חיים בצל השמש

במשך יותר משישים שנה חי יונה טאוב עם פסוריאזיס.
המחלה ליוותה אותו כמעט בכל צומת בחייו: בילדותו כבן לניצולי שואה, באהבה הראשונה, בצבא, במשפחה, בקריירה, במאבקים הציבוריים שניהל למען חולים אחרים ובמלחמות היום־יומיות שניהל מול גופו שלו.
אבל זה אינו ספר על מחלת עור.
זהו סיפור על בושה ועל אומץ. על כאב ועל תקווה. על הרגע שבו אדם מחליט להפסיק להסתתר ולבחור בחיים.
בשפה ישירה, רגישה ולעיתים מפתיעה, יונה משתף במסע אישי שהופך בהדרגה לסיפור אוניברסלי על כוחו של האדם למצוא משמעות גם כשנדמה שאין עוד תקווה. הספר מזמין את הקוראים למסע מעורר השראה על הגוף, על הנפש ועל כל מה שמחבר ביניהם.
שם: חיים בצל השמש
מחבר/ת: יונה טאוב
שפה: עברית
תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
תת תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
הוצאה לאור: איפאבליש
מק״ט: 012001927

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
    
		<div>
			<h3 id="_idParaDest-4" class="h3">גיהינום</h3>
			<h4>התחלה שהיא אמצע, מובילה לסוף שהוא התחלה</h4>
			<p class="first">1997 הייתה שנה רבת־אירועים בארץ ובעולם, שחלקם משפיעים עד היום. בין האירועים הבולטים בישראל היו פרשת בר־און־חברון, שבמהלכה הועלו חשדות למעורבותם של בכירים, ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ומפלגת ש"ס, בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה; טבח הילדות בנהריים, שבו רצח חייל ירדני שבע נערות ישראליות ופצע ארבע נערות ומורה אחת; אסון המכביה, שבו התמוטט גשר מעל נחל הירקון במהלך טקס הפתיחה של המכביה החמש־עשרה, וארבעה ספורטאים נהרגו ושישים ותשעה נפצעו; ופיגועי תופת קשים, ובהם הפיגוע בבית הקפה "אפרופו" בתל אביב, שבו נרצחו שלוש נשים ונפצעו ארבעים ושמונה בני אדם, והפיגוע הכפול בשוק מחנה יהודה בירושלים, שבו נרצחו שישה־עשר בני אדם ונפצעו מאה שבעים ושמונה. באותה שנה התרחש גם אסון המסוקים, שבו התנגשו שני מסוקי חיל האוויר מעל עמק החולה בעת שהובילו לוחמים לפעילות מבצעית ברצועת הביטחון, וכל שבעים ושלושה החיילים שהיו בהם נהרגו. בעולם הוחזרה הונג קונג מבריטניה לסין, יצא לאור הספר הראשון בסדרת הארי פוטר, נערכה הקרנת הבכורה של הסרט "טיטניק" והעולם היה עסוק בפרויקטים רבים הקשורים לחלל.</p>
			<p class="p">זו הייתה גם השנה השנייה שלי בתפקיד ניהולי בבנק לאומי. קיבלתי אחריות לא רק על עבודתי, אלא גם על תפקוד המערכת ועל גורלם של אנשים שמחוץ לתא המשפחתי. היה זה תפקיד שכרוך בלחצים רבים ובקבלת החלטות מורכבות.</p>
			<p class="p">האם כל אלה הם שגרמו לשינוי הדרסטי במצבי הבריאותי? האם די היה בהם לבדם, או שהם רק נוספו למה שהבאתי איתי בגנטיקה ולמה שצברתי לאורך השנים באורח החיים שניהלתי?</p>
			<p class="p">כל כך הרבה שינויים התרחשו בפרק זמן קצר, עד שאי אפשר היה להתעלם מהם. העומס על הכתפיים, המחשבות הטורדניות, פחות זמן להקדיש לעצמך והעבודה שהולכת איתך הביתה. בבית חיכו לי אישה ושלושה ילדים, וגם אימא בת שבעים ושבע, ניצולת שואה עם סיפור חיים לא פשוט. בעלה הראשון ושני ילדיה נרצחו בשואה. במהלך מלחמת העולם השנייה היא עבדה בעבודות כפייה במפעל נשק וצעדה בצעדות המוות, עד שהכירה את אבי, חייל בצבא הפולני שלחם לצד הצבא הרוסי נגד הצורר הגרמני. הם עלו יחד לארץ בשנת 1949 והקימו כאן בית. אני נולדתי בהפתעה בימי הצנע. כשהייתי בן ארבע־עשרה נפטר אבי מסרטן. מאז ועד יומה האחרון, בגיל תשעים וארבע, אימי טופלה במסירות, ואני ביקרתי אותה כמעט מדי יום.</p>
			<p class="p">בפרק זמן של לא יותר משלושה ימים עבר גופי מעין מוטציה. מפסוריאזיס רגילה, שאיתה אני חי מאז גיל שתים־עשרה, עברתי למצב של פסוריאזיס אריתרודרמה – סוג של פסוריאזיס המאופיין באודם עז על פני כל העור, מכף רגל ועד ראש, בקשקשת מרובה, בבצקות ולעיתים גם בחום ובצמרמורות. כאילו השכבה העליונה של העור נעלמה. העור הפך אדום, בוהק ומודלק מאוד, והפריש נוזלים ללא הפסקה.</p>
			<p class="p">סמוך להידרדרות במצבי הבריאותי התחלתי טיפול אלטרנטיבי בפרחי באך – שיטת רפואה אלטרנטיבית המבוססת על 38 תמציות פרחים, שפותחה על ידי ד"ר אדוארד באך ונועדה לטפל בחוסר איזון רגשי ונפשי, כגון פחדים, חרדות, מתח, חוסר ביטחון ודיכאון, באמצעות השפעה עדינה של "תדר אנרגטי" ולא באמצעות חומרים פעילים. ניסיתי גם רפלקסולוגיה – שיטת טיפול המבוססת על עיסוי ולחיצה בנקודות מסוימות בכפות הרגליים ולעיתים גם בידיים ובאוזניים, מתוך הנחה שנקודות אלו משקפות את כלל האיברים והמערכות בגוף. מטרת הטיפול היא לאבחן חוסר איזון, להמריץ את זרימת הדם והאנרגיה, לשחרר חסימות ולעודד את יכולת הריפוי הטבעית של הגוף והנפש, מתוך שאיפה להקל כאבים ומתחים ולשפר את תחושת הרווחה הכללית.</p>
			<p class="p">מה שלא ידעתי אז, והתברר לי רק עם הזמן, הוא שככל שהמערכת החיסונית פעילה יותר, כך מצב הפסוריאזיס מחמיר. בשפת הרחוב – "הפוך על הפוך". פסוריאזיס היא מחלה כרונית ואוטואימונית, שבה הגוף תוקף את עצמו, ובחלק מהמקרים קיים גם מרכיב גנטי. ישנם כמה גורמים שעלולים להצית את המחלה או להחמיר אותה, ובהם דלקת גרון סטרפטוקוקית, פציעה, לחץ נפשי, תרופות מסוימות ועוד. אצל אדם בריא תאי העור מתחדשים בערך אחת לחודש, ואילו אצל חולי פסוריאזיס קצב החלוקה מהיר מאוד, עד כדי כך שבכל שלושה או ארבעה ימים נוצרים תאי עור חדשים. ככל שהמערכת החיסונית פעילה יותר, כך תאי העור מתרבים בקצב מהיר יותר.</p>
			<p class="p">אין מנוחה ליגע ואין מרגוע לעמל – ההפך הגמור משיר העמק של נתן אלתרמן: "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל". לילה אפל השתרע עליי ועל גופי, ולא "לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל".</p>
			<p class="p">מאוחר יותר תיארו הרופאים שטיפלו בי את מצבי כמצבו של אדם הסובל מכווייה בדרגה שנייה.</p>
			<p class="p">לא די היה במצב העור המודלק; גם הרגליים החלו להתנפח והגיעו לממדים מפלצתיים, יותר מפי ארבעה מגודלן הרגיל.</p>
			<p class="p">דמיינו לעצמכם אדם שאין לו מקום להניח את עצמו – לא בשכיבה, לא בישיבה, לא בעמידה ולא בשום תנוחה אחרת שאפשר להעלות על הדעת.</p>
			<p class="p">לכל אלה הצטרפו כאב, תחושת צריבה ושריפה, גירוד בלתי פוסק, הפרשות שמילאו מיד כל בגד שלבשתי וחוסר נוחות ברמות הגבוהות ביותר. אם זה לא גיהינום, אז מה כן?</p>
			<p class="p">לרגעים הרגשתי כאילו אני נמצא בחלק הראשון של הספר "הקומדיה האלוהית" מאת דנטה – "הגיהינום" – לא מבחינה פילוסופית, אלא בעיקר מבחינת התחושה שהספר מעביר לקורא. אני, לפחות, הרגשתי שסוף העולם עומד בפתח.</p>
			<p class="p">הבנתי מיד שמדובר במצב חריג הדורש טיפול מהיר. תור לרופא עור מהיום להיום לא היה בנמצא, לא אז וגם לא היום. בליווי אשתי היקרה התגלגלתי אל רופא המשפחה. כל צעד דרש ממני תעצומות נפש שקשה לתאר. רופא המשפחה הפנה אותי לחדר המיון בבית החולים.</p>
			<p class="p">בחדר המיון, לאחר הקבלה, הגיע רופא עור שבדק אותי. לפי תגובתו היה ברור שהוא נבהל ממצבי. רופאים התייעצו סביבי, לחישות נשמעו מכל עבר, אבל מידע של ממש כמעט לא קיבלתי. תארו לעצמכם מה אדם אמור להרגיש במצב כזה. הייתי בעיצומו של סרט מתח שכבר בתחילתו מופיע אקדח, וכולם יודעים שבסוף הוא גם יירה. סערת רגשות ומחשבות טלטלה אותי כמו ספינה בלב ים סוער, בין גלים בגובה של גורדי שחקים.</p>
			<p class="p">בסופו של דבר התברר שמחלקת העור הייתה מלאה ולא הייתה מיטה פנויה. הומלץ לי לקבל טיפול זמני ולהמתין לזימון לאשפוז – מצב הזוי לחלוטין. ברוב תמימותי, שלא לומר נאיביותי, ומתוך אמונה במערכת הבריאות, הסכמתי להשתחרר מבית החולים ולהמתין לזימון ממחלקת העור.</p>
			<p class="p">חזרתי הביתה. לילה ללא שינה, מחשבות שלא נתנו מנוח, גוף בוער – גיהינום, כפי שכבר אמרנו. האמת היא שהמחשבות כמעט שלא עסקו במצבי. הן נדדו אל המשפחה. אימא בת שבעים ושבע, ניצולת שואה התלויה בי לחלוטין, הבן היחיד שלה. איך אשתי תקבל את המצב? איך הילדים יגיבו? למעשה, מעולם לא הסתרתי מהם את המחלה. אנחנו משפחה תומכת. גם אשתי וגם הילדים תמיד נרתמים כשצריך עזרה. גם העבודה העסיקה אותי מאוד. קשה לעזוב מקום עבודה כשלא ידוע לכמה זמן העובד ייעדר.</p>
			<p class="p">בהחלטה של רגע, בניגוד לכל היגיון בריא ובוודאי בניגוד למצב שבו הייתי, ארזתי מעט חפצים במזוודה ויצאתי, בדרך־לא־דרך, לים המלח.</p>
			<p class="p">אחד הטיפולים הידועים בפסוריאזיס הוא חשיפה לשמש באזור ים המלח, בזכות תנאיו הייחודיים. אלפי חולים טופלו שם לאורך השנים. הטיפול האקלימי באזור הוכח כיעיל, ובמקרים רבים מאפשר להשיג הפוגה מלאה או חלקית של המחלה למשך תקופה מסוימת, אם כי לא ריפוי מוחלט.</p>
			<p class="p">ים המלח נמצא כארבע מאות מטרים מתחת לפני הים. קרינת השמש, ריכוז המלחים והמינרלים הגבוה באוויר ובמים, ההשפעה המרגיעה של המקום והשהייה לצד חולים נוספים המתמודדים עם אותה בעיה – כל אלה מסייעים בדרך כלל בהקלת התסמינים. כבוגר הטיפולים האקלימיים בים המלח מאז תחילת שנות השבעים היו לי באזור קשרים שאותם ניצלתי. קיבלתי חדר בבית מלון, והצוות, שהכיר היטב את צורכיהם של חולי הפסוריאזיס, סייע לי ככל יכולתו.</p>
			<p class="p">שגרת יומי התנהלה בין שעות החשיפה לשמש לבין שעות ארוכות של שהייה לבד בחדר עם המחשבות הטורדניות על העתיד. התהלכתי עירום כביום היוולדי על גג המלון ושהיתי בשמש כארבע שעות ברציפות. בין לבין התקלחתי שוב ושוב במים קרים. לאחר מכן ירדתי לחדר, שכבתי עשרים דקות באמבטיה עם מים פושרים ושמן, מרחתי קרם לחות, נחתי כשעתיים וחזרתי לשמש.</p>
			<p class="p">למרות כל המאמצים, מצבי הגופני היה מדאיג ביותר. הרגליים המשיכו להתנפח והנוזלים המשיכו לנזול מגופי כמו אשד שוצף. כעבור ארבעה ימים היה ברור שהטיפול אינו מועיל, ואולי אף להפך. הסבל הגופני הפך כמעט בלתי נסבל, ורק כוחות הנפש אפשרו לי להמשיך להתמודד. אינני בטוח שכל אדם היה מצליח לעמוד במצב כזה מבלי להגיע למעשים קיצוניים.</p>
			<p class="p">שוחחתי בטלפון עם אשתי והסברתי לה את חומרת המצב. היא פנתה לרופא המשפחה, תיארה לו את מצבי והוא צייד אותה במכתב הפניה לחדר המיון. בני הבכור, ששירת באותה עת בצבא, הסביר למפקדיו את הנסיבות, קיבל אישור לצאת מהבסיס והגיע להסיע אותי לבית החולים.</p>
			<p class="p">כשיש משפחה תומכת שמכירה את הקשיים, הדברים נעשים קלים יותר. חשוב מאוד לשתף את בני המשפחה, את החברים ואת החברים לעבודה במה שעוברים, במה סובלים ומהם הקשיים הנלווים למחלה. זה מפיל חומות של חוסר הבנה, מונע לחישות מאחורי הגב ומפחית את האי־נעימות שנוצרת לעיתים. אחרת מגיעות שאלות והערות כמו: "מה זה הלבן הזה?" או "איזה פצע מגעיל". אנשים נרתעים ומתרחקים, לעיתים רק מתוך חוסר ידע.</p>
			<p class="p">לאחר שהתקבלתי במיון, ובהתחשב בחומרת מצבי, אושפזתי מיד. כבר בתחילת הדרך היה ברור לי שהצוות כולו, מראש המחלקה ועד אחרון אנשי הסגל, פועל ימים ולילות ללא לאות כדי למצוא פתרון לבעיה הרפואית. על כך נתונות להם תודתי והערכתי העמוקה.</p>
			<p class="p">אציין שמקרים דומים לשלי היו מוכרים לעולם הרפואה, אך בדרך כלל בדרגת חומרה נמוכה בהרבה ולמשך זמן קצר יותר. למי שאינו יודע, מחלקת העור בבית החולים אינה מהמקומות הנעימים ביותר לשהות בהם. כבר בכניסה למחלקה מורגש ריח חריף הנובע מהמשחות המבוססות על זפת וחומרים דומים. מבקרים החולפים במסדרון נוטים לסתום את אפם ולהמשיך בדרכם במהירות. גם בני משפחה וחברים של המאושפזים מעדיפים לעיתים להיפגש איתם מחוץ למחלקה. למרות ההבנה למצב, עם הזמן מספר המבקרים הולך ופוחת. אנשים מעדיפים להתקשר ולהתנצל מדוע אינם מגיעים. מבחינת המטופל זה מובן, אך מבחינה רגשית הדבר עדיין כואב. משיחות שקיימתי עם מאושפזים אחרים הבנתי שזו תחושה משותפת לרבים.</p>
			<p class="p">תקופת האשפוז הראשונה נמשכה קרוב לארבעה חודשים. במהלך תקופה זו נוסו כל הטיפולים שהיו מוכרים לרפואה בארץ ובעולם. המקרה שלי הועבר לבתי חולים שונים ברחבי העולם שהיו בקשר עם בית החולים. נערך כנס רופאים שאליו הוזמנו מומחים מכל רחבי הארץ, ובמהלכו הוצג המקרה שלי בפני המשתתפים. הכול נעשה כמובן מתוך רצון כן למצוא פתרון. האירוע התקיים בחדר נפרד בבית החולים. הרופאים עברו לידי, בדקו, שאלו שאלות רבות ובחנו כל פרט. לאחר אותה "תצוגה", חשבתי בחיוך שאולי כדאי לי להפוך לדוגמן עירום עבור ציירים. בתום הסקירה נערך סימפוזיון מקצועי שבו לא השתתפתי, אך מסקנות הדיון הובאו לידיעתי.</p>
			<p class="p">במהלך האשפוז הגיע לארץ, בזכות קשריהם של רופאי המחלקה, רופא בכיר מגרמניה שהמקרה שלי עורר את סקרנותו. הוא בדק אותי מכף רגל ועד ראש, ובמיוחד התעניין במצב הציפורניים שלי. הוא תחקר אותי על ההיסטוריה הרפואית שלי ועל השנים שבהן התמודדתי עם המחלה. בסיום הביקור המלצתו הייתה להתמקד במניעת הצטברות נוזלים מסוכנת ברגליים ובהגנה על האיברים החיוניים, מתוך הערכה שבסופו של דבר הגוף ינסה לאזן את עצמו.</p>
			<p class="p">מעניין. נחמד. אבל נסו לחיות כך זמן ממושך, כאילו אתם נמצאים בתוך שריפה שאינה כבה.</p>
			<p class="p">לאחר קרוב לארבעה חודשי אשפוז, ועם שיפור מזערי בלבד, שוחררתי הביתה להמשך טיפול. מצד אחד זו הייתה הקלה גדולה. מצד אחר נפל עול כבד על בני הבית. אשתי והילדים עשו כל שביכולתם כדי לעזור לי ולהקל עליי. משפחה תומכת וחברים טובים הם חלק חשוב ביותר מהטיפול, הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית.</p>
			<p class="p">כדי להרגיע את העור, כל יום התחיל באמבטיה של כחצי שעה במים פושרים. לאחר מכן נמרחה על גופי משחה שומנית ועשירה, בעזרתה המסורה של אשתי, ובמקביל קיבלתי טיפול תרופתי שלו היו לא מעט תופעות לוואי. שפתיים סדוקות, ציפורניים שבירות וקילוף עור בלתי פוסק היו רק חלק מהן. ובכל זאת, אף אחת מתופעות הלוואי הללו לא השתוותה לתחושת השריפה המתמדת בגוף. לקראת הערב המתינה לי אמבטיה נוספת, ובמהלך היום כולו חזרו שוב ושוב מריחות המשחה. כל מגע בעור כאב. כל שריטה, ולו הקטנה ביותר, גרמה לדימום.</p>
			<p class="p">כלפי חוץ הקרנתי עוצמה, אופטימיות ותקווה לעתיד, אבל גמלה החלטה אחרת בליבי: להתחיל לחקור. לקרוא כל מידע שאוכל למצוא על המחלה, בארץ ובעולם. לא לאפשר לייאוש ולסבל להשתלט עליי ולא להיכנע למצב הבלתי נסבל שבו היה נתון גופי.</p>
			<p class="p">תארו לעצמכם מצב שבו בגיל ארבעים וארבע אתם מקבלים פסק זמן מהחיים. אומנם בנסיבות קשות, לא נעימות ועמוסות בבעיות, אך עדיין פסק זמן שבו בעל כורחכם, אתם מנותקים כמעט לחלוטין מהעולם שסביבכם.</p>
			<p class="p">על פי הוראות הרופאים נאסר עליי לצאת מהבית, למעט לצורך טיפולים בבית החולים. היה קשה ללכת, קשה לשבת וקשה לשכב. האיבר היחיד שפעל ללא הפסקה היה המוח.</p>
			<p class="p">בתחילה אספתי את רוב המידע מספרים ומכתבות בעיתונות, בעיקר בעיתונות הזרה. האינטרנט היה אז עדיין בחיתוליו ולא נגיש לכל אחד. פניתי במכתבים למקורות מידע בארץ ובעולם והתחלתי לצבור חומר רב על המחלה.</p>
			<p class="p">ברבות השנים, במהלך הטיפולים בים המלח, פוגשים חולים מכל רחבי העולם. נוצרים חברויות וקשרים (ועל כך בפרק נפרד), וכך גם מתרחבים מקורות המידע והידע.</p>
			<p class="p">במהלך שלושת חודשי ההחלמה בבית החל מצבי להשתפר, אך באיטיות רבה, בצעדי צב. תחושת הצריבה והשריפה נחלשה מעט, אך הרגליים עדיין היו נפוחות, והאיסור לצאת מהבית נותר בעינו. בתקופה זו הגעתי פעם בשבוע לבית החולים לביקורת. הרופאים החליפו את הטיפול התרופתי, שלא הועיל לי כלל, ובסופו של דבר התקבלה החלטה לאשפז אותי פעם נוספת.</p>
			<p class="p">כל התהליך החל מחדש. חודש וחצי נוספים של אשפוז, על כל הטיפולים הכרוכים בכך ועל כל הריחות הלא נעימים המאפיינים את המחלקה. אך בניגוד לאשפוז הראשון, הגוף כבר היה פחות מודלק. יכולתי ללכת מעט, והתקווה החלה להיראות באופק.</p>
			<p class="p">בשעות הלילה נשארו במחלקה בעיקר הרופאים המתמחים. הזמן היה בשפע. מלבד הטיפולים אפשר היה להסתובב מעט, לישון כשמתעייפים ולאו דווקא בשעות המקובלות. ישבתי לא פעם עם הרופאים, למדתי, שאלתי שאלות וביקשתי חומרי קריאה. במילים אחרות – ניסיתי לעשות מהלימון לימונדה.</p>
			<p class="p">לאחר חודש וחצי נוספים של טיפולים שוחררתי שוב לביתי, הפעם עם שיפור נוסף במצב הרפואי. הרגליים היו פחות נפוחות, המצב הדלקתי היה מתון יותר והסבל פחת. העור עדיין היה אדום ועדיין לא השתקם לחלוטין, אך הדרך קדימה כבר הייתה ברורה יותר.</p>
			<p class="p">חזרתי הביתה אופטימי לחלוטין, עם חיוך ועם תחושת ביטחון שמעניק תא משפחתי חם ואוהב. התרגלתי בהדרגה לטיפול התרופתי, ותופעות הלוואי הפכו נסבלות יותר. עדיין לא קיבלתי אישור לצאת מהבית, ולכן נותר לי זמן רב למחשבות, להתבוננות ולתהיות.</p>
			<p class="p">חצי השנה הנוספת שחלפה עד שחזרתי לעבודה – תחילה במשרה חלקית ובהדרגה, בהתאם להנחיות הרופא התעסוקתי, למשרה מלאה – הוקדשה כמעט כולה לגיבוש תפיסת חיים שמלווה אותי עד היום.</p>
			<p class="p">החומר הרפואי שצברתי, ניסיונם של מאות חולים מהארץ ומהעולם, ההתמודדות האישית שלי עם המחלה לאורך השנים, הן במסגרת הרפואה הקונבנציונלית והן במסגרת הרפואה האלטרנטיבית – כל אלה הובילו אותי למסקנה שעליי להעביר את הידע הזה הלאה, לחברה בכלל ולחולי הפסוריאזיס בפרט.</p>
			<p class="p">כך, מתוך אש הגיהינום החלה לצמוח התקווה.</p>
		</div>
	


			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות