בעל עשיר 109
ברייס קלרמן, המיליונר האוסטרלי, נמשך ללארה ממבט ראשון. היא הייתה שונה מרודפות הבצע שמהן הוא ברח כמו מאש.
לארה גדלה במשפחה ענייה. אומנם בעלה הראשון היה עשיר, אך התברר לה מהר מאוד שכסף אינו הדבר החשוב בחיים. הבעל הבא שלה חייב להיות בראש ובראשונה אדם ישר. לארה סברה שברייס תפרן....
איך ברייס יגלה לה את סודו? איך היא תגיב כשיתגלה לה שהוא עשיר?
שם: בעל עשיר 109
מחבר/ת: מרגרט מאיו
שפה: עברית
תחום: רומן רומנטי
תת תחום: רומן רומנטי
הוצאה לאור: שלגי
מק״ט: 011632346
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				<h2>1</h2>
<p class="noindent">עיניו היו העיניים המדהימות ביותר שלארה ראתה מימיה — אפור־עשן מיוחד, כמעט כחול. הן היו החלק המושך ביותר בפניו — הריסים ארוכים וסמיכים, שחורים־כהים כמו שערו. מבטו התמקד בה, וזה היה אמור להחמיא לה, כמו לרוב הנשים. אך זה עורר בה אי נוחות.</p>
<p>היא פנתה לדודתה וראתה אותה צופה בגבר הזה שצופה בה, חיוך מרוצה על שפתיה. זאת הייתה מסיבת קבלת הפנים שהלן ערכה לה, לכבוד בואה לאוסטרליה. "את צריכה להכיר אנשים חדשים," היא אמרה והזמינה, למגינת ליבה של לארה, את מחצית מדיירי השכונה.</p>
<p>"זה ברייס קלרמן," דודתה פנתה אליה ואמרה. "בואי, אני רוצה להכיר לך אותו." ולפני שלארה הספיקה למחות, היא אחזה בזרועה.</p>
<p>העיניים האפורות לא משו ממנה כשהן התקרבו אליו. הוא התרחק ממעקה המרפסת שעליו נשען, הזדקף והמתין. הוא היה לבוש במכנסי כותנה נוחים בגון בז׳ ובחולצה חומה בעלת צווארון פתוח שלא הסתירה את מבנה גופו השרירי. הגוון השזוף מאוד רמז שהוא מרבה לעבוד באוויר הפתוח.</p>
<p>הוא היה גבוה.</p>
<p>לארה לא העריכה נכון את גובהו עד שניצבה מולו. גובהה היה מטר שבעים ושמונה סנטימטרים, והוא התנשא מעליה. גובהו מטר תשעים וחמישה סנטימטרים לפחות, היא חשבה בליבה. מטר ותשעים וחמישה סנטימטרים של גבריות מחוספסת. לא נאה במיוחד, האף נשרי מעט, הלסת המרובעת תקיפה והפה המתוח יכול היה להיות נדיב יותר. אך העיניים מושכות. מקרוב, היא ראתה את התערובת המיוחדת של הכחול והאפור ואת הביטחון שבמבט אחד, הוא יכול לכבוש את ליבה של כל אישה.</p>
<p>והיא ניצבת עתה בקו האש!</p>
<p>"לארה, אני רוצה להכיר לך את ברייס קלרמן, חבר ותיק שלי ואיש אשכולות. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. ברייס, זאת אחייניתי, לארה לנוקס."</p>
<p>"אני שמח להכיר אותך, לארה." העיניים האפורות לכדו את עיניה כשהוא הושיט לה יד, קורא בה בעת את נפשה ולומד כהרף עין הכול עליה. לארה הסיטה את מבטה.</p>
<p>היא השפילה את מבטה לידיהם. ידיה נראו חיוורות בהשוואה לידיו. ציפורניו היו גזוזות ורבועות; כפות ידיו היו רחבות, חזקות, מאומנות יותר לעבודה מאשר לליטופים. המחשבה זעזעה אותה והיא חטפה את ידה.</p>
<p>בדל חיוך ציני עלה על שפתיו, כאילו היה מודע למה שחלף במוחה. כאילו... אף אדם לא יכול לדעת בדיוק מה חולף במוחו של אדם אחר. ועם זאת, היא חשה שהוא קורא את מחשבותיה. אין ספק שהוא מחזר מנוסה.</p>
<p>אך לא הפעם! הוא לא מעניין אותה. אף גבר לא מעניין אותה. הסבל שהיא סבלה יספיק לה לכל החיים. היא הודתה שהכול קרה באשמתה, אך אין לה שום כוונה לחזור על אותה הטעות. ואם דודתה מתכננת לשדך לה אותו, היא טועה בגדול.</p>
<p>"אני אתן לכם להכיר זה את זה." הלן חייכה חיוך רחב ומאושר. היא הייתה בשנות החמישים המוקדמות שלה. בלונדינית, רזה. היא נראתה כמו בת ארבעים. היא התאלמנה לפני עשר שנים ולארה לא הבינה איך עד היום, אף גבר אחר לא התלבש עליה.</p>
<p>לארה הייתה בת שש כשהלן היגרה לאוסטרליה מאנגליה, לפני שבע־עשרה שנים. דודתה לא שבה מאז לאנגליה, גם לא לאחר מותו של בעלה. לא היו לה ילדים, אך היו לה חברים רבים, והיא אהבה מאוד את סידני ואמרה שלעולם לא תעזוב אותה. אך היא הקפידה לשמור על קשר עם אחותה וטלפנה אליה מדי שבוע, וכשהיא שמעה שנישואיה של לארה הסתיימו במפח נפש, היא מיהרה להזמין אותה לשהות איתה ככל שתרצה. היא אפילו שלחה לה כסף לכרטיס טיסה.</p>
<p>"נו, איך את מבלה באוסטרליה?"</p>
<p>קולו של ברייס קלרמן היה כה עמוק, שהוא הדהד בעצמותיה של לארה. היא חשה כאילו גופה הופך למיתר גיטרה שעליו הוא פורט. היא חשה שהמיניות הנמרצת שלו היא דבר לא צפוי ולא רצוי. היא חשבה איך להימלט.</p>
<p>"נפלא," וחייכה בניגוד לרצונה. "למרות שלא הספקתי הרבה."</p>
<p>"החום לא מעיק עלייך?" הוא נשען על מעקה המרפסת, רגוע ובטוח בעצמו, רגליו הנעולות במגפיים חומים משוכלות ואגודליו נעוצים בחגורת העור הרחבה שלו. "את צריכה להיזהר."</p>
<p>לארה הנהנה. "אני נזהרת." בגלל עורה הבהיר, היא מרחה על עצמה כמות נדיבה של קרם הגנה בכל יציאה לשמש והקפידה לחבוש כובע רחב שוליים. דודתה הרגילה אותה לכך מהרגע הראשון.</p>
<p>"ורד אנגלי — זה מה שהעור שלך מזכיר לי... "</p>
<p>"אני בטוחה שאתה אומר את זה לכולן," היא השיבה בחדות. היא שנאה מחמאות מהסוג הזה. הן היו כה נדושות. רוג׳ר היה אלוף בהן.</p>
<p>"רק אם זה אמיתי — וזה המצב איתך," הוא אמר חרש וליטף את לחייה באצבעו. המגע היה עדין, אך לארה חשה כאילו הוא מטביע את חותמו על בשרה והיא מיהרה להסיט את פניה ממנו.</p>
<p>"לא מוצא חן בעינייך, שאני נוגע בך?" הוא נשמע כאילו הוא אינו רגיל לתגובה כזאת.</p>
<p>"לא. זה לא מוצא חן בעיניי." לארה הישירה אליו מבט והתעלמה מהדופק המהיר שלה.</p>
<p>"אני אשתדל לזכור את זה בעתיד." אבל לא נשמע שהוא מתכוון להשקיע בזה מאמץ מיוחד. "את יודעת שאת דומה מאוד לדודתך?"</p>
<p>"אני דומה לה הרבה יותר מאשר לאימי," היא הסכימה. "הן אחיות."</p>
<p>"אותו השער הבלונדיני, אותן העיניים הכחולות הגדולות. הפה שלך נראה קצת יותר... נדיב משלה." הוא חייך. "עמדתי לומר ׳מזמין נשיקה׳, אבל משום מה אני מרגיש שזה לא היה מוצא חן בעינייך."</p>
<p>"אתה לומד מהר."</p>
<p>"למה את נרתעת מגברים?"</p>
<p>"מי אמר לך שאני נרתעת מגברים?" כתפיה התקשחו מיד. יכולת ההבחנה שלו מדהימה.</p>
<p>הגבות הכהות הנאות התרוממו ונעלמו מתחת לבלוריתו. "את שולחת מסר ברור, שאת לא מעוניינת בגברים. אלא אם כן מדובר בי. החמצתי משהו? מישהו השמיץ אותי באוזנייך?"</p>
<p>"בכלל לא ידעתי שאתה קיים, עד לפני כמה שניות," היא השיבה בעוקצנות, והוא היה עושה לה טובה אילו לא היה צץ לפתע. היה דבר מה בברייס קלרמן שערער את בטחונה של לארה. היא חשה שהוא מהגברים שינצלו נשים ואז יזרקו אותן לכלבים, ללא התחשבות ברגשותיהן.</p>
<p>העניין המכוון שהוא גילה בה היווה עדות לכך. היא הייתה אורחת, היא הייתה בלונדינית, נאה — אמרו לה את זה הרבה, אף שהמראה אמרה לה דברים שונים. המצח שלה היה גבוה מדי, עיניה היו גדולות מדי, פיה רחב מדי. היא לא אהבה מחמאות שידעה שאינן כנות.</p>
<p>"ועכשיו, כשידוע לך שאני קיים?" הוא הרים גבה בציניות ועיניו רמזו על סקרנות מסוכנת.</p>
<p>"אני חושבת שכדאי שאשמור מרחק," היא ענתה בהחלטיות והסיטה את מבטה. "אני רואה שם מישהו שאני רוצה לדבר איתו. אם תוכל לסלוח לי... "</p>
<p>אך ברייס קלרמן לא היה מוכן לתת לה להסתלק בקלות. "עדיין לא סיימתי איתך."</p>
<p>לארה השפילה מבט זועף לעבר כף ידו שאחזה בזרועה, ואז הישירה אליו מבט. היא לא אמרה מילה עד שהוא הרפה ממנה. "תודה," היא אמרה בנימוס מוגזם. "למה התכוונת, כשאמרת שלא סיימת? לא שמתי לב שהתחלנו משהו."</p>
<p>"הלן רוצה שנתיידד." חיוכו היה איטי ובטוח. "לא יפה לאכזב אותה."</p>
<p>הפעם היה זה תורה של לארה להרים גבה. "היא זכאית לרצונותיה. אני בוחרת את החברים שלי בעצמי. לא הייתה לה שום זכות לדבר עליי."</p>
<p>"היא לא דיברה עלייך."</p>
<p>"אז איך...?"</p>
<p>"דודתך חושבת שהגיע הזמן שאמצא לי כלה."</p>
<p>"ומשום מה, אני חושדת שהיא חושבת שהגיע הזמן שאני אמצא לי בעל חדש," הוסיפה לארה ביבושת.</p>
<p>שניהם פרצו בצחוק.</p>
<p>"אני חושב שעלינו לפחות להעמיד פנים שאנחנו מחבבים זה את זה," ברייס אמר בלחישה שובבה.</p>
<p>"זה יעשה להלן את היום," היא הסכימה.</p>
<p>"לא נצטרך להמשיך להציג... "</p>
<p>"רק הערב... "</p>
<p>ברייס הנהן. "מה דעתך להצטרף אליי לטיול בגן?" הוא הושיט לה את ידו ולאחר היסוס, לארה שמה את ידה בידו. היא הסבה את מבטה אחורה, לעבר הבית, וראתה שהלן צופה בהם. דודתה הנהנה לעברם, והם נעלמו מטווח הראייה שלה. הם היו שתי נשמות שיצאו ללילה האפל. הם שמעו את המוזיקה, את קולות הדיבור ואת קולות הצחוק, אך לא ראו איש, ואיש לא ראה אותם.</p>
<p>ללא התראה, ברייס לקח אותה בזרועותיו, ולחרדתה של לארה זה ריגש אותה. מאז התרסקות נישואיה, היא נזהרה מגברים כמו מאש, אז למה התגובה הנרגשת הזאת? למה העקצוץ הזה בגפיה? למה הדופק המהיר? זה בטח בגלל שהיא נהנית להיות מחוזרת. איזו אישה לא הייתה מתרגשת, כשגבר מושך כמו ברייס קלרמן היה מנסה להתחיל איתה?</p>
<p>אך הוא טועה, אם נדמה לו שהיא תניח לו לנשק אותה. אולי זה ערב של ירח מלא, אולי זה ערב קסום. אולי זה ערב חמים וחושני, ערב שנועד לאהבה, אבל לא לה. "זאת קבלת הפנים האוסטרלית המקובלת?" היא שאלה והשתחררה מחיבוקו. "לא ידעתי שאני אמורה ליפול לזרועות כל גבר שאפגוש פה."</p>
<p>"אני מתנצל." הוא הרכין את ראשו בנימוס. "מה דעתך לשבת ולספר לי על הבחור שהרס לך את החיים?" הוא ניווט אותה לעבר ספסל שנמצא לא הרחק.</p>
<p>"נדמה לי שאמרת שדודתי לא סיפרה לך עליי סיפורים," היא השיבה בחריפות.</p>
<p>הוא משך בכתפיו הרחבות. "הלן היא אשת סוד בהתגלמותה. זה בסך הכול ניחוש, אבל לפי התגובה שלך, אני מבין שזה היה ניחוש מוצלח. הוא לא גבר, אם הוא עזב אישה יפה כמוך."</p>
<p>שוב דברי חנופה... התחשק ללארה לבעוט בו. "למען האמת, אני עזבתי אותו," היא בישרה לברייס בקול מתוח. הרחק מתחתיהם, בגדה האחרת של הנהר, זהרו אורות הבתים כמו כוכבי ענק. השמיים היו סגולים־כהים ושום קול לא נשמע מלבד מלמולים מכיוון המרפסת. זה היה מיקום מושלם, והיא לא רצתה שהגבר הזה יאלץ אותה לחשוב על רוג׳ר ולדבר עליו.</p>
<p>"כמה זמן הייתם נשואים?"</p>
<p>"שלוש שנים."</p>
<p>"איזה טיפוס הוא היה?"</p>
<p>לארה הביטה בו בכעס. "מה זה עניינך?"</p>
<p>"אם מדברים על הבעיות, זה עוזר."</p>
<p>עיניה רשפו גיצים. "אין לי שום בעיה. אתה סתם מציק לי בשאלות שאני לא מעוניינת להשיב עליהן."</p>
<p>בדל חיוך ריכך את תווי פניו הנוקשים והעניק להן מראה מבין יותר ונגיש. "זאת הצרה, לארה. את מדחיקה את הרגשות שלך. אם תדברי, זה יעזור. כמה זמן עבר מאז שהתגרשת?"</p>
<p>"כמעט ארבעה חודשים."</p>
<p>"אז הפצע עדיין טרי."</p>
<p>לארה הנהנה. היא לא הביטה לעברו, לא רצתה לראות רחמים בעיניו; היא נזכרה ביום שבו בישרה לחבריה ללימודים שמשאת נפשה היא להתחתן עם אדם עשיר.</p>
<p>היא הייתה הבת החמישית לאם חד הורית. היא נשבעה שהיא עצמה לא תיקלע למצב דומה. היא הכירה את העוני מקרוב וידעה עם איזה קשיים התמודדה אימהּ כדי לפרנס אותם. זה לא בשבילה.</p>
<p>היא ניגשה לבחינות הבגרות ואז מצאה משרה בחברה ליחסי ציבור. שם היא החליטה להתלבש על רוג׳ר לנוקס. רוג׳ר היה בעל החברה. הוא היה עשיר וגם לא מכוער. הבעיה הייתה שהוא היה מודע לזה. כל העובדות הצעירות שלו יצאו מגדרן למצוא חן בעיניו, והוא גמע את הערצתן בשקיקה. לארה ידעה שעליה לעשות מעשה מדהים כדי שהוא יבחין בה.</p>
<p>ההזדמנות נפלה לידיה באחד הימים, כשהיא חצתה את החניון וראתה את הבוס שלה יושב במכונית ספורט כסופה שגגה נפתח. "לילה טוב, אדון לנוקס," קראה לעברו בעליזות.</p>
<p>"אה, כן, לילה טוב." הוא נשא אליה את מבטו בהיסח הדעת. הוא לא הצליח להתניע את מכוניתו, משום מה. הוא חש נבוך וכעוס — גם היא הייתה מרגישה כך במקומו, אילו הייתה קונה מכונית יקרה ולא מצליחה להתניע אותה.</p>
<p>היא פנתה וחזרה אליו. "אפשר להציע לך עזרה?"</p>
<p>שערו של רוג׳ר היה בלונדיני, עיניו היו כחולות והיה לו מעט משקל עודף, אך בזכות הקסם שלו כולם התעלמו מכך. הוא כמו אל יווני, טענו כמה מן הבנות. העיניים הכחולות הביטו בה עתה בלגלוג. "את אישה."</p>
<p>"זה לא אומר שאני לא מבינה במנועים," ענתה לו לארה. היות שהיו לה רק אחים, היא בילתה חלק ניכר מחייה בהתבוננות בהם כשהם פירקו מכוניות והרכיבו אותן מחדש. היא עזרה להם כשהם הרשו לה. הידע שלה במנועי מכוניות לא נפל מהידע של כל גבר ממוצע.</p>
<p>רוג׳ר לנוקס קימט את מצחו. "את בטוחה?"</p>
<p>"בוודאי. תרים את מכסה המנוע." היא לא האמינה שהוא יעשה כדבריה, אך למרבה הפלא הוא עשה זאת, אף שהמשיך להביט בה בספקנות. היא הייתה מודעת לכך שהוא לא היה בטוח שזה מעשה נבון.</p>
<p>כשהוא יצא לבדוק מה היא עושה וירכו נגעה בחטף בירכה, היא חשה את מלוא השפעת המיניות שלו. על זה חולמות כל הבנות בבניין. "את בטוחה שאת יודעת מה לעשות?" הוא שאל.</p>
<p>"אחרת לא הייתי מציעה לך עזרה." היא ניסתה להישמע אדישה, אך זה היה קשה. הוא היה מושך מאוד, והדופק שלה היה מהיר. יתרה מזו, היה לו מקום נכבד בתכנון שלה לעתיד, וידיה רעדו כשהיא בדקה שהכול כשורה. "אתה רוצה לנסות שוב?" היא שאלה בקול צרוד והתפללה שיצליח להתניע הפעם. היא רצתה לעשות עליו רושם, לא לעשות מעצמה צחוק.</p>
<p>המנוע התעורר לחיים בניסיון הראשון. רוג׳ר לנוקס התבונן בה בהשתוממות, כשהיא הגיחה מאחורי מכסה המנוע. "מה עשית?" היה לה ברור שהוא מעולם לא ניסה לתקן שום תקלת מנוע.</p>
<p>לארה משכה בכתפיה. "בעיה במגעים במפלג."</p>
<p>"מרשים מאוד. לא ידעתי שנשים מבינות משהו בדברים האלה. לפחות תרשי לי להציע לך טרמפ."</p>
<p>היא חשה חדוות ניצחון. היא לא הייתה יכולה לבצע את זה טוב מזה. היא סגרה את מכסה המנוע, ניגבה את ידיה במטפחת נייר והחליקה לתוך המושב שלצידו.</p>
<p>"איפה את עכשיו?" קולו העמוק של ברייס קלרמן קטע את מחשבותיה.</p>
<p>יושבת לצד עוד גבר. הורסת לעצמי את החיים.</p>
<p>רוג׳ר לנוקס שלח לה פרחים למחרת, וזה עורר סערה במשרד. כללי הנימוס דורשים ממנה להודות לו, כך היא אמרה לעצמה.</p>
<p>מפה לשם, הוא הזמין אותה לצאת איתו. שמונה שבועות לאחר מכן, הם נישאו.</p>
<p>היא הגשימה את החלום.</p>
<p>"חשבתי על רוג׳ר," היא אמרה בשקט. "על היום שבו נפגשנו."</p>
<p>"אה!" הוא אמר כאילו התחוור לו דבר מה.</p>
<p>"חשבתי שפגשתי את אביר חלומותיי."</p>
<p>"אהבה ממבט ראשון?"</p>
<p>לא בדיוק, היות שהיא בעצם הייתה מעוניינת בחשבון הבנק של רוג׳ר. אך היא לא הודתה בכך. זה היה מביך מאוד. היא הכירה את האמרה ׳אי אפשר לקנות אושר בכסף׳, אך אז לא האמינה לה. ואילו עתה כן. היא עשתה טעות מרה. "ככה חשבתי," היא השיבה חרש.</p>
<p>"אז מה קרה?"</p>
<p>שאלות ועוד שאלות. אם לא תיזהר, הוא ישמע את סיפור חייה במלואו. מימיה היא לא פגשה גבר שגילה בה התעניינות כזאת. היא משכה בכתפיה. "כל מיני דברים. למען האמת, הוא היה שתלטן איום." היא השתמשה במילים עדינות. רוג׳ר שלט בה לחלוטין.</p>
<p>"ואני רואה שאת לא בחורה שאוהבת שאומרים לה מה לעשות," הוא אמר בחיוך מדוד. "לדעתי, לאף אחד אסור לתת לאחרים להשתלט עליו. אני בחיים לא הייתי מתנהג ככה, במיוחד לא לאישה. אני אוהב נשים עם מצב רוח מרומם."</p>
<p> </p>
<p class="noindent">לארה לנוקס היא אכן כזאת. ברייס אהב את עיניה רושפות הגיצים, את פניה היפות והגאות, את האופן שבו גופה המגרה התרחק ממנו בנוקשות.</p>
<p>הוא רצה לשבור את המחסומים האלה; הוא רצה להראות לה שלא כל הגברים דומים. מזל שבעלה לא דיכא אותה עד עפר. נותר בה הכוח לשים קץ לנישואין הלא מוצלחים.</p>
<p>כשהוא יינשא, אם בכלל, הוא רצה שהבחורה תהיה לרוחו. הוא רצה להיות בטוח שהיא אינה מעוניינת בו מהסיבות הלא נכונות. הוא כמעט פספס מספר פעמים. הוא הניח לעצמו ליפול ברשת פנים נאות וגוף מתמסר. פעם אחת הוא כמעט התחתן, ורק ברגע האחרון התחוורה לו דמותה האמיתית של הבחורה. הוא החל לתהות שמא כל הנשים דומות: שמא חתן עשיר הוא משאת נפשן הבלעדית.</p>
<p>הבחורה היושבת לצידו הייתה הבחורה המסקרנת ביותר שהוא פגש מזה זמן רב. אולי הוא ראה בה אתגר בגלל רתיעתה מגברים. אולי משום שיופיה היה כה מענה. הוא לא הגזים, כשאמר שעורה מזכיר לו עלי כותרת של ורד אנגלי.</p>
<p>הוא רצה לגעת, ללטף ולחוש במרקם המשיי, הקטיפתי. עורה מעולם לא נצרב בשמש, מעולם לא חווה את החום הלוהט והמזיק של אוסטרליה.</p>
<p>"תגיד לי," היא אמרה כעת, "היית פעם נשוי?"</p>
<p>הוא לא רצה לדבר על עצמו; הוא רצה לדבר עליה. הוא רצה לגלות הכול. הלן אמרה דברים מעורפלים, ואפילו לארה עצמה לא נראתה מעוניינת לפרט. "לא," הוא השיב. "עדיין לא מצאתי את הבחורה הנכונה."</p>
<p>"באמת?" עיניה הכחולות־כהות נפערו. "קשה לי להאמין."</p>
<p>האם פירוש הדבר שהיא מעוניינת בו, למרות האדישות שהיא מפגינה? הוא חש שההורמונים סוערים בדמו. ואז גער בעצמו כי הרי לא ידע עליה דבר. היא עשויה להיות כמו כל האחרות. "זה לא בגלל שלא היו לי הזדמנויות," הוא ענה בקצרה. "פשוט לא פגשתי אף אחת שהייתי רוצה להתחתן איתה."</p>
<p>"יש לך דרישות מחמירות, נכון?" היא שאלה והקשיתה את גבותיה העדינות.</p>
<p>"כנראה."</p>
<p>"ועדיין לא פגשת את הבחורה המושלמת?"</p>
<p>"עדיין לא." אבל אולי הערב התמזל מזלו. אם היא דומה לדודתה, לא יהיו לו תלונות. הלן היא אישה נפלאה ואוהבת. לכסף אין שום חשיבות בעיניה. מאז ומעולם, היא אמרה שמה שחשוב זה השכל של האדם ואופיו.</p>
<p>"זה מקום מקסים," אמרה לארה. "הוא כל כך שונה ממה שאני מכירה. אני גרה בעיר שאין בה נהר ואין בה אגם. המים כל כך מרגיעים, נכון?"</p>
<p>אם יושבים ומביטים בהם, הוא הניח. אבל לא כשלצידו יושבת בחורה מושכת. "יש כאלה שחושבים ככה," הוא הסכים.</p>
<p>"אבל אתה לא?"</p>
<p>"אני כבר רגיל לזה."</p>
<p>"אני לעולם לא אתרגל לזה. וגם לא לנמל דרלינג. דודתי לקחה אותי לשם. אני לא יודעת למה הוא זכה לשם הזה, אבל הוא ממש מתאים. לא רציתי לחזור משם."</p>
<p>"אני שמח שהוא מצא חן בעינייך. אחד המושלים הראשונים, סר רלף דרלינג, קרא לו על שמו. האבוריג׳ינים קוראים לו טומבלונג." הוא היה שמח לקחת אותה לשם, אבל ידע שעדיין לא הגיעה השעה. היא נחמדה אליו למען דודתה, אך בתום הערב — האם היא תהיה מעוניינת לשוב ולפגוש בו?</p>
<p>לראשונה בחייו, ברייס קלרמן חש לא בטוח בעצמו.</p>


			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות