שאול, בסוף התחוור לכולם שרחל יותר מ"בסדר".</p>
			<p class="text">כשרחל עברה את קורס האלחוט היה יצחק בקורס מדריכים בג'וערה, וחבר'ה מהפלמ״ח שנדדו בין הבסיסים העבירו פתקים בין האחים. רחל כתבה בצורה אינטימית יותר מיצחק, שכתב לה פתקים בנוסח יבש, לפעמים ממַספּר את שני המשפטים הקצרים בפתק. היה זה בכל זאת ביטוי לקִרבה ביניהם, כיוון שתקשורת תכופה דרך פתקים התקיימה רק ביחסים אישיים.</p>
			<p class="text">סבתא אוהבת לספר על פעם אחת שבה הגיע יצחק לבקר אותה בתיכון החקלאי בגבעת השלושה, שהוא עצמו למד בו עד שעבר לבית הספר "כדורי". הוא היה עדיין תלמיד כשהגיע לבקר, ורחל לא ידעה שכבר גויס לפלמ"ח. הוא נעל נעלי קרפ, כמו נעלי הצבא הבריטיות, ולא את הנעליים השחורות הגבוהות שהיה נועל תמיד. רחל מייד שמה לב, ושאלה אותו: "מה זה הנעליים האלה?״. הוא השיב לה ברצינות תהומית, להפתעתה: ״פלשתי ללבנון״.</p>
			<p class="text">זו הייתה אחת הפעולות המבצעיות הראשונות של הפלמ״ח, בשנת 1941. מטרתה הייתה לתמוך בפלישה של הבריטים ללבנון וכך למנוע את השתלטותה המוחלטת של גרמניה הנאצית על לבנון, שהייתה תחת משטר וישי. זאת הייתה הפעולה המבצעית הראשונה שיצחק השתתף בה, ורחל, שהעריצה אותו תמיד, התרגשה עד מאוד. למוחרת האזינו רחל וחבריה, כבכל יום בגבעת השלושה, ל"קול המרי העברי". שם סיפרו על הפעולה המוצלחת שביצע הפלמ״ח בלבנון. במבצע זה איבד משה דיין את עינו. בזמן שידורי הרדיו רחל לא ידעה את נפשה מרוב גאווה ורצתה לצעוק ״זה אח שלי!״, אבל הוא השביע אותה שלא תספר. </p>
			<p class="text">רחל גויסה לתפקיד מבצעי נוסף, שהיה לא פחות חיוני מהראשון, אם כי בניגוד לאלחוטאות לא היה סודי: היא נתבקשה להיות האחות של מנרה. </p>
			<p class="text">מנרה הייתה די מבודדת על ההר: צפונית לה הכפר הערבי הונין; מדרום, במרחק גדול, סאסא; במזרח צוק; ובמערב הכפרים הלבנוניים. יחסי השכנות היו חמים, ואל הרופא היו מגיעים לא רק החולים והפצועים ממנרה אלא גם מהונין ומלבנון. באותה תקופה היה הרופא מכפר גלעדי, ד״ר לב־אל, עולה אחת לשבוע על סוס, רוכב למנרה ומטפל בחולים ובפצועים. לכן היה צורך גדול שתוכשר אחות במנרה, שתגיש עזרה ראשונה ביתר ימי השבוע. רחל עברה תוכנית הכשרה מזורזת: קורס מד״א בצפת, עשרה ימים ב"חדר מקרה אסון" (מה שאנחנו קוראים לו היום "מיון") בהדסה בתל אביב, ולבסוף שהות במרפאה של ד״ר לב־אל בכפר גלעדי. בתום שבוע במרפאה הודיע ד״ר לב־אל לרחל שההכשרה הסתיימה והגיע הזמן שתעלה למנרה. רחל הייתה המומה ושאלה את הרופא איך תוכל למלא את תפקידה כשיש לה עוד כל כך הרבה ללמוד? הוא אמר: ״את עכשיו במצב שיש לך אינטואיציה ויש לך ביטחון. את עוד לא יודעת כמה שאת לא יודעת. אם תדעי עוד קצת, את תאבדי את הביטחון שלך. עכשיו זה הזמן!״.</p>
			<p class="text">שני תפקידיה של רחל, אלחוטאית ואחות, היו רק החלקים המוגדרים יותר בחיים שדרשו גישה חלוצית, יכולת אלתור והסתפקות במועט. לא הייתה משימה, פשוטה ככל שתהיה, שלא דרשה מידה של עוז רוח. אפילו תורנות המטבח הייתה אתגר — הנפט נגמר או שהפתילייה נסתמה באמצע הבישול, או שהלחם מכפר גלעדי הגיע רטוב כי ירד גשם. רחל וחבריה נדרשו לאלתר פתרונות, ולעיתים גם להישאר רעבים.</p>
			<p class="text">מכל בעיות היום־יום, בעיית המים הייתה הבוערת ביותר. בהתחלה לא היו תשתיות מים במנרה. בחורף היו אוספים מים בבורות, וכדי להתקלח היה צריך לקחת מעט מים ולחמם על פתילייה. את המים מזגו לתוך משפך שבקצהו מסננת גסה, ואחר כך היה צריך למהר ולעמוד מתחתיה לפני שייגמרו. שאול היה יוצא פעמיים בשבוע בעגלה רתומה לשתי פּרדות כדי להביא מים. הם ירדו בדרך תלולה מאוד לכפר ערבי לבנוני, מתחת למשגב עם. בירידה היה קשה לרסן את הפרדות, ובעלייה היו חייבים שני עגלונים — אחד שיחזיק במושכות וידרבן את הפרדות, ואחר שיניח אבן מתחת לגלגל העגלה מייד כשהפרדות עוצרות, אחרת היו כולם מידרדרים ומתהפכים. נוסף על היותו עגלון המים של מנרה היה שאול גם הרפתן והסריח יותר מהאחרים, ולכן הקצו לו אספקת מים גדולה יותר מהשאר; אבל כל חבר וחברה התקלחו פעם בשבוע ויהי מה. רחל סיפרה שהיה צריך לרדת לכפר גלעדי ברגל כדי להתקלח במקלחת אמיתית, עם מים חמים: ״שעתיים הליכה. כשחזרנו כבר שכחנו שהתקלחנו. היה לנו חבר פיוטי שאמר 'הגיעו מים עד נפש ואין במה להתקלח'״.</p>
			<p class="text">רק בשנת 1952 חיברו את מנרה לצינור מים. עד אז גם את התינוקות והילדים לא בדיוק קילחו אלא ניגבו במים מגיגית פח שחיממו על הפתילייה, כל הילדים באותם המים. הבתים הראשונים נבנו בלי בית שימוש, ובמקומו חפרו בור מרכזי. סבתא מספרת: ״זה היה פחד אלוהים שלא ליפול פנימה. והריח…״. כשהבור התמלא סתמו אותו ופתחו בור חדש.</p>
			<p class="text">כשהגיעו למנרה תכננו החלוצים משק חקלאי ובדקו מה גידלו התושבים באזור לפניהם. בעבודה הסמינריונית של רחל כתוב שכנראה ההתיישבות הראשונה במקום הייתה בתקופת האבן, כי נמצאו באזור כלי צור פשוטים. הם מצאו גת עתיקה מלפני אלף שנה או יותר לדריכת ענבים, גדולה דיה כדי להניח שהיו כרמים רבים בסביבה ושהענבים עובדו ליין. מהתקופה הערבית הקדומה נמצאו חרסים רבים, בורות לאגירת מי גשמים ושרידי מטעי עצי פרי. כל אלה נתנו לחלוצים סיבה להאמין שאפשר להקים יישוב חקלאי משגשג על ההר.</p>
			<p class="text">בשנים הראשונות במנרה לא היו מספיק מים, אוכל ועבודה. בשנה הראשונה רק חמישה עשר חברים היו יכולים לחיות על ההר; היתר עבדו בשדות, במטעים ובכרמים של יישובים אחרים. כמה נסעו עד סדום כדי לעבוד במחצבות. במנרה ניסו סוגים שונים של חקלאות. לא היה תקדים ביישוב העברי לחקלאות בתנאי ההר, והאמינו שהטל והאקלים, הקריר יחסית לאזורים אחרים בארץ, יספיקו. הם עיבדו את האדמה, זרעו שבעה זני חיטה, שבעה זני שעורה ושבעה סוגי קטניות, שתלו כרמי ענבים ונטעו תפוחים ואפרסקים. הם רעו צאן, הקימו לול, מכוורת, רפת, שְפָנִייה לאספקת בשר, מאפייה, נגרייה ומסגרייה, וכל זה בשלוש השנים הראשונות להתיישבותם. גם גינת ירק קמה, כאמצעי להזין קודם כול את חברי המשק. זוג חברים היה עובר בגינת הירק עם עגלה רתומה לחמור שעליה חבית מים, וכדי לחסוך בהשקיה טפטפו ישירות על כל שתיל מעט מים מצינור החבית. היום שבו הבשילו העגבניות הראשונות היה גם יום העלייה לקרקע של מושב רמות נפתלי, וחברי מנרה העניקו לשכניהם החדשים מתנה — את ביכורי עגבניותיהם האדומות. אך מאז לא גדלה עגבנייה במנרה.</p>
			<p class="text">אני עוברת על טבלה מארכיון הקיבוץ, "מידע על מנרה לאורך השנים 1960-1943", ונדהמת משפע הניסיונות של הנערים הצעירים, שלאיש מהם לא היה ניסיון מקצועי בחקלאות. יותר מזה, אני נדהמת מהכישלונות הרבים שהם נחלו, שמנוסחים שם בצורה לקונית: ״השפנייה — אכילת תערובת מקולקלת גורמת לנפילה בענף; הכפור פגע בתבואות החורף; יבול השחת נמוך; נשלחו 600 ליטר חלב לתנובה, בדרך נחמצו 200 ליטר״. בין השורות אני קוראת את הייאוש בכל ניסיון שכשל. אני רואה את החבר הממורמר שנקלע למחשבות קיומיות על מעשיו במקום הזה, שנועד לנפילה; איך הוא בולע את תחושת חוסר המסוגלות. אני רואה את החבֵרה מאשימה בליבה את הקיבוץ המאוחד, נאבקת בסיזיפיות כל יום מחדש. מילותיו של יוסף ויץ, מנהל קק״ל, מהדהדות ומכרסמות באמונה: ״בכל העולם יושבי ההרים הם עניים, וכך גם מנרה תהיה״. כל משבר הביא חברים לעזוב את מנרה. מקצתם, רחל ביניהם, נאבקו בספק בעזרת כוח הנעורים והמוטיבציה החלוצית, ואיכשהו המשיכו לקום מכל מפלה ולנסות שוב.</p>
			<p class="text">כדי ללמוד על הקשיים הייחודיים שיש בחקלאות הררית הקימו במנרה תחנה מטאורולוגית, שבה ערכו תצפיות ומדדו תופעות של מזג האוויר. כעבור שנים כתבה רחל בעבודתה את מה שידעו כולם מתוך החיים בשנים הראשונות במנרה: ״עם חידוש התצפיות בשנים האחרונות אנו יכולים לומר שזהו אזור גשום, אם כי פחות גשום ממה שסברו לפני העלייה למנרה. דעה זו הייתה בעוכרינו בזמן שנעשו חישובים לפתרון בעיית המים על ידי אגירת מי גשמים״. היא גם מציינת את סיפורי הערבים הזקנים מהונין, שאמרו שמנרה נעזבה בגלל הקושי להתיישב בה, ובמיוחד בשל המחסור במים. בשלב כלשהו הגיע מדריך מטעם הסוכנות היהודית (עוד לא היה משרד החקלאות) ואמר שהעצים לא מקבלים מספיק מים. אז התחיל שאול להביא מים מלבנון במסעות עם הפּרדות.</p>
			<p class="text">דנה'לה, אחד החברים "הצעירים" יותר שנפגשתי איתם, הגיע לקיבוץ עם הגרעין שלו בשנת 1958 — חמש עשרה שנים אחרי העלייה לקרקע. הוא סיפר לי מנקודת מבט צינית יותר איך נראו הניסיונות החלוציים של ראשוני המתיישבים: ״הם בעצם שיחקו בחקלאות, שיחקו ברפת, שיחקו בלול. היו אז שלושה ביתנים כאלה מצחיקים, והתרנגולות הטילו בארגזי עץ. אני הגעתי לעבוד בלול, הרגשתי כאילו אנחנו בכפר רוסי בשנות העשרים״.</p>
			<p class="text">הפער בין הטכנולוגיה שהייתה קיימת באירופה ובארצות הברית לבין התנאים שהתקיימו ביישובי הסְפר ביישוב העברי היה בלתי נתפס. החלוצים עבדו במרץ על צמצום הפערים הללו, אבל זה לקח עשרות שנים. מים, טלפון, חשמל, ביוב, כבישים, מכוניות — כל אלה לא היו. ארבעים שנה לפני שדנה'לה הגיע ללול הפרימיטיבי במנרה, הפערים בין התנאים בישראל לאלו שבערי רוסיה היו גדולים אף יותר. אימם של רחל ויצחק ביררה על אודות המצב בארץ לפני שעלתה מרוסיה באונייה "רוסלאן". בשנת 1919 היא כתבה מכתב ביידיש לברל כצנלסון, שהיה מכר שלה מבלארוס:</p>
			<p class="letterinspace">בערל! מכתבך לו ציפיתי זמן רב בחוסר סבלנות לא סיפקני כלל ולא הבהיר לי דבר. אני חשבתי שתכתוב לי לגבי המצב כפי שהוא בא״י כדי שאוכל לשקול את בואי. אך בכל מכתבך לא מצאתי שום דבר ממשי שאוכל להסתמך עליו. הבעיה החשובה ביותר היא, האם יכולה אישה כמוני להסתדר שם מבחינה חומרית?</p>
			<p class="letterin">אני ודאי נשמעת יבשה וחומרנית ביותר, הלא כן בערל? אך כך הוא המעשה. שאלה אחרונה זו הינה בעלת חשיבות רבה עבורי. זהו סיכון גורלי: בנסיעתי לא״י עליי לנתק פרשת חיים על מנת להתחיל בחיים אחרים. לאחר זאת אין דרך חזרה, על כן נסיעתי אינה יכולה לשאת אופי תיירותי. אפילו אם רציתי לנסוע כתיירת, הרי המצב הכלכלי בא״י אינו מוכר לי. איני מתכתבת עם אנשים אחרים בארץ למרות שאני מכירה שם רבים. אין ברצוני לכתוב להם מאחר שאיני סומכת עליהם. הם יכולים לספר לי על גני שושנים ובתי מרגוע נעימים ועל עוד מנעמים, אם אשאלם האם בכלל ניתן שם דשא, לא יֵדעו לענות. לכן החלטתי לכתוב רק אליך ולא אליהם. אתה הינך עבורי מקור לנושאים המעניינים אותי. איני יראה מקשיים הנובעים מן הטבע, ומאנשים איני פוחדת. אני משערת שאכזבות מופיעות בכל העולם. אם כתבת במכתבך הקודם בקווים כלליים, אבקשך לכתוב במכתבך הבא בפרוטרוט ככל האפשר. </p>
			<p class="letterleft">היה בריא, ידידתך</p>
			<p class="letterleft">ראזע.</p>
			<p class="letterin">לו ידעתי את השפה הייתי מודאגת פחות לגבי יכולתי להסתדר שם. האפשרות להתיישב וללמוד את השפה בנינוחות היא כמובן בלתי אפשרית.</p>
			<p class="fspace">מנהיגי היישוב העברי בארץ ידעו שהפערים בתנאי החיים עלולים להביא את החלוצים למשבר. במקרה של רוזה התערב משה שרתוק, לימים משה שרת, ושלח מכתב לאחותו עדה לקראת קליטתה של רוזה בחוות כינרת, מייד אחרי שהגיעה האונייה "רוסלאן" לחופי הארץ.</p>
			<p class="letterinspace">העלמה היא רוזה כהן, בת אחיו של מרדכי בן הלל, ״קוזינתם״ של הלל ודוד. עלמה ״חשובה״, מהנדסת, סוציאליסטית, לא בולשביסטית, אך עבדה שנים אחדות בבית חרושת בולשביסטי על יד פטרוגרד. רחוקה מאוד מכל עניינינו. נקלעה לא״י ורוצה לעבוד — יותר לשם הכרת הארץ והתנועה שלנו מאשר לשם העבודה עצמה. היא בת עירו ומכירתו הטובה של ברל, הוא כתב עליה אליכם, תשובה לא קיבל, אך היא החליטה לנסוע. רצוי היה מאוד שתישאר אצלכם. אם תישאר — צריך יהיה להקדיש לה תשומת לב מיוחדת. היא לא ראתה פני יהודי זה שנים, ועתה היא חוששת לזה. חוששת גם מחיי צוותא שאין רגילה בהם. היא בודדה פה מאוד (בית כהן בשבילה מחנק). את יודעת את טיפוס הנערה הרוסית האינטלקטואלית מהבורגנות הגבוהה, אשר ניתקה את כל הקשרים עם משפחתה וחֶברתה ושוב אינה יכולה לשאתן, גם זהו הכרח הדוחף אותה לעבוד. דבּרי איתה רוסית לעת עתה. בכלל — טפלי בה קצת, אבל לא באופן מורגש ביותר. אני בוטח בהבנתך. אל תתפלאי שאני כה מרבה לדבר עליה. ״חוזרים״ כאלה יקרים לנו, וחשוב מאוד שיתקשרו אל חֶברתנו, היא תוכל להיות גם עובד מועיל מאוד, אם תתאזרח. </p>
			<p class="fspace">רוזה, כפי שכתבה לברל, לא נרתעה מהתנאים הפיזיים, אבל בכל זאת הגיעה לישראל בצירוף נסיבות שכלל את בריחתה מהבולשת הבולשביקית ברוסיה ועלייתה באונייה הראשונה שעמדה ברציף באודסה. כשהגיעה לחוות כינרת עוד לא הייתה ציונית, ובכלל חשבה להגר לשוודיה. אולי הקליטה הרכה של רוזה עזרה לה, ובכל מקרה, בתום שנתה הראשונה בישראל לא שקלה עוד לעזוב אותה.</p>
			<p class="text">לעומת רוזה, אביה של רחל, נחמיה, היה ציוני, ואחרי שהגיע מארצות הברית עם הגדודים העבריים היה לו ברור שיישאר לחיות את חייו בישראל. בשלהי מלחמת העולם הראשונה הגיעו ז׳בוטינסקי וחבר נוסף מההנהלה הציונית למחנה רפיח, שבּו שהו החיילים, והמליצו להם לחזור לאמריקה. על פי נחמיה, ז׳בוטינסקי אמר: ״אתם באתם מארץ של נוחיות והסטנדרט יותר גבוה. קשה יהיה לכם להסתדר ולהשיג עבודה בארץ ישראל. לכאן צריכים לבוא אנשים בעלי סטנדרט חיים יותר נמוך והם יסתגלו לארץ יותר בקלות מכם. עצתי שתחזרו לארץ מהארצות מהן התנדבתם״. </p>
			<p class="text">נחמיה הגיע לרפיח באותה שנה שבּה נחתה רוזה בחופי הארץ, תר״ף. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, מתוך אלפי יהודים שהגיעו מהנֵכָר להילחם לצד הבריטים בארץ ישראל, פחות משבע מאות החליטו להישאר. </p>
			<p class="text">גם שנים אחר כך, כשמנרה עלתה לקרקע, הפער בתנאים בארץ היה עצום, על אחת כמה וכמה בהתיישבות קטנה ומבודדת כל כך. החלוצים הצעירים קראו למקום מָנָרָה, בקמץ ובמלעיל. כשהגיעו היה המקום אומנם עזוב מזה עשרות שנים, ובכל זאת נודע בשם זה. סבתא הסבירה לי שבימי בית שני היו משיאים משואות בפסגות הרים כדי להודיע על ראשי חודשים וחגים. זאת הייתה אחת הסברות למקור השם מנרה, מהמילה נור. זה גם מסביר את העובדה שיש כמה יישובים בשם "מנרה" בארץ ישראל, כולם בפסגות גבוהות. בזמנו היה קיים מוסד שהיה אחראי לקביעת שמות ליישובים חדשים בארץ: ועדת השמות. בעיתון "דבר", בספטמבר 1943, כתשעה חודשים אחרי שמנרה עלתה לקרקע, נכתב כך: ״מנארה תיקרא בשם העברי רמים. יישוב זה הוא מהרמים ביותר וממנו נשקפים יפה מרומי הרי הגליל, הגולן, החרמון והלבנון. השם רמים מזכיר את דברי המשורר הקדמון: וַיִּבֶן כְּמוֹ־רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם (תהילים עח סט). ההחלטה על השם נתקבלה לפי הצעת זאב וילנאי.״ </p>
			<p class="text">סבתא שלי סיפרה: ״אנחנו לא הסכמנו. למה? כי אם ישאלו מאיפה אנחנו, נגיד שאנחנו מרמים?״ בסופו של דבר, בשנת 1964 אושר רשמית השם מְנָרָה — במלרע, על משקל "מְצָדָה", בנימוק של שמירה על הגייה עברית ולא ערבית. אף על פי כן, הקמץ והמלעיל של מָנָרה מימיה הראשונים נשמרו בהגייה הדבורה עד היום.</p>
			<p class="centerspace">* * *</p>
			<p class="fspace">רוזה הייתה חולת לב, ורחל זוכרת את הריצה של יצחק לקצה הרחוב להזעיק את ד״ר פלר: ״זה היה הפחד שלו, שהוא יחזור ואימא כבר לא תהיה״. רוזה לא נתנה לכך להפריע לה בעבודתה הציבורית. היא הייתה אז דמות ידועה בתל אביב מתוקף תפקידיה הרבים: היא הייתה חברת מועצת העיר, חברה במפקדת ההגנה הארצית, ממקימי ועד ההורים העירוני ועוד ועוד. היא כינסה ישיבות סביב מיטתה בבית החולים, בניגוד לעצת הרופאים, וגם כשהלכו האורחים ביקשה עוד כרית מאחורי גבה כדי שתוכל לכתוב רשימות על הנושאים שעמדו על הפרק, בין שהיה מדובר בתנאים הסניטריים של מפעל זה או אחר ובין שבבקשת ועד ההורים המרכזי לבניית כיתה חדשה. לבסוף תקף אותה הסרטן.</p>
			<p class="text">״היום שהיא נפטרה, אני רואה אותו מול עיניי כאילו שזה היה אתמול: בבית חולים הדסה, בחדר הזה, החלון שפונה למערב והשמש שוקעת..."</p>
			<p class="text">רוזה נפטרה כשהיא בת 47 בלבד. רחל עוד לא הייתה בת שתים עשרה. </p>
			<p class="text">לוויה ענקית נערכה לרוזה. אני צופה בהסרטה שלה מארכיון המדינה — תהלוכה של אלפי אנשים בחליפות ושמלות, משמר כבוד סביב הארון הסגור, אירוע מכונן בתל אביב של שנת 1937. הכביש הסגור בשל התהלוכה נראה רטוב מגשם. מנהיגי היישוב ביקשו מנחמיה שיקבור אותה ב"טרומפלדור", בית העלמין שבו נקברו רבים מבעלי המעמד ואושיות חשובות דאז. נחמיה סירב — ״רוזה האמינה בשוויון גם בין החיים וגם בין המתים״ — והיא נקברה בבית העלמין בנחלת יצחק. ביקרתי את מצבתה לא מזמן: אובליסק שגובהו כשני מטרים, שעליו חרוטים שמה ותאריך פטירתה: רוזה כהן, ח׳ כסלו תרצ״ח. שורשי ברוש מטים את האובליסק מעט, יותר משמונים וחמש שנים אחרי שנקבע. האלפים שליוו אותה למנוחתה האחרונה כבר נחים בעצמם.</p>
			<p class="text">אחד מתחומי פעילותה המרכזיים של רוזה היה זרם העובדים. היא רצתה את החינוך הטוב ביותר עבור ילדיה, ולכן הייתה מעורבת בכל המתרחש בבית החינוך. לאחר מכן יזמה את הקמת בית הספר המחוזי בגבעת השלושה — תיכון חקלאי לבוגרי בית החינוך. כדאי לציין — סבתא תמיד מקפידה לציין זאת — שאת כל תפקידיהם הציבוריים מילאו רוזה ונחמיה בהתנדבות, נוסף על עבודותיהם. התיכון החקלאי "בית הספר המחוזי בגבעת השלושה", שבו למדה רחל החל מכיתה ט׳, קיבל את התוספת "על שם רוזה כהן ז״ל". בחדר האוכל של בית הספר הייתה תלויה תמונה גדולה של רוזה. </p>
			<p class="text">היו לרחל חברות טובות, במיוחד רות בלום (לימים אשל). הן היו מדברות ומדברות מאז שהכירו, כל השנים עד פטירתה של רות בשנת 2015. היו לרחל גם מחזרים. בן כיתתה יוחנן סיפר לי: ״הגענו למצב שלמעשה היינו בחברוּת. אני, נגיד, הגעתי לזה שהתאהבתי בה, אבל אף פעם לא הייתה תגובה שלה״. על אף החברוֹת והמחזרים, שנות ההתבגרות עברו על רחל בצל היַתמוּת. ״עננה של עצב הייתה מעליי״, אמרה לי. </p>
			<p class="text">סבתא מראה לי את המחברת הקטנה שניתנה לה על ידי מחזר נוסף מגבעת השלושה, נתן קליין, שלימים עִברֵת את שם משפחתו ליונתן. בשיר "חדר האוכל" שכתב בשנת 1941 הוא מתאר את הנוכחות של רוזה: "המסגרת תלויה על הקיר הצפוני / האישה הנשקפת / צופה לחלל הבהיר / ולצל החולף על הקיר".</p>
			<p class="text">גם אם הצליחה רחל לצאת לרגע מעננת העצב, בכל ארוחה בחדר האוכל של בית הספר פגשו עיניה בעיני רוזה והעננה חזרה למקומה, כאילו הייתה קשורה אליה בחוט נסתר.</p>
			<p class="text">למדתי במגמת ספרות בתיכון, ומדי פעם הזמינו אותנו למפגש עם סופר או משורר עברי. ישבנו פעם לשיחה עם נתן יונתן בספרייה של טבעון, ובסוף המפגש, כיוון שזכרתי אותו מסיפורי סבתא, פניתי אליו ואמרתי לו שאני הנכדה של רחל רבין. אני זוכרת שהוא התרגש ואמר ״רחל היא ה־אהבה״. סבתא שלי הייתה נערה מוכשרת מאוד וחכמה. היה לה חוש צדק והיא עמדה על עקרונותיה, תכונות שהיו מושכות בחברה החלוצית של התקופה. כשאני מסתכלת בתמונות המעטות מאז אני לא מופתעת מהמחזרים הרבים. היא הייתה מושכת גם ביופייה, נערה דקה וזקופה, שערה קלוע לצמה ארוכה ועיניה בהירות.</p>
			<p class="text">סבא שלי, רפי, היה צעיר בן עשרים ושתיים כשהגיע למנרה. היו לו ביטחון עצמי, הומור סרקסטי, שיער כהה מלא בראש ובגבות וחיוך כובש. הוא נולד בשנת 1923 בהיידלברג, גרמניה למרתה וקורט יעקב, שמהר מאוד עברו לברלין. הבית שגדל בו היה יהודי־בורגני, ציוני בהשקפתו. קורט היה פסיכיאטר ומרתה רופאת עיניים. למשפחה הצעירה הצטרפו שאול ויוסף, התאומים השובבים, שכונו <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Die Bruederchen</span> — האחים הקטנים.</p>
			<p class="text">סבא כתב: ״אני זוכר שאימא הייתה מביאה עיניים גדולות של פרות מהקצב שלנו והייתה יושבת בבית ומנתחת אותן. אנחנו, שלושת צאצאיה, עמדנו סביבה וראינו את פלאי הרפואה (לדאבוני זה לא עוזר לי היום כאשר אני כבר כמעט עיוור)״.</p>
			<p class="text">בדירתם הייתה קליניקה, והם נתנו שירותי רפואת משפחה עד שנת 1938. אחרי ליל הבדולח נתלה פתק על הכניסה לבית: ״הרופא יהודי״. קורט ומרתה היו ציונים אבל לא שקלו עד אז עלייה לארץ. ״היטלר שינה את דעתם, וטוב ככה, כי אחרת הייתי אולי עולה בעשן שחור לשמיים״, כתב סבא.</p>
			<p class="text">רפי ושני אחיו היו חניכים בתנועת "הבונים — נוער חלוצי", תנועת נוער ציונית־סוציאליסטית, שחלק גדול מהפעולות שלה התקיימו במחתרת. הם גם למדו בבית הספר הציוני על שם הרצל. שם הם למדו עברית כל יום, וכשעלה רפי לארץ נצרב בו הרגע שבו ניסה את העברית בפעם הראשונה: ״בשעה הראשונה על החוף ליד הנמל ניסיתי את יכולתי בעברית ושאלתי עובר אורח מה השעה. לא הבנתי את תשובתו אבל הוא לא זרק אותי למים — דיברתי עברית״. למשפחת יעקב הצעירה היו קרובים בישראל, סבתא אֵמֶה והדודים, שקיבלו את פניהם. הם התאקלמו בקריית ביאליק, ואחרי מספר שבועות עבר רפי — נער בן שש עשרה חדור ציונות — לקיבוץ גבעת השלושה כדי להיקלט בחברת נוער, כפי שכתב: ״כדי להפוך לחלוץ בונה את המולדת וגואל את קרקעותיה״. </p>
			<p class="text">שנתיים וחצי היה שם, חצי יום עבד בחקלאות וחצי יום למד עברית, ציונות וסוציאליזם. רחל למדה שם באותן שנים בבית הספר המחוזי, אך לטענתה מעולם לא נפגשו. רפי טען אחרת: ״הייתה לנו פעם מסיבת ליל שישי ביחד, אך בין רוב הפליטים והצברים לא נוצר ׳קליק׳. גם סבתא למדה שם, אך עליי היא לא הביטה״. </p>
			<p class="text">מגבעת השלושה המשיך רפי עם חֶברת הנוער לכפר גלעדי, ושוב היה עם רחל בדיוק באותו מקום ובאותו זמן, אך הם לא נפגשו. חברת הנוער נקראה לדגל להקים יחד עם גרעין מחנות העולים את חמדיה, באזור בית שאן. בחמדיה עבד רפי בפלחה, בשדות, ואף חלה במלריה, מה שנתן לו אסמכתא בלתי פורמלית של חלוץ "כשר". אחרי כן גויס לחצי שנה לפלוגת משאיות בשירות הבריטים ונהג במשאית של חמדיה בכל שטחי סוריה ולבנון. אני זוכרת את הסיפורים של סבא מדמשק וביירות, שהיו אז ערים מפותחות לעומת מה שהיה אז בארץ. הוא היה מספר על הגלידה שהייתה עשויה משמנת אמיתית ומחייך, כמו תמיד כשדיבר על אוכל.</p>
			<p class="text">סבתא תיארה לי פעם: ״מנרה הייתה שם דבר, אטרקציה. מקום שכוּח אל ומיוחד. זה היה די שכיח שמישהו בא לבדו למנרה. כל מיני אנשים באו, תימהונים גם, עברו פה המון אנשים״. רפי היה מאלה — הוא התנתק מהגרעין וגמר בליבו לעלות לגליל. החום והלחות של עמק בית שאן לא מצאו חן בעיניו. </p>
			<p class="text">אנחנו יושבות בחדר, ככה קוראים לבית במנרה. שותות קפה שחור בחלב, של סבתא כרגיל מומתק בדבש: ״רפי היה החבר הראשון שלי, והגבר הראשון והיחיד שהיה לי בחיי״. אני שואלת אותה על פגישתם הראשונה, איך התאהבו, מה היא זוכרת מכל זה. היא אומרת שהיא לא זוכרת. הקשר ביניהם התחיל די מהר, מרגע ההיכרות ביניהם, ובשנת 1947 כבר עברו לגור יחד. הדבר היחיד שנותן לי מושג על פריחת האהבה ביניהם הם המכתבים הראשונים שרפי שלח לה כשעבד עם קבוצה מחוץ למשק. היא שולפת אותם בשבילי מהתיקייה החומה של מכתביו ומקריאה, מחייכת מאוזן לאוזן:</p>
			<p class="letterinspace">רחל. אילו הייתי משה טבנקין או סימונוב הייתי כותב לך שיר והייתי מביע בו את כל מה שאני מרגיש והייתי רוצה להגיד לך. דברים ששפתי לא יכולה לדבר אותם מפני שהמילים חסרות לי אפילו לחשוב אותם.</p>
			<p class="letterin">אילו הייתי כותב לך, הייתי ודאי אחרי זה מתבייש מאוד. ולכן רק המון שלומות והרבה טוב, ואל תעבדי יותר מדי וכו'. פה אנחנו מבלים בנעימים, ישנים, אוכלים תפוחי זהב, הבאנו ארגז מלא מחיפה, שוב ישנים, ושוב אוכלים וזה הכול חוץ ממה שאני מתבייש לכתוב.</p>
			<p class="fspace">לא מזמן, כשאימא שלי סידרה את החדר הישן של סבא בעבור המטפלת של סבתא, היא מצאה תיקייה שמנה שכותרתה "ילקוט פרחים". בתוכה היו עמודי קרטון, כשנייר פרגמנט מפריד בין עמוד לעמוד. לכל עמוד מוצמד פרח מיובש, ובכתב ידה של סבתא (הפעם בזה העגול, של אותיות הכתב שמופיעות בתשבצים שהיא פותרת) כתוב השם המדעי של הפרח, מאיזו משפחה הוא, מאיזה מקום נקטף ובאיזה תאריך. חוצצים מפרידים בין החודשים שבהם נמצאו הפרחים — חודשים עבריים כמובן. אימא שלי משתמשת הרבה בצמחים באומנות שלה: היא מבשלת נייר ויוצרת עליו הדפסים של עלים, או תופרת אותם כמו שהם. העניין שלה בילקוט הפרחים רב, והיא מביאה אותו לסטודיו שלה ומודדת את הפרחים לפי צורתם הייחודית וחוזק הפיגמנט שלהם. אני מסתכלת בעיני מעצבת גרפית על האסתטיקה של כל עמוד בשלמותו: כתב היד של רחל, הקומפוזיציה של הפרח על הקרטון, הקרטון עצמו שהתיישן וקצותיו כהו והסלוטייפ הדק, שהצהיב עם השנים. </p>
			<p class="text">״זה לא סלוטייפ. זה מין סרט כזה שהיה צריך ללקק בשביל שהדבק יעבוד״, אימא שלי מסבירה.</p>
			<p class="text">״אימוש, את חייבת למסגר לי אחד״, אני מבקשת, ושוקלת ביני לביני מה יקרה לעשרות העמודים האלה. אולי נמסגר פרח לכל נכד ונין? גם אז יישארו עוד פרחים בילקוט. אולי אימא שלי תשלב אותם בעבודות האומנות שלה? מחשבה זו מעלה בי קנאוּת כלפיהם, תחושה פנימית שאלה פרחים נדירים, יקרי ערך, שעבודת כפיים רצינית הושקעה על מנת שינבטו מאדמת ההר הקשה. אני מרגישה שמִחזוּר שלהם לתוך אומנות עכשווית לא ייתן לפרחים ההיסטוריים האלה מספיק כבוד. על השלכת הילקוט לפח אין מה לדבר, אבל אולי בעוד כמה שנים זה ירגיש כמו הדבר הסביר לעשות. גם חלק מפרחי הזיכרונות של סבתא, שקטפה והגישה לי בראיונות הרבים שלנו, נותרו עזובים בתיקייה שלי ולא יקבלו מסגרת של נייר חדש.</p>
			<p class="text">כשאני מבקרת את סבתא אני זוכה לבקר ביישוב ירוק. באביב אפשר לעצום עיניים ולהריח את הפריחה. הרבה מהעצים כאן נשתלו על ידי הקרן הקיימת לישראל, שנטלה על עצמה את האחריות לייעור הרי נפתלי, וחברי מנרה הועסקו על ידה בנטיעות. זה היה אחד ממקורות הפרנסה של חברי מנרה בתחילת הדרך. הם שתלו אורנים, שצומחים מהר; אלא שעל פי העבודה הסמינריונית של רחל, האורן אינו נמנה עם עצי החורש הטבעיים לאזור זה, והרוח האופיינית למנרה עוקרת אותם בקלות משורשיהם הקצרים. החברים סיתתו טרסות צרות במדרון כדי להבטיח את קליטת השתילים: ״לא בכל המקומות האורן נקלט יפה בפעם הראשונה. במקומות רבים היה צורך לחזור ולנטוע. היו מקומות שהוכרחנו להשקות על מנת שהקליטה תהיה באחוז שמתקבל על הדעת. את אורן הסלע ניסינו גם לזרוע״. </p>
			<p class="text">את העבודה הזו אני קוראת כשמנרה ירוקה מעצים, שיחים ופרחים. היא צדקה כשכתבה: ״למרות השריפות שחזרו ונשנו בשנים הראשונות, נראית התבססות העצים״.</p>
		
			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות