יוסי יזרעאלי בתמונע

יוסי יזרעאלי

כמה מילים על מחזותיו של יוסי יזרעאלי

”דמותך בראי נפרדת ממך, ומתוך החושך שלתוכו היא נמוגה היא שבה אליך, לא מזוהה, וזה... אתה”, משפט זה מתוך ”חלומות של אנונימוס” ממצה את התמה הפילוסופית־הקיומית המרכזית של המחזות הפיוטיים ורוויי המתח והמסתורין מאת יוסי יזרעאלי. במהלך עשור, בין 2006 ל־2016, מעלה יזרעאלי בתיאטרון תמונע שבעה מחזות שיריים פרי עטו, המתמודדים עם טראומה מן העבר שאיננה היסטורית, אלא פצע מדמם התובע תיקון בכאן ועכשיו של ההצגה. מחזותיו של יזרעאלי הם כתב־חידה ריאליסטי־הזוי ומאתגר. הם מגלמים את החיפוש הנואש אחרי האמת האישית שמאחורי ”מסכת העמדת הפנים”. שבעה מחזות מקוריים וייחודיים מבחינה תוכנית וצורנית, פרי עטו של אומן במה רב־צדדי ומבריק, המבקש באמצעותם לגאול לא רק את דמויותיו וקהלו, אלא גם את התיאטרון הישראלי מניוונו.
פרופ’ גד קינר קיסינגר
שם: יוסי יזרעאלי בתמונע
מחבר/ת: יוסי יזרעאלי
שפה: עברית
תחום: מחזות ותאטרון
תת תחום: מחזות ותאטרון
מק״ט: 012250674

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 108.00

קרא פרק ראשון

					 
	
			<h2 id="_idParaDest-2" class="chaptersplit">שלושה מבטים על "מחזות תמונע"  של יוסי יזרעאלי</h2>
			<h6 class="small">אריאל הירשפלד</h6>
			<h3 class="above">מבוא — יחסים בדרך אל השיר</h3>
			<p class="fspace">המחזות הכלולים בקובץ הזה מזמנים צפייה (וקריאה) חדשה לגמרי בז'אנר העתיק הזה. לצד המעקב אחר ההתרחשות והקשב לדיבורן של הדמויות, קולטים הצופים, אחרי רגעים ספורים, התרחשות נוספת הרוחשת מתחת לנאמר ולנעשה בגלוי. משהו הולך ונרקם, מתהווה ומשתנה מרגע לרגע; מה שהובן רגע קודם כנתון, כעובדה במציאות המחזה, מתחיל לעבור תמורה. מי שנתפס כזר מתחיל להפוך לקרוב אינטימי של המצוי מולו. מי שהיה עד הרגע הזה דייר הבא לשכור דירה מבעל הבית מתהווה להיות אביו מולידו. מי שנראה כזולת נבדל מהנמצאת מולו מתגלה כראי פלאי של נבכי נפשה. המדובר אינו בכניסתם של כוחות על־טבעיים אל העולם. ההפך הגמור. המדובר הוא בהפעלה, אומנם עזה במיוחד, של הקשב הטבעי בין בני אדם; קשב המגלה כי הם שרויים בזרימות מתמידות זה אל זה וכי היכרות ושיחה עשויה להיות הירקמות של חיבורים טמירים המוליכים ידע, זיכרון ותחושות שהם פתחים לגילויים והתוודעויות המשנות כליל את תפיסת היחיד את עצמו, את מושג הסובייקט.</p>
			<p class="text">המחזות הללו חושפים את התלות הגורלית שבין אדם לזולת קרוב המפעיל את עצמיותו ככוח חיוני. הצופה בהם חש את כוחה המרעים של ההירקמות ההדדית הצומחת בין אדם לאדם. הדברים קורים כאן במהירות. אלו מחזות צפופים. הם דורשים קשב כזה שמקדישים להאזנה דרוכה למוזיקה (כי מוזיקה היא מהירה כמחשבה); קשב המוכן תדיר לשינוי, זינוק, היפוך וצירוף־רחוקים, מעבר אל ספירה חדשה, ממד אחר של קיום. הדמויות נרקמות זו אל זו עד כי הן כמעט מתחברות זו אל זו. לא בדרך הטקס של הז'אנרים השגורים (אהבה, מוות) אלא במישור השיר. כלומר הן הופכות זו לזו מה שמילים בצירוף פיגורטיבי־שירי עז עושות זו עם זו.</p>
			<h3 class="above">א. בין מיתוס למפח נפש</h3>
			<p class="fspace">דומה שלא יכול להיות אשכול סמלים חבוט יותר סביב מיתוס־דמות "השחקנית הגדולה" מזה הנצבר לעיני הצופים בפתיחתו של "החתונות של אימא": רות רוזמרין מוקפת בתמונותיה ובתעודות הוקרה כאותה דמות רפאים מפוארת — נורמה דֶזמונד בסרט "שדרות סָנסֶט" של בילי ויילדר. הדמות שמולה — תום, שותה את קיומה הבימתי בצמא מתוך הערצה נרצעת של הדיוָוה שלמולו; עברה המפואר חג סביב המחזה "מדיאה" כמובן (שמות כמו שרה ברנאר, מאריה קאלאס, חנה רובינא, עולים באוב). ועל כל אלה — המיתוס של קורבן האומנות, או ה־<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">deformation professionnelle</span> הקלאסי של הנשיות הבימתית — האימהות של הדיווֹת פגומה. הן אימהות רעות או שהאימהות נשללת מהן. הנרקיסיות המופלגת, הגרנדיוזיות, היופי ה"אלוהי", מעקר. ורק מעט מתחת לפני השטח: זעם האש הפורץ מדמותה של מדיאה המיתולוגית, השורף ילדים חיים. והינה, ב"החתונות של אימא", אחרי שהמיתוס נבנה לתלפיות בדיאלוג הצפוף שבין רות לבין תום, המעריץ, החי למענה, החי אותה, הלומד את הביוגרפיה שלה וכותב אותה מתוכו מתוך הזדהות המביאה אותו עד טראנספיגורציה גמורה איתה, פורצת שכבה אחרת אל המיתוס, זרה, מלאה חיים:</p>
			<p class="letterinspace">ואז מתחיל החלום... שיש לי ברחם, לא בדיוק תינוק... מין חיה... ושבלילה היא יוצאת ממני, מין לידה כזאת... ושהיא מסתובבת בבית כמו במקום זר, ובעיקר מסתכלת בי... היא יוצאת בלילה בשביל להסתכל בי... כל לילה... כל הלילה... הגפיים שלה לא צמחו בכלל, וכשהיא רוצה למשוך את תשומת לבי היא מחככת בי את הכתף שלה שמבצבצת ממנה מין אצבע, כמו אנקול, אבל מבשר. אבל אני לא שמה לב כדי לא לצער אותה, לא לראות כמה היא מעוררת בחילה, כמה היא אומללה, ושאין שום סיכוי שהיא תבריא מזה. אי פעם. ואז, לפנות בוקר היא שבה וחודרת לתוכי בכל הכוח... אני צועקת מכאב אבל היא, כמו חפרפרת שלא יודעת מהחיים שלה, חופרת בתוכי, ואני מדממת. היא מלקקת את הדם שלי וממשיכה לחדור, הפרווה שלה רטובה מדם כמו החתול שדרסה אותו המונית בכניסה לתיאטרון... בדיוק במקום שחיכית לי, שאחתום לך על איזו תוכניה אחרי ההצגה...</p>
			<p class="letterin">תום:	וזה הסיוט שתקף אותך כשישחקת את "מדיאה"?</p>
			<p class="letterin">רות:	הו, לא... הרבה יותר נורא... כשישחקתי את "מדיאה", המין חיה הזאת נהפכה לילד. לילד קטן. לזמן קצר, אמנם. עד שבאו המלאכים ו... <span class="bold">(</span><span class="bold">פורצת</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בצחוק</span><span class="bold">)</span></p>
			<p class="letterin">תום:	הצחוק שלך... זה הצחוק שלך שאני שומע כל הזמן... לא שומע, הולך לאיבוד בתוכו, כמו מערה ענקית של צחוק, ששואבת אותי לתוכה, מערבולת של צחוק שמסחררת אותי אל תוך העין שלה... ושם, בעומק המערה את מחכה לי...</p>
			<p class="fspace">לשונה של רות מתרחקת מספירת הפיוט של דימויה עד "חפרפרת שלא יודעת מהחיים שלה", שפרוותה רטובה מדם כדמו של החתול שנדרס על ידי המונית שלה בכניסה לתיאטרון במקום בו חיכה תום. כל פרט בסיפור בונה ומערער את המיתוס. ומולו — אהבתו של תום אליה היא מסע ארוטי מופלא הנבנה מתוך המיתוס הזה, אבל הוא אינו ממשיכו. הדיאלוג ביניהם הופך לפירוקו של המיתוס ולמגעים נכאבים בתוך חייה של השחקנית ובחייו של הצעיר שמולה:</p>
			<p class="letterinspace">[...] וידעתי ששחקנית גדולה, וזה מה שתמיד רציתי להיות, ששחקנית גדולה לעולם לא תמכור שיגעון כל כך בזול... שלהפך, הינה, תלמד משהו, כשתכתוב מחזה לשחקנית גדולה באמת, תזכור ששחקנית גדולה חייבת להיאחז בשפיות בכל כוחה...! ורק כשכוחותיה אוזלים, רק אז היא מרשה לשיגעון לפרוץ...</p>
			<p class="fspace">אך מה שקורה אינו שיגעון כלל, אלא כניסה מרתקת אל תוך ה"מחזה־חיים" שבו תום כותב את אימהותה של השחקנית מחדש כאימהות לו־לעצמו ושניהם מגלמים בצורת מחזה את מה שחל בחייהם. ארוס עז, צער רב, מפח נפש, מגבלות הפחד — כל אלה מזוגים בדיאלוג המרתק הזה המתגלגל לנגד עיני הצופים למחזה חדש. מחזה על דיאלוג שאינו יכול להיות.</p>
			<p class="text">חמלה רבה שפוכה על הדמויות הללו, הכלואות בביבר המיתוס התיאטרוני, וגם אהבה רבה. מה שמתחיל כקריקטורה של התיאטרוניות המסורתית הופך רציני, עדין ורווי געגוע.</p>
			<p class="text">בתחילת המחזה מוצג בפנינו בִּדיוֹן ברמה ראשונה. אבל תוך רגעים ספורים הבדיון התיאטרוני מתחיל להביט בעצמו מתוכו (אקפראזיס) ולבנות שכבה נוספת של בדיון בתוך המחזה, אלא שזו מציגה הצגה הזויה חדשה הצומחת מן הקודמת ומחליפה אותה ברמת בדיון שלישית. סיום המחזה אינו סיומו של מה שהתחיל בפתיחת המחזה.</p>
			<h3 class="above">ב. הטראגי אצל יזרעאלי</h3>
			<p class="fspace">יזרעאלי קרוב ל"הובריס". הוא אוהב את מושג ה"הובריס" היווני בנוסחו הנודע אצל אריסטו. עיוורונו של השחצן. האדם המרחף בתוך דימוי עצמי נהדר. הבטוח בהצטיינותו. השחקנית רות רוזמרין ("החתונות של אימא"), השחקן הפופולרי המזדקן ארתור פיין ("חלומות של אנונימוס"), הפרופ' ידין רימון, "בכיר חוקרי ומבקרי הספרות העברית" ("אהבה בחורף התחתון") ואפילו ירוחם סוצקבר, המורה לתנ"ך שהפך לאיש ביטחון ("המורה לתנ"ך"), ומולו — רמי גלעד היפה השרוי בהובריס של יפי התואר. יזרעאלי אוהב את נקודת הפתיחה הזאת, את סף הנפילה, והוא אוהב להציגם בצורה קונוונציונלית ככל האפשר. הפרופ' ידין רימון למשל, הוא גילומו המובהק, הכמעט קריקטורי, של איש אקדמיה שצבר כוח כמבקר ספרות ותרבות ה"מחסל" משוררים במחי רזנציה אחת. משהו מדימויים העצמי של ברוך קורצווייל, דן מירון וגבריאל מוקד בימי זוהרם בשנות ה־60 של המאה שעברה. וככותב טרגדיות מיומן, הוא מבקש את הסדקים, את פתחי הנפילה. האלים לגביו אינם שרויים בשמיים או בספירה נבדלת כלשהי, אלא גלומים בנפש האדם, בחולשותיו, בבהלותיו ובכוחות העל של התשוקות. הנפילה אינה תלויה במעשה איום כלשהו, באיזו "אמרתיאה" נוראה, ואינה בגדר עונש אלוהי כלשהו, אלא ברצון כמוס להיסדק, ליפול ולהתגלות, גם במחיר של קלון ואובדן. ברצון להתקרב, ולו במעט, אל סוד קיומם האנושי. לכן, ההמשך של מחזותיו של יזרעאלי אינו נענה לתבנית הקלאסית. הנפילה היא עיקרו והיא הופכת לזירת ההתפתחות החדשה והיא אינה מובילה לפתרון או תובנה הסוגרים את המהלך סגירה מטאפיזית כלשהי. הנפילה מובילה את הצופים אל נבכי הסבל ומבוכי הדמיון המאכלסים את תודעות הדמויות ואל כיסופי האהבה הגלומים בהם, גם אם הם ספוגים עלבון עד לשדם. מהלך המחזה הוא המשכיות הנפילה עד הגשמתה המלאה כנפילה. כלומר מהלך המחזה מייצר כניסה גדלה והולכת אל ממדי קיום נפשיים, מסתוריים, סובייקטיביים.</p>
			<p class="text">מכאן מובן סירובו של יזרעאלי למושג "העלילה" המסורתי. כי מושג המציאות הנגזר מהמשכיות הנפילה ממיר את מושגי המציאות של נקודת הפתיחה במציאויות אנושיות רבות הנארגות זו בזו ולפעמים אף נפגשות זו עם זו. מושג הבדיון משתנה במהלך כל מחזה לאורכו.</p>
			<p class="text">ירוחם סוצקבר הוא דוגמה מרתקת להובריס הנסדק במהירות אל קריסה שאין לה תחתית. המורה לתנ"ך המדבר באדנות אל תלמידו לשעבר מתגלה במהירות כמי שאהבתו־הערצתו לתלמיד יפה התואר העבירה אותו על דעתו והפילה אותו ממעמדו הרם. אלא שמושא אהבתו הנמצא עכשיו במחיצה אחת עימו אינו רק יפה תואר, אלא הוא שותף נמרץ ומצטיין, דמוני, לידיעת התנ"ך של מורו וגם של פירושיו הארוטיים, הליריים והאישיים מאוד של פסוקי התנ"ך. מה שצומח ביניהם בלילה הדחוס של המחזה הוא התרחשות ארוטית־מילולית מוזרה, אידיוסינקרטית לגמרי, העשויה סצנות קרבה וריחוק סאדו־מזוכיסטיות הארוגות משברי פסוקים תנ"כיים.</p>
			<p class="text">לאט־לאט נבנה לנגד עיני הצופים מהלך כפול פנים מפתיע: מה שהוא עימות אלים או כניעה, מתפרש, בו בזמן, כמשחק מכוון, נפשי ועמוק של גילום סיפור אהבה נכאב המתפרש לשניהם כגילום של סיפור עקדת יצחק. סיפור של קרבה שאין גדולה ממנה. עם זאת, ברור לצופים כי הנגלה לעיניהם עבר זה מכבר את גבולות המציאות הארצית שפעלו בסצנת הפתיחה וכי המתרחש שרוי בספירה שבה מילים מתגשמות בהתרחשות.</p>
			<h3 class="above">ג. רב־קוליות במחזות תמונע</h3>
			<p class="fspace">בדומה לתפיסת המוזיקה בתקופת הבארוק, שבה כל מהלך מלודי נשמע בזיקה למהלך מלודי נוסף שאינו מקביל או דומה לו, אלא הוא מקיים עימו יחסים דיאלקטיים — כך הן הדמויות הנושאות "קול" (תפקיד שאינו רק דמות, אלא הוא מהלך, אידאה ועולם) במחזות הללו. במסגרת הרב־קוליות אין קול עיקרי ולצידו ליווי, אלא מצב של ריבוי, והמאזין מתבקש להבחין בקיומם הבו־זמני של קולות שונים. יותר מכך, ברוב המחזות מתפקדים גם הזמנים השונים (נעורים מול זקנה, ימי הפרעות במגנצה מול ההווה) כהתרחשויות שאינן באותו זו אחר זו, אלא הן נארגות זו בתוך זו וזו לצד זו. הדברים מומחשים לפעמים במציאות מרחבית המקבילה לזמנים ולסיפורים — כמו בית המרקחת שמעבר לקיר במחזה "רחביה".</p>
			<p class="text">אבל העיקר הוא באריגת שניים ושלושה ממדים של מציאות זה ליד זה וזה בתוך זה. מכתבי האהבה של הפרופ' ידין רימון הם מציאות בדויה לצד מציאות בלתי בדויה (בתוך המחזה) ולצד שכפולם (השקרי?) במאמרי ביקורת וכל זה לצד הסיפור ה"ארצי" המתרחש ולצד הסיפור המיתולוגי של אורפיאוס ולצד גרסתו המתוקנת של אותו סיפור. תום ספטמבר, מעריצה הנרגש של השחקנית רות רוזמרין, יוצר מציאות ביוגרפית שלמה סביב השחקנית, הנבדלת מתולדות חייה המתרחשים מולו ממש, ושניהם יחד יוצרים מהלך נוסף, שלישי, שאינו דומה לשום מציאות קודמת, ואנחנו עדים לאריגתם של הקולות הללו יחד. או כפי שהודגם לעיל ב"המורה לתנ"ך" שבו במישור אחד המהלך הוא עינוי והרס, ובו בזמן, בממד אחר, הוא מימוש של זיקה וקשר עמוק.</p>
			<p class="text">הממד האישי ביותר ברב־קוליות של יזרעאלי נמצא, לתחושתי, בתפיסת "התמורה" שלו. בתפיסה כי אירוע מכונן בחיי העם היהודי או בזיכרון התרבותי אינו נסוג לעולם אל "עבר נשלם", אלא הוא עובר גלגול ותמורה לדור אחר בצורה אחרת. ובתוך כך — המחזה "מגנצה", המוקדש כולו לממד התמורות הזה, מוקדש גם לדיון אירוני מבריק בתפיסה הזאת באמצעות דמותו של ינון, החוזר "בשאלה", המצליח בסופו לשמר את חילוניותו ואת חייו, ולהיחלץ מן המורשת הדמונית של משפחתו.</p>
			<p class="text">האפילוג של המחזה, פרוזה שירית מבריקה ומרגשת ביותר במונולוג של ינון, קושר את ממד "התמורות" הזה בלשון העברית עצמה ובמסורת שירת הקודש ובמשחקי המילים המרהיבים שלה. אבל דווקא הניתוח הזה הוא המסוגל גם להתיר את ההכרח המצמית עד כי הוא חוזר להיות "רב־קוליות":</p>
			<p class="letterinspace">אבל העברית של אבא, עם כל האותיות שלה, כופה עליי עבר שלא מפסיק לקרות!... "בימים ההם" אבל "בזמן הזה"...! מישהו מ"בימים ההם" שהוא אני "בזמן הזה"...! היא מכתיבה לי זיכרונות, לא שלי, של כל מיני זצ"לים...! בריתות שלא אני כרתתי, ושאני מחויב בהן, שבועות, נדרים...! — אני מקרצף את המילים, האותיות, מצפחת המוח, אבל הן חוזרות להתפשט כמו גידול ממאיר...!</p>
		
			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 50.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות