ציינתי שאני זקוק לך? 2

| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)

הצטרפות למועדון ב-19.90 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-15.02.2026

| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)

הצטרפות למועדון ב-15 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-30.11.2025

| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)

ספרים נוספים:

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

ציינתי שאני זקוק לך? 2

אסטל מאסקיים

חלפה שנה מאז שעדן מונרו בת השמונה־עשרה ראתה את טיילר ברוס – אחיה החורג... והאהבה הסודית שלה. למרות ששניהם ויתרו על הקשר האסור ביניהם למען המשפחה, עדן אינה יכולה שלא להתרגש כאשר טיילר מזמין אותה לבלות איתו את הקיץ בניו יורק.
עדן מאושרת עם החבר שלה, דין, ובטוחה שגם טיילר המשיך הלאה. אך ככל שהם מבלים יחד את הקיץ הלוהט בעיר שלא ישנה לעולם, כך מתברר במהרה שהם לא הצליחו להתגבר זה על זה. השאלה היא – האם הם יצליחו לעמוד בפיתוי?
ב”ציינתי שאני זקוק לך”, הכרך השני בטרילוגייתDIMILY הסוחפת של אסטל מאסקיים, עדן וטיילר נאלצים להתמודד עם רגשותיהם ולקבל החלטות גורליות. האם האהבה שלהם חזקה מספיק כדי לעמוד באתגרים הצפויים להם?
שם: ציינתי שאני זקוק לך? 2
מחבר/ת: אסטל מאסקיים
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011330086

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 108.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">שלוש מאות חמישים ותשעה<span class="no-break"> ימים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">שלוש מאות חמישים ותשעה ימים חיכיתי<span class="no-break"> לזה.</span></p>
			<p class="textindent">שלוש מאות חמישים ותשעה ימים ספרתי<span class="no-break"> לאחור.</span></p>
			<p class="textindent">שלוש מאות חמישים ותשעה ימים מאז הפעם האחרונה שראיתי<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">גוצ'י טופחת לי על הרגל עם הכפה שלה בזמן שאני נשענת על המזוודה שלי, מבעבעת מהתרגשות ומלחץ כשאני בוהה החוצה דרך החלון בסלון. השעה כמעט שש בבוקר, ובחוץ השמש בדיוק החלה לעלות. צפיתי בה חודרת דרך החשכה לפני עשרים דקות, מתפעלת עד כמה יפה השדרה נראית ואיך השמש משתקפת מהמכוניות שחונות לאורך המדרכה. דין אמור להגיע בכל<span class="no-break"> רגע.</span></p>
			<p class="textindent">אני מורידה את מבטי אל הרועה הגרמני. אני מתכופפת, מלטפת אותה מאחורי האוזניים עד שהיא מסתובבת ועושה את דרכה לתוך המטבח. כל מה שאני יכולה לעשות הוא לבהות שוב החוצה דרך החלון, לעבור בראש על הרשימה של כל הדברים שארזתי, אבל זה רק מלחיץ אותי וגורם לי לרדת מהמזוודה שלי ולפתוח אותה שוב. אני מחטטת דרך ערמת המכנסיים הקצרים, נעלי האולסטאר ואוסף<span class="no-break"> הצמידים.</span></p>
			<p class="textindent">"עדן, תסמכי עליי, לקחת את כל מה שאת<span class="no-break"> צריכה."</span></p>
			<p class="textindent">ידיי מפסיקות לחטט בבגדים שלי ואני מפנה את<span class="no-break"> מבטי.</span></p>
			<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אימא עומדת במטבח בחלוק שלה, נועצת בי מבט מעל הדלפק עם זרועותיה שלובות על החזה. יש לה את אותה הבעה קבועה על הפנים — זו שהייתה לה בשבוע האחרון — חצי עצובה, חצי<span class="no-break"> כעוסה.</span></p>
			<p class="textindent">אני נאנחת ודוחסת את הכול בחזרה לתוך המזוודה, סוגרת אותה ומרימה אותה על הגלגלים, ואז אני מתרוממת לעמידה. "אני פשוט<span class="no-break"> לחוצה."</span></p>
			<p class="textindent">אני לא ממש יודעת איך לתאר את מה שאני מרגישה. יש לחץ, כמובן, כי אין לי מושג לְמה לצפות. שלוש מאות חמישים ותשעה ימים זה הרבה זמן בשביל שדברים ישתנו. הכול יכול להיות שונה. אז אני גם מבועתת. מבועתת שהכול לא יהיה שונה. אני פוחדת שברגע שאראה אותו, הכול יחזור ויציף אותי שוב. זה הקטע במרחק — או שזה נותן לך זמן להתגבר על מישהו ולהמשיך הלאה, או שזה גורם לך להבין עד כמה בדיוק את זקוקה<span class="no-break"> לו.</span></p>
			<p class="textindent">וברגע זה אין לי מושג אם אני רק מתגעגעת לאחי החורג או אם אני מתגעגעת לאדם שהייתי מאוהבת בו. קשה להבדיל ביניהם. הם אותו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האדם.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תילחצי," אימא אומרת. "אין ממה להילחץ." היא נכנסת אל הסלון, גוצ'י מקפצת מאחוריה. היא ממצמצת ומביטה החוצה דרך החלון לפני שהיא מתיישבת על זרוע הספה. "מתי דין<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מגיע?"</span></p>
			<p class="textindent">"עכשיו," אני אומרת<span class="no-break"> בשקט.</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, אני מקווה שתיתקעו בפקק ושתפספסי את הטיסה<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">אני חורקת שיניים ומסתובבת הצידה. אימא הייתה נגד הרעיון הזה מהרגע שבו דיברתי איתה עליו. היא לא רוצה לבזבז אפילו יום אחד, וככל הנראה, לעזוב לשישה שבועות זה בדיוק מה שזה — זמן מבוזבז. אלה החודשים האחרונים שנותרו לנו יחד לפני שאעבור לשיקגו בסתיו. מבחינתה, זה אומר שזו תהיה הפעם האחרונה שהיא תראה אותי. אי־פעם. וזה ממש לא נכון. ברגע שמבחני הגמר יסתיימו, אחזור הביתה בקיץ<span class="no-break"> הבא.</span></p>
			<p class="textindent">"את באמת עד כדי כך<span class="no-break"> פסימית?"</span></p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אימא מעלה לבסוף חיוך קטן. "לא פסימית, רק מקנאת וקצת<span class="no-break"> אנוכית."</span></p>
			<p class="textindent">ובאותו רגע אני שומעת מנוע של רכב. אני יודעת שזה דין עוד לפני שאני מסתכלת, והגרגור העדין מתפוגג לדממה כשהרכב חונה על שביל הגישה. ג'ק, חבר של אימא שלי, החנה את הטנדר שלו מעט למעלה, אז אני מותחת את צווארי כדי לראות טוב<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">דין פותח את דלת הרכב שלו ויוצא, אבל התנועות שלו איטיות ופניו ריקות מהבעה, כאילו הוא לא רוצה להיות פה. זה לא מפתיע אותי בכלל. אתמול בערב התשובות שלו היו קצרות, והוא בילה את רוב הערב בלהסתכל על הטלפון שלו. וכשיצאתי מהבית שלו, הוא לא ליווה אותי לרכב שלי כמו שהוא עושה בדרך כלל. בדיוק כמו אימא — גם הוא קצת כועס<span class="no-break"> עליי.</span></p>
			<p class="textindent">גוש עולה בגרוני ואני מנסה לבלוע אותו כשאני שולפת את ידית המזוודה שלי. אני גוררת אותה על הגלגלים לעבר דלת הכניסה, אבל אז נעצרת כדי לנעוץ באימא מבט לחוץ וזועף. הגיע הזמן סוף־סוף לצאת לשדה<span class="no-break"> התעופה.</span></p>
			<p class="textindent">דין לא דופק לפני שהוא נכנס אל הבית. הוא אף פעם לא דופק — הוא לא צריך. אבל הדלת נפתחת לאט יותר מהרגיל לפני שהוא נכנס אל הבית. הוא נראה עייף.<span class="no-break"> "</span><span class="no-break">בוקר."</span></p>
			<p class="textindent">"בוקר, דין." החיוך הקטן של אימא הופך לחיוך הרבה יותר גדול כשהיא מושיטה את ידה ולוחצת בעדינות על זרועו. "היא מוכנה<span class="no-break"> ללכת."</span></p>
			<p class="textindent">עיניו הכהות של דין רושפות ופוגשות את שלי. בדרך כלל הוא מחייך כשהוא רואה אותי, אבל הבוקר, ההבעה שלו ניטרלית. אבל הוא מרים גבה לעברי, כשואל, "נו, את<span class="no-break"> מוכנה?"</span></p>
			<p class="textindent">"היי," אני אומרת, ואני לחוצה כל־כך שזה נשמע חלוש ופתטי. אני מביטה במזוודה שלי ואז מפנה את מבטי בחזרה אל דין. "תודה שאתה עושה את זה ביום החופשי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלך."</span></p>
			<p class="textindent">"אל תזכירי לי," הוא אומר, אבל מתחיל לחייך, וזה מרגיע <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>אותי. הוא צועד קדימה ולוקח את המזוודה ממני. "יכולתי להיות במיטה ברגע זה, לישון עד<span class="no-break"> הצהריים."</span></p>
			<p class="textindent">"אתה טוב מדי אליי." אני מתקרבת אליו וכורכת את זרועותיי סביב גופו, קוברת את פניי בחולצה שלו בזמן שהוא צוחק ומחבק אותי בחזרה. אני מפנה את מבטי כדי להסתכל עליו מבין הריסים.<span class="no-break"> "ברצינות."</span></p>
			<p class="textindent">"אוי." אימא מתמוססת לידנו, ואני קולטת שהיא עדיין בחדר. "שניכם כאלה<span class="no-break"> מתוקים."</span></p>
			<p class="textindent">אני שולחת לעברה מבט מזהיר לפני שאני מסתכלת בחזרה על דין. "וזה האות שלנו<span class="no-break"> לעזוב."</span></p>
			<p class="textindent">"לא, לא, תקשיבו לי רגע." אימא עומדת והחיוך הקטן שלה נעלם במהירות, מוחלף במבט זועף ומסתייג. אני חוששת שכשאחזור הביתה, המבט הזועף הזה שלה יהיה קבוע. "אל תיסעי ברכבת התחתית. אל תדברי עם זרים. אל תעזי להיכנס לברונקס. וגם, בבקשה, תחזרי הביתה<span class="no-break"> בחיים."</span></p>
			<p class="textindent">אני מגלגלת את עיניי. קיבלתי הרצאה דומה בדיוק לפני שנתיים, כשעזבתי לקליפורניה כדי לחדש את הקשר עם אבא, רק שאז האזהרות היו בעיקר לגביו. "אני יודעת," אני אומרת. "בעיקרון, אל תעשי שום דבר מטומטם<span class="no-break"> בעצם."</span></p>
			<p class="textindent">היא נועצת בי מבט נוקב.<span class="no-break"> "</span><span class="no-break">בדיוק."</span></p>
			<p class="textindent">אני משחררת את הזרוע של דין וניגשת אליה, כורכת את זרועותיי סביבה. לחבק אותה ישתיק אותה — זה תמיד עובד. היא מחבקת אותי חזק ונאנחת על צווארי. "אתגעגע אלייך," אני ממלמלת, אבל זה<span class="no-break"> מעומעם.</span></p>
			<p class="textindent">"ואת יודעת היטב שגם אני אתגעגע אלייך," היא אומרת בזמן שהיא זזה לאחור ממני, ידיה עדיין על כתפיי. היא מביטה בשעון שעל קיר המטבח לפני שהיא דוחפת אותי בעדינות לאחור, לעבר דין. "כדאי שתצאו. את לא רוצה לפספס את הטיסה<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">"כן, כדאי שנצא," דין אומר. הוא פותח את דלת הכניסה וגורר את <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>המזוודה שלי מחוץ לדלת ונעצר — אולי כדי לראות אם לאימא שלי יש עוד עצות מיותרות לחלוק איתי לפני שאעזוב. לשמחתי, אין<span class="no-break"> לה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מרימה את תיק הגב שלי מהספה ויוצאת אחרי דין, אבל לא לפני שאני מסתובבת שוב ומנופפת לאימא בפעם האחרונה. "אז נתראה בעוד שישה<span class="no-break"> שבועות."</span></p>
			<p class="textindent">"תפסיקי להזכיר לי," היא אומרת, ואז טורקת את דלת הכניסה. אני מגלגלת את עיניי ועושה את דרכי לאורך המדשאה. היא תתרצה בסופו של<span class="no-break"> דבר.</span></p>
			<p class="textindent">"טוב," דין קורא מעבר לכתפו בזמן שאני הולכת אחריו לרכב שלו, "לפחות אני לא היחיד שנותר<span class="no-break"> מאחור."</span></p>
			<p class="textindent">אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומעבירה את ידי בשערי, משתהה ליד הדלת של הנוסע בזמן שהוא מכניס את המזוודה שלי לתא המטען. "דין, בבקשה, אל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">תתחיל."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל זה לא הוגן," הוא ממלמל. אנחנו נכנסים לרכב באותו הזמן, וברגע שהוא סוגר את הדלת שלו, הוא נאנח בקול. "למה, לעזאזל, את צריכה<span class="no-break"> לעזוב?"</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא כזה סיפור," אני אומרת, כי אני באמת לא מבינה מה הבעיה. הוא ואימא הסתייגו מניו יורק מהרגע שדיברתי איתם על זה. זה כאילו הם חושבים שלא אחזור הביתה יותר לעולם. "זה רק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">טיול."</span></p>
			<p class="textindent">"טיול?" דין נוחר בבוז. למרות מצב הרוח הרע שלו, הוא מצליח להתניע את הרכב ולצאת לדרך, יוצא ברוורס לכביש ונוסע דרומה. "את עוזבת לשישה שבועות. את תחזרי הביתה לחודש, ואז תעברי לשיקגו. כל מה שאני מקבל הם חמישה שבועות איתך. זה לא<span class="no-break"> מספיק."</span></p>
			<p class="textindent">"כן, אבל ננצל היטב את חמשת השבועות האלה." אני יודעת שכל מה שאגיד לא יעזור למצב בכלל, כי הרגע הזה נבנה כבר כמה חודשים, ודין סוף־סוף החליט לפתוח את הכול. חיכיתי לזה כבר<span class="no-break"> תקופה.</span></p>
			<p class="textindent">"זו לא הנקודה, עדן," הוא מתפרץ, משתיק אותי לרגע. למרות שציפיתי לזה, זה עדיין מוזר לראות את דין עצבני. נדיר שאנחנו מתווכחים, כי אף פעם לא הייתה בינינו שום מחלוקת עד<span class="no-break"> עכשיו.</span></p>
			<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"אז מה<span class="no-break"> הנקודה?"</span></p>
			<p class="textindent">"העובדה שאת בחרת לבלות שישה שבועות שם במקום להיות איתי," הוא אומר, אבל קולו הופך לפתע להרבה יותר שקט. "ניו יורק באמת כזו מגניבה? מי, לעזאזל, צריך שישה שבועות בניו יורק? למה לא רק<span class="no-break"> שבוע?"</span></p>
			<p class="textindent">"כי הוא הזמין אותי לבוא לשישה שבועות," אני מודה. אולי שישה שבועות הם הרבה זמן, אבל כשהסכמתי לזה, זה היה נראה כמו הרעיון הכי טוב<span class="no-break"> בעולם.</span></p>
			<p class="textindent">"למה לא יכולת להתפשר?" הוא מתעצבן בכל רגע שחולף ומזיז את ידיו בקצב המילים שלו, והתוצאה היא נהיגה קצת פרועה. "למה לא יכולת פשוט לומר, 'היי, בטח, אבוא, אבל רק לשבועיים',<span class="no-break"> אה?"</span></p>
			<p class="textindent">אני משלבת את זרועותיי על החזה ומסתובבת, נועצת את מבטי מחוץ לחלון. "אוקיי, תרגיע. רייצ'ל לא התלוננה אפילו פעם אחת שאני עוזבת. למה אתה לא יכול להתנהג<span class="no-break"> כמוה?"</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי, רייצ'ל היא החברה הכי טובה שלך, אבל אני <span class="italic _idGenCharOverride-2">החבר</span> שלך. ואולי גם מפני שהיא תזכה לפגוש אותך בזמן שתהיי שם," הוא יורה בחזרה, והאמת, זה נכון. רייצ'ל וחברה שלנו מייגן, שבקושי ראיתי מאז היא עזבה ללמוד באוניברסיטת יוטה, מתכננות נסיעה לניו יורק כבר חודשים. הוזמנתי להצטרף אליהן, אבל טיילר הציע ראשון. בכל מקרה הייתי מגיעה לעיר הזאת הקיץ, אבל אני מניחה שאני לא יכולה להאשים את דין שהוא מרגיש ממודר בזמן שאני, רייצ'ל, מייגן וטיילר — כמעט כל קבוצת החברים שלנו — מתאחדים מחדש בניו יורק<span class="no-break"> בלעדיו.</span></p>
			<p class="textindent">דין נאנח ושותק במשך דקה, ואף אחד מאיתנו לא אומר כלום עד שאנחנו מגיעים לתמרור עצור. "את מכריחה אותי להתחיל מוקדם עם כל הקטע הזה של מערכת יחסים בשלט רחוק," הוא אומר. "זה<span class="no-break"> מבאס."</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר גמור, תסובב את הרכב," אני מתפרצת. אני מסתובבת <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>לעברו ומסתכלת עליו, מנופפת עם ידיי באוויר. "לא אסע. זה יעשה אותך<span class="no-break"> מאושר?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא," הוא אומר. "אני לוקח אותך לשדה<span class="no-break"> התעופה."</span></p>
			<p class="textindent">שתיקה משתררת בחצי השעה הבאה. פשוט אין יותר על מה לדבר. דין עצבני, ואני לא בטוחה מה אני יכולה לומר כדי לעודד אותו, אז אנחנו נתקעים לבסוף בשתיקה המתוחה הזאת כל הדרך לטרמינל<span class="no-break"> שבע.</span></p>
			<p class="textindent">דין מכבה את המנוע ברגע שהוא נעצר ליד המדרכה בכניסה למפלס ההמראות, ואז מסתובב ומסתכל עליי במבט עוצמתי. השעה כמעט שבע בבוקר עכשיו. "את יכולה לפחות להתקשר אליי, כאילו, כל<span class="no-break"> הזמן?"</span></p>
			<p class="textindent">"דין, אתה יודע שאתקשר." אני משחררת נשימה ומעלה לעברו חיוך קטן, מקווה שהוא ייכנע לעיניי הפעורות. "רק תנסה לא לחשוב עליי יותר<span class="no-break"> מדי."</span></p>
			<p class="textindent">"את אומרת את זה כאילו זה קל," הוא אומר. עוד אנחה. אבל כשהוא מסתכל בחזרה עליי, נראה לי שאולי הוא מתחיל להתרכך. "בואי<span class="no-break"> הנה."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מושיט את ידיו וחופן את פניי, מושך אותי בעדינות מעל התא האמצעי בין המושבים עד ששפתיו מוצאות את שלי, ותוך זמן קצר, זה כאילו הוויכוח שלנו לא קרה בכלל. הוא מנשק אותי לאט עד שלבסוף אני חייבת להתנתק<span class="no-break"> ממנו.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה מנסה לגרום לי לפספס את הטיסה שלי?" אני מרימה גבה בזמן שאני פותחת את דלת הרכב ומוציאה רגל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אחת.</span></p>
			<p class="textindent">דין מגחך.<span class="no-break"> "אולי."</span></p>
			<p class="textindent">אני מגלגלת את עיניי ויוצאת מהרכב, מרימה את תיק הגב שלי על כתף אחת וסוגרת בעדינות את הדלת מאחוריי. אני לוקחת את המזוודה שלי מתא המטען, ואז ניגשת לחלון שלו. הוא מוריד אותו ברגע שאני מתקרבת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אליו.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, נערה ניו<span class="no-break"> יורקית?"</span></p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אני מכניסה את ידי לכיס ושולפת את שטר החמישה דולר שלנו, אותו אחד שאנחנו מעבירים בינינו הלוך ושוב מאז שנפגשנו, בכל פעם שיש לנו הזדמנות, בכל פעם שאנחנו עושים טובה זה לזה. אבל השטר כבר בלוי והרוס כמעט, ואני מופתעת שהוא עדיין לא התפורר. "חמישה דולר על<span class="no-break"> הטרמפ."</span></p>
			<p class="textindent">דין מצמיד את שפתיו בזמן שהוא לוקח את השטר ממני, אבל לא מצליח להסתיר את החיוך על שפתיו. "את חייבת לי הרבה יותר מחמישה דולר על<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"אני יודעת. אני מצטערת." אני נשענת מטה דרך החלון שלו ונותנת לו נשיקה מהירה על קצה השפתיים, ואז מסתובבת ועושה את דרכי לתוך הטרמינל. מאחוריי, אני שומעת את המנוע שלו מתעורר לחיים פעם<span class="no-break"> נוספת.</span></p>
			<p class="textindent">לא הייתי באל־איי־אקס כבר כמעט שנתיים, אז חלק ממני מצטער שדין לא נכנס איתי, אבל אני מחליטה שעדיף שלא גררתי את זה יותר ממה שנחוץ. הוא היה שונא לראות אותי נעלמת מאחורי דלפק הצ'ק־אין. וחוץ מזה, אני יכולה להסתדר לבד. נראה<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">וכפי שצפיתי, הטרמינל עמוס מאוד כשאני נכנסת, אפילו בשעה הזו. אני עושה את דרכי דרך המוני האנשים עד שאני מוצאת מקום פנוי ונעצרת לרגע. אני מורידה את תיק הגב מכתפי, מחטטת בפנים ומוציאה את הטלפון שלי. אני מעלה את הודעות הטקסט שלי בזמן שאני אוחזת במזוודה שלי, וכשאני עושה את דרכי לעבר הצ'ק־אין, אני מתחילה<span class="no-break"> להקליד.</span></p>
			<p class="textindent">נראה שהקיץ הבא הגיע. נתראה<span class="no-break"> בקרוב.</span></p>
			<p class="textindent">ואז אני שולחת את ההודעה לאדם שחיכיתי שלוש מאות חמישים ותשעה ימים<span class="no-break"> לראות.</span></p>
			<p class="textindent">אני שולחת אותה<span class="no-break"> לטיילר.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

השקה

מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה