עליי להתפלל למישהו

סיגלית לייבוביץ’
”ברוב הזמן הייתי לחוד והמציאות לחוד. היו שצחקו עליי בגלל זה, היו שריחמו, אבל את שני הדברים קלטתי רק בדיעבד.”

עליי להתפלל למישהו הוא סיפור התבגרות ואהבת נעורים של אנה, עולה חדשה מברית המועצות, בשנות השמונים בישראל. בין מסדרונות הפנימייה למחוננים לכיתות בית הספר באשקלון, אנה מנווטת בין תרבויות, שפות וחיפוש אחר השתייכות.

סיגלית לייבוביץ’ הינה ילידת 1972, תושבת אשדוד.
שם: עליי להתפלל למישהו
מחבר/ת: סיגלית לייבוביץ’
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011400611
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00
קרא פרק ראשון
					 
	
			<p class="centerspace">* * *</p>
			<p class="fspace">אם אתם רוצים להבין מי הייתי בגיל כמעט שלוש־עשרה, נסו לדמיין נערה מתבגרת... לא, לא בת אצולה רוסית בסגנון טטיאנה בת השלוש־עשרה מתוך “יבגני אונייגין” של פושקין, אלא פשוט נערה שנולדה במאה התשע־עשרה ברוסיה, שאהבה לקרוא וידעה לצייר ולנגן בפסנתר, אך הייתה לגמרי חסרת הבנה בענייני היום־יום, ופתאום הועברה במכונת זמן לישראל של שנות השמונים. עכשיו תוכלו להמשיך לקרוא.</p>
			<p class="text">אני בת יחידה, ובילדותי הייתי מאוד “ביתית”. ברוסיה הייתי חולה במשך תקופות ממושכות ולא ביקרתי בגן ובבית הספר במשך שבועות שלמים, וכשביקרתי, זה לא היה מספיק כדי ללמוד להתנהג בחברת הילדים. מהר מאוד נוצר מעגל – ככל שהיה לי רע יותר בבית הספר, כך רציתי יותר הביתה, וככל שישבתי יותר בבית, כך פחות ידעתי להתנהג בחברה. בהמשך נוספו לזה הגירושין של הוריי והעלייה. אימא שלי הייתה מגוננת עליי יתר על המידה הרבה לפני שזה נכנס לאופנה.</p>
			<p class="text">“ארזים” הוא בית ספר ופנימייה בירושלים שאליו מגיעים מכל הארץ ילדים שהם, מצד אחד, מוכשרים מעל לממוצע, ומצד שני, כאלה שאין להם אפשרות לממש את כישוריהם, אם זה בגלל חוסר בית ספר מתאים בעירם, בגלל עוני או בגלל משפחה בעייתית. במקרה שלי התקיימו כל שלוש הסיבות: גרתי באשקלון, שאז הייתה עיר עם אוכלוסייה בעייתית ובתי ספר בעלי רמה תואמת, הוריי היו גרושים (מה שלפני עליית שנות התשעים היה סיבה לרחמים על הילדה המסכנה שעברה טראומה), וגרתי יחד עם אימי המובטלת בדירת חדר במרכז קליטה.</p>
			<p class="text">כאשר נשאלתי בכיתה ו’ האם אני רוצה ללמוד ב”ארזים”, אמרתי “כן”. גוננות־היתר של אימי נמאסה עליי כבר אז. עברתי את המבחנים והתקבלתי.</p>
			<p class="centerspace">* * *</p>
			<p class="fspace">לפני שאימא שלי התחילה לעבוד, היא הייתה מגיעה לבקר אותי בפנימייה בימי חמישי, כך שנוכל ללכת לקונצרטים חינמיים במרכז “ימק"א" שהתקיימו כל שבוע והוקלטו לתוכנית “אתנחתא” ב”קול המוזיקה”. הקונצרטים לא תמיד עניינו אותי – התחלתי באמת לאהוב ולהבין מוזיקה קלסית רק כעבור כמה שנים. אבל ירושלים שבה טיילנו נראתה לי קסומה. גם במרכז העיר וגם בשכונה הישנה שבה הייתה הפנימייה. הרים בצל הכחול שלהם בערב, הכבישים המתפתלים כמו נחשים, ושורות הפנסים שנראו מרחוק כשרשראות עם חרוזי כסף ונחושת... מרחוק ירושלים נראית לי לפעמים גם היום כמו גן עדן אבוד, למרות שהספקתי גם להכיר את הצדדים הפחות מושכים של העיר הזאת.</p>
			<p class="text">בפנימייה החיכוכים עם הסובבים אותי נמשכו. הם רוככו קצת בגלל העובדה שהתלמידים ב”ארזים” היו פחות... איך להגיד... בעייתיים, שלא כמו בבית הספר היסודי, כבר לא הכו אותי, אבל החיכוכים התעצמו פי שבעה בגלל שהייתי בחברה 24 שעות ביממה. אם כי לא היינו לגמרי לבד – היו לנו מדריכים.</p>
			<p class="text">היינו ארבע בנות בחדר אחד. בכיתה ז’ אחת משכנותיי לחדר הייתה יפית שרייבר, קלה להתרגז, טובת לב וקלת דעת. היא שרה שירים גסים וסיפרה איך פעם בבאר שבע, עיר מגוריה, שמעה אימא שקראה לבנה מהחלון: “בוא הביתה, יא בן ז...!” היא הייתה הנערה היפה ביותר בכיתה, אך לא התעניינה בבנים בני גילה. נראתה כמו תמונה של גברת רקמייה מאת ז’אן לואי דוד, ודיברה במבטא ארגנטינאי קל. שתי השכנות האחרות שלי לחדר היו הצמד־חמד שושי אטיאס, שקראתי לה “וורדוהו” (“השושנה שלו” בערבית) ונירית שמעוני, שהתייחסה אליי ממש יפה וסלחה לי על דברים שלא רבים היו סולחים במקומה. בכיתה ח’ השכנות הנוספות שלי היו גם טלי חסדאי, שאחרי שעזבתי הצטערה שאין מי שיספר לבנות בדיחות בלילה, ועוד נערה בשם קרן בן מיכה. נירית הייתה שכנתי לחדר גם בכיתה ח’.</p>
			<p class="text">היחסים שלי עם בני הכיתה היו, נו... לא משהו מיוחד, אבל גם זה וגם תנאי הפנימייה היו יכולים להיות בהחלט נסבלים, לולא נערה אחת בשם אורית בן זקן, שלא חיבבה אותי בלשון המעטה, שלקחה אותי כפרויקט. אורית עשתה לי פרובוקציות כדי לגרום לי להגיב בצורה לא נאותה וככה להיפטר ממני. קלטתי את זה די מהר ולא הגבתי לה, אבל הוצאתי את זה בסכסוכים עם אחרים. חוץ מזה, ידעתי שאימה מתה. היו שמועות שלולא הייתה יתומה, כבר מזמן היו מסלקים אותה מהפנימייה בגלל ציונים נמוכים והתנהגות חוצפנית. אולי מות אימה היה הסיבה לכך ששנאה את כל העולם. מאוחר יותר נודע לי שאורית היא אחותו של כוכב הטלוויזיה דניאל בן זקן, וכאן הפאזל הסתדר לי. צוות הפנימייה ובית הספר, כנראה, פשוט לא רצה להסתבך במקרה של עזיבתה המאולצת, והיא ידעה מצוין שלעולם לא תיענש, ולא משנה איך תתנהג ואיך תלמד. אבל כשהיחס של הכיתה אליי השתנה לטובה, היא ידעה לקפל את הזנב.</p>
			<p class="text">בגלל האווירה הגרועה בפנימייה, כמעט גרתי בספרייה. כל כך לא אהבתי להיות שם, שוויתרתי על ארוחת הצוהריים בחדר האוכל, ולפעמים גם על ארוחת הערב, אם לא הייתי תורנית במטבח באותו הערב, והצטערתי מאוד על כך שאני חייבת לאכול לפחות פעם אחת ביום.</p>
			<p class="text">בספרייה של בית הספר לא הייתה מחלקת ספרות יפה, אבל מה שעניין אותי היה היסטוריה וגאוגרפיה של איסלנד, גאולוגיה ווולקנולוגיה. למה דווקא זה?</p>
			<p class="text">איסלנד היא מקום מיוחד מאוד, בהרבה מובנים, אי ענק שהאטרקציות העיקריות בו הן קרחונים, מעיינות חמים, גייזרים ושדות לבה. האי הזה יושב על ידי הוויקינגים במאה התשיעית, ועכשיו הוא כמו כפר גדול עם שפה ודגל משלו. במאה העשירית יצאה משם משלחת שגילתה את גרנלנד, ובנו של מגלה גרנלנד הגיע לאמריקה חמש מאות שנה לפני קולומבוס. האי ממוקם על שבר טקטוני באוקיינוס האטלנטי. גם המילה “גייזר” מקורה משם.</p>
			<p class="text">מלבד העובדה שהתפרצות הר געש היא מהמראות המלהיבים ביותר בעולם, זו הייתה גם בריחה מהמציאות. מחום של שלושים מעלות בקיץ לקור, משחורי שיער ושחורי עיניים לבלונדינים עם עיניים כחולות, ובעיקר מחולשה לכוח. אחת ההתגלמויות של האידאל הנשי שלי דאז הייתה פריידיס, בתו של אריק האדום ואחותו של לייף אריקסון, שידעה להשתמש בנשק כמו גבר (מה שהיה הכרחי במסע כזה) והצליחה להבריח את האינדיאנים שתקפו את ביתה.</p>
			<p class="text">ההתעסקות בגאוגרפיה והיסטוריה עזרה לי לברוח אל עולם משלי, אבל זה לא התבטא בשום דבר חיצוני מלבד ההיעדרות מהפנימייה. אבל זה לא היה הדבר היחיד שבידל אותי משאר הכיתה. עוד לפני שהתקבלתי לפנימייה התחלתי ללמוד באופן רציני לנגן על פסנתר. בפנימייה רציתי להמשיך, אבל לא הייתה לי אפשרות לתרגל נגינה כמו שצריך – לפחות שעתיים ביום – כי האולם שבו עמד הפסנתר היה כל הזמן תפוס. אז ביקשתי שייתנו לי את המפתח של האולם, כדי שאוכל לנגן מוקדם בבוקר, בין חמש לשבע. בשביל זה הייתי צריכה לקום בארבע וחצי בבוקר. כדי לקום בזמן, בלי להעיר את שותפותיי לחדר, נרדמתי עם מסרק שדקר לי את היד בלילה, וככה לא נתן לי לשקוע בשינה עמוקה מדי.</p>
			<p class="centerspace">* * *</p>
			<p class="fspace">במשך מספר חודשים פגשתי את הזריחה ושמחתי על המסדרונות הריקים ועל שירת הציפורים שליוותה את הנגינה שלי. זה לא הפריע לאף אחד, ואפילו מצא חן בעיני השומרים שישבו בלילה מתחת לאולם עם הפסנתר – לפחות היה להם שעשוע. רק הלימודים סבלו מזה ואני הפכתי לסוג של אטרקציה מקומית.</p>
			<p class="text">כל זה לא הוסיף לי לא רצון ולא יכולת לתקשר עם בני גילי. מה שהם קראו לו מוזיקה נשמע לי כמו צרחות קרב אינדיאניות, מה שהם החשיבו כבגדים אופנתיים היה בעיניי סמרטוטים צבועים בצבעים חומציים, ומה שהם הגדירו כריקוד היה בעיניי עוויתות של חולה אפילפסיה בזמן התקף. גם מוזיקת הפופ האמריקאית שהם אהבו וגם הפוסטרים של כוכבי הפופ שכיסו את קירות החדרים עצבנו אותי. כל הזמרים והזמרות האלה נשמעו ונראו לי לגמרי אותו דבר, אולי מלבד סמנתה פוקס, ששירה “Touch me, touch me, I want to feel your body” היה פופולרי במיוחד בקרב בנות כיתתי ועצבן אותי יותר מאחרים. אולי גם את מדונה ואת מייקל ג’קסון יכולתי לזהות לפי הפוסטרים. אחרי באך ושופן, סמנתה פוקס ושות’ ממש לא באו לי טוב באוזן. כל זה הגביר גם את הרצון שלי לברוח מהמציאות וגם את הסכסוכים – כי לא עלה על דעתי להסתיר את היחס שלי לטרנדים הכלליים. כאן תוכלו לגנות אותי בתוקף ולטעון שלגמרי הגיע לי היחס השלילי שקיבלתי מהכיתה. כדי להצדיק את עצמי אוכל לענות שאז פשוט לא הבנתי את זה.</p>
			<p class="text">חוץ מהדברים שעל פני השטח, השתדלתי לא להתייחס למציאות הסובבת אותי. לעיתים נאלצתי לעשות זאת (על כך בהמשך), אבל ברוב הזמן אני הייתי לחוד והמציאות לחוד. היו שצחקו עליי בגלל זה, היו שריחמו, אבל את שני הדברים קלטתי רק בדיעבד. בגלל זה נירית כינתה אותי “היפהפייה הנרדמת”.</p>
			<p class="text">בסופו של דבר הפנו אותי לפסיכיאטר ב”הדסה”. הוא הציע לי לחזור בתשובה ורשם תרופה נגד דיכאון. לקחתי את התרופה הזו, ומצב הרוח שלי באמת השתפר. אבל אחרי סוף שבוע בבית חזרתי לפנימייה ובבוקר נשארתי לשכב במיטה עם הפנים לקיר במשך יומיים. אני חושבת שמה שגרם לזה לא היה רק התרופה שלקחתי והתחושה של “אימא, קחי אותי מכאן” כשחזרתי לפנימייה, אלא גם ההרעבה העצמית ושלא ישנתי לאורך זמן. נירית, שושי ויפית היו מוטרדות ממצבי, ואפילו אורית עזבה אותי בשקט.</p>
			<p class="text">לאחר מכן הלכתי לבית הספר כרגיל, אבל כעבור עוד יומיים, פתאום, באמצע השיעור, הצוואר שלי החל להתנדנד מעלה מטה. לא הבנתי מה קורה לי וניסיתי לעצור את העווית, אבל בלי הצלחה. אני לא זוכרת מי הוציא אותי מהכיתה וקרא לעובד הסוציאלי שלנו, דוד זוהר. הוא לקח אותי ל”הדסה”, שם נתנו לי זריקת וליום והעווית נעצרה. אחר כך בפנימייה דיברו איתי ועם אימא שלי על כך שאולי כדאי לי לעזוב את הפנימייה, ונתנו לי שבועיים לחשוב.</p>
			<p class="text">מנוחה בת שבועיים בבית והאביב שהתקרב הפיחו בי כוחות ואופטימיות, והחלטתי שאני לא עוזבת. כנראה בהיעדרי המדריכים או המחנכת ערכו איזו שיחה קבוצתית עם הכיתה בענייני. כשחזרתי, הכיתה קיבלה אותי בחום, מה שהפתיע אותי, ואפילו אורית ניסתה להתיידד איתי. התופעה האחרונה לא קרתה סתם כך, אלא רק אחרי שקיבלתי אומץ וכתבתי מכתב שתיאר את כל מעלליה. מסרתי אותו למחנכת, רבקה תורג’מן, כדי שתקרא אותו בפני כל הכיתה. ויתרתי על ההקראה הפומבית בסופו של דבר, אבל מישהו, כנראה, שוחח עם אורית על תוכנו. הקראתי את המכתב גם לשותפות שלי לחדר, ושושי סיכמה את הרושם במשפט: “איזו מסריחה אורית, אה?” </p>
			<p class="centerspace">* * *</p>
			<p class="fspace">שמתי לב לשלומי בן עטר כי היה תלמיד מצטיין בכיתה, וזה אומר גם בשכבה כולה, כי הייתה רק כיתה ז’ אחת בבית הספר. בניגוד לרבים אחרים, במיוחד בנים, הוא מעולם לא הציק לי. תלמידים טובים אף פעם לא הציקו לי. הכול התחיל כשבאחת מהפעילויות ישבתי מולו ופתאום שמתי לב שיש לו פנים יפות להדהים.</p>
			<p class="text">אחר כך התקיימה פעילות בנושא “מיהו חריג ואיך צריך להתייחס אליו”. הבאתי את עצמי כדוגמה לחריגות – בעיניי זאת הייתה עובדה קיימת ומובנת מאליה. שלומי שאל למה אני חושבת כך. רק כדי לענות משהו עניתי, "אני לא אוהבת מוזיקת פופ ודיסקו." </p>
			<p class="text">"גם אני לא אוהב את כל הדברים האלה. אני חריג?"</p>
			<p class="text">עיניו זהרו ואני התפלאתי שהוא מסתכל עליי כל כך מוזר... כן, שלומי בן עטר היה חריג. הוא היה מה שנקרא בסלנג הצבאי "סוציומט", והיינו סוג של נפשות תאומות במובן הזה.</p>
			<p class="text">באפריל, יום לפני חופשת פסח, בהפסקה ניגשה אליי טלי ואמרה ששלומי, השכן שלה לספסל הלימודים, רוצה לשאול אותי משהו. ניגשתי, הוא הרים את עיניו ושאל בקשר לעבודה בביולוגיה שעדיין לא עשיתי, אילו אבות מזון קיימים. עניתי, "מים, שומנים, פחמימות, חלבונים, מינרלים, ויטמינים... נדמה לי שיש עוד משהו..."</p>
			<p class="text">"לא, זה הכול, תודה."</p>
			<p class="text">נסעתי הביתה כשאני תוהה לעצמי על כך שהתלמיד המצטיין שלנו עדיין לא עשה את העבודה שניתנה לפני מספר שבועות...</p>
			<p class="text">מי שהחזיר אותי לאחר חופשת פסח היה נתן, החבר של אימא שלי. הזריחה שנסענו לקראתה צבעה בנחושת את ההרים ואת העצים בדרך לירושלים. תמיד אהבתי את הדרך הזו, מעולם לא עייפתי מלהתבונן בה, בלעתי אותה בעיניי בכל שעה ובכל עונה. בטייפ התנגן שירו של אזנאבור: “Mon amour, au printemps tu reviendras” (“באביב את תשובי חזרה”). נתן היה “מרוקאי” דובר צרפתית. הוא ואימא, שהייתה פעם מורה לצרפתית, דיברו ביניהם בשפה הזו, וכשלא רצו שאבין אותם, דיברו צרפתית גם בנוכחותי. זה היה אדם נחמד וחכם שהתייחס אליי כאל בתו.</p>
			<p class="text">כעבור שבוע, בטיול השנתי, ישבתי באוטובוס עם הפנים אחורנית, לכיוון אורי ויינשטיין ששאל אותי,</p>
			<p class="text">“והרוסים מאמינים באלוהים? טוב, הם נוצרים, לא?"</p>
			<p class="text">"הם לא מאמינים באלוהים. הם לא נוצרים, אלא אתיאיסטים."</p>
			<p class="text">היו לי מושגים לגמרי סובייטיים על העניין הזה. ההתעוררות הנוצרית ברוסיה שלאחר נפילת ברית המועצות הייתה עדיין רחוקה.</p>
			<p class="text">"ואת מאמינה?"</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">אז שלומי התיישב על ידית המושב שלו כדי שיהיה מולי, והתחיל לנסות להוכיח לי שאני טועה. באותו יום הוויכוח בינינו נגמר בכך ששלומי אמר ברגש עמוק:</p>
			<p class="text">"אין לנו טעם להמשיך להתווכח, כי ממילא לא נשכנע אחד את השני. אבל אני מקווה שיום אחד את תאמיני."</p>
			<p class="text">ואז פתאום הבנתי שאני מאוהבת בו עד למעלה מאוזניי כבר מזמן.</p>
			<p class="text">כינו אותי אז “אנה-איגואנה”. את הכינוי הזה הדבקתי לעצמי – רוב בני כיתתי לא הכירו מילים כאלה. ואת חיים מיארה כינו “מי ירה”. אחרי עוד טיפוס בהרים – שאחריו, כפי שכתבתי ביומני אז, הבנתי שלעולם לא אהיה חוקרת הרי געש – המדריכים התחילו לספור אותנו.</p>
			<p class="text">“כמה אתם שם?"</p>
			<p class="text">"שלושים ושמונה יורים!"</p>
			<p class="text">צחוק נשמע באוטובוס.</p>
			<p class="text">"שלושים ושמונה איגואנות!"</p>
			<p class="text">שוב נשמע צחוק, ומייד אחר כך – קולו המתכתי של שלומי:</p>
			<p class="text">"שלושים ושמונה בני אדם!"</p>
			<p class="text">ואז הכיתה השתתקה. </p>
			<p class="text">שלומי בן עטר היה נמוך ממני, ובכל זאת נראה לי בעל יופי אלוהי: פנים מאורכות, תווי פנים עדינים, עיניים שחורות ענקיות, מלאות הבעה, שבלטו במיוחד על רקע עור בהיר, וריסים ארוכים. פנים שכמו ירדו מאיקונה פרבוסלבית או מתמונה של אל גרקו. לעיתים נזכרתי בתיאור מתוך "שיר השירים": "ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב." קולו היה אלט נערי, יציב, טהור ומתכתי מעט. </p>
			<p class="text">היו לו שני חברים קרובים, חיים מיארה ונחשון יחזקאל, כל השאר, פחות או יותר, לא סמפתו אותו – חוץ ממני, כמובן. האשימו אותו בהתנהגות לא חברמנית וביהירות, ואילו אני הייתי משוכנעת שכולם מקנאים בו, מה שגם היה נכון, לפחות חלקית. היו סיבות טובות לקנא בו – המורים אהבו אותו והעניקו לו תשומת לב מיוחדת. זה היה מוצדק, ולא רק כי שלומי הוציא ציונים טובים. תשובותיו בכיתה היו המדויקות והמקוריות ביותר. כשלמדנו מבוא לתכנות ואף אחד עדיין לא קלט מה קורה, לשלומי הייתה תוכנית מחשב עובדת כבר בשיעור השני. בכיתה גם קראו לו אגואיסט – לא נתן להעתיק, המנוול! החצי הגברי של הכיתה טען ששלומי הוא גם ספורטאי טוב. הוא היה ממשפחה דתית “מרוקאית”, וכפי שנודע לי אחר כך, אביו, בנימין בן עטר, היה רופא ילדים מאוד מוערך באופקים. על המדף בחדרו של שלומי עמד דיוקנו של הבבא סאלי. שלומי היה דתי במודע וגאה בכך.</p>
			<p class="text">למרות האתיאיזם שלי, שעמד בפני ניסיונות רבים להחזיר בתשובה את התינוקת שנשבתה, בתוך תוכי גם אני אדם דתי – ברגש, אך לא בשכל. לכן נושא הדת תמיד היה קרוב לליבי, ובשלומי היה הדבר שאליו נמשכה נפשי.</p>
			<p class="centerspace">* * *</p>
			<p class="fspace">אחרי הטיול השנתי התחלתי להתאים צבעים בבגדים, אחרי הסברים מאורית, שכבר נראתה כמו אויבת לשעבר. הפסקתי לבלות ימים שלמים בספרייה בחיפוש אחרי רומנטיקה בארצות רחוקות – היה לי טוב כאן ועכשיו. כבר לא ויתרתי על ארוחות – פתאום נעשיתי רעבה לקראת הצוהריים. הציונים זינקו מ־60–70 ל־90–100. הלכתי לנגן בבוקר לעיתים רחוקות יותר ויותר, עד שהפסקתי לגמרי – הלימודים דרשו יותר מדי כוח. אבל עיניי נצצו ולחיי בערו מסומק.</p>
			<p class="text">היחס של הכיתה אליי השתנה לטובה עוד יותר. נראה שהם היו קצת בהלם – הסתבר שהרוסייה הזו, שעד לא מזמן היה לה “פרצוף דורש סטירה”, יכולה להיות נחמדה ועליזה. יאיר עמרני, בן כיתה שלי, אפילו ביקש ממני חברות, בשיא הרצינות, לדבריו. כמובן סירבתי – לא ראיתי אף אחד ממטר חוץ משלומי. מצאתי חן גם בעיני מי שרציתי למצוא חן בעיניו, רק שאז עוד לא ידעתי את זה. נכון יותר, ניחשתי – אחרי שבשיעור ציור – שבו נדרש מאיתנו לצייר משהו עם מסר – שלומי צייר לב שבור הנוטף דם על קלידי פסנתר ומעליו רשם “Black and white”, אפילו אני לא יכולתי שלא לחשוד במשהו. אבל פחדתי להאמין, ופחדתי גם לגשת ולדבר ישירות. בגלל הדעה שאימא שלי הכניסה לי לראש – שאישה לא אמורה לגלות יוזמה, ובגלל שהייתי בטוחה שאני לא ראויה לשלומי וביישנית מטבעי.</p>
			<p class="text">אבל בעצם היה לי טוב גם ככה. חודש שלם התעוררתי מאושרת, כי היום שוב אראה אותו. כמו ששר בולאט אוקוג'בה “אני צריך להתפלל למישהו! תארו לעצמכם, לפשפש פשוט פתאום התחשק להשתחוות, כי הפשפש התחיל להאמין שהוא קסום. ואז השקט עזב את הפשפש, הכול נראה לו תפל ויום־יומי, והפשפש ברא לעצמו אלה בצלמו וכרוחו.”</p>
			<p class="text">בערך עד גיל חמש־עשרה הייתי בטוחה שאהבה זה נהדר, ויחסי מין זה גועל נפש. בגיל שלוש־עשרה כבר ידעתי איך באים ילדים לעולם, אבל סצנות מין בסרטים הגעילו אותי, והזדעזעתי מהמחשבה שגם אני אצטרך לעשות את הדברים הנוראיים האלה, אם ארצה ילדים. לכן רציתי הדדיות, אבל היא לא הייתה הכרחית מבחינתי – אם שלומי יאהב אותי, זה יהיה נהדר, אבל אחר כך? וכל זה יחד עם העובדה שחיצונית נראיתי לא נערה מתבגרת, אלא אישה צעירה. לא התייחסתי ברצינות להתאהבות הזו – נכון, עכשיו אני מאוהבת, אבל אני רק בת שלוש־עשרה, והחיים כל כך ארוכים! לא תיארתי לעצמי שהאהבה החצי ילדותית הזו תימשך ארבע שנים ושאזכור אותה כל חיי.</p>
			<p class="text">בתחילת יוני רבנו. חשבתי שהוא צוחק עליי, כעסתי – בכתב, כמובן, תמיד קצת פחדתי משיחות יחסים פנים מול פנים – והוא ענה לי, בלי להבין במה מדובר: “אני לא מתייחס לילדים מתחת לרמה שלי”. נעצבתי, אבל החלטתי שגם אם הוא לא מחבב אותי, הוא לא נעשה גרוע יותר, והשלמתי עם המצב. הרי גם אם האל כועס, הוא לא מפסיק להיות אלוהים. ואז הבנתי שהאהבה הזו לא תיגמר כל כך מהר כמו שחשבתי.</p>
			<p class="text">בערך באותו הזמן השמועות על כך שאני מאוהבת התחילו להתפשט בכיתה, וזה, כמובן, התחיל מהחלק הנשי. כישרון הציור שלי עשה לי שירות דוב – רויטל, שהתגוררה בעיר של שלומי, זיהתה אותו בדיוקן שציירתי. קשה לי לשמור על סודות, מה גם שהפתגם “כל הנסתר סופו להתגלות” נכון במיוחד בפנימייה.</p>
			<p class="text">כעבור בערך שבוע יאיר פתאום שאל איזה פתק שלומי כתב לי, וביקש להראות לו. מילאתי אחר בקשתו של יאיר בלי לחשוד בכוונותיו, הוא חטף ממני את הפתק, ומייד אחר כך שמעתי מהחצר הדים של צעקות על שלומי מצד כמה גברברים בהנהגת אביעד שיראזי. הצצתי מהחלון, שלומי הפנה את הראש אליי ואמר בקול רם: “תנו למפגרים להתבטא!”</p>
			<p class="text">פעם, כבר ביוני, כשלא ממש היה לנו מה לעשות, אחרי שרצחתי תיקן ענק במקלחת של הבנות, ברגל חזקה ובזרוע נטויה, כמה אנשים נאספו בחדר שלנו. ואז אורי ויינשטיין שוב התחיל לעודד אותי לדבר:</p>
			<p class="text">"אז את ככה סתם אוכלת פרוסה עם נקניק ועליה שמה חמאה ומיונז?"</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"ואת תתחתני עם גוי?"</p>
			<p class="text">"אם אני אוהַב אותו, אז כן."</p>
			<p class="text">כאן שלומי התערב:</p>
			<p class="text"> "אז איך את יהודייה אחרי זה?"</p>
			<p class="text">"יש לי דם יהודי."</p>
			<p class="text">"ואם יוציאו ממך את הדם היהודי ויכניסו דם ערבי, את תהיי ערבייה?"</p>
			<p class="text">אחר כך ביקשו ממני לשיר שיר ברוסית – שפה זרה זה כל כך אקזוטי! שרתי את השיר "בגן העירוני מנגנת תזמורת כלי נשיפה" – על אהבה, כמובן. העם דרש תרגום, תרגמתי, אחר כך קיבלתי מספיק חוצפה כדי לשאול את שלומי מה המבט העצוב הזה בעיניו. החבר'ה החלו להתבדח, "שלומי מאוהב, שלומי מאוהב!"</p>
			<p class="text">אורי ויינשטיין הוסיף:</p>
			<p class="text">"הוא מאוהב באנה!"</p>
			<p class="text">שלומי ענה:</p>
			<p class="text">"אתם והמסקנות שלכם!" </p>
			<p class="text">והזכיר, בטון משועמם, שחלק מהחבורה התכוון ללכת לסרט.</p>
			<p class="text">באותם שבועיים ללא מעש אורי ויינשטיין שוב גרר אותנו לוויכוח על דת. אם בפעם הראשונה, לפני שרבנו, שלומי דיבר איתי בצורה ידידותית, בפעם הזאת הוא כבר התחיל להתרגז, “אם יסגרו בתוך צנצנת אטומים של חמצן, מימן ופחמן, לא יהיו שם חיים גם בעוד מיליון שנה!"</p>
			<p class="text">"איך אתה יודע? אתה חי מיליון שנה? ואיך הייתה שואה?"</p>
			<p class="text">"אלוהים הרג חוטאים!"</p>
			<p class="text">"ומה עם ילדים? עם תינוקות? גם הם חטאו?"</p>
			<p class="text">"הם ילמדו לחטוא כשיגדלו!"</p>
			<p class="text">במסיבת הסיום בפנימייה הראו תמונות של כל תלמיד כשהיה קטן והקריאו חרוז שמאפיין אותו, שחובר לכבוד האירוע. ישבתי ליד פורטונה בן עטר – אימו של אהובי – ודיברתי איתה בכל הכבוד שהייתי מסוגלת לו. כשקמנו, הזזתי אחורה את הכיסא שעליו ישבתי ונתתי לה לעבור לפניי. היא הסתכלה עליי בפליאה, אבל לא אמרה דבר.</p>
			<p class="text">בכל אחת מהאופרות של הנדל, עם כל הקושי בבימוי שלהן, תמיד יש לפחות רגע אחד שבו המאזין לא רק מתענג על שפע של מנגינות יפהפיות, אלא ממש מקבל “עור ברווז”. באופרה “אוטונה” רגע כזה הוא האריה של מתילדה: “אה, אינך יודעת...” על פי העלילה, מתילדה פונה לאימו של אהובה הבלתי נאמן: “אה, אינך יודעת כמה אני אוהבת אותו.” עד היום האריה הזאת גורמת לי לראות לפניי לא את מתילדה וגיסמונדה, גיבורות האופרה, אלא את עצמי ואת פורטונה בן עטר.</p>
			<p class="text">בקיץ 1986, אחרי שסוף סוף עברנו ממרכז הקליטה לדירת “עמיגור” – שבה אנחנו כבר לא גרים כיום, ישבתי בבית, ניהלתי יומן וספרתי את הימים עד ליום הנכסף שבו שוב אראה את שלומי.</p>
			<p class="centerspace">* * *</p>
			<p class="fspace">כשהגענו חזרה והתחלנו להתארגן בפנימייה לקראת השנה החדשה, סוף סוף ראיתי אותו. בתקווה למצוא חן בעיניו לבשתי שמלת משי אדומה עם כתפיות ומחשוף נדיב. השמלה עבדה הפוך ממה שציפיתי – שלומי ממש נרתע ממני. כנראה המחשוף היה מחוץ לגבולות מושגי הצניעות שלו, וגם רמז על רצון מוגזם למצוא חן. אולי חשב שאני כבר לא בוחלת בשום דבר, אם איבדתי את שאריות הבושה והתחלתי להסתובב חצי עירומה.</p>
			<p class="text">ישבתי בחדר שיועד לי, כאשר אימו פתחה את הדלת והציצה פנימה. לפי נימת הקול המתעניינת והמאשרת שלה, כששאלה: “אה, את קיבלת את החדר הזה? של שלומי?” הבנתי שהיא ידעה הכול. כמובן, גם אימא שלי הייתה בעניינים – היא זו ששכנעה אותי ללבוש את השמלה האומללה הזו.</p>
			<p class="text">בספטמבר כמעט כולם כבר ידעו שאני מאוהבת בשלומי, וכמובן לא מצא חן בעיניו להיות מושא לרכילות ולבדיחות ידידותיות פחות או יותר. בנוסף לזה, החלטתי שכבר אין לי טעם להסתתר, והתחלתי לנטות לקיצוניות אחרת ולרמוז לו די בגלוי על הרגשות שלי – מה שנמאס לו עד מוות. לא חשבתי שאני בעצם כופה את עצמי עליו, או בכלל עושה משהו לא בסדר – לא נוסף לי הרבה כישרון “לקרוא” אנשים מאז שהתחלתי לחיות ביניהם ולא בעולם משלי. אם כי זו לא הייתה רק אשמתי, אלא גם אשמת ההוויה הייחודית של הפנימייה, שבה כמעט הכול קרה לעיני כולם, וסודות מעטים נשארו סודות לאורך זמן.</p>
			<p class="text">למשל, בקיץ קראתי את הספר “מרטין עדן” של ג’ק לונדון, ומשום מה החלטתי שהספר צריך למצוא חן בעיניו. החלטתי לתת לו את הספר במתנה ליום ההולדת – שנותרו עוד חמישה חודשים עד אליו – כאילו מאדם אלמוני. רשמתי הקדשה באותיות דפוס, כדי שלא יבין ממי זה – הרי אתם מבינים, לולא היה מזהה את כתב היד שלי, הוא לעולם לא היה מנחש! לקחתי את הספר לפנימייה כדי לקרוא בו שוב, ושכחתי להוציא ממנו את ההקדשה. כבר ניחשתם מה קרה אחר כך, נכון? אך לא אתאפק ואספר בכל זאת. אז ערב אחד יאיר וטל אלשייך התארחו בחדר שלנו. באמצע איזו שיחה לא קשורה יאיר פתאום אמר, “אוי, אתם לא יודעים איזה מכתב היא רשמה לשלומי! 'קרא את הספר הזה, ואם לא תבין משהו, בוא אליי לחדר ואסביר לך ה–כ–ו–ל!'" </p>
			<p class="text">ניסיתי להצטדק, "זה לא השלומי הזה! זה אחד בשם שלומי סמאדג'ה."</p>
			<p class="text">טל צחק:</p>
			<p class="text">"בטח, שלומי סמאדג'ה, למה שלא תקראי לו גורבצ'וב?"</p>
			<p class="text">פעם בשבועיים היינו נוסעים הביתה לסוף שבוע, ובסופי השבוע שבהם נשארנו בפנימייה היה פרוטוקול קבוע: ביום שישי – ניקיון כללי, אחר כך קבלת שבת שאליה היה צריך להגיע לבושים לבן ושבה היו כיבוד ושירים בליווי גיטרה, שניגנה המדריכה שלנו, ירדנה. אחר כך – ארוחה חגיגית לכל דיירי הפנימייה, עם שירים בליווי גיטרה או פסנתר, שבו אני הייתי מנגנת לעיתים. באחת מהארוחות האלה שושי “הדביקה” אותנו בשיר “כמו בלדה” של נתן יונתן:</p>
			<p class="hand ParaOverride-1">אם זר קוצים כואב,</p>
			<p class="hand">זה מה שאת אוהבת,</p>
			<p class="hand">אלך אל המדבר</p>
			<p class="hand">ושם אלמד לכאוב.</p>
			<p class="hand">ואם שירים אהבת</p>
			<p class="hand">רק שכתובים על אבן</p>
			<p class="hand">בין הכפים אגור</p>
			<p class="hand">ובסלעים אכתוב.</p>
			<p class="hand">ואז, כשנתכסה</p>
			<p class="hand">עם החולות בחושך,</p>
			<p class="hand">וספר הדברים</p>
			<p class="hand">בחושך יתכסה,</p>
			<p class="hand">תגידי לי מילים</p>
			<p class="hand">יפות מבכי ואושר:</p>
			<p class="hand">“הוא, כנראה, אהב אותי,</p>
			<p class="hand">האיש הזה”.</p>
			<p class="fspace">עוד שיר מאותו הרפרטואר, שהלב שלי מתכווץ בגללו גם היום, הוא “עץ הרימון”: “מה לי חיל אלף ומה רבבה? לבבי מת מאהבה!” אני לא אוהבת את המילים של השיר הזה, אפילו שהן חצי ציטוט מ”שיר השירים”: “דודי צח ואדום, דגול מרבבה”. אבל עד היום, כשאני שומעת את השיר הזה, אני רואה לפניי מפות לבנות בחדר האוכל ואת השמש השוקעת שמציירת ברכות את קו ההרים מעבר לחלון.</p>
			<p class="text">ויותר מאוחר בערב, כמו גם במוצאי שבת, היה אמור להיות דיסקו. לפעמים גם הראו לנו סרט, או שהופיעה איזו להקה שהוזמנה. אבל בדרך כלל הסתפקו בכישרונות מקומיים. לדיסקו לא הייתי הולכת בגלל אלרגיה כרונית לסמנתה פוקס ושות’.</p>
			<p class="text">באחד מסופי שבוע כאלה, באמצע ספטמבר, כאשר כולם הלכו לדיסקו ומסדרונות הפנימייה התרוקנו, יצאתי לחצר לשאוף אוויר, ושם ראיתי את שלומי. שאלתי “למה לא הלכת לדיסקו? רונית שם."</p>
			<p class="text">הגיעו אליי שמועות מסוימות עליו ועל רונית אליאס. הוא ענה, והמתכת צלצלה בקולו, כתמיד:</p>
			<p class="text">"מה לי ולרונית? את יודעת שאני שונא אותה. בדיוק כשם שאני שונא אוֹתֵךְ."</p>
			<p class="text">לא עניתי ונכנסתי פנימה. המשקפיים שלי היו מלאים בדמעות, ולא רציתי שהוא יראה את זה.</p>
			<p class="text">מאותו יום הכול התחיל לחזור על עצמו – הסכסוכים, הפרובוקציות של אורית וכל השאר. אומנם פחות התלהבתי לשבת בספרייה אחרי שעות הלימודים – לא רציתי להיעדר, וגם התייחסתי ללימודים יותר ברצינות. אבל בפעם הראשונה מאז האביב התחלתי לחשוב על עזיבה. כעבור כמה ימים, כאשר המורה היחיד שלא סבל אותי – המורה לתושב”ע – צרח עליי בגלל איחור לשיעור, ברחתי לפנימייה, אספתי כמה דברים בסיסיים ונסעתי הביתה.</p>
			<p class="text">לא היה לי מפתח. ישבתי בחצר וקראתי מגזין רוסי. הכול נראה מיותר, חסר משמעות, לא נשאר לי בשביל מה לחיות. בשעה שמונה אימא שלי חזרה מהעבודה וראתה אותי בחצר. בבית התפלאתי, כשראיתי רהיטים חדשים בסלון. בכלל, הדירה שלנו נעשתה יותר ויותר דומה לבית אמיתי, וזה נראה לי כמו נס, כי עד גיל שלוש־עשרה לא היה לי חדר משלי. אבל למוחרת בכל זאת חזרתי לפנימייה.</p>
			<p class="text">באמצע אוקטובר, בהפסקה, חיים מיארה ניגש אליי ושאל, “אם יש מישהו שמראה לך שהוא לא אוהב אותך, האם תמשיכי להראות לו שאת אוהבת אותו?"</p>
			<p class="text">"האדם הזה יכול להירגע – אני שונאת אותו."</p>
			<p class="text">כמובן, שיקרתי במצח נחושה, פשוט קיוויתי שכך אוכל לשים סוף לכל זה. הלא הבנתי מזמן שלעולם לא אוכל לשנוא את "האדם הזה". אחרי כן ברחתי מהפנימייה בפעם השנייה, מה שנגמר בדומה לפעם הקודמת.</p>
			<p class="text">ערב אחד בנובמבר אביעד תפס אותי באמצע תורנות ניקיון במקלחת של הבנות, והתחיל לבלבל לי במוח, כאילו שלומי ממש אהב אותי, עד שהתחצפתי אליו, אבל אם רק אתנצל, אז... והוסיף כבדרך אגב, בנימה קצת מסכנה, “את יודעת שכולם מקנאים בו, וגם אני מקנא בו."</p>
			<p class="text">"כן? אבל מי שמקנא, לא מודה בזה בדרך כלל."</p>
			<p class="text">"אני כן מודה בזה. אני מקנא בו גם כי... לא משנה."</p>
			<p class="text">ידעתי למה, פשוט לא רציתי להעביר נושא. כל הכיתה שרה את השיר הזה על המנגינה של “שיר הפרחה”:</p>
			<p class="hand ParaOverride-1">“גם לאנה אביעד מחכה,</p>
			<p class="hand">הוא לא יכול יותר עם הכוס קפה!</p>
			<p class="hand">אנה, אנא ממך, אן,</p>
			<p class="hand">תפתחי בבקשה את הרוכסן!”</p>
			<p class="fspace">הרבה זמן לא הבנתי את המשמעות של השיר בגלל התמימות שלי אז, אבל בסוף קלטתי. לא האמנתי לאביעד, אפילו שמאוד רציתי להאמין. למוחרת בערב אביעד שוב נכנס לחדר שלנו והתחיל לנסות לשכנע אותי. אז טלי, שעד לאותו רגע לא נראתה כמתעניינת ברכילות, קראה בתדהמה, “אז אהבת אותו?! למה לא אמרת לי? הייתי מסדרת ביניכם! הוא אהב אותך!"</p>
			<p class="text">וזה עשה את העבודה – לא סמכתי על אביעד, אבל לא הייתה לי סיבה לחשוד בכוונות של טלי.</p>
			<p class="text">למוחרת אודי גואטה נכנס לחדר שלנו ואמר ששלומי רוצה לראות אותי. נכנסתי לחדר שלו, שבו כבר נאסף כל החלק הגברי של הכיתה, כדי לצפות בהצגה שעמדה להתחיל. כאשר ראיתי קהל, לא היה לי אומץ להתחיל לדבר ולא ללכת, ושלומי, כנראה, בכלל לא הבין מה קורה. אז אודי שאל, "נו, מה נהיית לבנה?"</p>
			<p class="text">סחטתי מעצמי, "אביעד מסר לי משהו... הוא שיקר לי, כן?"</p>
			<p class="text">שלומי ענה בקשיחות,</p>
			<p class="text"> "אני אמרתי לו למסור לך את זה."</p>
			<p class="text">"הוא אמר שאם אני אתנצל..."</p>
			<p class="text">"אז הוא באמת שיקר לך. הינה, רוני יגיד לך."</p>
			<p class="text">רוני מימון אמר,</p>
			<p class="text"> "שלומי מסר לך שהוא שונא אותך."</p>
			<p class="text">שימו לב לרמת האבסורד – שלומי עמד באותו מקום.</p>
			<p class="text">טרקתי את הדלת וחזרתי לחדר שלי.</p>
			<p class="text">למוחרת בבוקר, כשהגעתי לכיתה, ראיתי כתובת על כל הלוח: “שלומי LOVE אנה”. כשראיתי את זה לא התאפקתי מלצחקק – זה באמת הצחיק אותי. אז אהובי אמר בזעם ובקול רם, כך שכל הכיתה תשמע, “שתהיה מבסוטה, היא יודעת שאני שונא אותה! בהפסקה התחילו הבדיחות: "תחזרי בתשובה, תשימי מטפחת, תתחתני עם שלומי, תהיי אנה בן עטר..."</p>
			<p class="text">אחרי הלימודים, בחדר, טלי דיברה איתי כבר ברצינות, "אם לא הייתם רבים אז, אולי באמת הייתם מתחתנים בסוף. בפנימייה יש כמה זוגות שהתחתנו בכיתה י"ב." מה שרק חידד את תחושת ההחמצה. אחרי זה החלטתי לעזוב סופית. שבוע אחר כך כבר לא הייתי בפנימיית "ארזים". </p>
			<p class="text">מי שהסיע אותי חזרה היה אותו נתן, החבר של אימא שלי, ובמכונית שלו התנגנה אותה קלטת של אזנאבור. ואותו שיר על תקווה מטורפת:</p>
			<p class="handeng ParaOverride-1" dir="ltr"><span class="italic">Tu viendras là, où les souvenirs</span><span class="italic">  t’appellent,</span></p>
			<p class="handeng" dir="ltr"><span class="italic">Tu viendras, lorsque l’autre te quittera,</span></p>
			<p class="handeng" dir="ltr"><span class="italic">Pour chercher l’oubli  contre mon coeur , toujours fidèle,</span></p>
			<p class="handeng" dir="ltr"><span class="italic">Mon</span><span class="italic"> amour, au printemps tu reviendras.</span></p>
			<p class="fspace">“את תחזרי להיכן שהזיכרונות יקראו לך, את תחזרי, כי האחר יעזוב אותך, כדי לחפש את מה ששכחת בתוך ליבי הנאמן תמיד. אהובתי, באביב את תשובי חזרה.” נסענו באותו הכביש ההררי האהוב עליי, תחת שמי סתיו זוהרים – חזרה ולמטה.</p>
			<p class="centerspace">* * *</p>
			<p class="fspace">במשך חצי שנה אחרי שעזבתי חייתי בזיכרונות. פעמיים ביקרתי ב”ארזים” רק כדי לראות את שלומי ולו לרגע. בשתי הפעמים לא רציתי שיראה אותי, ובשתיהן לא הצלחתי. הוא הסתכל עליי במבט קודר וארוך בעיניים הענקיות שלו, ואני הרגשתי כמו גור כלבים שנענש על שלולית שעשה.</p>
			<p class="text">בהתחלה טלי, נירית, שושי ויפית כתבו לי מכתבים מאוד חמים, אבל בהדרגה ההתכתבות נפסקה. באחד מהביקורים שלי בפנימייה אפילו זכיתי לקריאת התפעלות מיפית: “אוי, איזה כוסית נהיית!” (גידלתי שיער אז). היה לי נעים לשמוע דבר כזה מפי מלכת היופי של הכיתה, אבל הבנתי שדווקא היא יכלה להרשות לעצמה להיות נדיבה במחמאות – ממילא לא יכולתי להתחרות בה.</p>
			<p class="text">עד כיתה י”א, במשך שלוש וחצי שנים, שלומי היה מושא של פולחן אישיות פרטי שיצרתי, אפילו כשהטבע התחיל לדרוש את שלו והתחלתי לשים לב לבנים אחרים – מה שלא סתר את חוסר הרצון שלי בקשר עם רוב בני גילי. אבל את האחרים השוויתי לשלומי בן עטר, ואף אחד לא עמד בהשוואה.</p>
			<p class="text">והחיים המשיכו, גם אם נעשו אפורים יותר. אם ב”ארזים” הייתי אאוטסיידרית, בבית הספר באשקלון הייתי מנודה. בזיכרונות שלהם, אלה שהיו אאוטסיידרים מתלוננים שאף אחד לא הזמין אותם לשום מקום ולא שיתף אותם בשום דבר. אני דווקא שאפתי לא להגיע לשום פעילות מחוץ לבית הספר, אפילו שאף אחד לא אסר עליי. כל פעילות, כל טיול היו בשבילי עוד חובת בית ספר שרצוי להתחמק ממנה. ב”ארזים” גם אלה שלא חיבבו אותי עדיין ראו בי בן אדם, בבית הספר באשקלון גם זה לא היה. נחשבתי מכוערת, ובבית הספר אכן הייתי כזאת, כי אדם שכל הזמן מצפה ליריקה או השפלה מסוג אחר לא יכול להיראות מושך, גם אם הוא נערה עם גזרה של “שעון חול” ושיער זהוב שופע. סבלתי לא מחוסר תשומת לב מצד בני גילי, אלא מתשומת לב שלילית מצידם – הסיפורים שלהם כמה שאני מכוערת השתלבו מצוין עם תיאורים מפורטים של הגזרה שלי. חלמתי לא שיהיו לי חברים, אלא שיעזבו אותי בשקט. אפילו ניסיונות נדירים של בני הכיתה להתקרב אליי לא שינו כלום. מה גם שמתוך הניסיונות הנדירים האלה רובם לא נעשו בתום לב, וקיבלתי את זה ככלל לחיים: אם מישהו מתייחס אליי יפה, סימן שהוא צריך ממני משהו. נתתי להעתיק וכך קניתי יחס נסבל כלפיי, בזתי ל”מוטב” עוד יותר בגלל צביעותו, אבל אני יכולתי להסתמך רק על עצמי, מחוץ למשפחה, בכל מקרה. אם כי עכשיו כבר הייתה לי אפשרות לנוח מהחברה. חוץ מזה, אימא שלי עבדה אחרי הצוהריים, ובהיותי “ילדת מפתח” טיפוסית, הייתי לבד אחרי הצוהריים, מה שהיה לגמרי בסדר מבחינתי. אבל תוך שבע–שמונה שעות הקולקטיב הבית ספרי הספיק לעלות לי על העצבים יותר ממה שהקולקטיב ב”ארזים” הצליח אפילו תוך יממה.</p>
			<p class="text">בסוף אפריל 1987 התחמקתי מטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אני יודעת שזה נשמע נורא לא פטריוטי, אבל אין מה לעשות – עם הזמן גם טקסים כאלה הפכו בשבילי לעוד חובת בית ספר שרצוי להתחמק ממנה. ישבתי בכיתה ריקה וכתבתי מכתב – המכתב הראשון בסדרה של מכתבים לשלומי שמעולם לא נשלחו. ופתאום הבנתי לראשונה שלא רק שלא אקבל תשובה למכתב הזה, אלא שלעולם לא אקבל משלומי שום מכתב ושום שיחת טלפון.</p>
			<p class="text">שבוע אחר כך נערה מהכיתה שלי והאח שלה, שגרו קרוב, הלכו אחריי אחרי הלימודים, קיללו אותי וזרקו עליי אבנים קטנות. הגעתי הביתה והבנתי שאם היה לי רע בכל חברה שהגעתי אליה, ככה זה יהיה תמיד, הרי אי אפשר לברוח מעצמך. עד אז השתכנעתי בצורה יסודית למדי שרק אני אשמה במה שקורה לי. ושלומי – טוב, איתו הכול ברור.</p>
			<p class="text">באותו ערב ניסיתי לשים קץ לחיי בבליעת עשרים כדורי אקמול. הסיבה לניסיון ההתאבדות לא הייתה האהבה הנכזבת, אלא הייאוש.</p>
			<p class="text">כשהתעוררתי אחרי לילה בבית החולים, המשפט הראשון שהוצאתי מהפה היה: “יופי, לפחות לא אלך לבית הספר היום.” אחר כך אימא שלי ניסתה להעביר אותי לבית ספר אחר באשקלון, אבל זה לא הצליח – בגלל מקום המגורים שלי בעיר הייתי שייכת לבית הספר שלמדתי בו, ובשום בית ספר אחר לא הסכימו לבוא לקראתנו. דיברו אפילו על כך ששתינו נעבור לירושלים כדי שאוכל ללמוד בבית ספר “ארזים” בלי לגור בפנימייה, אבל אימא שלי עבדה באשקלון, ומעבר כזה היה מסובך מדי.</p>
			<p class="text">אחר כך, אם כבר לא הצלחתי למות, החלטתי לחיות על אפם ועל חמתם של הסובבים אותי. מהרגע הזה התחלתי להפוך מבת טובים רוסייה מהמאה התשע־עשרה לזאב בודד. מאוד עודדה אותי המחשבה שרוב בני גילי, עם כל ענייני ה”מקובלות” שלהם, נדונו להיות חוטבי עצים ושואבי מים. לי, בניגוד לתת־האנשים האלה, יש שכל, אז שילכו לרקוד, שיוציאו את העיניים על דוגמניות בעיתוני הנוער ושיחשבו שאני “מרובעת” – עוד נראה מי ינצח בסוף.</p>
			<p class="text">אבל רציתי לא רק לחכות בחירוק שיניים מתי הסיוט הזה ייגמר, אלא גם לצחוק ולאהוב. לאהוב מישהו רחוק, אם אי אפשר לאהוב מישהו קרוב. ובכל אביב, בפסח, תקף אותי טירוף שקט. באחד האביבים האלה, כשהייתי כבר בת שבע־עשרה, לא התאפקתי וכתבתי עוד מכתב לשלומי. את הכתובת ואת מספר הטלפון שהיו לו אז אני זוכרת עד היום, אבל לא רציתי שיחשוב שאני עוקבת אחריו, אז העברתי את המכתב דרך רויטל. רויטל מסרה ש”הוא לא מעוניין”. היא גם הוסיפה שאני לא צריכה להיות “נעולה” על זיכרונות ילדות, ושעדיף לי להתעסק בהווה ולא בעבר. טוב, היא צדקה, ואז כבר סוף סוף הסתיים הלאב סטורי הזה. מה גם שאחרי שלוש וחצי שנים שלומי לאט לאט הפך בעיניי מאדם חי לדמות חסרת גוף, וכבר היו לי בגרויות להתכונן אליהן.</p>
			<p class="text">בנוסף לכך, הסיוטיות של היחסים שלי עם הסביבה קטנה ככל שהסביבה השתנתה. מכיתה י’ השכבה התחלקה לאנשי מחשבים, אנשי המדעים הלא מדויקים, ובעלי “צווארון כחול” לעתיד. עם סיום בית הספר הסיוט נגמר לתמיד. סוף סוף יצאתי לחופש! אבל על לוח המחזור של בית הספר שלמדתי בו עבור שנת 1991 אין את התמונה שלי.</p>
			<p class="text">כשכבר הייתי סטודנטית בירושלים, נפגשתי עם נירית. היא סיפרה שגם שלומי קיבל עתודה והתקבל ללימודי הנדסת תוכנה בטכניון. אחר כך ביקרתי שוב ב”ארזים”, ואחרי עיון בספר המחזור של השכבה גיליתי ששלומי, לאחר שהתבגר, בכלל לא התנגד לכך שבנות יתחילו איתו.</p>
			<p class="text">הייתי רוצה לדעת מה קורה איתו עכשיו, אבל אין לי כל חשק להיפגש איתו. יש לנו מעט מן המשותף. נכון יותר, פעם היה לנו אופי דומה, אבל חינוך ודעות שונים לגמרי. וגם הוא לא יתלהב לפגוש אותי, בלשון המעטה.</p>
			<p class="text">במשך שנים רבות עבדתי כמתכנתת מחשבים. בגיל שלושים ושלוש נישאתי ל"גוי” גבוה, עם עיניים כחולות־אפורות, שיער בהיר ושם סקנדינבי. הבן שלנו בן ארבע־עשרה, הוא חזר בתשובה, התחיל לחבוש כיפה ומאמין ששברתי את הקרסול, בדרך למכולת לא כשרה בשבת, כי אלוהים העניש אותי על חוסר אמונה.</p>
			<p class="text">עם הזמן מצאתי שוב כמה פנימיסטים.</p>
			<p class="text">יפית נעשתה עורכת דין, וסייעה פרו בונו למשפחה עם ילד אוטיסט להיחלץ מחובות.</p>
			<p class="text">גם שושי נעשתה עורכת דין.</p>
			<p class="text">נירית נפטרה בגיל חמישים מסרטן השד.</p>
			<p class="text">אורית החלה ללמוד קולנוע ב”קמרה אובסקורה”. כאן הייתי יכולה להוסיף בציניות, “כן, אני מתארת לעצמי מה היא כבר מביימת,” אבל היותה אדם רע לא קשור לכישרון בימוי. מכל מקום, אין לי טיפת חשק לצפות ביצירות שלה.</p>
			<p class="text">אביעד הקים מפלגה בשם “צדק למוחלשים” שלא עברה את אחוז החסימה.</p>
			<p class="text">אביו של שלומי נפטר באותה השנה שבה השתוללה הקורונה. בנימין בן עטר נקבר בעומר, שאליה עבר לפני כן יחד עם פורטונה וחמשת ילדיהם. התמונה שלו בפורטל המקומי של אופקים, שבה רבים הכירו והוקירו אותו, היא התמונה היחידה שבה ראיתי את הבן שלו, שלומי, שנמנע מרשתות חברתיות, כבוגר.</p>
			<p class="text">לרויטל יש עסק קטן משלה – היא צלמת מקצועית. היום אני מנסה לפרסם את השירותים שלי בתור מתורגמנית, לכן הזמנתי אצלה יום צילומים. נפגשנו, סיפרנו אחת לשנייה על מה שקורה איתנו והחלפנו זיכרונות.</p>
			<p class="centerspace">* * *</p>
		
			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות