ניו יורק הישנה
ארבע נובלות מרתקות חושפות את עולמה של אצולת ניו יורק באמצע המאה ה־19 – חברה הנשלטת על ידי חוקים בלתי כתובים ואיסורים מורכבים. בין סודות משפחתיים, אהבות אסורות ומאבקי מעמדות, אדית וורטון מציירת דיוקן חד ומלא חיים של תקופה שבה כל צעד חברתי היה בעל מחיר כבד.

בקובץ זה, חתן פרס פוליצר לשעבר מציגה את כישרונה המבריק בניתוח חברתי ובכתיבה מושחזת, המצליפה בעשירי העיר ומביאה את הפסיכולוגיה האנושית לקדמת הבמה. ספר חובה לחובבי ספרות קלאסית, דרמות חברתיות וסיפורים על אהבה, מוסר ומעמדות.

תגיות: ניו יורק,ספרות אמריקאית,סופרות איקוניות,נובלות
שם: ניו יורק הישנה
מחבר/ת: אדית וורטון
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011563518
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit ParaOverride-4"><span class="CharOverride-7">שחר כוזב</span><span class="hafnaya CharOverride-8"><span>1</span></span></h2>
			<h2 class="chapter">שנות הארבעים</h2>
			<h6 class="small"><span class="bold CharOverride-9">חלק ראשון</span></h6>
			<h6 class="small"><span class="CharOverride-10">א</span></h6>
			<p class="firstspace">ניחוחות חציר, וֶרבֵּנָה ורִכפָּה ריחנית בישמו את יום הקיץ העצל. תותי שדה גדולים, מאדימים מבעד לגבעולי מנתה, צפו בקערת המשקה הצהבהב הצונן שעל שולחן הגזוזטרה: קערה ג'ורג'יאנית עתיקת יומין, שלל השתקפויות מזדהרות בין דופנותיה הזוויתיות וסמלה של משפחת רייסי חרות בה בין ראשי אריות. מדי פעם בפעם, לשמע זמזום מאיים, סטרו האדונים על לחי, על מצח או על קרחת; אך הם הקפידו לעשות זאת בגניבה כי מר הלסטון רייסי, שעל גזוזטרת ביתו היו מסובים, סירב להודות בקיומם של יתושים בהַיי פּוֹינט.</p>
			<p class="text">התותים הגיעו מגן הירק של מר רייסי; הקערה הג'ורג'יאנית — מסבא רבא שלו (אביו של חותֵם הכרזת העצמאות); הגזוזטרה הייתה גזוזטרת בית הכפר שלו, שניצב גבוה מעל מְצר הים, במרחק נהיגה נוח מבית העיר שלו שברחוב קָנָאל.</p>
			<p class="text">"עוד כוס, קומודור?" הציע מר רייסי בעודו מנער ממחטת פשתן שגודלה כגודל מפת שולחן ומקנח בשוליה את מצחו המהביל.</p>
			<p class="text">מר ג'יימסון לֶדגֵ'לִי חייך והתכבד בעוד כוס. בחוג מכריו הקרובים היה ידוע בשם "הקומודור" משום שבנעוריו שירת בחיל הים ואף השתתף במלחמת 1812 כפרח חובלים בפיקודו של אדמירל פורטר. רווק שזוף וחייכני זה, שפניו הזכירו אליל ברונזה כמו אותם פסלונים שאולי הביא עימו בשובו הביתה, לא שכח את גינוני הימאי שלו אף שזה כבר פרש מהשירות; במכנסי הפשתן הלבנים, בכומתה המעוטרת במקלעת זהב ובשיניים הבוהקות שבפיו, עדיין נראה כמי שעשוי לפקד על פריגטה. אלא שלמעשה זה עתה הגיע לכאן עם כמה ידידים מביתו שבחוף לונג איילנד, והחד־תורנית הלבנה הזריזה שלו עגנה עכשיו במפרץ שלמרגלות הצוק.</p>
			<p class="text">בית הלסטון רייסי ניצב בראש מדשאה משופעת המובילה למצר הים. גאוותו של מר רייסי הייתה על המדשאה הזאת: היא כוסחה בחרמש פעם בשבועיים, ובאביב הידק את אדמתה סוס לבן זקן שפרסותיו פורזלו במיוחד למטרה זאת. מתחת לגזוזטרה נפרצו בדשא שלושה מעגלים — ערוגה של גרניום לימוני, ערוגה של עוקץ העקרב וערוגת ורדים — וגברת רייסי טיפלה בהן עוטה כפפות ארוכות בצילו של סוכך קטן על צירים שהתקפל סביב ידית שנהב מגולפת. הבית, שמר רייסי שיפץ והרחיב עם נישואיו, מילא תפקיד במלחמת העצמאות האמריקנית בהיותו בית המתיישבים שבנדיקט ארנולד קבע בו את המטה שלו.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span>2</span></span> הדפס של הבית כפי שנראה באותם ימים היה תלוי בחדר העבודה של מר רייסי, אך איש לא היה מזהה את רישומו של המבנה הצנוע בתוך המשכן המלכותי בצבע אבן, שנבנה מלוחות עץ משתלבים ונוספו לו מגדל רבוע, חלונות גבוהים וצרים וגזוזטרה על גבי עמודים מחורצים, והוא מככב כדוגמה ל"וילה טוסקנית" בספרו של דאונינג "גינון נוף באמריקה". ההבדל בין הדפס האבן הגס של הבית הקודם ובין תחריט המתכת המעודן של יורשו (עם עץ אשור בכוּתי המתנוסס כנקודת מיקוד במרכז המדשאה) היה גדול לא פחות מהפער בין שני המבנים עצמם. למר רייסי היו סיבות מוצדקות לחשוב טובות על האדריכל שלו.</p>
			<p class="text">הוא חשב טובות על רוב הדברים הקשורים אליו בקשרי דם או תועלת. איש לא היה משוכנע שהוא מסב אושר לגברת רייסי, אבל היה ידוע שהוא מעריך אותה עד למאוד. וכמוה גם בנותיו שרה־אן ומרי־אדליין, גרסאות רעננות יותר של גברת רייסי הנרפית; איש לא היה מוכן להישבע שהן חשות בנוח במחיצת אביהן הלבבי, אך לכול היה ידוע שהוא משבח אותן השכם והערב. ואולם הנושא הבולט ביותר בחוג השתבחויותיו של מר רייסי היה בנו לואיס. ועם זאת, כפי שאמר פעם ג'יימסון לדג'לי, שהיה לו הרגל מגונה לדבר גלויות, אין לשער שלואיס הצעיר הוא בדיוק מה שהלסטון היה מוציא תחת ידו אילו ניתן לו לעצב בעצמו את דמותו של יורש העצר.</p>
			<p class="text">מר רייסי היה גבר כביר מידות. גובהו, רוחבו ועוביו היו כמעט זהים, ולכל אשר פנה כמו מילא את העין במידה שווה; וכל סנטימטר של אותו היקף עצום היה מטופח בדקדקנות כזאת שחקלאי לו ראה אותו היה בוודאי חושב על נחלה רחבת ידיים שאין בה ולו חלקה לא מעובדת אחת. אפילו קרחתו, שתאמה את שאר חלקיו, נראתה כאילו היא זוכה לצחצוח יומי מיוחד, וביום חם הייתה כל ישותו כעין דוגמה נפלאה למערכת השקיה יקרה. כה שופע היה ומשופע בשיפולים כה רבים, עד כי היה מרתק לעקוב אחר כל זרזיף לחות ההולך בנתיבו המיוחד לו. אפילו על כפות ידיו הגדולות, הרעננות, התפצלו הטיפות וגלשו בכיוונים שונים מרכסי האצבעות; ואשר למצחו ולצדעיו ולכרית הלחי התפוחה מתחת לכל אחד מהעפעפיים התחתונים, הרי שלכל אחד מהמדרונות הללו היה פלג משלו, ולו בריכות נקוות בשקערוריות ומפלים פתאומיים; והמראה לא היה דוחה ולו לרגע כי כל השטח האדיר, המבעבע, היה ורוד ונקי ובריא כל כך, והעסיס הנוטף הדיף ניחוח מובהק של אוֹ־דה־קולון יקר וסבון צרפתי משובח.</p>
			<p class="text">אמנם גברת רייסי הייתה בנויה בקנה מידה נפילי פחות, אולם התברכה ברחבוּת חיווריינית, וכשהתעטפה במיטב שמלות המשי הגלי שלה (מהסוג הנוקשה) ועיטרה את פניה במסגרת של סלסולי תחרה צהובה רבים מספור ובאשכולות ענבים סגולים שהתנוססו על הכובע האחרון מפריז, כמעט יכלה לשמש משקל נגד למלוא שיעורו של בעלה. ואף על פי כן צמד גבה גלי זה, כפי שהקומודור היה אומר, הביא לעולם את לואיס הכחוש והפעוט, תינוק של מה בכך, לפנים ילד נידף ועתה נער קלוש כמו הצל שמטיל בצהריים גבר מן המניין.</p>
			<p class="text">כל הדברים האלה, אמר בליבו לואיס עצמו ורגליו משתלשלות ממעקה הגזוזטרה, בוודאי חולפים בראשיהם של ארבעת האדונים המכונסים סביב קערת המשקה של אביו.</p>
			<p class="text">מר רוברט האזרד, הבנקאי, גבר גבוה ורחב שנראה בעל גוף לצידו של כל אדם מלבד מר רייסי, נשען לאחור בכיסא, הרים את כוסו והחווה קידה לעברו של לואיס.</p>
			<p class="text">"לחיי הטיול הגדול!"</p>
			<p class="text">"רד מהמעקה, אתה לא ציפור," נזף בו מר רייסי, ולואיס נעמד מיד והשיב קידה למר האזרד.</p>
			<p class="text">"לא חשבתי," גמגם. לעיתים קרובות מדי זה היה התירוץ שלו.</p>
			<p class="text">מר אמברוז האזרד, אחיו הצעיר של הבנקאי, מר לדג'לי ומר דונלדסון קנט הרימו את כוסותיהם וחזרו אחרי מר האזרד ברינה: "לחיי הטיול הגדול!"</p>
			<p class="text">לואיס קד שוב וקירב את שפתיו אל הכוס שזנח. בעצם הסתכל רק על מר דונלדסון קנט, בן דודו של אביו, גבר שתקן בעל צדודית רזה ונשרית שנראה כמו אחד מהגיבורים לשעבר של מלחמת העצמאות וחי בחרדה מתמדת מפני כל רמז קל לסיכון או לאחריות.</p>
			<p class="text">לפתחו של האזרח הזהיר והמסויג הזה התגלגלה, שנים אחדות קודם לכן, תביעה לא צפויה ואף לא נסלחת לדאוג לבתו של אחיו היחיד ג'וליוס קנט. ג'וליוס מת באיטליה — טוב, הוא החליט לחיות שם ואין זה מענייננו, אבל להרשות לאשתו למות לפניו ולהשאיר אחריו בת קטינה וגם צוואה המפקידה אותה בידי אחיו הבכור הנערץ דונלדסון קנט הנכבד מקנט'ס פוינט בלונג איילנד ומרחוב גרייט ג'ונס בניו יורק — הרי כפי שאמר מר קנט בעצמו, וכפי שאמרה אשתו בשמו, מר קנט לא גילה מעולם, לא במחשבה ולא במעשה, ולו שמץ של הצדקה להתנהגותו של ג'וליוס כפוי הטובה (את חובותיו פרע האח הבכור לא פעם) שהטיל עליו ברגעיו האחרונים את העול הזה.</p>
			<p class="text">הנערה הגיעה. היא הייתה בת ארבע עשרה, קטנה ושחורה ורזה, והוחלט שהיא לא יפה. שמה היה ביאטריס, ואם לא די בכך, זרים נבערים קיצרו את השם ל"טרישי". אבל היא הייתה להוטה, נכונה לעזור וטובת מזג, וכפי שציינו ידידיהם של מר וגברת קנט, כיעורה מנע מראש כל מיני בעיות אפשריות. במשפחת קנט היו שני בנים מתבגרים, ביל ודונלד; אילו הייתה הדודנית הדלפונית צפיחית בדבש — טוב, במקרה כזה היה צריך לפקוח עליה עין והיא עוד הייתה עלולה לגמול לדודהּ ולדודתה באיזה מעשה של כפיות טובה מושחתת. אבל הואיל וחזותה ביטלה את הסכנה הם יכלו להתייחס אליה בחביבות בלי הרהור שני, ומטבעם נטו לחביבות. וכך, בחלוף השנים, נהפכה הנערה בהדרגה למטפלת במטפליה, וזאת משום שבני הזוג קנט נטו מטבעם גם לחוסר אונים ולתלות בכל אדם שלא עורר בהם חשש או חשד.</p>
			<p class="text">"כן, הוא יוצא לדרך ביום שני," אמר מר רייסי וכיבד במנוד ראש נחרץ את לואיס, שהניח את כוסו לאחר לגימה אחת. "תרוקן את הכוס, משתמט!" ציווה הראש, ולואיס הפשיל את צווארו וגמע באחת, אף שהמשקה נבלע בקושי בגרונו הכחוש. כבר לפני כן נאלץ לשתות שתי כוסות, ואפילו ההילולה הדלה הזאת הייתה מופרזת בשבילו, ומן הסתם תוליד דברנות ערה ואחריה ערב של דכדוך ובוקר של כאב ראש. והוא הרי רצה לשמור היום על ראש צלול ולחשוב בלי היסוס וערפול על טרישי קנט.</p>
			<p class="text">מובן שאינו יכול להתחתן איתה — לעת עתה. רק היום מלאו לו עשרים ואחת והוא עדיין תלוי באביו לחלוטין. הוא גם לא לגמרי הצטער לצאת לטיול הגדול לפני שיישא אישה. על כך חלם ולכך ערג תמיד, מהרגע שעיני הפעוט שלו נמשכו לראשונה לתמונות של ערי אירופה שבקומה העליונה, במסדרון הארוך המדיף ריח צמחי של שכבות בידוד; וכל מה שסיפרה לו טרישי על איטליה אישר וחיזק את כמיהתו. אילו רק נסע לשם איתה — כמורת דרך, ביאטריצ'ה שלו! (כי היא נתנה לו ספרון קטן של דנטה שהיה שייך לאביה, שבעמודו הראשון תמונת תחריט של ביאטריצ'ה; ואחותו מרי־אדליין, שלמדה איטלקית אצל אחד הגולים הרומנטיים ממילאנו, עזרה לאחיה לפענח את התחביר.)</p>
			<p class="text">הנסיעה לאיטליה עם טרישי היא בגדר חלום ותו לא; אבל יום יבוא והם יחזרו לשם כזוג נשוי, ואז אולי לואיס הוא שישמש לה מורה דרך ויגלה לה את נפלאותיו ההיסטוריות של מקום הולדתה, שכה מעט ידוע לה עליו בעצם מלבד פרטים פעוטים וביתיים, שובי לב אך חסרי חשיבות.</p>
			<p class="text">למחשבה זאת התרחב חזהו של המחזר והוא הסכין עם הפרידה, שהרי בסתר ליבו הרגיש שהוא עוד נער, וכשישוב יהיה גבר; היה בדעתו לומר לה כך כשייפגשו ביום המחרת. כשישוב יהיה אופיו מגובש, הבנת העולם שלו (שכבר עכשיו היא לא מבוטלת לדעתו) תושלם; ואז איש לא יוכל להפריד ביניהם. הוא חייך מראש כשחשב כמה מעט ישפיעו צעקותיו ואיומיו של אביו על הגבר שישוב מהטיול הגדול...</p>
			<p class="text">האדונים סיפרו עכשיו על חוויות הנעורים שלהם באירופה. איש מהם — אפילו מר רייסי — לא יצא למסע נרחב כמו זה המתוכנן ללואיס, אבל שני ההאזרדים נסעו לאנגליה פעמיים בענייני בנקאות, וקומודור לדג'לי הנועז ביקר גם בצרפת ובבלגיה — שלא לדבר על היכרותו עם המזרח הרחוק בשעתו. כל השלושה זכרו את אותם ימים בבירור ואף בחיוך, שהיה בו שמץ גינוי — "אה, הצרפתיות הקטנות האלה," הצטחק הקומודור בשיניו הלבנות — אבל מר קנט המסכן, שהפליג אל מעבר לים בירח הדבש שלו, נתקע בפריז בגלל מהפכת 1830, קדח מחום בפירנצה וכמעט נעצר כמרגל בווינה; והרגע המהנה היחיד באותה הרפתקה הרת אסון, שמעולם לא נשנתה, היה כאשר חשבו אותו בטעות לדוכס מוולינגטון (בשעה שניסה לחמוק בגניבה ממלון בווינה במעילו הכחול של מורה הדרך) והוא נקלע לעיני קהל שהגיב — "ובכן, בהתלהבות מחמיאה בהחלט," הודה מר קנט.</p>
			<p class="text">"איך היה אחי המסכן מסוגל לחיות באירופה! טוב, תראו מה יצא מזה..." כך נהג לומר, כאילו צורתה של טרישי המסכנה וחסרת החן מוסיפה לדבריו מוסר השכל מזעזע.</p>
			<p class="text">"מדבר אחד אתה צריך להיזהר בפריז, בחור: מאוּרות ההימורים השטניות בפאלה רויאל," אמר מר קנט בתקיפות, "כף רגלי לא דרכה במקומות האלה; הספיק לי מבט אחד מבחוץ."</p>
			<p class="text">"הכרתי בחור ששדדו ממנו שם הון עתק," צירף מר האזרד הבכור את קולו; ואילו הקומודור, שכבר שתה כוס עשירית, צחקק בעיניים לחות: "היצאניות, אח, היצאניות..."</p>
			<p class="text">"ואילו בווינה..." אמר מר קנט.</p>
			<p class="text">"אפילו בלונדון," אמר מר אמברוז האזרד, "בחור צעיר צריך להיות ערני ולהישמר מקלפנים. הונאות יש מכל המינים והסוגים והסייענים מחפשים תמיד 'ירוקים'. כך," הוסיף כמתנצל, "הם מכנים כל מבקר חדש במדינה."</p>
			<p class="text">"בפריז," אמר מר קנט, "כמעט נקלעתי פעם לדו־קרב." הוא נאנח מקרב לב באימה ובהקלה והתנחם במבט ששלח אל מצר הים, לעבר מעונו הבטוח.</p>
			<p class="text">"אה, דו־קרב," צחק הקומודור. "בדו־קרב אפשר להילחם גם כאן. השתתפתי בדו־קרב עשרות פעמים בצעירותי, בניו אורלינס." אימו של הקומודור הייתה בת הדרום, ואחרי מות אביו ישבה כמה שנים בבית הוריה שבלואיזיאנה, וכך נחשף בנה לחוויות מגוונות בשלב מוקדם. "אבל בקשר לנשים," חייך כממתיק סוד והושיט את כוסו המרוקנת למר רייסי.</p>
			<p class="text">"הגברות —!" התרה בו פתאום מר קנט בקול.</p>
			<p class="text">האדונים קמו על רגליהם והקומודור נעמד חיש קל, יציב לא פחות מרעיו. דלת הזכוכית של הסלון נפתחה ומהבית יצאה גברת רייסי בשמלת משי מסולסלת ובשביס תחרה, ואחריה שתי בנותיה בשמלות מעומלנות ובמעילי מותן ורודים. מר רייסי הביט בקורת רוח ובגאווה על נשי ביתו.</p>
			<p class="text">"רבותיי," אמרה גברת רייסי בקול שקול ומדוד, "השולחן ערוך לארוחת הערב, ואם תכבדו את מר רייסי ואותי —"</p>
			<p class="text">"הכבוד, גברתי," אמר מר אמברוז האזרד, "כולו שלנו. כמה יפה מצידך שאת מואילה להזמין אותנו."</p>
			<p class="text">גברת רייסי החוותה קידה, האדונים השיבו לה בקידות משלהם, ומר רייסי אמר: "אתה תיכנס עם גברת רייסי, האזרד. מסיבת הפרידה הקטנה הזאת היא אירוע משפחתי, והאדונים האחרים ייאלצו להסתפק בבנותיי. שרה־אן, מרי־אדליין —"</p>
			<p class="text">הקומודור ומר אמברוז האזרד פנו בטקסיות אל שתי הבנות, ומר קנט, בהיותו קרוב משפחה, צעד במאסף בין מר רייסי ללואיס.</p>
			<p class="text">אח, איזה שולחן! מראה הסעודה הזאת עלה מדי פעם לנגד עיניו של לואיס רייסי במקומות נידחים בארצות נכר, שכן אף שבבית לא הרבה לאכול ולא הקפיד על מזונותיו, הרי שלימים, במחוזות קמח הערמונים והשום ויצורי הים המוזרים המזוקנים, היה חש מדקרות רעב למחשבה על השולחן המשופע בכל טוב. במרכז השולחן התנוסס האֶפֶּרנֶה המשפחתי העשוי כסף מחורר, כַּן ובראשו אגרטל שוורדי קיץ מתנוססים בו וסביבו משתלשלות סלסילות ובהן שקדים מסוכרים וסוכריות מנתה מפוספסות, וסביב ה"מוטיב המרכזי" הזה הסתופפו מגשי פורצלן עמוסים בתלוליות של פטל, תות שדה וביכורי אפרסקים מדלאוור. מעגל חיצוני של עוגיות, סופגניות, עוגות תות אישיות, לחם תירס חם מהתנור וגושים של חמאה זהובה שזה אך הגיחו מעטיפות המוסלין של המחלבה ועוד היו לחים, הוביל את המבט אל נתח של קותל חזיר מווירג'יניה שעמד לפני מר רייסי, ואל צמד קערות גדולות ורחבות, באחת ביצים מקושקשות על פרוסות לחם קלוי ובאחרת דג גוּמבָּר צרוב, שעליהן ניצחה אשתו. לימים לא הצליח לואיס בשום אופן לשבץ בתמונה המורכבת הזאת את "התוספות", שוקי הודו בחרדל וסלט עוף מוקרם, פרוסות של מלפפונים ועגבניות, כדי כסף כבדים ובהם שמנת צהבהבה, עוגות מרנג בקרם וניל, חביתיות דקיקות ומקפא לימון, שכולם נשזרו איכשהו בין המרכיבים המרכזיים יותר; אבל כולם היו שם, אם בעת ובעונה אחת ואם זה אחר זה, וכמותם גם מגדלי האפיפיות המתנודדים וכדי הכסף הדקים המלאים סירופ מייפל שליוו אותן בנאמנות סביב השולחן, כשהמשרתת השחורה מחדשת את המלאי.</p>
			<p class="text">הם אכלו — ועוד איך אכלו! — אף על פי שהגברות היו אמורות רק לטעום משהו קטן; אבל על צלחתו של לואיס נשארו המטעמים עד ששוב ושוב עוררו אותו מבטו הגוער של מר רייסי או מבטה המפציר של מרי־אדליין לתקוע בערימה מזלג אדיש.</p>
			<p class="text">וכל אותה שעה שטח מר רייסי את משנתו.</p>
			<p class="text">"בחור צעיר צריך לדעתי לראות עולם לפני שהוא משתקע; לגבש את טעמו; לחדד את כוח השיפוט שלו. הוא צריך לראות בניינים מפורסמים, להכיר את המבנה החברתי בארצות זרות, את המנהגים וההרגלים של התרבויות הישנות שאנחנו התנערנו מעולן בגבורה. הוא אולי יראה שם הרבה דברים שיש להצטער עליהם ולגנות אותם" — ("אבל פה ושם יש בחורות," נשמע קומודור לדג'לי משרבב) — "הרבה דברים שבגללם ירגיש אסיר תודה על כך שזכה להיוולד ולהתחנך בארצנו החופשית, ועם זאת אני סבור שהוא יוכל גם," אמר מר רייסי ברוחב לב, "ללמוד הרבה."</p>
			<p class="text">"אבל ימי ראשון," הסתכן מר קנט והזהיר, וגברת רייסי לחשה מעבר לשולחן לבנה: "אה, זה בדיוק מה שאני אומרת!"</p>
			<p class="text">מר רייסי לא אהב הערות ביניים; הוא הגיב עליהן בהתרחבות ניכרת לעין. להרף עין התנשא נפחו האדיר, כמפולת שלגים מתחשרת, מעל הדממה שהשתררה אחרי התערבותו של מר קנט ולחישתה של גברת רייסי; ואז ניחת על שניהם.</p>
			<p class="text">"ימי ראשון — ימי ראשון? מה הבעיה עם ימי ראשון? מה יש ביום ראשון באירופה שיכול להפחיד אפיסקופלי טוב? כולנו כאן שייכים לאותה כנסייה, לא? אין סביב השולחן שלי הערב מתודיסטים יללנים או אוניטריאנים אתאיסטים, עד כמה שידוע לי. ולא אעליב את הגברות במחשבה שמא הטו בחשאי אוזן לקשקשן הבפטיסטי בבית התפילה הקרוב. לא? כמו שחשבתי! אם כך, אני אומר, מה כל הבהלה הזאת מהקתולים? בוודאי שאני לא רואה בעין יפה את הדוקטרינות הברבריות שלהם — אבל לכל השדים והרוחות, הם הרי הולכים לכנסייה, נכון? ומתפללים באופן מסודר בדיוק כמונו, נכון? ויש להם כמרים אמיתיים ולא חבורה של חדלי אישים בלבוש חילוני, ועוד לבוש גרוע, שמפטפטים עם היושב במרומים כאילו הוא חבר שלהם בשפה משלהם? לא, אדוני" — והוא נפנה בתנופה אל מר קנט הנרתע — "לא הכנסייה מפחידה אותי בארצות נכר, אלא מערכת הביוב, אדוני!"</p>
			<p class="text">גברת רייסי החווירה מאוד; לואיס ידע כמה מדאיגה אותה מערכת הביוב. "ואוויר הלילה," נאנחה כמעט בלי קול.</p>
			<p class="text">אבל מר רייסי כבר חזר לנושא הרצאתו. "לדעתי, אם בחור צעיר כבר יוצא למסע, הוא צריך לנסוע עד כמה שמאפשרים לו... אה... האמצעים שבידו; לראות את העולם כמה שיותר. זאת פקודת ההפלגה שהבן שלי קיבל, קומודור. נרים כוס ונאחל לו שיוציא אותה אל הפועל כמיטב יכולתו!"</p>
			<p class="text">המשרתת שסילקה את נתח קותל החזיר, או לפחות את השיירים השקופים שנותרו על המגש, הצליחה לפנות מקום לקערת פונץ' אדום, ומר רייסי יצק מנות גדושות של משקה חריף וריחני לתוך הכוסות הסדורות לפניו על גבי מגש כסף. האדונים נעמדו, הגברות חייכו ובכו, ועל לואיס הורעפו איחולי בריאות והצלחה בטיול הגדול בשפה ציורית כזאת שגברת רייסי, במנוד ראש חטוף לבנותיה וברשרוש מלמלות מעומלנות שמילא את אוזניהן, הוציאה אותן מהחדר בלי מהומה.</p>
			<p class="text">"בל נשכח," שמע אותה לואיס אומרת להן חרש בפתח החדר, "זה שאבא שלכן מדבר במילים כאלה רק מראה שהוא ממש מרוצה מלואיס היקר."</p>
			<h6 class="small ParaOverride-5"><span class="CharOverride-10">ב</span></h6>
			<p class="firstspace">על אף השתייה שנכפתה עליו התעורר לואיס רייסי בבוקר המחרת לפני הנץ החמה.</p>
			<p class="text">הוא פתח את התריסים בדממה ונשא את עיניו מעל למדשאה הרטובה ששוליה התמזגו עם צורתם המטושטשת של השיחים, ומעל מי המפרץ שניבטו במעומעם תחת שמיים זרועי כוכבים. ראשו כאב אך ליבו התרחב; מה שצפוי לו היה מסעיר דיו לפזר את הערפילים גם ממוח מעורפל יותר משלו.</p>
			<p class="text">הוא התלבש במהירות (ורק לא נעל נעליים), ואחר כך הסיר ממיטת המהגוני הגבוהה שלו את הכיסוי הפרחוני וצרר אותו בגליל מהודק תחת זרועו. כשהוא מצויד באופן חידתי זה עשה את דרכו בעלטת הקומה העליונה במישוש, נעליו בידו, אל מדרגות האלון החלקלקות, כשלפתע הבליח אור נר בחשיכה המוחלטת ששררה במבואה למטה. הוא עצר את נשימתו, וכשנרכן מעל מעקה המדרגות ראה לתדהמתו את אחותו מרי־אדליין בגלימה ובשביס, אבל גם היא רק בגרביים לרגליה, מגיחה מהפרוזדור המוביל למזווה. גם היא נשאה משא כפול: ביד אחת החזיקה את נעליה ואת הנר, ובאחרת סל גדול מכוסה שהכביד על זרועה הגלויה.</p>
			<p class="text">האח והאחות נעצרו ולטשו זה אל זה מבטים באפלולית הכחולה; אור הנר התלכסן כלפי מעלה ועיוות את תווי פניה הרכים של מרי־אדליין, עיקם אותם לכדי גיחוך מבוהל, בשעה שלואיס ירד אליה בגניבה.</p>
			<p class="text">"אה —" לחשה, "מה אתה עושה כאן?! בדיוק אספתי כמה דברים בשביל גברת פו הצעירה והמסכנה שבבית השכן, היא חולה כל כך — לפני שאימא תיכנס למחסן. לא תספר לה, נכון?"</p>
			<p class="text">לואיס הסכים במנוד ראש ומשך בזהירות את הבריח של דלת הכניסה. הם לא העזו להוסיף לדבר עד שהתרחקו מטווח שמיעה. שניהם התיישבו על המדרגות לנעול נעליים, ואחר כך נחפזו בשתיקה בין השיחים הערטילאיים עד שהגיעו לשער הגן.</p>
			<p class="text">"אבל אתה, לואיס?" שאלה פתאום האחות, והיא מביטה בתדהמה על כיסוי המיטה המגולגל תחת זרועו של אחיה.</p>
			<p class="text">"אה, אני — תשמעי, אדי" — הוא השתתק והתחיל לחטט בכיסו — "אין לי עליי הרבה... הזקן עדיין מתקמצן איתי... אבל הנה, קחי דולר, אם את חושבת שהוא יועיל לגברת פו המסכנה... אני רק אשמח... אראה בזה זכות..."</p>
			<p class="text">"אוי, לואיס, לואיס, כמה אצילי, כמה נדיב מצידך! בוודאי שאוכל לקנות בזה עוד כמה דברים... אין להם בשר לאכול כשאני לא מצליחה להשיג להם משהו... ואני חוששת שהיא גוועת בשחפת... והיא ואימא שלה גאות כל כך..." היא בכתה מרוב הכרת טובה, ולואיס נשם לרווחה. הוא הסיח את דעתה מכיסוי המיטה.</p>
			<p class="text">"אה, הרוח מתחילה לנשוב," מלמל ורחרח את האוויר שהתקרר פתאום.</p>
			<p class="text">"כן; אני חייבת לרוץ, אני צריכה לחזור לפני הזריחה," אמרה מרי־אדליין בדאגה, "אסור שאימא תדע —"</p>
			<p class="text">"היא לא יודעת שאת הולכת לבקר את גברת פו?"</p>
			<p class="text">על פניה הלא מפותחים של מרי־אדליין עלתה ארשת של ערמומיות ילדותית. "היא יודעת, כמובן, אבל גם לא... ככה סידרנו. אתה מבין, מר פו הוא אתאיסט, ככה שאבא..."</p>
			<p class="text">"הבנתי," הנהן לואיס. "טוב, כאן אנחנו נפרדים. אני יורד לשחות," מיהר ואמר, אך פתאום הפך את פניו ואחז בזרועה של אחותו, "אחותי, תגידי בבקשה לגברת פו ששמעתי את בעלה מקריא את השירים שלו בניו יורק לפני יומיים —"</p>
			<p class="text">("אוי, לואיס — אתה? אבל אבא אומר שהוא כופר!")</p>
			<p class="text">"— ושהוא משורר גדול — משורר דגול. תמסרי לה ממני בבקשה, טוב, מרי־אדליין?"</p>
			<p class="text">"אוי, אחי, אני לא יכולה... אנחנו לא מדברות עליו אף פעם," אמרה הנערה המבוהלת בקול חלוש ומיהרה להתרחק.</p>
			<p class="text">במפרצון שהחד־תורנית של הקומודור עגנה בו כמה שעות לפני כן התנודדה עכשיו סירת משוטים גדולה למדי בין גלי הבוקר. רייסי הצעיר חתר אליה בבוצית שלו, קשר את הבוצית לחבל העגינה של הסירה הגדולה וטיפס לתוכה בחיפזון.</p>
			<p class="text">ממעמקי כיסיו שלף חבל, חוט, מחט גדולה ושאר מיני פריטים זרים ומוזרים, אחר כך קשר את המשוטים זה לזה במצולב, תקע את המשוט התחתון במאונך בין ספסל השיט לחרטום, תלה את כיסוי המיטה הפרחוני על התורן שיצר, קשר חבל לקצה האחר של האריג והתיישב בירכתיים, ידו האחת על ההגה והאחרת על המפרש המאולתר.</p>
			<p class="text">איילת השחר, פורשת חופּה כסופה מעל רצועת שמיים ירקרקים, יצקה כתם פז על מי הים, ורוח הבוקר הקלה ניפחה את מפרשו של האוהב...</p>
			<p class="text">על חלוקי החוף המתגבהים במפרצון אחר, במרחק ארבעה או חמישה קילומטרים משם, גלל לואיס רייסי את מפרשו הלא שגרתי והעלה את הסירה לחוף. קבוצת ערבות בשולי החוף הסלעי הזדעזעה והתפרדה כמו מאליה, וטרישי קנט הייתה בזרועותיו.</p>
			<p class="text">השמש החלה מבצבצת מעל רצועת עננים נמוכים במזרח, מתיזה עליהם טיפות זהב, ואיילת השחר החווירה באור העולה, אבל תחת עצי הערבה עוד שררה אפלולית, אפלולית ירוקה מימית ששמרה את לחישות הליל החשאיות.</p>
			<p class="text">"טרישי... טרישי!" קרא הצעיר וכרע לצידה על ברכיו, ואז, כעבור רגע: "מלאך שלי, את בטוחה שאף אחד לא חושד —?"</p>
			<p class="text">הנערה צחקה צחוק קל שעיקם את חוטמה המשונה. היא השעינה ראש על כתפו, מצחה העגול וצמותיה המחוספסות נלחצו אל לחיו, ידיה בידיו, נשימתה חטופה ועולצת.</p>
			<p class="text">"כבר חשבתי שלא אצליח להגיע," רטן לואיס, "עם כיסוי המיטה הנלעג הזה — ועוד מעט יהיה אור מלא! לחשוב שאתמול הגעתי לפרקי, ואני צריך לבוא אלייך בסירה מאולתרת כמו צעצוע של ילד בבריכת ברווזים! אילו רק ידעת כמה שזה משפיל אותי —"</p>
			<p class="text">"מה זה חשוב, יקירי, הרי עכשיו אתה בן עשרים ואחת ואתה עומד ברשות עצמך."</p>
			<p class="text">"באמת? זה מה שהוא אומר — אבל רק בתנאים שלו; רק בתנאי שאעשה מה שהוא רוצה! עוד תראי... יש לי יתרה של עשרת אלפים דולר... ע־ש־רת־א־ל־פים... את שומעת?... על שמי בבנק בלונדון, וכאן אין לי פרוטה... אבל טרישי, חמודה שלי, מה קרה?"</p>
			<p class="text">היא כרכה את זרועותיה על צווארו והוא טעם את דמעותיה מבעד לנשיקותיהם התמימות. "מה יש, טרישי?" הפציר בה.</p>
			<p class="text">"אני... אוי, אני שכחתי שזה היום האחרון שלנו יחד עד שהתחלת לדבר על לונדון — אכזר שכמותך!" היא הוכיחה אותו, ובדמדומי הערבות הירוקים חרכו אותו עיניה כמו צמד כוכבי סערה. הוא לא הכיר עוד עיניים כאלה היודעות להביע זעם פראי כמו עיניה של טרישי.</p>
			<p class="text">"רתחנית קטנה שלי!" השיב לה בצחוק משתנק, "כן, זה היום האחרון שלנו יחד — אבל הפרידה לא תהיה ארוכה; בגילנו שנתיים זה לא כל כך הרבה, נכון? וכשאחזור אלייך אבוא כאדון לעצמי, עצמאי, בן חורין — אבוא לקחת אותך על אפם ועל חמתם! חשבי על זה, חמודה שלי, והיי אמיצה למעני... אמיצה וסבלנית... כמוני!" הכריז בגבורה.</p>
			<p class="text">"אה, אבל אתה — אתה תפגוש אחרות, המון בנות. בארצות הישנות והמושחתות, הן כל כך יפות שם. הדוד שלי קנט אומר שכל מדינות אירופה מושחתות, אפילו איטליה שלי המסכנה..."</p>
			<p class="text">"אבל <span class="bold _idGenCharOverride-1">את</span>, טרישי, את תפגשי בינתיים את הדודנים ביל ודונלד — כל יום, כל היום. ואת הרי יודעת שיש לך חולשה לביל הענק הזה. אה, אילו רק הייתי מטר שמונים וחמש הייתי נוסע בלב קל יותר, ילדונת הפכפכה שלי!" הוא ניסה להקניט אותה בחביבות.</p>
			<p class="text">"הפכפכה? הפכפכה? <span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span> — אוי, לואיס!"</p>
			<p class="text">הוא חש בסחף ההתייפחות המתריע ונחישותו שטרם עמדה במבחן, התרופפה. כביכול מענג לחבוק יפהפייה המתייפחת על חזהו, אך בפועל התברר לו שהדבר מבהיל ממש. גרונו שלו כמעט שנענה ליפחותיה.</p>
			<p class="text">"לא־לא, נאמנה בלי סייג, איתנה כסלע. גם את וגם אני נשמור אמונים, נכון, קָארָה?"</p>
			<p class="text">"כן, קָארוֹ," נאנחה מפויסת.</p>
			<p class="text">"ואת תכתבי לי בקביעות, טרישי — מכתבים ארוכים־ארוכים? אני יכול לסמוך על זה, נכון, בכל מקום שאהיה? ואת חייבת למספר אותם, את כולם, כדי שתכף ומיד אדע אם אחד מהם לא הגיע. תזכרי!"</p>
			<p class="text">"ולואיס, אתה תחזיק אותם תמיד כאן?" (היא נגעה בחזהו.) "אבל לא את <span class="bold _idGenCharOverride-1">כולם</span>," צחקה, "כי עם צרור גדול כזה די מהר תהיה לך חטוטרת מלפנים כמו לפולצ'ינלה — אבל תמיד תחזיק בכיס לפחות את האחרון, רק את האחרון. תבטיח!"</p>
			<p class="text">"תמיד, אני מבטיח — אבל רק אם יהיו כתובים בהם דברים טובים," אמר, עדיין משתדל לשמור על נימה עליזה.</p>
			<p class="text">"אוי, לואיס, בוודאי, כל עוד המכתבים שלך יהיו טובים — וגם הרבה־הרבה אחר כך..."</p>
			<p class="text">איילת השחר פרפרה ונבלעה בזריחת החמה.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-5"><span class="CharOverride-10">ג</span></h6>
			<p class="firstspace">הרגע המכריע, ידע לואיס מלכתחילה, לא יהיה הפרידה מטרישי אלא השיחה האחרונה עם אביו.</p>
			<p class="text">בזה תלוי הכול: יום המחר וגם העתיד הרחוק יותר. הוא התגנב אל הבית באור הבוקר המוקדם, בדשא הרטוב מטל, נשא מבט חושש אל חלונות חדר השינה של מר רייסי והודה למזלו הטוב שהתריסים עדיין מוגפים.</p>
			<p class="text">אכן, כדבריה של גברת רייסי, העובדה שבעלה השתמש "במילים כאלה" בחברת הנשים העידה עליו שהוא במצב רוח מרומם, נינוח, רגוע ובנעלי בית כביכול — רק לעיתים נדירות נגלה במצבו זה לעיני בני משפחתו, עד שלואיס העז לפעמים לתהות לאיזו ירידה מחרידה מהשחקים חייבים הוא ושתי אחיותיו את קיומם העלוב.</p>
			<p class="text">הוא יכול להמשיך לספר לעצמו, כפי שסיפר לא פעם, שעיקר הכסף הוא של אימו ושאותה הוא יכול לסובב על האצבע הקטנה, אבל מה זה משנה? מר רייסי, יום למחרת נישואיו, לקח לידיו בשקט את ניהול רכושה של אשתו, ומהקצבה הצנועה מאוד שקצב לה ניכה את כל ההוצאות הקטנות האישיות, עד לבולי הדואר שהשתמשה בהם ולדולר שתרמה לכנסייה בכל יום ראשון. את הקצבה שלה כינה "דמי כיס", כי הרי כפי שהרבה להזכיר לה, את כל החשבונות הוא משלם בעצמו, כך שגברת רייסי יכולה, אם רצונה בכך, להוציא את כל הקצבה הרבעונית הקטנה שלה על מיני קישוטים ושנצים.</p>
			<p class="text">"וכך גם תעשי אם רצוני חשוב לך, יקירתי," הוסיף תמיד. "אני אוהב לראות גזרה נאה מובלטת בלבוש הולם, פן יחשבו ידידינו כשיבואו לסעוד שגברת רייסי שוכבת חולה בקומה העליונה ואני החלפתי אותה באיזו קרובה ענייה בשמלת צמר." גברת רייסי, שהאיום החמיא לה והחריד אותה גם יחד, הוציאה לפיכך כל פרוטה כדי לקשט את עצמה ואת בנותיה, ונאלצה לקמץ בהסקת חדריהן ובמזונותיהם של המשרתים כדי למלא את צרכיה האישיים.</p>
			<p class="text">כבר מזמן שכנע מר רייסי את רעייתו שהוא נוהג איתה אם לא בפזרנות כי אז במידה ראויה ואף בעין יפה; כששוחחה על הנושא עם קרובי משפחתה שפכה דמעות תודה על חסדו של בעלה שקיבל עליו את ניהול רכושה. והואיל והוא ניהל אותו בהצטיינות יתרה, אחֶיה הממולחים (ששמחו לא לשאת באחריות הזאת והיו בטוחים שאילו היה כספה של אחותם ברשותה היא הייתה מכלה את כולו בכל מיני מעשי צדקה נואלים) נטו להסכים איתה ולגמור את ההלל על מר רייסי, אם כי אימה הקשישה אמרה לפעמים בייאושה: "כשאני חושבת על זה שלוסי־אן לא יכולה לבקש אפילו טיפת דייסה בלי שהוא יספור לה כל גרעין של שיבולת שועל..." אבל אפילו זה נאמר רק בלחישה, פן יכולתו המסתורית של מר רייסי לשמוע את מה שנאמר מאחורי גבו תתנקם לפתע בגברת הכבודה שאותה כינה תמיד, בקול רוטט: "חמותי היקרה — ואולי היא תרשה לי לקרוא לה פשוט אימא."</p>
			<p class="text">עד כה נהג מר רייסי בלואיס כשם שנהג בנשים במשק ביתו. הוא דאג להלביש אותו בבגדים נאים, להעניק לו השכלה יקרה, לשבח ולהלל אותו עד בלי די — ולקצוב לו פרוטות זעומות. אבל היה הבדל, ולואיס ידע זאת היטב.</p>
			<p class="text">חלום חייו של מר רייסי, פסגת שאיפותיו ותשוקתו הגדולה היו (כפי שידע בנו) לייסד שושלת, ולואיס היה האמצעי היחיד שעמד לרשותו. האב האמין בזכות בכורה, בסדר הירושה, בשלמות הנחלה, בכל פולחן מסורת בעלי האדמות האנגלים. איש לא הילל בקול רם יותר ממנו את מוסדות הדמוקרטיה של ארצו, אך לא עלה בדעתו שהם נוגעים לתחום הפרטי אך החשוב יותר של המשפחה; ואילו הוא — כל דאגותיו ומעייניו היו נתונים למשפחה. התוצאה, כפי שניחש לואיס במעורפל, הייתה שעל ראשו הדל והמבוהל נשפך כל להט הרגשות ששפע מחזהו האדיר של מר רייסי. לואיס היה שלו ולואיס ייצג את כל היקר לו, ומשתי הסיבות האלה ייחס מר רייסי לנער ערך עצום (ואין הדבר דומה כלל לאהבה, חשב לואיס).</p>
			<p class="text">בייחוד התגאה מר רייסי באהבת הספרות של בנו. הוא עצמו לא היה בור מוחלט והחשיב מאוד את הטיפוס שכונה בפיו "ג'נטלמן משכיל" — וניכר בלואיס שהוא עתיד להיות ג'נטלמן משכיל. אילו רק שילב את נטייתו זו עם גוף גברי יותר ועם התעניינות בענפי הספורט המעטים שהיו מקובלים באותם ימים בחברה הגבוהה, כי אז היה מר רייסי בא על סיפוקו המלא; אבל היש אדם הבא על סיפוקו המלא בעולמנו המאכזב? מכל מקום, הוא התעודד למחשבה שלואיס עדיין צעיר וטרם התקבע ואין ספק שבריאותו משתפרת, וכי שנתיים של מסעות והרפתקאות אולי יחוללו בו תמורה גדולה, בגוף ולא רק בנפש. מר רייסי עצמו יצא בנעוריו למסעות, וסמוך ובטוח היה שזוהי חוויה מכוננת. בסתר ליבו ייחל לראות את לואיס שב הביתה שזוף ורחב כתפיים לאחר שהעצמאות וההרפתקה חישלו אותו, ואת זרעי הפורענות של משובות נעוריו הותיר בשדות זרים, ששם לא יוכלו לזהם את היבול הביתי.</p>
			<p class="text">את כל זה ניחש לואיס, והוא גם ניחש שבעיני מר רייסי, שתי שנות הנדודים הללו אינן אלא הקדמה להקמת בית ומשפחה עם בת זוג כלבבו של מר רייסי, בלי שיטרח לשאול לדעתו של לואיס בנושא.</p>
			<p class="text">"הוא יעניק לי את כל היתרונות האלה — כדי להגשים את המטרה שלו," סיכם הבחור בליבו כשירד לארוחת הבוקר המשפחתית.</p>
			<p class="text">אלה היו השעה והעונה שמר רייסי התגלה בהן בשיא תפארתו. מכנסי הפשתן הלבנים ללא רבב המוצמדים למגפי עור רך, מקטורן הצמר הדק ולסוטת הפיקֶה הכהה שמעליה מתבלט צעיף פרוף לבן כשלג, שיוו לו מראה רענן כטל הבוקר ומעורר תיאבון כמו האפרסקים בשמנת שנערמו לפניו.</p>
			<p class="text">מולו ישבה גברת רייסי, גם היא לבושה ללא דופי אך חיוורת מהרגיל, כראוי לאם העומדת להיפרד מבנה יחידה; ובין שניהם ישבה שרה־אן, ורודה שלא כדרכה וכפי הנראה משתדלת להסתיר את הכיסא הריק של אחותה. לואיס בירך את כולם בברכת בוקר טוב והתיישב לימין אימו.</p>
			<p class="text">מר רייסי הוציא את שעונו המעוטר בדוגמה מסולסלת, ניתק אותו משרשרת הזהב הכבדה והניח אותו על השולחן.</p>
			<p class="text">"מרי־אדליין שוב מאחרת. קצת מתמיה שאחות מאחרת לארוחה האחרונה שתאכל — בשנתיים הקרובות — עם אחיה היחיד."</p>
			<p class="text">"אוי, מר רייסי!" מלמלה גברת רייסי.</p>
			<p class="text">"אמרתי שזה משונה. אולי," אמר מר רייסי בעוקצנות, "אולי התברכתי בבת <span class="bold _idGenCharOverride-1">משונה</span>."</p>
			<p class="text">"למרי־אדליין התחיל התקף של כאב ראש עם בחילה, אדוני. היא ניסתה לקום אבל ממש לא הצליחה," אמרה שרה־אן בחיפזון.</p>
			<p class="text">תשובתו היחידה של מר רייסי הייתה זקיפת גבות לגלגנית, ולואיס מיהר להוסיף: "אני מתנצל, אדוני, אני חושב שזאת אולי אשמתי —"</p>
			<p class="text">גברת רייסי החווירה, שרה־אן האדימה, ומר רייסי חזר אחריו בתדהמה ובהדגשה: "אש־מת־ך?"</p>
			<p class="text">"כי בגללי, אדוני, חגגנו אמש, אולי בהפרזה —"</p>
			<p class="text">"חה־חה־חה!" מר רייסי צחק, וענני הסערה התפזרו בן־רגע.</p>
			<p class="text">הוא הזיח את כיסאו וזימן את בנו במנוד ראש מחויך. השניים הניחו לגברות לרחוץ את ספלי התה (כפי שעדיין היה נהוג באותם ימים במשפחות מעודנות) וסרו אל חדר העבודה של מר רייסי.</p>
			<p class="text">על מה בדיוק עבד מר רייסי בחדר הזה — חוץ מחשבונות ומדרכים לרדת לחייהם של בני משפחתו — נשגב מבינתו של לואיס. זה היה חדר קטן, ריק ורב־רושם; והצעיר, שמאז ומתמיד נתקף פיק ברכיים כשחצה את סיפו, הרגיש שברכיו פקות ביתר שאת. <span class="bold _idGenCharOverride-1">עכשיו!</span> אמר בליבו.</p>
			<p class="text">מר רייסי התיישב בכורסה היחידה שבחדר ופתח בדברים.</p>
			<p class="text">"חביבי, זמננו קצר, אבל הוא יספיק למה שיש לי לומר. בעוד כמה שעות תצא למסע הגדול שלך, מאורע חשוב בחייו של כל איש צעיר. בזכות כישרונותיך ואישיותך — בשילוב עם האמצעים שיש בידך כדי לנצל את ההזדמנות — אני תקווה שבמקרה שלך זה יהיה מאורע בעל חשיבות מכרעת. אני מצפה ממך לחזור הביתה מהנסיעה כגבר —"</p>
			<p class="text">עד כה הכול כצפוי. לואיס היה יכול לדקלם את הנאום הזה מראש. הוא הרכין את ראשו בהסכמה.</p>
			<p class="text">"גבר," שב ואמר מר רייסי, "שיהיה מוכן ומזומן לקחת חלק, חלק נכבד, בחיי החברה של הקהילה. אני מצפה ממך להיות איש חשוב בניו יורק, ואספק לך את האמצעים לכך," הוא כחכח, "אבל לא די באמצעים — אם כי אסור לשכוח שהם נדבך חיוני. השכלה, ליטוש, הכרת העולם הגדול — אלה דברים החסרים לרבים מהנכבדים שלנו. מה הם בכלל יודעים על אמנות או על ספרות? עדיין לא הספקנו ליצור כאן הרבה, לא מזה ולא מזה — אמרת משהו?" מר רייסי קטע את שטף דיבורו באדיבות ארסית.</p>
			<p class="text">"אני — אה, לא," גמגם בנו.</p>
			<p class="text">"אה, חשבתי שאולי אתה עומד לומר משהו על אי־אלו כתבנים מחללי קודש שבזכות טורי השיר המטורללים שלהם יצא להם שם מפוקפק בבתי המרזח."</p>
			<p class="text">לואיס הסמיק נוכח הרמיזה הזאת אך שתק, ואביו המשיך:</p>
			<p class="text">"איפה ביירון שלנו — סקוט שלנו — שקספיר שלנו? וכך גם בתחום האמנות. איפה ציירי תור הזהב שלנו? לא שאין לנו כישרונות עכשוויים, אבל אם מחפשים יצירה גאונית, לפי שעה מוצאים אותה רק בעבר. אנחנו בדרך כלל נאלצים להסתפק בהעתקה... אה, נערי היקר, בעניין הזה אני יודע שאני מדבר אל ליבך! אהבת האמנות שלך לא נעלמה מעיניי, ובכוונתי, ברצוני, לעשות כל מה שביכולתי כדי לעודד אותך. מעמדך העתידי בחברה — חובותיך ותפקידיך כג'נטלמן וכבעל הון — לא יאפשרו לך להיעשות צייר דגול או פסל בעל שם בעצמך, אבל לא תהיה לי כל התנגדות אם תרצה לעסוק באמנויות האלה כחובבן — כלומר בתקופה שתשהה בחוץ־לארץ. זה יגבש את טעמך, יחזק את כוח השיפוט שלך ויעניק לך, כך אני מקווה, את ההבנה הדרושה כדי לבחור למעני כמה יצירות מופת ש<span class="bold _idGenCharOverride-1">אינן</span> העתקים. העתקים," המשיך מר רייסי בהדגשה יתרה, "מיועדים למי שהתברכו בפחות הבנה או שידם אינה משגת. כן, לואיס יקירי, ברצוני להקים גלריה — גלריה של יצירות שיעברו מדור לדור. אימך שותפה לשאיפה הזאת — עז רצונה לראות על כותלי ביתנו כמה דוגמאות מקוריות של רוח הגאונות האיטלקית. חוששני שלא נוכל לפלל ליצירה של רפאל, אבל איזה דומניקינו, אלבני, קרלו דולצ'י, גוארצ'ינו, קרלו מָראטה — דוגמה או שתיים מתמונות הנוף המשובחות של סלווטור רוזה... אתה מבין את התוכנית שלי? גלריית רייסי קום תקום, ועליך לגבש את הגרעין לגלריה הזאת." מר רייסי השתתק וניגב את מצחו הרטוב. "אני סבור שלא יכולתי להטיל על בני משימה רצויה לו יותר מזאת."</p>
			<p class="text">"אמת ויציב, אדוני, אמת ויציב!" קרא לואיס, מסמיק ומחוויר. אכן, הוא לא ניחש ולו ברמז את החלק הזה בתוכניתו של אביו, וליבו גאה מהכבוד הלא צפוי. אכן, אין דבר שהיה יכול לשמח אותו יותר או לעורר בו גאווה כזאת. לרגע שכח את האהבה, שכח את טרישי, שכח הכול מלבד האושר הכביר של שהות בקרבה ליצירות המופת שעליהן חלם זה עידן ועידנים, ולא סתם כאחד הצופים הלהוטים אלא כמי שיוּתר לו לבחור ולקחת ולו משהו מהאוצרות הפעוטים יותר. בקושי הצליח לקלוט את מה שקרה זה עתה, והתדהמה, כמו תמיד, נטלה מפיו את הדיבר.</p>
			<p class="text">הוא שמע את אביו ממשיך לדבר בקולו הרועם, מפרט את התוכנית, מסביר בהדרת כבוד ובדקדקנות, כדרכו, שאחד השותפים בבנק הלונדוני שבו הופקד כספו של לואיס הוא עצמו אספן ידוע, וכי האיש הזה הסכים לתת בידי הנוסע הצעיר מכתבי המלצה למביני דבר אחרים בצרפת ובאיטליה, כדי לספק ללואיס את כל הידע הדרוש ולהדריכו ברכישותיו.</p>
			<p class="text">"לפיכך," סיים מר רייסי, "כדי שלא תיפול מטובי האספנים, העמדתי לרשותך סכום גדול כזה. להערכתי, בעד עשרת אלפים דולר תוכל לשהות בחוץ־לארץ שנתיים בתנאים הטובים ביותר, ובכוונתי להוסיף לחשבונך עוד חמשת אלפים" — הוא השתהה והניח להברות לשקוע לאיטן במוחו של בנו — "חמשת אלפים דולר לשם רכישת יצירות אמנות שבבוא היום — אל תשכח — יהיו שלך, ואני סמוך ובטוח שהן יעברו לבניך ולבני בניך, כל עוד ימשיך בית רייסי להתקיים." מנימת קולו של מר רייסי השתמע שמדובר בתקופת זמן שבוודאי לא תיפול מזו של שושלות הפרעונים.</p>
			<p class="text">לואיס שמע את הדברים וראשו הסתחרר. <span class="bold _idGenCharOverride-1">חמשת אלפים דולר!</span> הסכום נשמע אדיר גם בדולרים, וגדול עוד יותר, גדול לאין ערוך, בתרגום לכל מטבע אירופי, עד כדי כך שלא היה לו ברור מדוע החליט אביו מראש שאין תקווה להשיג גם יצירה של רפאל... אם אחסוך בהוצאות הנסיעה, אמר בליבו, ולא אתפנק במותרות ללא צורך, אולי עוד אוכל להפתיע אותו ולהביא הביתה רפאל. ואימי — כמה נדיבה היא, כמה נפלאה! עכשיו אני מבין מדוע הסכימה לכל החסכנויות הקטנות שנראו לפעמים קטנוניות ומשפילות כל כך...</p>
			<p class="text">עיניו של האיש הצעיר נמלאו דמעות, אבל הוא לא אמר מילה אף שהשתוקק, כפי שלא השתוקק מימיו, להבהיר לאביו את התפעלותו ואת רגשי תודתו. הוא נכנס לחדר העבודה בציפייה לשמוע דרשת פרידה בנושא החסכנות בתוספת הצהרה צפויה על "זיווג הולם" (הוא אפילו ידע לנחש על איזו מבנות האזרד בדיוק חושב אביו), והנה נאמר לו להוציא את הקצבה המלכותית כיד המלך ולחזור הביתה עם גלריה של יצירות מופת. "לכל הפחות," לחש לעצמו, "יהיה בהן קורג'ו אחד."</p>
			<p class="text">"ובכן, אדוני?" הרעים קולו של מר רייסי.</p>
			<p class="text">"אה, אדוני —" קרא בנו והתנפל על הלסוטה האדירה המשתפלת מעל החזה האבהי.</p>
			<p class="text">בתוך כל המון השמחות ליחשה במעמקי נפשו המחשבה שלא נאמר ולא נעשה דבר שיפגע בתוכניתו הסודית עם טרישי, כמעט כאילו קיבל אביו בשתיקה את המחשבה על האירוסים שלא דובר בהם, ולואיס הרגיש צל אשמה שאין הוא מתוודה על כך כאן ועכשיו. אבל האלים מטילים אימה אפילו כשהם מתרככים, ואולי יותר מתמיד ברגעים כאלה...</p>
			
			
				
					<p class="footnote" dir="rtl">1	"שחר כוזב", ביטוי המשמש באנגלית גם על דרך ההשאלה, הוא אור הזודיאק, משולש אור העולה מקו האופק ומאיר את השמיים באור חיוור זמן רב לפני תחילת הזריחה ולבסוף מתפוגג. מקור הביטוי בערבית (אַלְ־פַגְ'ר אלְ־כַּאדֶ'בּ). [כל ההערות מאת המתרגמת והעורכת]</p>
					<p class="footnote" dir="rtl">2	בנדיקט ארנולד היה גנרל אמריקני שערק לצד הבריטי במלחמת העצמאות של ארצות הברית, ועד היום מסמל שמו בתרבות ארצות הברית בגידה.</p>
				
			
		</div>
	
			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
ניו יורק ספרות אמריקאית סופרות איקוניות נובלות
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ניו יורק ספרות אמריקאית סופרות איקוניות נובלות
ביקורות