משפחת מקנזי 1 ההר של מקנזי 145
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
משפחת מקנזי 1 ההר של מקנזי 145

לינדה האוארד
מרי אליזבת פוטר היא מורה, רווקה וללא אשליות. אבל היא מורה טובה – והיא רוצה שבנו של וולף מקנזי יחזור לבית הספר. אחרי עימות קולני עם אביו של הילד, היא מוצאת את עצמה בבעיה. וולף מקנזי משלם עדיין על פשע שלא ביצע ונושא על כתפיו משא בגודל מדינת וויומינג. אבל מרי אליזבת החסודה אינה רואה בוולף מקנזי גבר מפחיד ומסוכן כפי שמתייחסים אלוי שאר בני העיר. איכשהו, היא מצליחה לראות אותו כאדם הגון וטוב. גבר שמסוגל לאהוב...
שם: משפחת מקנזי 1 ההר של מקנזי 145
מחבר/ת: לינדה האוארד
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011632341
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
				<h2>1</h2>
<p>הוא נזקק לאישה. בדחיפות.</p>
<p>וולף מקנזי עבר לילה לא שקט, כשהירח המלא והזוהר מטיל את אורו הכסוף על הכרית הריקה שלצידו. גופו כאב מכמיהה, כמיהה מינית של גבר בריא, והשעות החולפות רק העצימו את התסכול הזה. לבסוף קם מהמיטה ופסע עירום אל החלון, גופו הגדול נע בעוצמה זורמת. רצפת העץ הייתה קפואה תחת כפות רגליו היחפות, אבל הוא קידם בברכה את חוסר הנוחות, שכן היא ציננה את התשוקה נטולת הכיוון שהלהיטה את דמו.</p>
<p>אור הירח נטול הצבע האיר בעוז את הזוויות והמשטחים של פניו, עדות חיה למורשת שלו. פניו העידו על היותו אינדיאני יותר משערו השחור והעבות, הארוך עד כתפיו, ויותר מעיניו השחורות כבדות העפעפיים. היו לו עצמות לחיים גבוהות וחזקות, ומצח רחב, שפתיו היו צרות ואפו היה בעל רכס גבוה. אי אפשר היה לטעות במורשת הקלטית מצד אביו, שהגיע מגבעות סקוטלנד. המורשת הזאת זיקקה את התווים האינדיאניים שירש מאימו לכדי פנים חדות כתער, נקיות ומסותתות, וחזקות באותה מידה.</p>
<p>בדמו זרם דמם של שני העמים הלוחמניים ביותר בהיסטוריה, הקומנצ׳ים והקלטים. הוא היה לוחם טבעי – עובדה שהתגלתה במהירות עם גיוסו לצבא.</p>
<p>הוא היה גם אדם חושני. הוא הכיר היטב את אופיו ואת טבעו, ואף ששלט בו, היו פעמים שבהן נזקק לאישה. בדרך כלל ביקר אצל ג׳ולי אוקס באותן פעמים. היא הייתה גרושה, מבוגרת ממנו בכמה שנים, שגרה בעיר קטנה במרחק חמישים מייל ממנו. הסידור שלהם ארך חמש שנים. וולף וג׳ולי לא היו מעוניינים בחתונה, אבל לשניהם היו צרכים, והם חיבבו זה את זה. וולף ניסה לא לבקר אצל ג׳ולי לעיתים קרובות מדי, והוא דאג שאיש לא יראה אותו נכנס לביתה. הוא השלים בחוסר רגש עם העובדה שהשכנים שלה יזעמו אם ידעו שהיא שוכבת עם אינדיאני. ולא סתם אינדיאני, כי אישום באונס נדבק באדם לנצח.</p>
<p>למחרת תגיע השבת. יהיו המטלות הרגילות, והוא צריך לאסוף חומרים לבניית גדר ברות׳, העיר הקטנה שהייתה בבסיס ההרים, אבל מוצאי שבת נועדו באופן מסורתי ליללות. הוא לא יילל, אבל הוא יבקר אצל ג׳ולי וישרוף את המתח המיני שלו במיטתה.</p>
<p>הלילה הצטנן ועננים כבדים ונמוכים התקרבו. הוא התבונן בהם עד שכיסו את עין הירח, יודע שמשמעותם היא שלג חדש. הוא לא רצה לחזור למיטתו הריקה. פניו היו חסרות הבעה, אבל חלציו כאבו. הוא נזקק לאישה.</p>
<p> </p>
<p class="noindent">מרי אליזבת׳ פוטר הייתה צריכה למלא אין ספור מטלות באותה שבת בבוקר, אבל מצפונה לא ייתן לה מנוחה עד שתדבר עם ג׳ו מקנזי. הוא נשר מבית הספר לפני חודשיים, וחודש לפני כן היא הגיעה כדי למלא את מקומו של מורה שעזב במפתיע. איש לא הזכיר את הילד בפני מרי, אבל היא נתקלה בשמו ברישומי בית הספר וסקרנותה הובילה אותה לקרוא את התיק שלו. בעיר קטנה כמו רות׳, ויומינג, אין ילדים רבים בבית הספר, והיא הייתה בטוחה שפגשה את כולם. למעשה, היו שם פחות משישים תלמידים, אבל קצב סיום הלימודים עמד על כמעט מאה אחוזים, כך שכל נשירה בלטה לעין. כאשר קראה את התיק של ג׳ו מקנזי היא נדהמה. הילד היה מהמצטיינים בכיתתו, וקיבל <b>טוב מאוד </b>בכל המקצועות. תלמידים שלא מצליחים בלימודים נוטים לנשור, אבל כל חושי ההוראה שלה התקוממו לנוכח נשירת תלמיד מצטיין כזה. היא חייבת לדבר איתו, לגרום לו להבין עד כמה המשך הלימודים חשוב לעתידו. גיל שש־עשרה הוא גיל צעיר מכדי לעשות טעות שתרדוף אותו כל חייו. היא לא תוכל לישון בלילה עד שתעשה כל מה שתוכל כדי לשכנע אותו לחזור לספסל הלימודים.</p>
<p>שוב ירד גשם במשך הלילה והאוויר התקרר. החתולה יללה בתחינה בזמן שהסתובבה בין קרסוליה, כאילו התלוננה על מזג האוויר. "אני יודעת, וודרו," ניחמה את החיה. "הרצפה בטח מאוד קרה מתחת לרגליים שלך." היא גילתה אהדה. היא חשבה שרגליה לא התחממו מאז שעברה לוויומינג.</p>
<p>היא הבטיחה לעצמה שלפני בוא החורף הבא תקנה זוג מגפיים חמים וטובים, בעלי בטנת פרווה ועמידים למים, ותרקע בשלג כאילו עשתה זאת כל חייה, כאילו נולדה במקום. למעשה, היא נזקקה למגפיים כבר עכשיו, אך הוצאות המעבר חיסלו את כל משאביה הכלכליים, וחינוכה בידי דודתה החסכנית הניא אותה מלרכוש אותם באשראי.</p>
<p>וודרו יילל שוב כאשר היא נעלה את הנעליים המגושמות והחמות ביותר שלה, אלה שבינה לבינה כינתה אותן נעלי המורה הרווקה הזקנה. מרי עצרה כדי ללטף את החתול וגבו הזדקר בהנאה. היא ירשה אותו עם הבית, אותו ארגנה עבורה מועצת בית הספר. החתול, כמו הבית, לא היה משהו. לא היה לה מושג בן כמה וודרו, אבל גם הוא וגם הבית נראו מוזנחים.</p>
<p>מרי מעולם לא גידלה חתול, שכן הדבר נראה לה כרמז לחיי רווקה זקנה, אך בסופו של דבר גורלה השיג אותה – היא הייתה רווקה זקנה. עכשיו יש לה חתול. והיא נועלת נעליים של רווקה זקנה. התמונה שלמה.</p>
<p>"חוק הכלים השלובים," אמרה לחתול, שהביט בה במבט מסתורי ונטול דאגה. "אבל מה אכפת לך? לך לא מפריע שחוק הכלים השלובים שלי עוצר כאשר מדובר בנעליים מגושמות וחתולים."</p>
<p>אבל כאשר הציצה בראי, כדי לוודא ששערה מסודר, היא נאנחה. נעליים מגושמות וחתולים היו הסגנון שלה, לצד חיוורון, רזון ומראה פשוט משעמם. עכברית, הייתה מילה מדויקת כדי לתאר את המראה. מרי אליזבת׳ פוטר נולדה להיות רווקה זקנה.</p>
<p>היא לבשה את הבגדים החמים ביותר שיכלה למצוא, כי גרביים עם הנעליים המגושמות כבר היו חציית קו אדום. גרבי קרסול לבנים עם חצאיות מסולסלות ארוכות היו עניין אחד, אבל גרבי ברך עם שמלת צמר היו כבר עניין אחר לגמרי. היא מוכנה להיראות כמו דובה כדי להתחמם, אבל היא לא הייתה מוכנה להיראות חסרת טעם.</p>
<p>טוב, אין טעם לדחות את זה, כי מזג האוויר לא יתחמם עד האביב. מרי חישלה את עצמה לקראת הלם האוויר הקר על גוף שעדיין היה מורגל לאוויר החמים של סוואנה. היא עזבה את הקן הקטן והמסודר שלה בג׳ורג׳יה כדי לעמוד באתגר של בית ספר זעיר בוויומינג, למען ההתרגשות שבשינוי בחייה. היא אפילו הודתה בכמיהה קטנה להרפתקה, אף שמעולם לא הרשתה לעצמה לתחושה זו לעלות אל פני השטח. אבל איכשהו לא לקחה בחשבון את מזג האוויר. היא הייתה ערוכה לשלג, אך לא לטמפרטורות הנמוכות. היא פתחה את הדלת, התנשפה כשהרוח הצליפה בה, וחשבה שלא פלא שיש שם כל כך מעט תלמידים. מבוגרים אינם ממהרים להסיר את בגדיהם כדי לעסוק בפעילות שתוצאתה ילדים!</p>
<p>שלג חדר לנעליים המגושמות שלה כאשר צעדה אל המכונית שלה, שברולט סבירה בעלת שתי דלתות, שהיא ציידה בחוכמתה בצמיגי שלג חדשים לאחר שעברה לוויומינג. על פי דיווח מזג האוויר ברדיו באותו בוקר, מזג האוויר יעמוד בשיאו על שבע מעלות מתחת לאפס. מרי נאנחה שוב בשל מזג האוויר שהשאירה מאחוריה בסוואנה. היה חודש מרץ עכשיו, והאביב יהיה עתה בשיא פריחתו, עם פרחים בשלל צבעים.</p>
<p>אבל ויומינג הייתה יפהפייה, בדרכה המלכותית והפראית. ההרים הנישאים גימדו את הבתים שבנה האדם, ונאמר כי עם בוא האביב השדות יהיו מכוסים מרבדים של פרחי בר, ויובלים צלולים יזמרו את שירם המיוחד. ויומינג הייתה עולם שונה לגמרי מסוואנה, והיא הייתה כמו מגנוליה שהתקשתה להתאקלם.</p>
<p>היא קיבלה הוראות כיצד להגיע למעון מקנזי, אף שהמידע ניתן לה בחוסר רצון. היא הופתעה מכך שאיש לא גילה עניין בנער, שכן האנשים בעיר הקטנה היו ידידותיים ומלאי רצון לעזור לה. ההערה הישירה ביותר ששמעה הגיעה ממר הרסט, הבעלים של חנות המכולת, שהפטיר ואמר ש"המקנזים אינם ראויים לטרחה שלך." אבל מרי חשבה שכל ילד ראוי לטרחה שלה. היא הייתה מורה, והיא התכוונה ללמד.</p>
<p>היא נכנסה למכונית שלה וראתה את ההר שנקרא <b>הר מקנזי,</b> כמו גם את הכביש הצר המתפתל על המדרון כסרט, והיא התמלאה פחד. עם כל הכבוד לצמיגי השלג החדשים, היא לא הייתה נהגת מיומנת בסביבה זרה זו. השלג היה… טוב, השלג היה מלחיץ בעיניה, לא שהניחה לו להניא אותה מלעשות את הדברים שהחליטה שעליה לעשות.</p>
<p>היא כבר רעדה כל כך עד שכמעט התקשתה להכניס את המפתח לתוך המצת. היה כל כך קר. אפה וריאותיה כאבו כאשר שאפה אוויר. אולי היא תחכה למזג אוויר טוב יותר לפני שתנסה לנהוג. היא התבוננה שוב בהר. אולי ביוני כל השלג יימס... אבל ג׳ו מקנזי כבר נעדר מהלימודים במשך חודשיים. אולי ביוני הפער יהיה בלתי ניתן לגישור עבורו, והוא לא יטרח. ייתכן שכבר עכשיו מאוחר מדי. היא חייבת לנסות, והיא לא העזה להניח לעוד שבוע לחלוף.</p>
<p>היא נהגה לעודד את עצמה בשיחות בכל פעם שאתגרה את עצמה, כך שהחלה לדבר לעצמה בזמן שהתחילה לנהוג.</p>
<p>"זה לא ייראה כל כך תלול ברגע שאגיע לכביש עצמו. כל הדרכים העולות נראות אנכיות ממרחק גדול. זוהי דרך לגמרי סבירה, אחרת המקנזים לא היו מצליחים לעלות ולרדת ממנה, ואם הם מסוגלים לעשות את זה, אז גם אני." טוב, אולי גם היא. הנהיגה בשלג הייתה מיומנות נרכשת, כזו שעוד לא הצליחה להשתלט עליה לגמרי.</p>
<p>הנחישות גרמה לה להמשיך קדימה. כאשר הגיעה לבסוף אל ההר והכביש התרומם קדימה, נאחזו ידיה בכוח בהגה, בזמן שנמנעה מלהביט לצדדים ובמרחק ההולך וגדל אל רצפת העמק. הידיעה כמה גדולה תהיה הנפילה למטה אם תרד משולי הכביש לא תעזור לה כלל. לדעתה של מרי, זה שייך לקטגוריה של ידע חסר ערך, ממנו כבר היה לה די והותר.</p>
<p>"אני לא אחליק," הפטירה. "אני לא אסע מספיק מהר כדי לאבד שליטה. זה כמו הגלגל הענק בלונה פארק. הייתי בטוחה שאפול, אבל לא נפלתי." היא עלתה על הגלגל פעם אחת, כאשר הייתה בת תשע, ואיש לא הצליח מאז לשכנע אותה לעלות עליו שוב. קרוסלות היו הסגנון שלה.</p>
<p>"המקנזים לא יתנגדו לכך שאדבר עם ג׳ו," שבה ואמרה לעצמה בניסיון להסיח את דעתה מהדרך. "אולי היו לו בעיות עם חברה, ולכן הוא לא רוצה לבוא לבית הספר. בגילו, קרוב לוודאי שהעניין כבר הסתיים."</p>
<p>למעשה, הנסיעה לא הייתה כל כך גרועה כמו שחששה. היא התחילה לנשום בקלות רבה יותר. המתלול היה יותר הדרגתי מכפי שנראה, והיא חשבה שהדרך שעוד נותרה לה אינה ארוכה מאוד. ההר אינו כל כך נורא כמו שנראה מהעמק.</p>
<p>היא הייתה כה שקועה בנהיגה עד שלא הבחינה באור האדום שהופיע על לוח המחוונים שלה. היא לא חשה בהתחממות היתר של המנוע עד שאדים עלו לפתע מתחת למכסה המנוע. האוויר הקר הפך את הענן לקרח על השמשה הקדמית. מרי לחצה על דוושת הבלם באופן אינסטינקטיבי ואז קיללה בשקט כאשר הגלגלים החלו להחליק. היא הרימה את רגלה מהדוושה במהירות והצמיגים מצאו שוב חיכוך מספיק, אבל היא לא הצליחה לראות דבר. היא עצמה את עיניה והתפללה שהיא עדיין נוסעת בכיוון הנכון, והניחה למשקל המכונית להביא אותה לכלל עצירה.</p>
<p>המנוע שרק ונהם כמו דרקון. היא כיבתה אותו כשהיא רועדת מפחד ויצאה מתוך המכונית, התנשפה בגלל הרוח שהצליפה בה כמו שוט קפוא. מנגנון פתיחת מכסה המנוע היה נוקשה מהקור, אבל לבסוף נכנע והיא הרימה את מכסה המנוע כדי לבדוק מה קרה. מתוך הנחה שיהיה נחמד לדעת מה לא בסדר עם המכונית, גם אם לא תצליח לתקן אותה. לא היה צורך במכונאי מוסמך כדי לגלות את הבעיה – אחד מצינורות המים בקע ומים חמים נזלו מתוך הבקע.</p>
<p>היא זיהתה מייד את הסכנה שבמצבה. היא לא תוכל להישאר בתוך המכונית, מפני שהיא לא תצליח להתניע אותה כדי להתחמם. הכביש היה פרטי, והמקנזים עלולים לא לצאת מביתם כל היום, או כל סוף השבוע. המרחק היה גדול מדי והיה קר מכדי שתצעד בחזרה לביתה. הברירה היחידה שלה הייתה ללכת אל חוות מקנזי ולהתפלל שהיא לא רחוקה מדי. כפות רגליה איבדו תחושה מזמן.</p>
<p>היא לא הניחה לעצמה לחשוב שקיים סיכוי שלא תגיע אל חוות מקנזי. במקום זאת, היא התחילה לצעוד ביציבות במעלה הכביש, וניסתה להתעלם מהשלג שחדר לנעליה עם כל צעד.</p>
<p>היא הקיפה את עיקול הדרך והמכונית נעלמה, אבל כאשר הביטה קדימה, עדיין לא היה זכר לבית או אפילו לאסם. היא הרגישה בודדה, כאילו נעזבה באמצע שום מקום. היו רק ההר, השלג, השמיים והיא. הדממה הייתה מוחלטת. ההליכה כאבה, והיא גילתה שהיא מחליקה על כפות רגליה במקום להרימן. היא הלכה פחות ממאתיים מטרים.</p>
<p>שפתיה רעדו כאשר חיבקה את עצמה בניסיון לשמור על חום גופה. היא ידעה שתצטרך להמשיך לצעוד, עם הכאב או בלעדיו.</p>
<p>ואז שמעה נהמה חרישית של מנוע חזק. היא עצרה, והקלה מילאה אותה בכאב כה גדול עד שדמעות צרבו בעיניה. היא חששה לבכות בציבור, ולכן עצרה את הדמעות. אין טעם בבכי. היא צעדה פחות מרבע שעה, ולא הייתה בכך סכנה משמעותית. כרגיל, זה היה רק דמיונה הפעיל מדי. היא נעה בשלג אל צד הדרך כדי לפנות דרך לרכב והמתינה שיופיע.</p>
<p>הוא הופיע, טנדר שחור גדול עם צמיגים ענקיים. היא הרגישה כיצד עיניו של הנהג ננעלות בעיניה, ולמרות רצונה השפילה את ראשה במבוכה. מורות שהן גם רווקות זקנות אינן רגילות להיות במרכז תשומת הלב, ויותר מכך – היא הרגישה כטיפשה גמורה. ודאי היה נראה כאילו יצאה לטייל בשלג.</p>
<p>הטנדר עצר מולה ויצא ממנו גבר. הוא היה מגודל, והיא נרתעה. היא סלדה מהאופן שבו גברים מגודלים הביטו בה מגבוה, והיא סלדה מהצורך להרים אליהם את מבטה. טוב, גדול או לא, הוא היה המושיע שלה. היא שילבה את ידיה המכוסות כפפות ותהתה מה להגיד. איך מבקש אדם הצלה? היא מעולם לא עצרה טרמפים בעבר, זה לא נראה הולם מורה מיושבת ומהוגנת.</p>
<p>וולף הביט באישה, נדהם מכך שמישהו נמצא בחוץ בקור הזה כשהוא לבוש בצורה כה מטופשת. ובכל מקרה, מה היא עושה על ההר שלו, לעזאזל? איך היא הגיעה לשם?</p>
<p>לפתע ידע מיהי. הוא שמע שיחות בחנות המזון על המורה החדשה ממקום כלשהו בדרום. הוא מעולם לא ראה מישהי שנראתה כמו מורה יותר מהאישה הזו, ואין ספק שהיא הייתה לבושה בצורה שאינה מתאימה לחורף של ויומינג. שמלתה הכחולה ומעילה החום היו כה דקים עד שהיא הייתה כמעט קלישאה. הוא ראה קווצות של שיער חום בהיר נאבקות בצעיף שלה, ומשקפיים ענקיים, שגימדו את פניה. בלי איפור, אפילו בלי שפתון.</p>
<p>ובלי מגפיים. השלג הגיע כמעט עד ברכיה.</p>
<p>הוא בחן אותה במשך שתי שניות ולא ציפה לשמוע את ההסבר שיהיה לה לטיפוס על ההר שלו, אם בכלל התכוונה להסביר. עד כה היא שתקה והמשיכה להתבונן בו כשעל פניה מבט זועם משהו. הוא תהה אם היא חושבת שאין זה נאה עבורה לדבר עם אינדיאני, אפילו כדי לבקש את עזרתו. הוא משך בכתפיו בתנועה בלתי מורגשת. לעזאזל, הוא לא יוכל להשאיר אותה כאן.</p>
<p>מאחר שהיא לא דיברה, אז גם הוא שתק. הוא פשוט רכן והניח זרוע אחת מתחת לברכיה ואת האחרת מאחורי גבה, והרים אותה כאילו הייתה ילדה, מתעלם מהתנשפותה. בזמן שנשא אותה אל הטנדר, הוא חשב שהיא לא שוקלת הרבה יותר מילדה. הוא ראה הבזק של עיניים כחולות מבועתות מאחורי העדשות של משקפיה, ואז זרועה הונחה על עורפו והיא נאחזה בו באחיזה חזקה, כאילו חששה שלא ישמוט אותה אל הקרקע.</p>
<p>הוא העביר את משקלה מעט כדי שיוכל לפתוח את דלת הטנדר ולהושיב אותה בפנים, ואז ניגב את השלג מכפות רגליה כמיטב יכולתו. הוא שמע אותה מתנשפת שוב, אבל הוא לא הרים את עיניו. לאחר שסיים, הוא ניגב את השלג מכפפותיו והקיף את הרכב כדי להתיישב מאחורי ההגה.</p>
<p>"כמה זמן הלכת?" הפטיר בחוסר רצון.</p>
<p>מרי נבהלה. היא לא ציפתה שקולו יהיה עמוק כל כך עד שירטוט כמעט. משקפיה התכסו אדים מהחום בטנדר והיא הורידה אותם, מרגישה כיצד לחייה הקרות מעקצצות בזמן שדם זרם אליהן. "אני... לא הרבה זמן," גמגמה. "אולי חמש־עשרה דקות. צינור מים נבקע. כלומר, במכונית."</p>
<p>וולף התבונן בה בדיוק כאשר השפילה את עיניה שוב והבחין בלחייה הוורודות. טוב, היא מתחממת. היא לא ידעה מה קורה, וזה ניכר באופן שבו שיחקה באצבעותיה במבוכה. האם היא חושבת שהוא ישליך אותה על המושב ויאנוס אותה? אחרי הכול, הוא היה אינדיאני חמום מוח, והוא מסוגל לכול. אבל אם לשפוט לפי איך שנראתה, זו ודאי ההתרגשות הגדולה בחייה.</p>
<p>הם לא היו רחוקים מבית החווה והגיעו אליו תוך כמה דקות. וולף חנה קרוב לדלת המטבח ויצא. הוא הקיף את הטנדר והושיט את ידו אל הדלת בדיוק כאשר היא פתחה אותה והחליקה החוצה. "תשכחי מזה," אמר והרים אותה שוב. התנועה גרמה לחצאיתה להתרומם על ירכיה. היא מיהרה להדוף את הבד למטה, אבל לא לפני שעיניו השחורות בחנו את רגליה הדקות והצבע שב והעמיק בלחייה.</p>
<p>החמימות של הבית עטפה אותה והיא נשמה בהקלה, לא מבחינה בכך שהוא הרחיק כיסא עץ מהשולחן והושיב אותה עליו. בלי לדבר, הוא הפעיל את זרם המים החמים והניח להם לזרום, ואז מילא כלי, בדק את המים בתדירות גבוהה וכיוון את הטמפרטורה שלהם.</p>
<p>טוב, היא הגיעה ליעדה, ואף שלא הגיעה לשם בצורה הרצויה, הרי שעדיף להגיע כבר למטרת הביקור. "אני מרי פוטר, המורה החדשה."</p>
<p>"אני יודע," אמר בקצרה.</p>
<p>עיניה התרחבו כאשר הביטה בגבו הרחב. "אתה יודע?"</p>
<p>"אין הרבה זרים בסביבה."</p>
<p>התברר לה שהוא לא הציג את עצמו ולפתע היא לא הייתה כל כך בטוחה. האם היא נמצאת במקום הנכון בכלל? "אתה... אתה מר מקנזי?"</p>
<p>הוא הביט בה מעבר לכתפו והיא הבחינה בכך שעיניו היו שחורות כלילה. "אני וולף מקנזי."</p>
<p>היא חשה הקלה מיידית. "אני מניחה שאתה יודע ששמך בלתי רגיל. זהו שם אנגלי עתיק..."</p>
<p>"לא," אמר ופנה כשכלי המים בידו. הוא הניח אותו על הרצפה לצד כפות רגליה. "זה שם אינדיאני."</p>
<p>היא מצמצה. "אינדיאני?" היא הרגישה כמו טיפשה. היא הייתה צריכה לנחש, בהתחשב בשחור שערו ועיניו, עורו השחום, אבל היא לא ניחשה. רוב הגברים ברות׳ היו בעלי עור בהיר יחסית, והיא פשוט חשבה שהוא קצת יותר כהה מהאחרים. ואז הביטה לעברו ואמרה בנימה חיובית, "מקנזי אינו שם אינדיאני."</p>
<p>הוא הביט לעברה. "סקוטי."</p>
<p>"אה. אתה מעורב?"</p>
<p>היא שאלה את השאלה בתום לב, כמו שהייתה מבקשת הוראות נסיעה, וגבותיה הרכות מורמות בתהייה מעל עיניה הכחולות. שיניו נחשקו. "כן," רטן. היה משהו כל כך מטריד בצניעות שלה שגרם לו לרצות לזעזע אותה מתוך המעטפת הקפדנית שלה. הוא הבחין ברטטים המרעידים את גופה והדף הצידה את טרדתו, לפחות עד שיצליח לחמם אותה מעט.</p>
<p>הסרבול שבו הלכה כאשר ראה אותה בפעם הראשונה הבהיר שהיא בתחילת מכת קור. הוא הוריד את מעילו הכבד, השליך אותו הצידה ואז הפעיל את מכונת הקפה.</p>
<p>מרי ישבה בשקט בזמן שהוא הכין קפה. הוא לא היה דברן במיוחד, למרות שזה לא גרם לה לוותר. היה לה קר באמת. היא תחכה עד אחרי שתשתה ספל קפה, ואז תתחיל לדבר שוב. היא הרימה אליו את עיניה בזמן שהסתובב בחזרה אליה, אבל הבעתו הייתה חתומה. בלי מילה, הוא הוריד מעל ראשה את הצעיף והחל להתיר את כפתורי המעיל שלה. מבוהלת, היא אמרה, "אני יכולה לעשות את זה," אבל אצבעותיה היו קרות וכל תנועה גרמה לה ייסורים קשים. הוא התרחק והניח לה לנסות לרגע, ואז הדף הצידה את ידיה והשלים בעצמו את המלאכה.</p>
<p>"למה אתה מוריד מעליי את המעיל דווקא כשקר לי כל כך?" שאלה בפליאה בזמן שקילף מעליה את המעיל.</p>
<p>"כדי שאוכל לעסות את הידיים והרגליים שלך." ואז פנה להסיר מעליה את נעליה.</p>
<p>המחשבה הייתה זרה לה כשלג עצמו. היא לא הייתה מורגלת במגע כלשהו, ולא התכוונה להתרגל לכך. היא החלה להגיד לו את זה, אבל המילים נעתקו מפיה כאשר הוא הכניס את ידיו מתחת לחצאית שלה, עד מותניה. מרי השמיעה צווחה מבועתת וקפצה לאחור, כמעט מפילה את הכיסא. הוא לטש בה עיניים קפואות כקרח שחור.</p>
<p>"את לא צריכה לחשוש," התיז. "היום שבת. אני אונס רק בימי שלישי וחמישי." הוא חשב להשליך אותה בחזרה אל השלג, אבל הוא לא יוכל להניח לאישה למות מקור, גם לא אישה לבנה שחושבת שמגעו עשוי לזהם אותה.</p>
<p>עיניה של מרי התרחבו כל כך עד שהטילו צל על כל פניה. "מה לא בסדר בשבתות?" התפרצה ואז התחוור לה שבכך כמעט הזמינה אונס. היא הרימה את ידיה המכוסות כפפות אל פניה כאשר גל של צבע שטף אותן. נראה שמוחה קפא. זה ההסבר האפשרי היחיד.</p>
<p>וולף הרים את ראשו, לא מאמין למשמע אוזניו. עיניים כחולות רחבות ומפוחדות בהו בו מעל לכפפות עור שחורות, שכיסו את שאר פניה, אבל לא הצליחו להסתיר את האודם. חלף זמן רב כל כך מאז שראה מישהי מסמיקה עד שלקח לו רגע להבין שהיא נבוכה עד אימה. בחיי, היא מתחסדת! זו הייתה הקלישאה האולטימטיבית שניתן להוסיף לדימוי המורה הרווקה הזקנה שייצגה. שעשוע ריכך את טרדתו. קרוב לוודאי שזה רגע השיא של חייה. "אני רוצה להוריד את הגרביונים שלך כדי שתוכלי לטבול את רגלייך במים," הסביר בקול מחוספס.</p>
<p>"אה." היא אמרה זאת בקול כבוש מפני שידיה כיסו עדיין את פיה.</p>
<p>זרועותיו היו עדיין מתחת לחצאית שלה, וידיו אחזו באגנה. הוא הרגיש באופן כמעט לא מודע עד כמה היא צרה, חש ברכות שלה. מתחסדת או לא, היא הייתה עדיין רכה כאישה, היה לה ניחוח מתוק של אישה וקצב ליבו הואץ כאשר גופו החל להגיב לקרבתה. לכל הרוחות, הוא נזקק לאישה הרבה יותר מכפי שידע אם המורה הקטנה הזו מצליחה לגרות אותו.</p>
<p>מרי ישבה בלי תנועה, בזמן שזרוע חזקה אחת נסגרה סביבה והרימה אותה כדי שיוכל להוריד מעליה את הגרביונים. התנוחה קירבה את ראשו אל שדיה ובטנה והיא הביטה בשיער העבות והנוצץ שלו. הוא היה צריך רק להפנות את ראשו ופיו היה נוגע בשדיה. היא קראה בספרים שגבר מכניס לפיו פטמות של אישה ויונק כמו תינוק, ותמיד תהתה מדוע. עכשיו המחשבה קיצרה את נשימתה ופטמותיה רטטו. ידיו המחוספסות נגעו שוב ברגליה החשופות. מה תהיה התחושה שלהן על שדיה? היא התחילה להרגיש חמימות מוזרה וסחרחורת קלה.</p>
<p>וולף לא הביט בה בזמן שהשליך הצידה את הגרביונים שלה. הוא הרים את רגליה אל ירכו ואז הניח במקום את כלי המים וטבל בתוכו את כפות רגליה. הוא דאג לכך שהמים יהיו חמימים בלבד, אבל הוא ידע שרגליה כל כך קרות עד שהמים יכאיבו לה מן הסתם. היא שאפה אוויר אבל לא מחתה, אף שהוא ראה את ניצוץ הדמעות בעיניה כאשר התבונן בה.</p>
<p>"זה לא יכאב הרבה זמן," מלמל בקול מרגיע ונע כך שרגליו היו משני צידי רגליה, מחממות אותן. ואז הוריד מעליה את הכפפות בעדינות, נדהם מעדינות ידיה הקרות והלבנות. הוא החזיק בהן בכפותיו החמות לרגע ואז קיבל החלטה, התיר את כפתורי החולצה שלו והתקרב אליה.</p>
<p>"כך הידיים יתחממו מהר," אמר ותחב את ידיה בבתי שחיו.</p>
<p>מרי נדהמה. היא לא יכלה להאמין שידיה נמצאות בבתי שחיו כציפורים מקננות. חמימותו חרכה את אצבעותיה הקרות. היא לא נגעה ממש בעור, כי הוא לבש חולצת טריקו, אבל זו הייתה הקרבה הגדולה ביותר שחוותה עם אדם אחר. בתי שחי... טוב, לכל אחד יש כאלה, אבל היא לא נגעה בהם מעולם. היא מעולם לא הייתה כל כך מוקפת על ידי מישהו, ועוד גבר. רגליו הקשות היו משני עברי רגליה. היא הייתה כפופה לפנים, ידיה תחובות מתחת לזרועותיו, בזמן שהוא שפשף את ידיו על זרועותיה וכתפיה ובמורד ירכיה. היא השמיעה קולות הפתעה קלים. היא פשוט לא האמינה למה שקורה לה, לא למרי אליזבת׳ פוטר, מורה רווקה זקנה פשוטה.</p>
<p>וולף התרכז במלאכתו אבל הוא הרים את מבטו כאשר השמיעה קול מופתע והתבונן בעיניה הכחולות הרחבות. הן היו בצבע כחול מוזר, חשב, לא כחול כהה טהור או כחול כפרח התירס. היה רמז לאפור בתוך הצבע. כחול כפלדה, זהו זה. ממרחק הוא הבחין בכך ששערה מנסה להשתחרר מהפקעת שעל עורפה, ממסגר את פניה בקווצות חומות בהירות כמשי. היא הייתה קרובה מאוד, פניה היו במרחק סנטימטרים ספורים ממנו. היה לה העור העדין ביותר שראה מעולם, מרקמו כמרקם עורו של תינוק, חיוור ושקוף עד שהוא ראה את רשת הוורידים הכחולים ברקותיה. רק לצעירים מאוד יש עור כזה. בעודו מתבונן עלה עוד סומק בלחייה, והוא הרגיש כיצד המראה מרתק אותו בניגוד לרצונו. הוא תהה אם עורה משיי ועדין בכל גופה – עור שדיה, בטנה, ירכיה, בין רגליה. המחשבה הייתה כמו זרם חשמלי למערכות גופו, מטעינה את עצביו. לכל הרוחות, היא מדיפה ריח כה מתוק, והיא קרוב לוודאי תקפוץ מכיסאה אם הוא ירים את החצאית שלה כפי שרצה ויקבור את פניו אל מול ירכי המשי שלה.</p>
<p>מרי ליקקה את שפתיה, לא מודעת לאופן שבו עיניו עקבו אחרי התנועה. היא חייבת להגיד משהו, אבל היא לא ידעה מה. הקרבה הגופנית שלו כמו שיתקה את תהליך החשיבה שלה. אלוהים, הוא חם! וקרוב. עליה לזכור מדוע באה לכאן מלכתחילה, במקום להתנהג כמו נמושה רק בגלל שאדם גברי מאוד, מחוספס ומאוד נאה נמצא כה קרוב אליה. היא ליקקה שוב את שפתיה, כחכחה בגרונה ואמרה, "אה... באתי לדבר עם ג׳ו, אם זה בסדר."</p>
<p>הבעתו השתנתה מעט מאוד, אבל היא התרשמה שהוא התרחק בשנייה אחת. "ג׳ו אינו נמצא כאן. הוא עסוק."</p>
<p>"אני מבינה. מתי הוא יחזור?"</p>
<p>"בעוד שעה, אולי שעתיים."</p>
<p>היא הביטה בו בחוסר אמון. "אתה אביו של ג׳ו?"</p>
<p>"כן."</p>
<p>"ואימו...?"</p>
<p>"מתה."</p>
<p>המילה היחידה וחסרת הרגש הקפיצה אותה, אבל באותו זמן היא הייתה מודעת לתחושה קלושה ומזעזעת של הקלה. היא הרחיקה מעליו את עיניה. "מה דעתך על כך שג׳ו נשר מבית הספר?"</p>
<p>"זו הייתה החלטה שלו."</p>
<p>"אבל הוא רק בן שש־עשרה! הוא רק נער..."</p>
<p>"הוא אינדיאני," קטע אותה וולף. "הוא גבר."</p>
<p>כעס וייאוש התערבבו זה בזה. היא משכה את ידיה ממנו ושתלה אותן על מותניה. "מה זה קשור בכלל? הוא בן שש־עשרה והוא זקוק להשכלה!"</p>
<p>"הוא יודע לקרוא, לכתוב ולעשות פעולות חשבון. הוא גם יודע את כל מה שיש לדעת על אילוף סוסים וניהול חווה. הוא בחר לנשור מבית הספר ולעבוד כאן במשרה מלאה. זו החווה שלי, וההר שלי. יום אחד הם יהיו שלו. הוא החליט שהוא רוצה לאלף סוסים." הוא לא אהב להסביר את העניינים האישיים שלו ושל ג׳ו לאיש, אבל היה משהו במורה הקטנה והיהירה הזו שאילץ אותו לענות. דומה שהיא לא הבינה שהוא אינדיאני. היא ידעה את זה בראשה, אבל נראה שלא היה לה מושג מה משמעות הדבר להיות אינדיאני, או להיות וולף מקנזי בפרט, לדעת שאנשים מתרחקים כדי להימנע מלדבר איתו.</p>
<p>"אני רוצה לדבר איתו בכל מקרה," אמרה מרי בעקשנות.</p>
<p>"זה תלוי בו. ייתכן שהוא לא ירצה לדבר איתך."</p>
<p>"אתה לא תנסה להשפיע עליו בכלל?"</p>
<p>"לא."</p>
<p>"למה לא? היית צריך לפחות לנסות להשפיע עליו להישאר בבית הספר!"</p>
<p>וולף רכן מעליה, כה קרוב עד שאפו כמעט נגע באפה. היא הביטה בעיניו השחורות ועיניה התרחבו. "הוא אינדיאני, גברת. אולי את לא יודעת מה זה אומר. לכל הרוחות, איך את יכולה לדעת? את אנגלוסקסית. אינדיאנים אינם רצויים. את ההשכלה שהוא השיג הוא השיג בכוחות עצמו, בלי עזרת המורים האנגלוסקסים. כאשר לא התעלמו ממנו, העליבו אותו. למה שהוא ירצה לחזור לשם?"</p>
<p>היא בלעה את הרוק, נחרדת בשל התוקפנות שלו. היא לא הורגלה בגברים שנעמדים לה מול הפנים ומקללים אותה. מרי הודתה בפני עצמה, שהיא לא רגילה לגברים כלל. כאשר הייתה צעירה, הבנים התעלמו מהילדה השקדנית והעכברית, וכאשר התבגרה, הגברים נהגו בה באותה צורה. היא החווירה מעט, אבל תחושותיה בנושא היו כה עוצמתיות, עד שסירבה להניח לו להפחיד אותה. אנשים מגודלים עושים את זה לעיתים לאנשים קטנים יותר, ודאי בלי לחשוב על כך אפילו, אבל היא לא תרים ידיים רק מפני שהוא גדול ממנה. "הוא היה תלמיד מצטיין," אמרה בקצרה. "אם הוא הצליח לעשות את זה בכוחות עצמו, אז תחשוב לאן הוא יגיע עם עזרה!"</p>
<p>הוא הזדקף למלוא גובהו, מתנשא מעליה. "כמו שאמרתי, זה תלוי בו." הקפה רתח מזמן, כך שהוא פנה למזוג ספל והושיט לה אותו. דממה נפלה ביניהם. הוא נשען על הארונות והתבונן בה בזמן שלגמה בנועם, כמו חתולה. כן, נועם היא מילה מתאימה עבורה. היא לא הייתה זעירה, אולי מטר שישים, אבל היא הייתה דקיקה. עיניו נשמטו אל שדיה מתחת לשמלה הכחולה המרושלת שלה. הם לא היו גדולים, אבל הם נראו נחמדים ועגולים. הוא תהה אם הפטמות שלה יהיו ורודות ועדינות או בצבע בז׳ ורדרד. הוא תהה אם היא תוכל לקבל אותו בנוחות, אם היא תהיה הדוקה כל כך עד שהוא יצא מדעתו...</p>
<p>הוא הדף את מחשבותיו הארוטיות באחת. לכל הרוחות, הלקח הזה נצרב בנשמתו! נשים אנגלוסקסיות עשויות לפלרטט איתו ולהתעסק איתו קצת, אבל מעטות ירצו באמת ללכת איתו עד הסוף. האישה הקטנה והמתחסדת הזאת אפילו לא פלרטטה איתו, אז למה הוא כל כך מגורה? אולי בגלל שהיא מרושלת כל כך. הוא כל הזמן דמיין כיצד גופה הנעים ייראה מתחת לשמלה הנוראה הזו, כשהוא חשוף לגמרי ומתוח על הסדינים.</p>
<p>מרי הניחה מידה את הספל. "הרבה יותר חם לי עכשיו. תודה רבה, הקפה עשה את העבודה." זה, והאופן שבו הריץ את ידיו על גופה, אבל היא לא תגיד לו את זה. היא הרימה את פניה אליו והיססה, לפתע לא בטוחה במה שראתה בעיניו השחורות. היא לא ידעה מה הדבר, אבל היה בו משהו שגרם לדופק שלה להאיץ, גרם לה להרגיש חוסר מנוחה. האם הוא באמת מביט בשדיים שלה?</p>
<p>"אני חושב שכמה מהבגדים הישנים של ג׳ו יתאימו לך," אמר, פניו וקולו נטולי הבעה.</p>
<p>"אה, אני לא זקוקה לבגדים. כלומר, מה שיש לי נראה לי..."</p>
<p>"אידיוטי," אמר. "אנחנו בוויומינג, גברת, לא בניו אורלינס, או במקום ממנו הגעת."</p>
<p>"סוואנה," אמרה.</p>
<p>הוא רטן באופן שנראה כמו אחד מאמצעי התקשורת העיקריים שלו והוציא מגבת מתוך מגירה. הוא ירד על ברך אחת, הוציא מהמים את כפות רגליה ועטף אותן במגבת, ואז ניגב אותן במגע כה עדין עד שהוא עמד בסתירה לעוינות המוסווית שראתה בשיחתם. ואז הוא קם ואמר, "בואי איתי."</p>
<p>"לאן הולכים?"</p>
<p>"לחדר השינה."</p>
<p>מרי עצרה ומצמצה לעברו עד שחיוך מריר עיקל את פיו. "אל תדאגי," אמר בחריפות. "אני אשלוט בצרכים החייתיים שלי ואחרי שתתלבשי תוכלי להתחפף מההר שלי."</p>


			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות