בין הכיסאות

ניל

אליסון בת העשרים ושש כבר השיגה את כל מה שחלמה עליו - בית נחמד, קריירה מכובדת ומשכורת יפה. על הנייר החיים שלה מושלמים, אבל בפועל הם חוזרים על עצמם בשעמום נורא שגורם לה להרגיש שהיא חיה את אותו יום שוב ושוב.
הכול משתנה בלילה שבו היא עדה לרצח אכזרי שמטלטל אותה מהיסוד. היא מנסה להמשיך לחיות את חיה כרגיל אבל האירוע מערער את המציאות המוכרת שלה ובניגוד לרצונה מושך אותה פנימה בכוח.
אדם הוא רוצח סידרתי שמנהל את שיגרת חייו בצורה קרה וחסרת רגש. כל פרט מתוכנן כשכל קורבן שלו נבחר בקפידה. הוא לא רגיל לבעיות, אבל אליסון הופכת לאחת. במקום לפתור את הבעיה במהירות כפי שהוא רגיל, הוא מוצא את עצמו מסתכל עליה יותר מדי, חושב עליה יותר מדי, וזה מרתיח את דמו יותר מכל דבר אחר. שניהם יודעים שהם לא אמורים להתקרב זה לזה, אבל אותו מפגש מצית אצלם ניצוץ שהם לא יכולים להתכחש אליו, תחושת חיות שהם לא יכולים להתעלם ממנה. כשהסיכון עולה, השאלה היחידה שנותרת היא מי מהם יצטער על כך ראשון
שם: בין הכיסאות
מחבר/ת: ניל
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: אירוטי/אופל
מק״ט: 011230063

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">אליסון</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">שלוש ניידות עם סירנה חולפות במהירות מתחת לבניין. יכול להיות שהם תפסו את הרוצח המצייר? או אולי את רוצח<span class="no-break"> הנערות?</span></p>
			<p class="textindent">"אליסון?" קולה של יולי מתקרב אליי ואני מזנקת במקומי. לא שמתי לב שבהיתי. כמה זמן אני עומדת פה, מחוץ<span class="no-break"> למשרד?</span></p>
			<p class="textindent">"היי, יולי." אני מסובבת אליה את פניי בחיוך. לא צריך כישרון בקריאת שפת גוף כמו שלי כדי לדעת שגם היא עייפה, השקיות מתחת לעיניה החומות נראות שקועות<span class="no-break"> וכהות.</span></p>
			<p class="textindent">"את זוכרת את המייל שדיברנו עליו?" היא מתחילה לדבר במהירות כהרגלה. "אז אני חייבת שתשלחי לי אותו דחוף עד סוף היום. אנחנו צריכים לבדוק אם יש לנו יכולת לגייס עובדים חדשים. נוסף לזה, את חייבת לעזור לי עם שון," היא מנענעת בראשה. "הוא התקשר אליי עשרות פעמים ואני באמת לא יודעת מה לעשות איתו יותר, הוא ממש מקשה עליי.<span class="no-break"> מבינה?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מהנהנת<span class="no-break"> קצרות.</span></p>
			<p class="textindent">"תוכלי בבקשה לדבר<span class="no-break"> איתו?"</span></p>
			<p class="textindent">"אל תדאגי, אדבר איתו בשמחה." אני מתחילה לחזור למשרד<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"רגע, אליסון, עצרי שנייה. שמעת במקרה על מה שקרה<span class="no-break"> היום?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מסתובבת חזרה אליה, ומשפשפת את עיניי. "מה קרה?" <span class="italic _idGenCharOverride-2"><span id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></span>אסור לי </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">לשכוח לשלוח את המייל</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> היום.</span></span></p>
			<p class="textindent">"את לא רואה חדשות?" יולי סוקרת אותי ומהדקת את השפתיים. כרגיל, היא בטח חושבת שכל העולם יודע מה עובר לה<span class="no-break"> בראש.</span></p>
			<p class="textindent">אני מנידה<span class="no-break"> בראשי.</span></p>
			<p class="textindent">"בבקשה, תיזהרי," היא נאנחת. "מצאו גופה של איזה מישהו היום, כמו השניים האחרים שנרצחו לפני כמה חודשים. משהו מזעזע<span class="no-break"> ביותר."</span></p>
			<p class="textindent">זאת בהחלט נשמעת כמו סיבה טובה מספיק לצפות<span class="no-break"> בחדשות.</span></p>
			<p class="textindent">"היה ציור ליד הגופה? או שזה היה של הרוצח האחר?" אני רוכנת אליה<span class="no-break"> מעט.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, וגם הקורבן היה גבר ולא נערה, אז אני מניחה שזה היה הרוצח המצייר. אם את שואלת אותי, מי שעשה את זה פשוט<span class="no-break"> פסיכופת."</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא חושבת," אני מקמטת את מצחי. "בדרך כלל פסיכופתים לא באמת מסוכנים לסביבה. אבל יכול להיות שהוא סדיסט נניח, או אפילו רוצח שכיר. עכשיו שאני חושבת על זה, מוזר שבימינו לוקח למשטרה כל כך הרבה זמן למצוא אותו." שטף המילים יוצא מפי בלי יכולת לעצור אותו ויולי מביטה בי בעיניים<span class="no-break"> פעורות.</span></p>
			<p class="textindent">"סליחה על זה. אני פשוט רואה הרבה סדרות על רוצחים סדרתיים ופשע<span class="no-break"> אמיתי."</span></p>
			<p class="textindent">"מה זה פשע אמיתי?" יולי מטה את<span class="no-break"> ראשה.</span></p>
			<p class="textindent">"אה, בעיקרון זה סוג ז'אנר של סרטים או סדרות שמדבר על פשעים אמיתיים שקרו<span class="no-break"> בעבר."</span></p>
			<p class="textindent">יולי פולטת צחוק קצר. "הבנתי. אני רק ראיתי את הסדרה ההיא על האחים מננדז. מבחיל, אם את שואלת<span class="no-break"> אותי."</span></p>
			<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">מבחיל? כנראה. אבל גם נשמע מאוד</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> מעניין.</span></span></p>
			<p class="textindent">"בכל אופן, אני רק רוצה לוודא שאת מודעת למצב<span class="no-break"> ונזהרת."</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">לשלוח את המייל היום. לשלוח את המייל</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> היום.</span></span></p>
			<p class="textindent">אסור לי לשכוח את מה<span class="no-break"> שחשוב.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">חשוב, אבל משעמם. הכול </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">מרגיש כל כך סתמי. אני לא צומחת כאן</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> בכלל.</span></span></p>
			<p class="textindent">מבטי עובר אל החלון. מאז שהתחלתי לעבוד כאן העץ שמול הבניין נראה אותו הדבר. אני לא חושבת שהוא אי פעם יתפתח ויגדל. רוב הזמן הוא עירום. רק ממש מדי פעם, בתקופות טובות, צומחים עליו מספר עלים<span class="no-break"> בודדים.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מבטיחה שאיזהר, יולי. תודה על הדאגה. תיזהרי גם<span class="no-break"> את."</span></p>
			<p class="kohavit"></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">כשאני נכנסת לבית אני מברכת לשלום את גוסט, שמגיע ליילל שהוא רוצה עוד<span class="no-break"> אוכל.</span></p>
			<p class="textindent">"זוז, גוסט, לאימא יש משהו מעניין לקרוא." אני בועטת את המגפיים מהרגליים וממהרת למטבח, מוציאה מהארון שתי כוסות יין ובקבוק מרלו, תוך כדי חיפוש פרטים באינטרנט על הרצח שיולי סיפרה לי<span class="no-break"> עליו.</span></p>
			<p class="textindent">אין יותר מדי מידע. הדברים היחידים שאני מוצאת הם דרך אתר חדשות ידוע ובו כתוב שהרצח כנראה נעשה אתמול בלילה, הקורבן הוא גבר בשם תומאס גמבל, בן ארבעים ושבע ושנסיבות המוות הן דקירות מרובות, ואובדן משמעותי של דם. בכתבה גם צוין שליד הגופה היה<span class="no-break"> ציור.</span></p>
			<p class="textindent">אני נוברת בשלל אתרי חדשות נוספים, ובכולם מופיעים <span id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></span>אותם פרטים בודדים. אני ממשיכה לקרוא עד שצלצול הנייד קוטע את<span class="no-break"> חיפושיי.</span></p>
			<p class="textindent">"תספרי עד חמש ואני אצלך." קולה של מיה נשמע מהצד<span class="no-break"> השני.</span></p>
			<p class="textindent">"מחכה לך, יש לנו הרבה על מה לדבר. אני לא כל כך בעניינים בנוגע למה שקרה אתמול ואני חייבת שתעדכני אותי." אני הולכת לכיוון הסלון עם היין בידי. זה מגיע לי, אחרי שבוע ארוך שדמה לכל שאר השבועות שלי בשנים האחרונות. לפעמים אני מרגישה כאילו החיים שלי הם תקליט פטפון שמשמיע אותו השיר שאני לא באמת אוהבת. "אני בטוחה שלקבוצה הזאת של הפשע האמיתי שאת נמצאת בה יש יותר<span class="no-break"> פרטים."</span></p>
			<p class="textindent">"מה את חושבת? ברור. אל תדאגי, אני אעדכן אותך<span class="no-break"> בהכול."</span></p>
			<p class="textindent">היא ואני לרוב נפגשות בבית שלי. אנחנו לא אוהבות להיפגש אצלה. הדירה שלה בדרך כלל מלאה בשותפים ואז אין לנו את הפרטיות שאנחנו רוצות כמו שיש בבית הקרקע<span class="no-break"> שלי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"איך עבר היום שלך?" אני פותחת את הבקבוק ומוזגת לעצמי<span class="no-break"> כוס.</span></p>
			<p class="textindent">"את לא מבינה כמה אנשים היו במרפאה היום. כאילו כל העולם החליט להיות חולה בבת<span class="no-break"> אחת."</span></p>
			<p class="textindent">"היית המזכירה היחידה?" ברגע שבו אני מסיימת את המשפט, רעש חזק של מנוע נשמע מבחוץ ואני מזהה מייד את הרכב המקרטע של מיה. הוא משמיע קולות כבדים ומוכרים בעוד היא מנסה להחנות אותו מחוץ לביתי. גוסט כהרגלו, כאילו על פי סימן, בורח מהסלון אל חדר<span class="no-break"> השינה.</span></p>
			<p class="textindent">"אלא מה, כמו תמיד, משאירים אותי לעשות את כל העבודה לבד." קולה של מיה נשמע מעבר<span class="no-break"> לדלת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="kohavit"><span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"זה מטורף." אני בוהה במסך הטלפון הנייד של<span class="no-break"> מיה.</span></p>
			<p class="textindent">"ועוד איך<span class="no-break"> מטורף."</span></p>
			<p class="textindent">הציור המצולם פרוש לאורך הצג כדי שנוכל להסתכל עליו טוב יותר. דיוקן מדהים להפליא של נערה בגווני אדום, בעלת אף סולד ושיער קצר מוצג לפנינו. היא מביטה אלינו מעבר לכתפה במבט זועם. הלוואי שהייתי יודעת לצייר ככה. אני בקושי מרוצה מציורי הפנים שאני<span class="no-break"> מציירת.</span></p>
			<p class="textindent">נראה שהציור צויר על משטח אספלט, אני מניחה שעל מדרכה. צמוד לראשה של הנערה, ניתן לראות חצי כף יד חיוורת שהמשכה נקטע בשל זווית הצילום. הצילום לא התמקד ביד של מה שאני מניחה שהוא גופה, אלא ביצירת האומנות<span class="no-break"> שלידה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתעמקת במבט של הדמות. גבותיה משוכות כלפי מטה בכעס ועיניה מביטות בנו במבט מאשים. האישונים שלה כהים כל כך שאני מרגישה כאילו הם חודרים לתוך ראשי. היא כועסת. ליתר דיוק,<span class="no-break"> זועמת.</span></p>
			<p class="textindent">אני ממצמצת מספר פעמים. לגמרי נשאבתי לתוך הציור. "וכל זה מהדם של הקורבן?" הנערה נראית ריאליסטית כל כך ומלאת רגש. בוודאות מדובר באומן, ואני לא צריכה את אימא שלי בשביל לדעת את<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent">"זה מה שאומרים." מיה, כמוני, מהופנטת<span class="no-break"> מהציור.</span></p>
			<p class="textindent">"את יכולה לשלוח לי את התמונה?" אני אומרת לבסוף אחרי כמה שניות של<span class="no-break"> שקט.</span></p>
			<p class="textindent">"בטח." היא לוקחת את הטלפון הנייד שלה<span class="no-break"> מידיי.</span></p>
			<p class="textindent">אני נשענת לאחור על הספה. "אני חייבת לציין שהוא די<span class="no-break"> גאון."</span></p>
			<div id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"מבחינה<span class="no-break"> אומנותית?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא רק, הוא צריך להיות גאון קרימינלי בשביל לא להיתפס. זה כבר הקורבן השלישי. טוב, לפחות זה מה שאנחנו<span class="no-break"> יודעים."</span></p>
			<p class="textindent">"ועוד בתקופה של היום, כשהכול מתועד." מיה מקמטת את<span class="no-break"> מצחה.</span></p>
			<p class="textindent">"אם תשאלי אותי, הוא בטוח משתמש במכחול. זה לא נראה כמו מריחת<span class="no-break"> ידיים."</span></p>
			<p class="textindent">הטלפון הנייד שלי משמיע צליל של הודעה<span class="no-break"> מתקבלת.</span></p>
			<p class="textindent">"חוץ מהתמונה הזאת, אין לי באמת יותר מידע ממה שקראת בחדשות. אומרים בקבוצה שלמשטרה אין אפילו קצה של חוט. זה פשוט מוזר." מיה מניחה את הנייד שלה חזרה על<span class="no-break"> השולחן.</span></p>
			<p class="textindent">אני מדליקה את מסך הטלפון הנייד, ומביטה שוב בתמונה. לא מזמן מיה סיפרה לי שהיא נכנסה לקבוצה של חובבי פשע אמיתי. הם הפכו בעצמם לפושעים בכך שפרסמו בה רכילויות ומידע שהם הצליחו להשיג לגבי כל תקרית שהיא — כך מיה השיגה את התצלום. העובדה שאפילו להם לא היו פרטים רבים בנושא הייתה<span class="no-break"> מעניינת.</span></p>
			<p class="textindent">"בכל אופן," מיה נמרחת על הספה. "איך היה לך בעבודה? היו לך עוד התקפי חרדה מהפגישות עם אנשי<span class="no-break"> הצוות?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא." אני נאנחת, "היום לא הייתה ישיבת צוות אז הכול היה כרגיל. אותם טלפונים, אותן פגישות, אותם מיילים... משעמם כמו<span class="no-break"> תמיד."</span></p>
			<p class="textindent">הפסיכולוג שאימא שלי הייתה שולחת אותי אליו פעם, אמר שאני סובלת מחרדה חברתית. בסופו של דבר, הפסקתי ללכת אליו. הבנתי שהדבר היחיד שעוזר לי זה להעמיד פנים שהכול בסדר, לשאוף ולנשוף עמוק. לרוב זה מסתדר<span class="no-break"> איכשהו.</span></p>
			<p class="textindent">"לדעתי את שוקעת בשגרה." מיה מעקמת את זווית<span class="no-break"> פיה.</span></p>
			<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אני נאנחת שוב. "אני יודעת. אני חייבת לעשות משהו חדש. אולי לטוס לאיזה<span class="no-break"> טיול?"</span></p>
			<p class="textindent">מיה מושכת בכתפיה ולוקחת את כוס היין שלה. "זה באמת מה שאת<span class="no-break"> רוצה?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא." אני לוקחת את כוס היין שלי ולוגמת ממנה. "אני לא יודעת מה אני רוצה. עזבי, זה לא משנה, גם ככה אין לי כוח לדבר על<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"טוב." נראה שמיה מנסה בכוח לא לקמט את גבותיה במבט מודאג. "אז, אם אין לנו משהו נוסף להגיד על המקרה הזה ואנחנו מסכימות שהרוצח הזה מוזר, הורג גברים וצייר מוכשר, אפשר להמשיך את הפרק הבא בסדרה שלנו? או שאולי מתחשק לך לדבר גם על רוצח הנערות?" היא רוכנת אל שולחן הקפה הקטן ולוקחת את השלט של הטלוויזיה תוך כדי לגימה מכוס<span class="no-break"> היין.</span></p>
			<p class="textindent">"לא. אני חייבת להגיד שהוא פחות מעניין<span class="no-break"> אותי."</span></p>
			<p class="textindent">"מפני שהוא לא<span class="no-break"> מצייר</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">הפעם אני מושכת בכתפיים. "אולי." אני אומרת ומחליפה את נושא השיחה, "אוף. חייבת לצאת כבר סדרה דוקומנטרית חדשה! אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לראות את 'המדרגות' שוב לעולם." אולי אני נשמעת מעט דרמטית, אבל זה נכון. זאת כבר הפעם השלישית שאנחנו רואות את הסדרה<span class="no-break"> הזאת.</span></p>
			<p class="textindent">"אם תרצי, נוכל אחרי זה לראות מחדש את הזאת על ריצ'רד רמירז." היא לוחצת על כפתור ההפעלה<span class="no-break"> בשלט.</span></p>
		</div>


			

ספר דיגיטלי

השקה

מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות