הנמר הנורא שזכה בחיי נצח
”השמועה בדבר הנמר החצוף עברה מפה לאוזן בין המלאכים, המלאכיות ויתר הישויות שבחצר האלוהית והגיעה לאוזניהם של אלוהים ואלוהימה – שהיו רגילים לזעקות של כאב וסבל – אבל המקרה הנוכחי היה שונה בגלל צירוף מקרים מיוחד ונדיר שעוד יסופר בו רבות. נראה שכך מתחילות מיתולוגיות.”

מסע אישי מטלטל, מאתגר ומרומם, שמציג צד שונה של היקום, המתקיים במקביל לחיי היום־יום שלנו ומדי פעם מרפרף על פנינו. האם יש סדר במערבולת הרגשות, הפחדים והמאוויים, שמלווים אותנו מיום היווצרותנו ועד יום מותנו? האם קיים פורטל ה”אור הצלול”, ואם כן – איפה הוא? האם קיים צדק?

הכותב, דניאל, בן יוסף ואסתר, הוא בן 67, בוגר הנדסת מכונות בטכניון נשוי ואב לשלושה. ”הנמר הנורא” הוא ספר הביכורים שלו.
שם: הנמר הנורא שזכה בחיי נצח
מחבר/ת: דניאל וינשטיין
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011400512
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 84.00
					 
	
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit"><span class="CharOverride-2">חלק ראשון</span></h2>
			<h3 class="part"><span class="bold">מיהו הנמר הנורא?</span></h3>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer001">
					
				</div>
			</div>
			<h3 class="above">היה זה יום נהדר, בוקר היום הראשון.</h3>
			<p class="fspace">הנמר פקח עין, פקח עין שנייה, התמתח מקצה לקצה ופלט שאגה של התעוררות מענגת.</p>
			<p class="text">הוא הסתכל סביב.</p>
			<p class="text">קרני שמש של בוקר חדרו דרך העשב הירוק והסמיך שבחצר ביתו, התנפצו בנצנוצים מרהיבים באגלי הטל, שיצרו מנסרה מרהיבה בכל צבעי הקשת.</p>
			<p class="text">מה רע לי? שאל את עצמו הנמר הנורא שאלה רטורית.</p>
			<p class="text">הוא שפשף את עיניו, התרומם על רגליו ועל ידיו ותהה מה יעשה היום כך שיהיה זה מיצוי מקסימלי של היום החדש.</p>
			<p class="text">הנמר היה כריזמטי, תכונה שהייתה אמורה למקם אותו במקום טוב במארג החברתי, אבל לא היה בכך די, בייחוד אם אתה מבולבל מעט ואתה לא מצטיין ביחסים בין־אישיים.</p>
			<p class="text">לנמר הנורא היו שאלות פילוסופיות רבות שהוא התחבט בהן, כגון האם קיימת בחירה חופשית? או האם לא הגיע הזמן לעבור חזרה ממונותאיזם לפוליתאיזם? אבל השאלה המרכזית שהטרידה אותו בימים האחרונים הייתה, מי אחראי למחדל הזה שמכונה מערכות יחסים טורפות?</p>
			<p class="text">גם נושא הזמן העסיק את הנמר הנורא, והוא ניסה לגלות את המהות שלו. הוא ידע שלא ישקוט עד שיגלה את הדרך שבה אולי יוכל להגיע לתשובות. </p>
			<p class="text">לנמר הנורא היה ידע מסוים בתורת היחסות, והוא הבין שהזמן מורכב יותר ממה שלימדו אותו כשהיה גור. הוא גם חווה את יחסיות הזמן על בשרו בצורה הישירה ביותר – הזמן התנהג לגמרי אחרת כשרדף אחריך קרנף עצבני לעומת הזמן שחלף בשאנטי על הערסל מול האגם בזמן שקיעה.</p>
			<p class="text">אומנם הזמן היה אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את הנמר הנורא, אבל היו לו אופקים רחבים, והוא אהב לדסקס עם חברים ועם עוברים ושבים על נושאים אלו, בדומה לסוקרטס, עליו השלום.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא גם היה עסוק מזה חמש שנים בכתיבת ספר הגות, שהיה מראה לנפש המתחבטת שלו. אלא שהכתיבה והעריכה גרמו לו לעליות ולמורדות קיצוניים במצב הרוח.</p>
			<p class="text">הוא ידע מניסיון שקיימים מפתחות בקיום היום־יומי שבעזרתם ניתן לפתוח דלתות לחדרים נסתרים בקיום ובנפש, ואלה מובילים לתפיסת מציאות של תקווה וטוב מוחלט. אבל מיקום המפתחות היה חסוי, והגישה אליהם הייתה מתעתעת. וגם כשמצא את אחד המפתחות והיה עובר בפורטל הנכסף, הוא היה נזרק חזרה למציאות הישנה לאחר זמן קצר.</p>
			<p class="text">אלא שאליה וקוץ בה: החוויה של הטוב המוחלט נצרבה בנשמתו וגרמה לו להתמכרות, לצורך כמעט בלתי נשלט לחיפוש ומציאת הקיום הזה.</p>
			<p class="text">וכאן אני נכנסתי לתמונה ולחייו של הנמר הנורא.</p>
			<p class="text">כעורך בעל ניסיון ועם מוניטין שהלך לפניו ברחבי הג'ונגל, הנמר הנורא שכר את שירותיי לספרו “הנמר הנורא שזכה בחיי נצח“.</p>
			<p class="text">“לקח לי זמן להודות בזה,“ אמר לי הנמר הנורא בריאיון העבודה שהתקיים בחצר ביתו, באזור הג'ונגל המערבי, “אבל אני זקוק לעזרה.“ </p>
			<p class="text">“לספר שאני כותב,“ המשיך הנמר הנורא, “יש רצון וחלל משלו. לפעמים הוא מכתיב לי מה לכתוב ולפעמים הוא מתנהג בגסות. אני מחפש מישהו שיהיה לצידי ברגעים הקשים ויעזור לי לרסן את הכוחות ואת הדמויות שהספר מכיל.“</p>
			<p class="text">אני יצרתי קשר עם הנמר בעקבות מודעה שהוא פרסם בשדרת הצמחים הטורפים, ובה היה כתוב:</p>
			<p class="text">“אם את־אתה בעלי ניסיון בעריכה של ספרי פרוזה, אם אתם בעל נפש עדינה, דמיון מפותח וטעם עשיר, זאת העבודה שאתם מחפשים. תמורה נדיבה מובטחת.“</p>
			<p class="text">אני מודה שבתחילה היו לי חששות לעבוד בצמוד לנמר, אך הייתי בתקופה לחוצה מבחינה כלכלית וחיפשתי השלמת הכנסה. </p>
			<p class="text">הפגישה התנהלה בניחותא והתארכה הרבה מעבר לראיונות עבודה מקובלים.</p>
			<p class="text">מזג האוויר הטרופי ובקבוק יין הסנגרייה שחיסלנו, גם הם תרמו לכך.</p>
			<p class="text">פרפרים צבעוניים ענקיים ריחפו סביבנו וריחות היסמין והאלמון ההודי תרמו לאווירה המסתורית־משהו.</p>
			<p class="text">הקולות האקזוטיים של ציוצי הציפורים וצלילי שאגות חיות הטרף העבירו רעד בלב.</p>
			<p class="text">שוחחנו, צחקנו וגם בכינו עד השעות הקטנות של הלילה, ואז התרוממנו שנינו ובחיבוק של שותפות גורל, נפרדנו. היה ברור שהתקבלתי לעבודה. </p>
			<p class="text">היום, בדיעבד, אני מודה שנשאבתי לתוך הסיפור מעבר למה שהתכוונתי, והאירועים הדרמטיים שהייתי עד להם שינו את מהלך חיי.</p>
			<p class="fspace">בחצר ביתו של הנמר גרה צפרדע ענקית וירוקה עשויה מפלסטיק, ששם החיבה שלה היה “קלרה“. אם היו לוחצים לה על הבטן היא הייתה פולטת “קווק“ צפצפני.</p>
			<p class="text">מדי פעם, כמו בזמן לילות ירח מלא או באירועים מיוחדים אחרים, קלרה הייתה מתעוררת לחיים והייתה מזמינה את הנמר לכוס תה או לכוסית ערק, והם היו מדסקסים להנאתם על דא ועל הא.</p>
			<p class="text">הנמר אהב את הפגישות האלה כי קלרה ריגשה אותו בעיניה הגדולות ובמבטה המצועף, והשיחות ביניהם הובילו לנושאים שברומו של עולם, או לפינות נסתרות של הלב והנפש. השיחות עם קלרה עוררו בו מדי פעם עצב וגעגועים למציאות שהייתה ואיננה עוד. אבל לפעמים השיחות סחפו אותם למחוזות אבסורדיים וגרמו להם להתגלגל מצחוק. </p>
			<p class="text">ידידה קרובה נוספת של הנמר הייתה הגורילה האימתנית, קופרניקה או בקיצור קופי, שגרה לה יחד עם קהילת הגורילות בסבך יערות הבמבוק, לא הרחק ממצוק התקווה. </p>
			<p class="text">קופי הייתה יותר כ“גורו“ עבור הנמר, והיא נהגה לשתף אותו בשאלות הקיומיות שלה, שהותירו אותו עם יותר סימני שאלה מאשר עם תשובות.</p>
			<p class="text">הדרך לקהילת הגורילות הייתה מאתגרת, והיא עברה באזורים קשוחים. היה עליו לחצות את הצד המזרחי של הג'ונגל, שם היה עלול להיתקל בנחילי הנמלים האדומות הענקיות והעצבניות, לאחר מכן היה עליו לחלוף על פני אגם הכסף המכושף, שבשעות לא קבועות הופך לאובססיבי ומי שעובר לידו מתאהב בעצמו ומאבד את שפיותו לדעת, ואז היה חייב לחלוף בצומת של עץ הבאובב העצום והשתלטן, לפנות ימינה ולעלות לכיוון רכס הפנתאונים המשוננים. </p>
			<p class="text">משם הדרך למצוק התקווה הייתה בטוחה באופן יחסי. </p>
			<p class="text">אבל מהי קצת השקעה, חשב לעצמו הנמר בכל פעם שהתכוון לבקר את קופי, לעומת התובנות העמוקות שהיא משרה עליי והאהבה הגדולה שיש לי אליה. הנמר חייך לעצמו. נראה לי שהשבוע אני אקפוץ לביקור.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="fspace">הבוקר הקסום התחלף בשמש קופחת של צוהריים, והנמר נזכר בעוגמת נפש בהתראה לפני ניתוק החשמל שקיבל לפני זמן קצר ואשר דרשה טיפול מיידי. כאב חד שצמרר את ישבנו השעיר הזכיר לו שאתמול הוא סיים את אחרון הנרות נגד טחורים וכדאי שימהר לבית המרקחת לצורך חידוש המלאי. בקיצור, התוכניות הגרנדיוזיות למיצוי היום ולביקור אצל קופי לא עמדו לקרות, ובמקום זאת היום עתיד היה להיות מוקדש לפעולות בירוקרטיות מעצבנות. </p>
			<p class="text">ויהי בוקר ויהי ערב יום ראשון.</p>
			<h3 class="above">יום שני, הנמר התחיל לדבר</h3>
			<p class="fspace">אחת לפנות בוקר, ליל ירח מלא, והנמר יושב אצל ידידתו קלרה, שהתעוררה לחיים.</p>
			<p class="text">“מדי פעם יש לי תחושה שמשמעות החיים נוגעת ועוטפת אותי כמו סליל עשן מסיגריה, פוקחת את עיניי לרגע חטוף ונעלמת לאוויר, כלעומת שבאה,“ פותח הנמר בדבריו ומביט בקלרה.</p>
			<p class="text">“אנחנו מנסים לשנות את המכונה ונוצרים ניגודי עניינים מולה, כי אנחנו המכונה. אנחנו חלק מהמכונה,“ עונה קלרה. מבטה של הצפרדע הירוקה היה נעוץ באופק.</p>
			<p class="text">“אני, באופן אישי, מצאתי מעט אמיתות שניתן להיאחז בהן בקיום הבלתי מובן והבלתי נתפס שלנו,“ ממשיכה קלרה.</p>
			<p class="text">“המודעות שלנו לעולם לא תוכל להקיף את הקיום המורכב והבלתי נתפס שלנו כי אנחנו חלק קטנטן מהשלם. לכן כנראה לעולם לא נוכל להתבונן עליו מבחוץ, ולמעשה גם לא ממש מבפנים. אנחנו מנסים לבחון את הפלא באובייקטיביות, מבחוץ, בעזרת ההיגיון, באמצעות החושים, על־פי התחושות והאינטואיציה שלנו ובו־בזמן שאנחנו חלק מהפלא. זו מעין טבעת מוביוס בעלת אין־סוף משתנים. יכול להיות שהאינטואיציה שלנו – שלא ממש ניתן להוכיח את קיומה – היא בסך הכול מידע שזולג מהתת־הכרה שלנו, בדומה לאור שזולג במקרים מסוימים מתוך חור שחור.“</p>
			<p class="text">הנמר הנהן, על אף שהוא לא לגמרי הצליח להפנים את המשפט המורכב של קלרה.</p>
			<p class="text">“אני יודעת שכשאני מגיעה להחלטה, לא משנה איזו החלטה, עצם פעולת ההחלטה גורמת לי לסוג של שינוי זמני באישיות שלי, שמשפיע על הגורל שלי. מוזר. כאילו סוג של הורמון רוחני מוזרק לתוך המהות שלי וגורם לשינויים. אולי זהו סוג של פורטל? אם אני מדמיינת שאני דמות בתוך תוכנת מחשב, בתוך ממד לא מוכר, ממד שאני לא מודעת ולא נגישה אליו, אז ההחלטה משנה את אחד הפרמטרים לטובתי, גם אם התוצאה הסופית של ההחלטה עלולה להיות הרת גורל.“</p>
			<p class="text">הנמר המהם בנהימה רכה ולא מחייבת, שנועדה לתת לו זמן לספוג את הרעיונות המורכבים של קלרה ולעבד אותם.</p>
			<p class="text">“אם התאוריה של דרווין נכונה,“ הגיב הנמר, כשעיניו הירוקות בורקות באור הירח הכסוף, “אז הנפש שלי היא תופעה שונה ומאוחרת מתופעת הגוף הנמרי שלי, שמגיע מהתפתחות יצורים בים הקדמון. ואם אכן כך הדבר, אני מורכב מלפחות שתי ישויות ראשיות שונות לחלוטין במהותן, המתקיימות בסימביוזה – ישות פיזית ואני.“ </p>
			<p class="text">תחושה מטלטלת חלפה בעמוד השדרה שלו.</p>
			<p class="text">“אבל אסור לי לחשוב על זה יותר מדי,“ המשיך הנמר, “כי בסופו של דבר אני חוזר לאותו המקום, מסתובב במעגלים. את הקיום האלוהי אפשר רק להרגיש ולא ממש להבין עם השכל. כמו אורגזמה.“</p>
			<p class="text">הצפרדע הפנתה את עיניה הענקיות והחושניות אל הנמר, הסתכלה עליו במבט חודר ואמרה בפשטות, “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. חבל על הזמן,“ המשיכה קלרה, “אתה לעולם לא תוכל לדעת את האמת, כי האמת מתעתעת ומשתנה כל הזמן. היום אתה מגיע לתובנות שבאופן תאורטי מאפשרות לך לבנות בסיס להבנת מהות הקיום, ומחר בבוקר אתה מגלה שיכול להיות שזה רק פייק ניוז. תקשיב לליבך. האם אי־פעם היה לך ספק לגבי צחוק משוחרר או בכי מרורים?“</p>
			<p class="text">הנמר התחיל להרגיש לא בנוח. הוא שמע פעמונים מצלצלים בראשו ומנורות נדלקו וכבו מול עיניו. זה היה קצת יותר מדי.</p>
			<p class="text">“מלבד ההחלטה,“ המשיכה קלרה, “גם השכחה היא סוג פורטל, אבל אני מדברת על השכחה המוחלטת, האבסולוטית. השכחה שבה האני שלך מתמוסס ונעלם. השכחה ממקמת אותך בתוך הזמן ומעניקה לך סוג של שלווה מיוחדת ומוחלטת. רק האני האגואיסטי לא אוהב להתמסר לשכחה ולהיעלם לתוך האין, אז זה לא תמיד כל כך פשוט לביצוע.“</p>
			<p class="text">“חווית פעם אורגזמה?“ שאל הנמר את קלרה, כשהוא בכוונה משנה נושא בשל הקושי הקיומי והרגשי שהרעיונות של קלרה גרמו לו, ובגלל הרגשת התסכול שהחלה לצוף בתוכו.</p>
			<p class="text">קלרה לא ענתה.</p>
			<p class="text">לנמר לא היה ברור האם השאלה שלו הייתה אינטימית מדי וגרמה לקצר באחד המעגלים שלה, אבל הדבר שהיה לו ברור למדי היה שקלרה כבר לא הייתה כאן, היא חזרה להיות צעצוע מפלסטיק.</p>
			<p class="text">“קוואק,“ פלטה הצפרדע כשהנמר לחץ לה על הבטן, בניסיון להבין מה קורה פה. </p>
			<p class="text">“להתראות לעכשיו,“ אמר הנמר, ספק לעצמו, ופנה למעבה הג'ונגל, לטיול של חילוץ עצמות.</p>
			<p class="text">מעבה הג'ונגל היה חשוך, כי הלילה אור הירח היה לא רגיל, מוזר – מין נוגה כתום בהילה ירוקה. ערפילים ריחפו בין העצים, ושקט קסום עטף את הנמר.</p>
			<p class="text">איך אני מקשר בין הספר שלי לחיים עצמם? שאל את עצמו הנמר. הינה, אני מהלך לי בג'ונגל, דורך על זרדים שמשמיעים ‘קרשש', מריח ניחוח של פרחים ושל טחב, קרן אור ירח משתקפת דרך טיפה על עלה ויוצרת בי חזיונות של פיות מרקדות, ואני? אני הייתי רוצה שכל זה יהיה בפנים, בתוך הסיפור.</p>
			<p class="text">הנמר החליט להיות מעשי. “הגיע הזמן לישון, ואין לי כוח לחזור הביתה," אמר לעצמו. “נמצא מקום נוח, בלי יותר מדי נמלים, וקדימה – אל התת־מודע ואל החלומות.“</p>
			<p class="text">בעיניים עצומות למחצה גישש הנמר את דרכו בסבך, וכשהבחין בכמה שיחים שנראו נוחים, הוא נמרח עליהם ולאחר כמה שניות כבר היה שקוע בשינה עמוקה.</p>
			<p class="text">בשנתו חלם הנמר חלום. בחלומו הוא עולה בסולם שמגיע עד השמיים. הוא עובר את העננים, שמלטפים אותו כצמר גפן מתוק, ומגיע לשדה ירוק ורענן, שרוח קלה מניעה את הגבעולים הארוכים בתנועות שמזכירות ריקוד בלט מסונכרן של פיות קטנטנות. כעת ראה דמות סוריאליסטית, סוג של רוח רפאים, בעלת ידיים ארוכות ושקופות, לבושה בכותונת לילה לבנה. הדמות מתקרבת אליו, מתארכת ומתמתחת ועוטפת אותו בהילה זהובה. הדמות הסוריאליסטית התחילה להתממש ולהתברר, ומתוך השינוי הופיעה אימו, מחייכת אליו ברכוּת. “אבל זאת לא אימא,“ הוא אומר לעצמו בחלום, והפרצוף האוהב והאוהד מתעוות והופך לשד נוראי בעל עיניים אדומות. </p>
			<p class="text">הנמר צרח בשנתו שאגה איומה, שהפחידה את כל חיות היער. רחש עבר ביניהן, “זהו הנמר. הוא הפך להיות נורא.“ המילה נורא נבחשה באוויר היער, נשמה כהד, הגיעה לאוזני כל חיה וחיה. היא הגיעה אף לנמר, שאימץ אותה לחיקו. לרוחו.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא התעורר בבעתה. </p>
			<p class="text">בחלומו הנמר הנורא ידע שאימו אינה בין החיים. ליבו התכווץ כשנזכר בנתק הנורא שהיה ביניהם. ולמה? </p>
			<p class="text">הנמר הנורא מחה את הזיעה הקרה ממצחו הקודח ואת הדמעות שזלגו מעיניו.</p>
			<p class="text">האם היה החלום עונש מהאלים? שאל את עצמו הנמר הנורא. האם אני הוא לא פחות ולא יותר מאשר אדיפוס הנמרי? </p>
			<p class="text">“זהו. אני לבד,“ אומר לעצמו הנמר הנורא. “אני צריך לשאת את העונש בגבורה, כי האלטרנטיבה היא כיליון וריקבון. לפחות כך אוכל למצות את הכאב שבשארית החיים, עם ניצוצות של אור וצבע, שיקשטו את הקיום.“</p>
			<p class="text">“לילה טוב,“ מברך הנמר הנורא את עצמו בנחמה, ובתוך שניות ספורות הוא מתחיל לשמוע את עצמו נוחר.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="text">כך סיפר לי. כך כתבנו זאת. מילה במילה. נורא. כשהצעתי לנמר הנורא שדבריו אלה יופיעו בפרק הראשון של ספרו, הוא נעץ בי את מבטו, ויכולתי להבחין בדמעה המנצנצת בזווית עינו. </p>
			<p class="text">“פייק ניוז, שיימינג, פוליטקלי קורקט,“ הוא המהם, ואני ידעתי שיש דברים שעדיין לא גלויים לי בסיפוריו של הנמר הנורא. </p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer002">
					
				</div>
			</div>
			<h3 class="above">יום שלישי. הנמר הנורא יצא לביקור אצל ידידתו החכמה, קופרניקה הגורילה</h3>
			<p class="fspace">היום הוא היום שבו הנמר הנורא קופץ לביקור אצל ידידתו קופרניקה, קופי. לנמר הנורא היה נושא חשוב להציג לקופי, עניין שזה כמה ימים הטריד אותו ויצר אצלו תחושה לא נעימה. אני פשוט אקפוץ לביקור, בלי תיאום והזמנה רשמית, אמר לעצמו הנמר הנורא, אמר ועשה. הוא יצא מהחצר וסגר את השער, פנה לכיוון מעלה ההר ובחר בשביל המוביל אל חורשת הבמבוק המבודדת.</p>
			<p class="text">המסע אל חורשת הגורילות היה תמיד מאתגר, אלא שהפעם הנמר הנורא היה כל כך טרוד בשאלות המורכבות, שהוא לא שם לב לסכנות שארבו לו בדרך. ואכן, לאחר כשעה, הוא היה שם.</p>
			<p class="text">השקט, ריח האדמה הרטובה מהגשם של הבוקר וצליל ה“אום“ שנשמע מחבורת ‘להקת הגורילות', שהתחילו את מדיטציית הבוקר, הכניסו אותו לאווירת המודעות וההגות שהיה זקוק לה.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא זיהה שקופי יושבת על שיח עבות, מרוחקת מעט מחבורת הגורילות, בישיבת לוטוס מסורתית. הוא התקרב אליה בתנועה מתונה והתיישב למרגלותיה.</p>
			<p class="text">הגורילה האימתנית קירבה את עלה הבמבוק הירוק לעיניה והסתכלה עליו בריכוז.</p>
			<p class="text">“מה המשמעות של כל זה, ולמה דווקא ירוק?“ הדהד קול בתוכה.</p>
			<p class="text">“ומי אני, זאת שמדברת אליי מתוך תוכי?“ המשיך ושאל הקול המסתורי שבתוכה.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא הבחין ששיחה פנימית מתרחשת בתוך קופי. הוא לא רצה להפריע והמתין בסבלנות.</p>
			<p class="text">“זאת אני, האני ההגיונית שמדברת אלייך. האני השקולה, האני המבינה, האני היודעת,“ ענה הקול המסתורי.</p>
			<p class="text">“האם זו באמת את?“ שאלה הגורילה האימתנית בקול. “ובכלל, מי זאת הדמות החדשה שעכשיו מטילה ספק באני ההגיוני?“</p>
			<p class="text">קופי שמה לב לכך שהשיחה הפנימית גלשה החוצה וגם שידידה הוותיק, הנמר הנורא, נמצא כאן וממתין בסבלנות.</p>
			<p class="text">“היי, נמר נורא,“ אמרה קופי בחיוך מקסים.</p>
			<p class="text">“אתה רואה? אני עדיין מתוודעת לכל החלקים שבתוך הדמות הזאת שקוראים לה קופרניקה, ואני מנסה שכולם יחיו יחד בהרמוניה. אני עדיין לא סגורה על כמה ישויות יש לי בפנים, אבל יש לי תאוריה בנושא. רוצה לשמוע?“ </p>
			<p class="text">הנמר הנורא הרגיש מבוכה, הוא הנהן והמתין לדבריה. </p>
			<p class="text">הוא אהב והעריך את ידידתו הקרובה, אבל התאוריות של קופרניקה היו בדרך כלל מורכבות ולעיתים קשות לעיכול, והוא לא היה בטוח שהוא במצב הנפשי המתאים לכך כעת. מכיוון שבחברת הגורילה העניינים התנהלו בניחותא, הנמר הנורא הרשה לעצמו להתמתח, לפהק ולגרגר.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא שם לב שקופי שקועה בהרהור, והיא מתמהמהת בהצגת התאוריה, אז הוא הרשה לעצמו לדבר.</p>
			<p class="text">“רק כשהחושך יורד ניתן לראות את הכוכבים,“ זרק הנמר הנורא משפט כביכול בנאלי אך משמעותי.</p>
			<p class="text">“לפעמים כשאנחנו שקועים בחושך, רק אז אנחנו מבחינים בניצוצות של החיים,“ המשיך הנמר הנורא. </p>
			<p class="text">“משפט חזק,“ ענתה קופי. “אני מרגישה שלאמת הפשוטה הזאת יכולות להיות תובנות משמעותיות על תחומים שונים של הנפש. אבל בוא ואציג בפניך את התאוריה שלי בנושא הישויות שלנו,“ המשיכה קופי כשחיוך קל מהורהר ושובב משוך על פניה.</p>
			<p class="text">“הגעתי למסקנה, נמר נורא, שאנחנו כנראה לא מרכז היקום. ואני לא מדברת על כדור הארץ, אלא על היצור הזה שמקובל לקרוא לו אני. אני רק חלק של היצור הזה שנקראת קופרניקה,“ אמרה הגורילה האימתנית. </p>
			<p class="text">“האני הזאת, שמתקשרת איתך עכשיו, היא רק אחת מתוך מספר לא קטן של ישויות, שחלק מהן אני מכירה טוב יותר וחלק פחות. עם חלק מהישויות אני מתקשרת במילים, במחשבות וברגשות, אבל עם חלק אני מתקשרת רק בתחושות ועם חלק ברמזים. ויש ישויות שאין לי איתן תקשורת, כמו מה שנקרא די־אן־איי שקיים בכל אחד ממיליארדי התאים בגוף שלי, וצריך להודות, הוא סוג של חייזר, וכנראה שהוא בעצם הבוס או לפחות הנציג שלו. אלוהים יודע מאיפה הוא הגיע ולאן הוא הולך.“ </p>
			<p class="text">הנמר הנורא פתח את פיו בשביל לנסות לענות, אבל שום קול לא יצא מפיו. קופי המשיכה, “כמו שלקח לנו די הרבה זמן להבין ולהודות בכך שכדור הארץ הוא לא מרכז היקום, ייתכן שאנחנו חייבים לעבור תהליך דומה עם היצור הזה שאנחנו קוראים לו ‘אני'. נכון שאנחנו משתתפים בניהול של היצור הזה, אנחנו לוקחים אותו ממקום למקום, יש לנו רצונות ושאיפות, ואנחנו עושים אתו עוד כל מיני דברים מרגשים. אבל אין לנו הגמוניה עליו. ועוד לא דיברתי על התת־הכרה שלנו או על ממד השינה, שגם אליו כמעט ואין לנו גישה.</p>
			<p class="text">"בקיצור, נמר נורא, אני חושבת שהגיע הזמן שנודה שאנחנו לא מרכז היקום. ייתכן שאם נתחיל להטמיע את ההכרה הזאת, זה יוביל להתפתחות של הדור הבא של יצורים. </p>
			<p class="text">"ונוסף לכך, השאלה האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ,“ אומרת קופי לנמר הנורא ברגע של השראה, “מבחינתי, דומה לשאלה האם היקום סובב סביב כדור הארץ.“ </p>
			<p class="text">הקופה הזאת תותחית, יש לה את זה, חשב לעצמו הנמר הנורא והביט על קופי במבט מעריך ואוהב. יש מה ללמוד ממנה.</p>
			<p class="text">קופי תחבה חבילה נוספת של עלים לפיה ונשכבה על מצע הזרדים שהיה הערסל שלה, מנענעת בנונשלנטיות את ידיה הארוכות.</p>
			<p class="text">ריסים ארוכים ועפעפים כבירים נסגרו על עיניים חולמניות, ושניות ספורות לאחר מכן נשמע קול נחרה קלה.</p>
			<p class="text">כנראה שהגיע הזמן להתקדם הלאה, אמר לעצמו הנמר הנורא. אבל אז נזכר בנושא שלשמו יזם את הביקור וכחכח בגרונו.</p>
			<p class="text">“סליחה, קופי, אבל לפני שאת עוברת למצב של מנוחת צוהריים, רציתי להתייעץ איתך לגבי משהו.“</p>
			<p class="text">עיניה החולמניות של קופי נפקחו באיטיות והתבוננו בו בריכוז.</p>
			<p class="text">“אני רוצה לכתוב ספר שינסה להקיף את המורכבות של הקיום שלי בתוך המטריקס הבלתי נתפס שמקיף אותי ואני קיים בו.</p>
			<p class="text">"ולמה אני רוצה לכתוב ספר כזה? זה גם יהיה אחד הנושאים החשובים בספר, ואותו אני מבקש לברר.“ </p>
			<p class="text">קופי חזרה לתחוב לפיה חבילה נוספת של עלים ירוקים.</p>
			<p class="text">“או אולי אני אכתוב ספר הגות שיעשה לי סדר במחשבה ושיוכיח שלא הייתי סתם נמר נורא ממוצע,“ אמר הנמר הנורא, כמו לעצמו. המלמול שלו לא היה אסרטיבי בעליל.</p>
			<p class="text">“תהיה כאן ועכשיו,“ ענתה לו הגורילה האימתנית, כשמבט חודר בעיניה. </p>
			<p class="text">“פיפי זה עכשיו,“ המשיכה הגורילה במשפט סתום ותחבה לפיה החושני חבילה נוספת של עלים.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא החליט להתעלם מהמשפט הסתום והמשיך בקו המחשבה שהתחיל בו.</p>
			<p class="text">“לדי־אן־איי שלי קל בחיים. יש לו מבנה מסודר, אמיתי ולוגי, הוא הגיע כנראה מהמרק הקדום ופניו לעבר האין־סוף. אבל אני, זה שמדבר עכשיו, מה יהיה איתי? אני מרגיש שאני ישות שקיימת. אני מודע לעצמי, אבל מצד שני אני ישות לא מוכחת ואוורירית לגמרי,“ סיים הנמר הנורא בקול דרמטי, בכייני, והוא ספק כפות ידיים שעירות בעלות ציפורניים ארוכות.</p>
			<p class="text">“הלו? די־אן־איי? אני צריך עזרה פה. מישהו פנוי? אולי אפשר לקבל שיתוף פעולה? אפשר אולי להסביר לי מה קורה פה?“</p>
			<p class="text">“אני חושבת שאתה קצת נוירוטי,“ אמרה איגואנה ירוקה, שחלפה לה בנחת על ענף ממול. “תשתחרר... אולי תנסה לטעום מהעלים של החברה הגורילה שלך,“ המשיכה הזיקיתולוגית בחיוך ממזרי, “לפי השמועות שמסתובבות בשכונה, היא מקבלת אותם במרשם...“</p>
			<p class="text">“למה את מתכוונת?“ שאל הנמר הנורא, אך האיגואנה כבר הייתה מרוכזת בחרק טעים, שבעוד רגע קל היה עתיד לעבור שינוי שהוא כלל לא היה מודע לו.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא העיף מבט בקופי שהייתה כעת שקועה בשינה עמוקה, ותהה בליבו איך יקדם את העלילה.</p>
			<p class="text">השאלות הפילוסופיות היו מרתקות ומאתגרות, אך היה לו מספיק להיום, והוא הרגיש בעצמותיו שמתקרב המועד להתרחשות. התרחשות משמעותית, רועמת ומרחיבת אופקים.</p>
			<p class="text">רגע לפני שהוא התכוון לפנות חזרה לביתו, הנמר הנורא נזכר בשיר שרצה לקרוא לקופי ולהתייעץ איתה אם לשלב את השיר בספר שהוא כותב, אבל בלהט השיחה העניין פרח מזיכרונו.</p>
			<p class="text">הוא הוציא מכיסו את פיסת הנייר המקומטת ואת הנעץ שהכין מבעוד מועד ונעץ אותו על ענף שהידלדל מעל הערסל של קופי. על פיסת הנייר היה כתוב:</p>
			<p class="fspace"><span class="bolditalic">מה עוד אפשר לעשות מלבד לכתוב?</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">להתלונן</span><span class="italic">? להתמרד? לצחוק?</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">אפשר לראות כדורגל או תוכנית ריאליטי ואפשר גם</span><span class="italic"> להמר. </span></p>
			<p class="first"><span class="italic">אפשר להשיג דברים, לבנות מכונות, לעשן סמים, לקפוץ בנג</span><span class="italic">'י.</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">מה עוד אפשר לעשות מלבד לכתוב?</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">אפשר להתפלל, אפשר</span><span class="italic"> לבקש, אפשר להתחנן ואפשר אפילו להאמין.</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">אבל בשביל להאמין, צריך</span><span class="italic"> מזל.</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">ואת, את כל כך שונה ואוהבת.</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">ואני כל כך</span><span class="italic"> בר־מזל, אבל אני לא יכול להכיל את האי־ודאות שבקיום הזה</span><span class="italic">.</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">דם אש ותימרות עשן.</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">בני עמי נשרפים בתאי הגזים, ואני</span><span class="italic"> דורך על נמלים בדרכי להשקות ורד אדום.</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">ריח היערה מתוק</span><span class="italic"> ומשכר, אבל גם ריח הדם וריח הסקס משכרים.</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">מערבולות של</span><span class="italic"> צבעים ושל ריחות, של צעקות, צלילים ודפיקות.</span></p>
			<p class="first"><span class="italic">מה עוד אפשר</span><span class="italic"> לעשות מלבד לכתוב?</span></p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="fspace">הנמר חייך לעצמו חיוך של שביעות רצון ועלה על השביל שמוביל חזרה לביתו.</p>
			<p class="text">ויהי בוקר ויהי ערב יום שלישי.</p>
			<h3 class="above">יום רביעי התחיל בסבבה </h3>
			<p class="fspace">הנמר הנורא חשב להתחיל את היום בפעילויות יזומות קטנות הכוללות מיני תיקונים בבית ובחצר. אולם כשניסה להתניע את התהליך, התברר שהאנרגיות שלו היו נמוכות, והוא גרר את עצמו מהספה לנדנדה – ומהנדנדה לספסל, מהרהר על יום האתמול, על האינפלציה ועל עוד עניינים שכאלה. לאחר מכן הוא החליט שדי להסתובב בבית ללא מעש והגיע הזמן לצאת ולחפש אטרקציות בג'ונגל.</p>
			<p class="text">היה יום יפה. מזג האוויר היה נוח, לא חם מדי, וציוצי הציפורים וזמזומי הדבורים מילאו את החלל בצלילים אופטימיים ואנרגטיים. האוויר היה סמיך בריחות פרחי היסמין והיערה.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא חלף על פני מקווה של מים רעננים ועצר לנוח, נשען על גב גזע עץ ענק.</p>
			<p class="text">“היה חורף מוזר השנה,“ אמרה כלנית סגולה. “באמצע הקור פתאום היה ממש חם ואז שוב קר. ממש לא החורף שאנחנו מכירים.“</p>
			<p class="text">הפנייה הישירה של הכלנית הסגולה נעמה לנמר הנורא, אך הוא לא הצליח לגבש דעה בנושא השינוי האקלימי הנובע מההתחממות הגלובלית.</p>
			<p class="text">הוא פנה לכלנית וענה במשפט תלוש הקשר, “אני לא יודע מה יהיה עם הציפורניים שלי. הן ממש לא במצב טוב. אני חושב שחטפתי פטרייה.“</p>
			<p class="text">השתיקה הקצרה העידה על מבוכה.</p>
			<p class="text">“יש לי פטרייה מעצבנת על הציפורן של הבוהן, וזה דוחה ואפילו כואב. את אולי מכירה טיפול טוב נגד פטריות?“ שאל הנמר את הכלנית הסגולה.</p>
			<p class="text">לכלנית הסגולה לא היה ידע בנושא פטריות וציפורניים, אז לשיחה לא היה סיכוי להתפתח לכיוון הזה.</p>
			<p class="text">“אני בכלל חושב שהגיע הזמן לשינוי,“ אמר הנמר הנורא. נדמה שאמירתו נזרקה לחלל האוויר, ולא דווקא לכלנית הסגולה.</p>
			<p class="text">מסביב היו הרבה כלניות אדומות, יונקי דבש, חיפושיות, עוד יצורים מוזרים וגם רוח קלה שהסתובבה בין כולם, לוחשת, מלטפת, מקררת ומביאה חדשות מרחוק.</p>
			<p class="text">“מה דעתכם על המשפט הידוע ‘היהפוך נמר חברבורותיו?'“ פנה הנמר הנורא לקהל העצום שסביבו. “האם זוהי רק שאלה רטורית או האם השאלה מצביעה על יכולת לבצע שינוי קטן במטריקס? אולי אפילו שינוי מהותי? אתם יודעים, שאלה דטרמיניסטית?“ הנמר סיים את השאלה בנימה שביטאה קמצוץ מחוסר הביטחון העצמי שלו.</p>
			<p class="text">אין קול ואין עונה מהקהל העצום, מלבד כמה לחשושים שנשמעו מפה ומשם.</p>
			<p class="text">“מתנצלים, אבל יש לנו עבודה,“ אמרה לבסוף נמלה אדומה אסרטיבית, נתנה כמה הנחיות לשיירה שמאחוריה, וכולם צעדו במרץ לכיוון הסבך.</p>
			<p class="text">“אנחנו יותר בקטע של לרחף בשמש הנעימה,“ זימר פרפר כחלחל עם ציור של עיניים ירוקות על כנפיו. “בהצלחה בהתלבטויות שלך!“</p>
			<p class="text">הנמר הנורא העיף מבט אחרון על הקהל המגוון, קד קידה ופנה לדרכו.</p>
			<p class="text">הוא פנה לעבר המעיינות הקסומים שנשפכו לתוך אגם הברבורים. שם, הוא ידע, יש סיכוי להרפתקה.</p>
			<p class="text">הדרך למעיינות עברה בסבך הכי צפוף בג'ונגל. עכבישים סגולים וירוקים בירכו אותו לשלום, והוא הנהן בראשו בנימוס. הוא חלף על פני נחש בואה ענק שהיה בתהליך בליעה של יצור תמים, מראה ממש לא סימפטי שעורר אצלו את החרדה הישנה – יום אחד הוא ייבלע על־ידי מפלצת נוראית.</p>
			<p class="text">המראה גרם לנמר הנורא לזעזוע מטלטל, אבל אז הוא נזכר שגם ה“דיאטה“ שלו היא לא בדיוק צמחונית, דבר שהוריד לו את מצב הרוח. מה עושים עם הדילמה הזאת? שאל את עצמו במבוכה.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא עלה לפסגת הגבעה שמשקיפה על אגם הברבורים. הוא הביט במראה המרהיב, עצם את עיניו, הרפה את אחיזתו מעצמו, והזמן עמד מלכת.</p>
			<p class="text">לאחר זמן־מה פקח את עיניו. זהו, אני חושב שאפשר לחזור. אני מרגיש את ניצוץ ההשראה, שיאפשר לי לכתוב עוד כמה עמודים.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא חזר מהטיול ונשכב על הדשא שבחצר ביתו. רוח קלה ליטפה את צידו הימני, בזמן שהשמש האביבית חיממה את בטנו.</p>
			<p class="text">ההרגשה הייתה נעימה ביותר, אבל השאלות והתהיות שהתבשלו בתוכו, לא נתנו לו מנוח. </p>
			<p class="text">הוא הרגיש שהמתח והתסכול הולכים ומצטברים בו ואמר לעצמו, מה יהיה? לאן הולכים מכאן?</p>
			<p class="text">אין קול ואין עונה: לא מתוכו ולא מבחוץ.</p>
			<p class="text">“מגיע לי!“ אמר הנמר הנורא בהתרסה.</p>
			<p class="text">“יופי, אז מגיע לך,“ ענתה בת קול מהתחת שלו.</p>
			<p class="text">“מאיפה את הגעת?“ תהה הנמר הנורא.</p>
			<p class="text">יש לך את המקום שלך, ילד, אמר הנמר הנורא לעצמו וכשכש בזנב.</p>
			<p class="text">ויהי בוקר ויהי ערב יום רביעי.</p>
			<h3 class="above">היום הוא יום חמישי, יום נפלא לכל הדעות </h3>
			<p class="fspace">יום חמישי הוא היום שבו הנמר הנורא נפגש עם המטפלת שלו, דוקטור פומפולינה, הידועה בכינוי “החתולה“.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא מקפץ לו בעליזות מהורהרת לכיוון הקליניקה שלה, הממוקמת בשכונה בורגנית ממוצעת.</p>
			<p class="text">הוא מגיע לביתה הקטן והחביב, דופק בדלת שלוש פעמים, ולשמע הקריאה “פתוח“ הוא נכנס, מברך את פומפולינה לשלום ובקפיצה אתלטית מתיישב בכורסת המטופלים.</p>
			<p class="text">דוקטור פומפולינה, שישובה בכורסה מהודרת, מסיימת לאסוף כמה ניירות והפנתה את מבטה ואת תשומת הלב שלה לנמר הנורא. </p>
			<p class="text">“היום אני רוצה לדבר על אלוהים ואלוהימה,“ פותח ואומר הנמר הנורא לדוקטור פומפולינה.</p>
			<p class="text">הדוקטור מסתכלת עליו במבט המלוכסן המיוחד שלה, שתמיד גורם לו לדפיקות לב מואצות. עיניה הירוקות והענקיות נוצצות מבעד למשקפי המצבט האופנתיות, שמשובצות אבני חן ויהלומים מזויפים.</p>
			<p class="text">עשן מסתלסל מסיגריה שתקועה בתוך פומית ארוכה ואופנתית ומוחזקת בין אצבעותיה הארוכות. </p>
			<p class="text">היא שואפת שאיפה ארוכה מהסיגריה לתוך פה חושני, משוח בליפסטיק אדום כהה.</p>
			<p class="text">“אני מוחה,“ פותח הנמר הנורא בנימה אסרטיבית ודרמטית־משהו. “אני מוחה על המציאות שאלוהים ואלוהימה יצרו בעולמנו. כישלון.</p>
			<p class="text">"כל הצער, הכאב, הפחד, האכזבה והסבל, כל הכעס והשנאה, ממש מדכא ולא מקובל. מה זה הדבר הזה?! מי יצר את המבוך המטורף, העצוב והכואב הזה?</p>
			<p class="text">"כל מיני חכמים כביכול משתיקים אותנו ואומרים לנו בסמכותיות ובכובד ראש, ‘לא ניתן להבין את מעשיו ואת בריאתו של הקדוש ברוך הוא, הוא הכול יכול'. אבל זה כול יכול?! זה הכי טוב שהוא מסוגל להמציא?</p>
			<p class="text">"אני לא אומר שהוא כישלון מוחלט. הוא ברא גם הרבה דברים מקסימים, ואפילו כמה מדהימים, שלא לדבר על האורגזמה, שבהחלט צריך דמיון מפותח כדי להמציא תחושה כזאת.“ </p>
			<p class="text">הנמר הנורא שותק ומהרהר בתחושת האורגזמה המופלאה.</p>
			<p class="text">“אבל בסך הכול,“ ממשיך הנמר הנורא בלהט, “אני אומר לך, דוקטור, משהו רקוב בממלכת דנמרק.“</p>
			<p class="text">הדוקטור נראתה מופתעת מהנושא הכל כך לא אישי, אך כמטפלת בעלת ניסיון רב, היא ראתה כבר מקרים מיוחדים. היא נשענה לאחור והציגה ארשת פנים אמפתית, כך הבין זאת הנמר הנורא.</p>
			<p class="text">“מה שמפריע לי הוא שעם מעט מאמץ, אפשר היה לעשות את זה אחרת. למה כולם צריכים לאכול את כולם? למה אני צריך להרוג זברות כדי לא למות ברעב? למה בראתם שיטה כזאת חולנית, סדיסטית ומתסכלת?“ המשיך הנמר הנורא והסתכל למעלה בתוכחה ובזעם. “ומה עם המשפחה של הזברה? מה עם הילדים, הזברות הקטנות והחמודות? בושה!“ </p>
			<p class="text">“איזה עולם אתה הייתָ ממציא?“ שואלת דוקטור פומפולינה בקור רוח חמים עם נופך אינטליגנטי בקולה.</p>
			<p class="text">“אל תשאלי אותי איזה עולם הייתי אני מייצר. אני לא אלוהים, וזה לא תפקידי לתת תשובות לכך. אבל אם הוא כזה כול יכול, הוא היה יכול לחשוב על פתרון יותר יצירתי ופחות כואב ומתסכל.</p>
			<p class="text">"ולראות את כולם סוגדים לו, מה זו הפרסה הזאת? שטיפת מוח, ממש מביך. משתחווים לו, זוחלים על הרצפה, מתפלשים בעפר. כותבים ספרים בשמו, חכמי עולם מפרשים את נפלאותיו ואת אמירותיו – ובעצם בינינו – כל הקולות האלה שהנביאים המפורסמים שומעים, אני לא אגיד לך מה אני חושב עליהם.</p>
			<p class="text">"פעם תיבלתי את הנרגילה שלי בפירורים של קקטוס לא מוכר שחבר נתן לי ליום ההולדת, ומה אני אגיד לך, זה גרם לי לפיצוץ במוח והעיף אותי לשמיים ומה קרה? </p>
			<p class="text">"גם אני תקשרתי עם אלוהים או משהו דומה לו, אבל אחרי זה גם ענן תקשר איתי, אז לא יכולתי להתייחס לזה יותר מדי ברצינות. אז מה זה אומר, שאני נביא? שאני יכול להחליט על אחרים?!</p>
			<p class="text">"להקות שלמות נלחמות מלחמות חורמה ומבצעים פשעי מלחמה בשמו. למה, מה קרה? בואו נשים את הדברים על השולחן: רחוק, רחוק מלהיות מושלם מה שהם יצרו לנו כאן.</p>
			<p class="text">"דוקטור,“ פנה הנמר הנורא ישירות לפומפולינה והסתכל היישר בעיניה המקסימות, “החלטתי. אני מפסיק להרוג זברות, לפחות לתקופה הקרובה. זה המעט שאני יכול לעשות. בינינו, האמת היא שחוץ מלהפוך לצמחוני, אין הרבה שאני יכול לעשות.“</p>
			<p class="text">הנמר הנורא עשה אתנחתה בנאום חוצב הלהבות שלו והביט בכפות ידיו המסוקסות. ידיים של רוצח זברות תמימות ואנטילופות חסרות ישע.</p>
			<p class="text">שקט ארוך השתרר. פומפולינה, הדוגלת בהתערבות מינימלית בהתבטאות של הפציינטים שלה, שומרת על שתיקה מאתגרת. הנמר הנורא מנסה לאסוף את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו, וממשיך:</p>
			<p class="text">“אז יופי, מספרים לנו שיש מקום שנקרא גן עדן שכולו טוב, ושלשם אולי נגיע אחרי שנמות בייסורים רגילים או נוראיים. אבל אם אומנם קיים מקום כזה, אז למה הם לא יצרו אותו פה? ועכשיו.</p>
			<p class="text">"יש לי חשד שהם לא מסוגלים ליותר או שיש להם בעיה בחיי הנישואים,“ גיחך לעצמו הנמר הנורא, מדמיין את אלוהים ואלוהימה מתווכחים על איזו שטות.</p>
			<p class="text">“זרקו כמה מצרכים לסיר המרק הקדמוני, ערבבו, עשו איזה פיצוץ והתיישבו לראות מה יצא מזה. בקיצור, לא רציני. ואולי אפילו ציני.“</p>
			<p class="text">נראה שדוקטור פומפולינה מתרשמת מהשפה הרהוטה ומאש הלהבה הפורצת מליבו של הנמר הנורא. </p>
			<p class="text">בינתיים מולה, הנמר הנורא מזיל דמעות של צער ותסכול, והיא מגישה לו טישיו רך וריחני. היא גם מעיפה מבט מרמז על השעון הענק שתלוי על הקיר.</p>
			<p class="text">“אני מרגישה שהייתה לנו התקדמות יפה היום, ובשבוע הבא אנחנו ננסה להתחבר לצד הרגשי של ההתנגדות להריגת החיות,“ אומרת לו הדוקטור, בתקווה שהוא יבין את הרמז ויבטא את עצמו בכמה משפטי סיום.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא שומע־לא־שומע את ההערה האחרונה של דוקטור פומפולינה כי הוא שרוי בסוג של ריחוף על גבי ענן דמיוני של שכחה.</p>
			<p class="text">“'הכול יהיה בסדר,' אני שומע קול חלומי מהדהד בתוך ראשי. ‘הכול יהיה בסדר'.“</p>
			<p class="text">תאהב אותי, אומר הנמר הנורא לעצמו. בבקשה, תאהב אותי.</p>
			<p class="text">תסלח לי, אומר הנמר הנורא לעצמו. אני לא אשם, ככה ציירו אותי.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="fspace">דוקטור פומפולינה מבחינה ששיח פנימי מתחולל בתוך נפשו של הנמר הנורא ומהנהנת בהבנה תוך כדי רישום משהו ביומן שלה.</p>
			<p class="text">הנמר הנורא כבר מכיר את סימן הרישום ביומן. הוא קם, מעביר את ציפורניו הארוכות ברעמתו המנומרת, נפרד בנפנוף יד חסר ביטחון ויוצא מהבית.</p>
			<p class="text">מחוץ לבית מקבלת אותו שמש אביבית, שמרחפת בתוך שמיים כחולים, ואלה מקושטים בענני נוצה. ריח פריחת הדרים תלוי באוויר.</p>
			<p class="text">צ'קרת העין השלישית נפתחת בתוך הנמר הנורא והוא שומע:</p>
			<p class="text">“אני רוצה שאתה <span class="bold">תדע,</span>“ זהו קולה של פומפולינה המהדהד בראשו. “אני רוצה שאתה <span class="bold">תדע</span> לאיזה כיוון עליך לפנות בחייך, כמו שאתה יודע לאן לפנות כשאתה יוצא מהשביל של החצר שלי לרחוב. לא לחשוב, לדעת. מפה תתחיל. זה הכיוון.“</p>
			<p class="text">הוא מפנה את מבטו אליי בשאלה, ואני עונה לו במבט שהתכוון לומר תמשיך במסע, אני איתך.</p>
			<p class="text">משהו קורה בתוך תוכו של הנמר הנורא, משהו לוהט שמתהפך לו בבטן, מבשיל ועומד להתפרץ. הוא לא יודע, אולי זאת הבנה שתוביל לפעולה דרסטית ואולי ניצוץ במוחו שמערער את היציבות השברירית, שתוביל לאיבוד שליטה.</p>
			<p class="text">ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי.</p>
			<h3 class="above">הגיע יום שישי, ויכולו השמיים</h3>
			<p class="fspace">שעת בוקר מוקדמת. הנמר הנורא לא ישן כל הלילה, כי מחשבות הטרידו את מנוחתו, ועתה הוא מסתובב סהרורי בחצר ביתו. הוא מתנשם בכבדות, כואב לו הראש, והוא ממלמל לעצמו משפטים לא ברורים. לפעמים הוא מרים את ידיו בתנועה של תסכול, ולאחר מכן נופלות ידיו, חסרות חיים, לצידי גופו, כל כולו מקרין ייאוש ומצוקה.</p>
			<p class="text">ואז הוא פולט זעקה נוראית. “די, נמאס לי. אני לא רוצה בשיחות פילוסופיות. אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אני רוצה שמישהו ייתן את הדין על כל החרא הזה!“</p>
			<p class="text">הנמר הנורא מסתכל למעלה, פניו מתעוותים, והוא צורח, “יא בני זונות מחוצ'קנים, יא זבלים, אני לא מפחד מכם. אתם מתחבאים לכם בעולמות עליונים כמו שפנים מוגי לב. בואו תתנו את הדין על מה שיצרתם כאן – על חוסר הצדק, על הסבל והכאב, על חוסר התכלית. בשביל מה יצרתם אותי אם אני חייב למות? איזה מין יצורים חסרי לב ומוסר אתם, כך להשתעשע לכם על חשבוננו. חתיכת אפסים, בני נעוות המרדות, הלוואי שתמותו ותתפוצצו לחתיכות ותלכו לאלף אלפי עזאזל!“</p>
			<p class="text">הנמר הנורא, שקצף לבן הצטבר בזוויות פיו, התחיל לבכות בכי מרורים. הדמעות זלגו מעיניו והוא ייבב בהגאים לא מזוהים.</p>
			<p class="text">לרגע השתררה דממה מוחלטת, וכל חיות הג'ונגל עצרו את נשימתן.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="fspace">אף אחד מאיתנו לא ידע זאת עכשיו. הזעקה המוטרפת או אולי השילוב של הקצף עם בכי התמרורים הצליחו לחדור את מחסום היקומים המקבילים, את פער ההבנה והמודעות של השליטים והנשלטים. הזעקה הנוראית הגיעה לעולמות העליונים, לשליטים הכול יכולים בכבודם ובעצמם. כולנו נתוודע לכך בעוד זמן קצר.</p>
			<p class="text">ויהי בוקר ויהי ערב יום שישי.</p>
		
			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 25.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות