בלדונה 2 פוקסגלאב

ספרים נוספים:

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

בלדונה 2 פוקסגלאב

אדלין גרייס

רב־מכר של ”הניו יורק טיימס”

הדוכס ג’וליוס וייקפילד נרצח בדיוק ברגע שהוא ואלייז’ה הות’ורן, הבעלים של אחוזת ת’ורן גרוב, עמדו לחתום על הסכם שיתוף פעולה, ואלייז’ה מואשם בפשע שלא ביצע.
הגורל, אחיו החמקמק של המוות, התמקם בארמון מפואר בסמוך. מאז שהמוות לקח ממנו לפני שנים רבות את האישה שאהב, הוא חדור נקמה, וכעת הוא נחוש להשיג לעצמו את סיגנה בכל מחיר.
סיגנה ובת דודתה בליית’ משוכנעות כי הגורל יכול להציל את אלייז’ה הות’ורן ממאסר שווא, אם רק יסכימו להכניס אותו לחייהן, אך ככל שהן מבלות בחברתו יותר זמן, המציאות שלהן נעשית מאיימת יותר ויותר.
כשעתידן תלוי על בלימה, על השתיים להחליט במי ניתן לבטוח, בעודן מפענחות את מקרי הרצח הרודפים את משפחתן ומשתתפות במשחקיו הבלתי צפויים של הגורל.
פוקסגלאב הוא הספר השני בטרילוגיית הרומנטזי ”בלדונה”, שבה סכנות ותעלומות, רומנטיקה ופיתוי מותירים את הקוראים עצורי נשימה.
שם: בלדונה 2 פוקסגלאב
מחבר/ת: אדלין גרייס
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/צעירים פלוס
מק״ט: 011325737

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-6" class="Subsplit"><span class="bold">1</span></h2>
			<p class="firstspace">אומרים שהשפעתו הקטלנית של הפוֹקסגלאב היא בשיאה רגע לפני שזרעיו מבשילים.</p>
			<p class="text">סיגנה פארו לא יכלה שלא לחשוב על הפרח המהפנט והרעיל הזה ועל האחוזה של משפחתה, שחלקה איתו את שמה, בשעה שהביטה בגופתו של הדוכס מבֶּרְנֶס — לורד ג'וּליוס וייקפילד. </p>
			<p class="text">כל חייה היא שמעה את הסיפורים על האופן שבו נשמו הוריה את נשימותיהם האחרונות באחוזה ההיא אחרי שהורעלו. כשהיתה ילדה מצאה סיגנה עמוק בעליית הגג של סבתה גזירי עיתון מקומטים שתיארו את התקרית, ונזכרה שחשבה אז שזה בוודאי היה ערב יפהפה וטרגי. בדמיונה ראתה סיגנה אנשים רוקדים תחת אור צהבהב כששמלות סטן מסתחררות על רחבת הריקודים, וחשבה לעצמה שהרגעים האחרונים לפני הגעתו של המוות היו בוודאי קסומים. הידיעה שאמה מתה בשמלת נשף בעודה עושה את מה שהכי אהבה לעשות ניחמה אותה.</p>
			<p class="text">היא מעולם לא הרשתה לעצמה לדמיין את הטרגדיה האמיתית שבמוות כזה, ולא עצרה לחשוב על הכוסות שהתנפצו, או על הצרחות מחרישות האוזניים שהידהדו כעת באולם הנשפים של ת׳ורן גרוב. רק כשבת דודתה בליית' מעדה קדימה אחרי שמישהו חלף על פניה בגסות הבינה סיגנה את המשמעות של שמירה על הידיים ועל הרגליים כדי לא להירמס על ידי האנשים שמיהרו לחלוף על פני הגופה שהיתה מוטלת לרגליהם והתקדמו אל היציאה.</p>
			<p class="text">זה לא היה מוות יפהפה ושלֵו כמו זה שחלמה שהיה להוריה. </p>
			<p class="text">זה היה מוות אכזרי. </p>
			<p class="text">אוורט וייקפילד צנח על ברכיו לצד גופת אביו. הוא קרס עליה כאילו לא היה מודע כלל לכאוס הגובר סביבו, גם כאשר בת דודתו, אלייזה וייקפילד, לפתה את כתפו. פניה היו ירוקות כמו חזזית. היא נעצה מבט ממושך בדודה המת, תפסה בבטנה והקיאה את ארוחת הערב שלה על רצפת השיש. אוורט אפילו לא זז כשהקיא ניתז על מגפיו.</p>
			<p class="text">רגעים ספורים קודם לכן לא מש החיוך משפתיו של הדוכס מברנס, בשעה שהוא התכונן להתחיל שותפות עסקית עם בני משפחת הות'ורן במועדון הג'נטלמנים גריי'ז. הסכם השותפות ביניהם היה שיחת היום בעיירה במשך שבועות ארוכים — יוזמה שאלייז׳ה הות׳ורן, האפוטרופוס לשעבר של סיגנה, טרח עליה זמן רב עוד יותר ולא חדל להתגאות בה. אבל כשעמד מאחורי גופתו של האיש שכמעט היה לשותפו, עם גביע מים בידיו הרועדות, החזה של אלייז'ה הות'ורן כבר לא היה נפוח מגאווה. הוא החוויר עד כדי כך שעורו נראה כמו שיש, וורידים כחולים בלטו מתחת לעיניו.</p>
			<p class="text">״<span class="bold">מי עשה לי את זה?</span>״ רוחו של לורד וייקפילד ריחפה מעל גופתו. כפות רגליו השקופות לא נגעו ברצפה, והוא פנה אל סיגנה ואל המוות, שהיו היחידים שיכלו לראות אותו.</p>
			<p class="text">סיגנה שאלה את עצמה בדיוק את אותה השאלה אבל משום שהיו מוקפים בקהל של אנשים מבוהלים היא לא יכלה להשיב לו בקול רם. היא המתינה לראות אם עוד מישהו ימות ויצנח על הרצפה, ותהתה אם כך בדיוק התרחשו הדברים בליל מותם של הוריה באחוזת פוקסגלאב. האם גם אז האווירה היתה עליזה וזוהרת מאוד לעומת האימה שהעכירה אותה, ואם שמלתה הספוגה בזיעה של אמה ותסרוקתה המוקפדת נראו לה כבדות כפי שהרגישה סיגנה עכשיו כלפי שמלתה ותסרוקתה שלה.</p>
			<p class="text">היא היתה כה שקועה במחשבות ובבהלה, שהתכווצה בפחד כשהמוות לחש, "תירגעי, ציפור קטנה, אף אחד אחר לא ימות הערב." </p>
			<p class="text">אם זה היה אמור להרגיע אותה, הוא יצטרך להתאמץ יותר.</p>
			<p class="text">אוורט אחז בידו הרפה של אביו ודמעותיו זלגו בדממה מצמררת בשעה שרוחו של אביו צנחה על ברכיה מולו. </p>
			<p class="text">"<span class="bold">זה הפיך?</span>" שאל לורד וייקפילד וסקר את סיגנה במבט כה רציני, כה מלא תקווה, עד שכתפיה נשמטו בייאוש. היא היתה נותנת הכול כדי להשיב לו בחיוב. </p>
			<p class="text">אבל היא נאלצה להעמיד פנים שהיא לא שומעת אותו, כי גבר שעמד מעברה השני של הגופה ועקב אחר כל תנועה שלה משך את תשומת לבה. נוכחותו גרמה לה להירתע בפחד והעבירה בה צמרמורת.</p>
			<p class="text">היא מעולם לא ראתה את האיש הזה אבל ידעה בדיוק מיהו כשמבטו הנוקב ננעץ בה. האורות סביב דהו, וצרחות הבהלה של האורחים הלכו ונחלשו, כאילו היו לרחש רחוק. ואף שהמוות הידק את אחיזתו בסיגנה, היא לא הצליחה להסב אליו את מבטה. האיש שקרא לעצמו הגורל ריתק אותה, ועל פי החיוך הקטן שנמתח על שפתיו היא הבינה שהוא יודע זאת. </p>
			<p class="text">״נעים מאוד, מיס פארו,״ קולו היה עשיר כדבש, אך נטול מתיקות. ״אני מחפש אותך כבר זמן רב.״</p>
			<p class="text">הוא היה גבוה מהמוות בדמותו האנושית, אך רזה וחטוב עם שרירים עדינים. המוות היה בעל עור בהיר, לסת מסותתת ושקעים בלחייו, ואילו לגורל היו גומות חן מקסימות ועור שחום. המוות היה אפל ומסקרן, ואילו הגורל הזדהר כמו מגדלור.</p>
			<p class="text">״מה אתה עושה פה?״ שאל המוות במרירות, מפני שסיגנה לא הצליחה להניע את שפתיה. </p>
			<p class="text">הגורל הטה את ראשו למראה ידו של המוות על כתפה של סיגנה. רק שכבת בד דקה הפרידה ביניהם. "רציתי לפגוש את העלמה ששבתה את לבו של אחי."</p>
			<p class="text">סיגנה קפאה. <span class="bold">אחיו.</span> המוות לא ציין שיש לו אח, והמתח שהורגש באוויר גרם לה לפקפק בדבריו. היא מעולם לא הרגישה תחושת איום כזאת מהמוות, שצלליו התאספו לרגליו. היא השתוקקה לסגת, למצוא מחסה בצִלם, אך גופה סירב להיענות לה, כאילו רגליה מוסמרו לרצפה.</p>
			<p class="text">סיגנה הרגישה כמו חרק אל מול מבטו הזועם של הגורל וכמעט ציפתה שירים את מגפו וימחץ אותה. במקום זאת הוא צעד שני צעדים קדימה והניח על פניה של סיגנה יד רכה להדהים שגרמה לה להתכווץ. יד של אציל, היא חשבה לעצמה. הוא רכן אליה והמגע שלו צרב את עורה. </p>
			<p class="text">"עזוב אותה." צלליו של המוות התפתלו קדימה ועצרו ליד עורפו של הגורל כשליטף באגודלו את צווארה של סיגנה.</p>
			<p class="text">"בשום פנים ואופן לא." הגורל אפילו לא טרח להרים את מבטו לשמע האיום של המוות. "לך יש אולי שליטה על המתים ועל הגוססים, אבל אל תשכח שהיד שלי היא ששולטת בגורלם של החיים. כל עוד היא נושמת, היא שייכת לי."</p>
			<p class="text">הקור נעלם באחת מהחדר כשהמוות קפא על מקומו. סיגנה ניסתה להיחלץ מאחיזתו של הגורל, אבל הוא לא הרפה ממנה. הוא התקרב אליה, אפו כמעט נוגע באפה, וסקר אותה במבטו. ואף שלא אמר דבר, היא זיהתה מבט בוחן בעיניו הקדומות, משהו כה אפל וקדחתני, שהיא נשכה את לשונה ולא העזה להתנגד עוד לאיש שגרם אפילו למוות לקפוא על מקומו.</p>
			<p class="text">"מיס פארו," שאל הגורל בלחישה, "יש לך מושג מי אני?"</p>
			<p class="text">להסתכל עליו היה כמו להיישיר מבט אל השמש. ככל שסיגנה המשיכה לבהות בו, כך היטשטש העולם סביבה, ופסים של אור הפציעו לנגד עיניה. גם קולו התעמעם ונחלש, ומילותיו, רכות כחמאה, נמסכו זו בזו לאחת.</p>
			<p class="text">רקותיה של סיגנה הלמו בכאב. "אני מכירה רק את שמך," היא הצליחה לומר במאמץ רב. כל דבר בגבר הזה — קולו, המגע שלו — היה צורב.</p>
			<p class="text">הגורל הידק את אחיזתו בפניה ולא נתן לה להסיט ממנו את מבטה. "תמשיכי לחשוב."</p>
			<p class="text">״אין לי על מה לחשוב, אדוני.״ היא חששה שאם לא תתרחק ממנו מיד, ראשה יתפוצץ. ״מעולם לא ראיתי אותך.״</p>
			<p class="text">"באמת?" הגורל שיחרר אותה. אף שאופיו הקשוח ניכר, היה משהו מוכר בזעם שלו. משהו שהזכיר לסיגנה את הגוזל חסר האונים שאחזה בידיה חודשים ספורים קודם לכן, או את בעלי החיים הפצועים שפגשה ביער. הגורל הזדקף ויישר את המטפחת שנקשרה לצווארו והמוות צעד קדימה. צלליו עטפו את סיגנה והוא הצמיד אותה לחזהו וכרך יד סביב מותניה.</p>
			<p class="text">״מה הוא אמר לך?״ צלליו של המוות היו קרים מהרגיל, מרצדים וזועמים. סיגנה ניסתה לומר לו, להרגיע אותו, אבל בכל פעם שפתחה את פיה כדי לחזור בקול רם על שאלתו של הגורל, פיה נסגר מיד. לאחר שלושה ניסיונות הבינה שלא תדהמה או כאב הראש העז שחשה הם שמונעים ממנה לדבר, והיא הסתובבה ונעצה בגורל מבט זועם. </p>
			<p class="text">המוות חלף על פניה בלי לומר מילה. אפלה נטפה ממנו בכל צעד שעשה, שאבה את הצבע מהקירות המוזהבים והתפשטה על פני עמודי השיש. סיגנה נשמה לרווחה משלא נאלצה עוד לצמצם את עיניה כשהמוות התייצב מול הגורל בדמותו האנושית וקולו היה קול הקוצר שנשמע רק בסיוטים המבעיתים ביותר.</p>
			<p class="text">״אם תיגע בה עוד פעם אחת זה יהיה הדבר האחרון שתעשה.״</p>
			<p class="text">הגורל השתמש בשעשוע שלו כמו בכלי נשק משוכלל ומתוחכם. ״תראה אותך, אתה כל כך בוגר! נהיית מגן אמיץ של ממש!" הוא הקיש באצבעותיו והעולם חזר לנוע. צרחות עמומות שוב נשמעו לסיגנה מחרישות אוזניים, והלחץ ששידרו כל האנשים ששעטו קדימה גבר. ריח השקד המר שעלה מהגופה שלרגליהם הלך ונעשה חריף יותר מרגע לרגע. "אתה לא היחיד שיודע לאיים, אחי. רוצה שאשמיע איום משלי?"</p>
			<p class="text">לא היה אפשר לדעת כמה זמן חלף — אם בכלל — אך עד מהרה התפרץ אלייז'ה אל אולם הנשפים מלווה בשוטר, שהגיע כדי לבחון את הגופה. הגורל כבר לא עמד מולם, אלא בתוך הקהל המצומצם שנותר שם. אף שסיגנה לא שמעה מה לחש הגורל על אוזנה של אחת הנשים, הבְּעתה שלבשו פניה הטרידה אותה מאוד. האישה לחשה משהו בבהלה לגבר שעמד לידה, והוא לחש את מה שנאמר לו לאיש שלידו. עד מהרה התפשטה הרכילות באולם הנשפים, ומבטים נוקבים ננעצו באלייז'ה ובאחיו ביירון — שעמד לידו ומקל ההליכה שלו רעד בידו. האורחים הקפידו לשמור מרחק גם מבליית', כאילו בני משפחת הות'ורן נגועים במחלה שעלולה להדביק את כל מי שמעז להתקרב אליהם.</p>
			<p class="text">אף שאלייז'ה התמודד בראש מורם עם החשדנות הפתאומית שניכרה בקהל, ההתלחשויות הרמות גרמו לבליית' להתכווץ. היא סקרה במבט נוקב את החדר — שפתאום נראה גדול ומסנוור מדי — והתעכבה על פרצופים של אנשים שלא העזו להיישיר מבט אליה. סיגנה — שהכירה את התחושה הזאת ואת עומק העלבון שהיא עלולה להשאיר — הסתובבה אל האנשים שצפו במתרחש. "אתם לא מתביישים? מישהו מת הרגע ואתם מתנהגים כאילו מדובר בהצגת תיאטרון. תסתלקו מפה ותניחו לשוטר לעשות את עבודתו." אף שכמה מהאורחים הביטו בה בהתנשאות הם לא מיהרו ללכת, במיוחד כאשר הגורל פילס לו דרך בקהל וניגש לשוטר. סיגנה התקדמה בצעד לעבר הגורל כדי לסכל את מזימתו אבל המוות תפס במרפקה ומשך אותה אחורה.</p>
			<p class="text"><span class="bold">עדיין לא</span>, הזהיר אותה המוות, ומילותיו הידהדו במוחה. <span class="bold">עד שנגלה מה הוא רוצה, לא </span><span class="bold">כדאי לנו לפעול.</span> סיגנה קפצה את ידיה לאגרופים בצדי גופה וגייסה כל טיפת איפוק שהיתה לה כדי לא להיכנע לפיתוי. </p>
			<p class="text">בתנועה תיאטרלית כמו של שחקן במחזה הצביע הגורל באצבע דקיקה על האחים הות'ורן.</p>
			<p class="text">"זה היה הוא!" הכריז הגורל והזדקף בגאווה למראה הבעות התדהמה של הנוכחים.</p>
			<p class="text">סיגנה אפילו לא הספיקה להגיב לעובדה שבניגוד למוות, הנוכחים יכלו לפתע לראות את הגורל. "אלייז'ה הות'ורן הוא זה שנתן ללורד וייקפילד את המשקה. ראיתי את זה במו עיני!" מלמולי הסכמה שקטים נשמעו מאנשים ששיכנעו את עצמם שגם הם ראו בדיוק את מה שתיאר האיש. </p>
			<p class="text">פניו של השוטר התקדרו כשכרע ליד הגופה והרים שבר של גביע השמפניה המרוסק. הוא קירב אותו לאפו, והריח גרם לו להעוות את פניו. "ציאניד," הוא אמר ביובש, וסיגנה נאלצה להזכיר לעצמה להיראות מופתעת. השוטר לא חלק עם הקהל את תחושת התדהמה, וסיגנה תהתה אם קור הרוח שלו קשור למה שקראה בעיתונים בחודשים האחרונים.</p>
			<p class="text">רעל — ובפרט ציאניד — צבר פופולריות מטרידה. הוא היה כמעט בלתי ניתן לזיהוי, וזאת היתה דרך מתוחכמת לרצוח מישהו. היו שכינו אותו נשק נשי, שכן הוא לא דרש מאמצים רבים, או הפעלת כוח, אבל סיגנה לא אהבה את הכינוי הזה.</p>
			<p class="text">עיניה נדדו אל אוורט ואלייזה וייקפילד. אלייזה עדיין עמדה בגבה אל הגופה ולפתה את בטנה בשעה שאוורט רעד בדממה. </p>
			<p class="text">הגורל עשה צעד קטן קדימה והניח יד על כתפו של אוורט. הוא רכן אליו ושאל, "אתה ראית את אלייז'ה הות'ורן מושיט לאביך את הכוס, נכון?"</p>
			<p class="text">אוורט הרים את ראשו. בעיניו היה מבט זגוגי. אורן כבה. "את שניהם!" הוא קם על רגליו, קולו רועד מזעם. "גם ביירון עמד לידם. אני רוצה ששני האחים הות'ורן ייעצרו!"</p>
			<p class="text">לבה של סיגנה התכווץ למראה הברק הזהוב שהבזיק בקצות אצבעותיו של הגורל. הוא הניע אותן לאט, וכשצימצמה את עיניה היה נדמה לה שהיא רואה חוטים דקיקים כמו קורי עכביש מתנוצצים ביניהן. </p>
			<p class="text">"תקשיב, ילד," אמר ביירון. הוא השתתק רק כשאלייז'ה תפס בזרועו של אחיו ואמר, "נשמח לספר לך את כל מה שידוע לנו. אני מבטיח לך — אנחנו רוצים לגלות את האמת לא פחות ממך."</p>
			<p class="text">סיגנה מעולם לא שמחה כל כך על פיכחותו של אלייז'ה. היא לא העזה לדמיין כיצד היה מגיב רק חודשים ספורים קודם לכן, כשאובדן אשתו ומחלתה של בתו בליית' עירערו אותו לחלוטין. אולי אז המצב האירוני הזה היה אפילו משעשע אותו. אבל כעת שפתיו היו קפוצות והבעתו היתה קודרת.</p>
			<p class="text">אין לדעת באיזה משחק הגורל משחק, אבל לאלייז'ה ולביירון לא תהיה בעיה להתמודד עם השוטר. הוא ליווה את האחים הות'ורן בשעה שחצו את אולם הנשפים והרשה להם להתעכב רק לרגע ליד בליית' וסיגנה. אלייז'ה חפן את פניה של בליית' בשתי ידיו ונשק על מצחה. "אל תדאגי, בסדר? אנחנו נסדר את הכול עד הבוקר."</p>
			<p class="text">אלייז'ה חיבק את סיגנה וחום הציף את גופה מכף רגל ועד ראש כשהוא הדביק נשיקה למצחה, בדיוק כפי שעשה עם בתו. אולי משום שהעיניים שלה ושל בליית' התמלאו דמעות, וכל אחת מהן אחזה בידה של השנייה, הוא נראה רגוע כל כך, כמו אדם שעושה את דרכו למסיבת תה, לא כמו מישהו שהואשם ברבים ברצח. </p>
			<p class="text">"אל תדאגו, בנותי." הוא הניח יד על הכתף של כל אחת מהן. "נתראה בקרוב."</p>
			<p class="text">ובזאת עזבו אלייז'ה וביירון את ת'ורן גרוב, מלוּוים החוצה כמו שני ג'נטלמנים. סיגנה המשיכה לבהות במסדרון גם אחרי שנעלמו ונאבקה בדמעות שאיימו לזלוג מעיניה כי סירבה לאפשר לגורל לראות אותה בוכה.</p>
			<p class="text">אלייז'ה יהיה בסדר גמור. ישאלו אותו כמה שאלות, ולאחר מכן יוסרו כל החשדות בנוגע למעורבותו ולמעורבות אחיו לכאורה עוד לפני שהפתולוג יגיע לקחת את הגופה. </p>
			<p class="text">סיגנה לחצה בחום את ידה של בליית' כדי לאותת לה על כך, אבל בת דודתה לא הביטה בה, ואפילו לא באביה המתרחק. היא הפנתה את כל זעמה אל הגורל. לפני שסיגנה או המוות הספיקו לעצור בעדה, חילצה בליית' את ידה מהיד של סיגנה והחלה לחצות את האולם בזעם כשהיא לופתת את שולי שמלתה בכוח, כאילו עמדה לקרוע את הבד.</p>
			<p class="text">"לא ראית דבר כזה הערב, לא מאבי ולא מדודי!" גם בנעלי עקב בליית' היתה נמוכה בהרבה מהגורל, אף שזה לא עצר אותה מלהתקרב אליו קרוב ככל שהצליחה ולנעוץ בבטנו אצבע חדה כסכין. "אני לא יודעת מה אתה רוצה מהמשפחה שלי, אבל אין שום סיכוי שאתן לך לקבל את מבוקשך." בליית' נדחקה על פניו, התעלמה מהאנשים שצפו בהם וניגשה היישר אל רב־המשרתים של ת'ורן גרוב, צ'רלס ווריק. הגורל חייך בלגלוג אבל לא טרח לשלוח לעברה מבט נוסף, ובמקום זאת הסתובב אל המוות ואל סיגנה. </p>
			<p class="text">"הכדור במגרש שלך, אחי," הוא אמר. "נצל אותו בחוכמה."</p>
			<p class="text">מיד אחר כך נעלם הגורל באותה המהירות שבה הופיע והותיר מאחוריו רק כאוס.</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מכירה מוקדמת

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

השקה

מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות