אמנזיה 1

קמבריה הבר

נשטפתי אל חופה של עיירה קטנה על שפת אגם.
מקום שבו כולם מכירים את כולם, ועם זאת… איש אינו יודע מי אני.
גם אני לא.

אני לא יודעת מה שמי. מהו צבע שערי הטבעי, מתי יום הולדתי או היכן אני גרה.
ואם אישה אינה יודעת אפילו את שמה — האם היא באמת קיימת?

אני בלתי נראית.
לכולם. להכול. אפילו לעצמי.

חוץ ממנו.

אני רואה את הזיהוי בעומק מבטו, בדרך שבה עיניו מתעכבות על פניי כאילו הייתי חידה שהוא נואש לפענח.
אני רוצה ממנו רק תשובות. את האמת. לדעת מי אני.

אבל שפתיו חתומות.
ובכל זאת, עיניו מכשפות אותי.

אני לא יכולה לבטוח באיש. אפילו לא בעצמי.
מישהו רוצה במותי — אותו אדם שכבר ניסה לקבור אותי בקבר מימי.

והוא יבוא לחפש אותי שוב.

הפעם, אולי אפילו לא אזהה את פניו.
לעזאזל, אני אפילו לא מכירה את פניי שלי.

אני אמנזיה.
אמנזיה הוא החלק הראשון בדואט אמנזיה, ומומלץ להמשיך ישירות לחלק הבא כדי להשלים את סיפורם של אמנזיה ואדוארד.
שם: אמנזיה 1
מחבר/ת: קמבריה הבר
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011230065

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">פרק<span class="no-break"> 1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אדוארד</h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">המים קראו לי. כמו סירנה ששרה בקול יפהפה למלחים בודדים בליל ערפל, מפתה אותם להתקרב. מבטיחה להם חֶבְרָה אך לבסוף גוררת אותם אל העומקים האפלים, עד שהחיים דועכים והמים השחורים, חסרי התחתית, בולעים אותם<span class="no-break"> כליל.</span></p>
			<p class="textindent">האגם בלילה היה מקום מצמרר. רחש המים השוטפים ברכות את החוף המכוסה חלוקי נחל, ריח הלחות הכבדה באוויר, והאופן שבו השמיים נראו קרובים יותר לקרקע בעקבות הערפל הסמיך אשר נתלה נמוך כל כך, גולש על פני המים המתנועעים בחוסר מנוחה. הדברים האלה, אולי לא נראו כלל מפחידים בעיני אחרים, אך הם עוררו אפלה בתוכי. עצבנות ארבה תמיד מתחת לפני השטח, מתחת לחיוך המזויף ששמרתי עבור העוברים ושבים, או אפילו לבני המשפחה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אף שהעצבנות הייתה לא נעימה, לא יכולתי להתרחק ממנה. זו הייתה מעין התמכרות מוזרה, לעיתים השתוקקות עזה. אומרים שמי שהתמכר למשהו, עושה זאת משום שהוא מקבל ממנו דבר מה. בין אם זה צורך שמתמלא, או סיפוק של מילוי ריק כלשהו<span class="no-break"> בחיים.</span></p>
			<p class="textindent">וזה היה נכון. לפחות<span class="no-break"> לגביי.</span></p>
			<p class="textindent">מלבד רחש המים ומשב הרוח הקבוע, שררה דממה. היא הופרה רק מדי פעם מקריאת ציפור או קרקור צפרדעים. <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>בשעות שבהן פסעתי פה, רצועת החוף הייתה כמעט תמיד ריקה, מכיוון שזה קרה בשעות שבהן העולם כבר נרדם. צד האגם אליו נמשכתי, תמיד היה פחות מאוכלס. מסיבות ליליות, מדורות והתמזמזויות בחניונים, התקיימו בצידו השני, שם השתרע חוף רחב<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">אני העדפתי את הבדידות של הגדה הזו, את הדרך שבה מחשבותיי לא הופרעו. מחשבות וזיכרונות, ליתר דיוק. הדרך שבה דבר שאירע לפני זמן כה רב יכול היה להיות טבוע בי בעומק שכזה, הייתה עניין מטריד בפני עצמו. פרטים שהיו אמורים לדהות עם השנים, רגשות שאנשים טענו שיקהו עד שיהפכו לרחשי רקע<span class="no-break"> בלבד.</span></p>
			<p class="textindent">שקרים.</p>
			<p class="textindent">אנשים בורים, מדברים על דברים שאינם מבינים. ואני הנחתי להם להשתעשע בבורותם. אחרי הכול, זה קל יותר, עבורם<span class="no-break"> ועבורי.</span></p>
			<p class="textindent">כפות רגליי כמעט התרגלו לחספוס לעיתים החד של חלוקי הנחל. מעולם לא פסעתי כאן בנעליים. העדפתי את מגע המים הקרים, כאשר גל קטן דגדג את רגליי, ובלע לרגעים את עורי. חשתי קרבה מסוימת לאבנים שמתחתיי. הן היו פזורות, לא מסודרות, משאירות אותי מעט לא יציב באופן תמידי... משום מה, חוסר היציבות הזה דווקא גרם לי להרגיש בטוח<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">סוף הקיץ הלך וקרב. בקרוב עיירת האגם הקטנה והתיירותית הזו תהיה שקטה שוב. רוחות הסתיו החזקות יביאו עמן קור צלול, ותושביה הקבועים יתקבצו זה סביב זה, עד שתיווצר קהילה מלוכדת כל כך, שכל זר ירגיש בה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מחנק.</span></p>
			<p class="textindent">רוח קרה יותר מן הקודמות עטפה אותי, פורעת את שערי סביב אוזניי ומצליפה אותו בעיניי. במקום להסיט אותו, סובבתי <span id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></span>את פניי והבטתי במרחב העצום של האגם. משב רוח עז העיף את שערי מפניי, חושף את פניי לחלוטין. קצות אצבעותיי החלו לעקצץ מן הקור כאשר המים ליטפו את אצבעות רגליי היחפות, תחבתי את שתי ידיי עמוק לכיסי מכנסיי הלבנים. אצבעותיי נקפצו לתוך כפות ידיי. עמדתי קפוא. המים התנפצו אל קרסוליי, והרוח טלטלה את בגדיי ואת שערי ללא הרף. היה חשוך. שכבת ערפל נמוכה כיסתה את האגם, והירח והכוכבים נבלעו בחשכה. אף על פי כן הצלחתי להבחין בצורתו של האי, שנראה תמיד כאילו הוא צף על פני המים, במרחק של קילומטר וחצי מן<span class="no-break"> החוף.</span></p>
			<p class="textindent">לא ידעתי מה גודלו האמיתי של האי. איש לא ידע. איש מעולם לא ביקר בו, איש לא הוזמן אליו. כל שידעתי הוא שהמראה כאילו הוא צף אינו אלא אשליה. אילו באמת היה צף, האי היה נסחף מכאן מזמן, ואילו הוא נותר במקומו, כבול למקומו, על ידי אדמה ושורשים, שככל הנראה הגיעו עד עומק קרקעית המים, עוגן טבעי שרק אימא אדמה עצמה יכלה<span class="no-break"> ליצור.</span></p>
			<p class="textindent">האי והבית שעליו היו תעלומה. וכך גם האדם שחי<span class="no-break"> בו.</span></p>
			<p class="textindent">כל תושבי לוך אהבו להעלות השערות אודותיו. שמועות ותיאוריות נישאו מפה לאוזן ולחישות נשמעו ברחובות, בייחוד כאשר האישה שגרה בו הופיעה בעיירה באחת מרכישות האספקה הנדירות<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">שמעתי הכול, אך שמרתי את מחשבותיי לעצמי. אילו דיברתי, לא הייתי יודע להסביר מדוע עיניי תמיד נמשכו אל התל המסתורי ההוא העטוף אדמה ועצים<span class="no-break"> במרחק.</span></p>
			<p class="textindent">משב רוח חזק נוסף נשב מן הצד, מביא עמו ערפל סמיך עוד יותר, יוצר מעטה אטום ומוחק את קווי המתאר האחרונים של האי. הרגשתי כאילו מישהו סגר וילון על החלון שניסיתי <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>להציץ<span class="no-break"> </span><span class="no-break">דרכו.</span></p>
			<p class="textindent">מים ניתזו על שוקיי, מרטיבים את מכנסיי ומכבידים על הבד. התעלמתי והסתובבתי. ידיי נעוצות עמוק במכנסיי, התחלתי לשוטט לאורך החוף, נכנס אל המים הרדודים ויוצא מהם שוב<span class="no-break"> ושוב.</span></p>
			<p class="textindent">כדאי שאזוז. שוב נסחפתי מעבר לזמן שהקצבתי לעצמי, אך המשיכה הייתה עזה מן הרגיל, כמעט כואבת, וגרמה לרגליי להישאר נטועות בקרקע. הרכנתי את ראשי אל חזי והמשכתי בצעדים<span class="no-break"> איטיים.</span></p>
			<p class="textindent">הרגשתי כאילו הרוח עצמה דוחפת אותי קדימה, ואף שהיה בי כוח, הייתי חסר אונים מול התעקשותה. תוך כדי הליכה שמתי לב לכך שמכנסיי כמעט זוהרים בחשכה, אורם אינו נחלש גם בקצותיהם<span class="no-break"> הרטובים.</span></p>
			<p class="textindent">גל של זיכרונות הציף אותי והותיר מחנק בגרוני, או שאולי הייתה זו הכמיהה לחיים שמעולם לא זכיתי לחיות. כך או כך, טעמו היה מלוח קלות, אף שמי האגם היו מתוקים. אמרתי לעצמי, ורק משום ששנים של תרגול לימדו אותי לומר זאת, שאין לי דרך לדעת מה היה עלול להיות, שהרי הכול נקרע ממני... או נכון יותר, נקבר אי־שם תחת חמישים קילומטרים של<span class="no-break"> מים.</span></p>
			<p class="textindent">מבלי לשים לב שהערפל כרך את עצמו סביבי, כחיבוק מוחץ שלא מותיר אפשרות לנשום, תחושה מוזרה זחלה במעלה צווארי, מקשיחה את השרירים ומעבירה צמרמורת בגווי. רגליי נעצרו, אך תנועת הרוח והמים גרמה לי להרגיש כאילו אני ממשיך<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לנוע.</span></p>
			<p class="textindent">לא הרחק ממני, מעט מעבר לקו המים, משהו היטלטל בגלים. מצמצתי, חושב שזו אשליה אופטית, או אולי של האגם <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>עצמו, ומקדתי בו את<span class="no-break"> מבטי.</span></p>
			<p class="textindent">גל קטן דחף את הצורה החיוורת קדימה, ואז משך אותה לאחור בעדינות, כאילו המים עצמם מהססים אם לשמור או לוותר<span class="no-break"> עליה.</span></p>
			<p class="textindent">התחלתי להתקדם, מבטי נעוץ באובייקט, עדיין מצפה שיתפוגג או יתפרק במים, אך זה לא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קרה.</span></p>
			<p class="textindent">ככל שהתקרבתי, הלמות ליבי גברו. תחושת בחילה התפרשה בבטני, מתנדנדת מצד לצד כמו אלכוהול בן יומיים, מאיימת לפרוץ בכל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">רגע.</span></p>
			<p class="textindent">בלעתי בכוח, למרות היובש שצרב את גרוני. משהו שנראה כקווצת שיער בהירה נסחף על פני המים האפלים, מתקרב אליי באיטיות, נמשך לעברי, כאילו מושיט יד<span class="no-break"> לעזרה.</span></p>
			<p class="textindent">התחלתי לרוץ. דממת הלילה נקרעה באחת מרעש התזות המים, בעוד המים אחזו בבגדיי כאילו ניסו לעכב אותי. "היי!" קראתי, גופי כפוף, ידי חותכות את<span class="no-break"> המים.</span></p>
			<p class="textindent">זה היה רחוק יותר משחשבתי. עוד אשליה של<span class="no-break"> האגם.</span></p>
			<p class="textindent">תחושת דחיפות פראית השתלטה עליי, ובתנועה אחת צללתי אל<span class="no-break"> המים.</span></p>
			<p class="textindent">לא חשתי בקור. המים השחורים ביקשו לבלוע אותי, אך זרועותיי ורגליי פילחו אותם ללא רחמים. רגעים שנדמו כנצח חלפו עד שהגעתי אל המקום שבו צף הגוף. גוף אדם צף באגם, נסחף אל החוף כפסולת חסרת<span class="no-break"> חיים.</span></p>
			<p class="textindent">בעוד ידי נסגרת סביב זרוע דקה וקרה מדי, גייסתי את כל האדרנלין שבתוכי בשביל למשוך אליי את<span class="no-break"> הגוף.</span></p>
			<p class="textindent">עור חיוור נצמד לשלי כשנאבקתי לקום על רגליי, מחליק על קרקעית הבוץ הלא יציבה של האגם. כשעמדתי למלוא גובהי, המים הגיעו רק עד מותניי. הרמתי את הגוף מעל <span id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></span>פני השטח, איבריי רעדו מקור ומפחד כשניסיתי לערסל את הגוף<span class="no-break"> בזרועותיי.</span></p>
			<p class="textindent">היה חשוך כל כך, הערפל שימש כמעין מגן סביבנו, וכל תשומת ליבי הופנתה אל החוף. בקושי הצצתי בגוף חסר התנועה. זו הייתה אישה. הידיעה איימה להחזיר אותי בזמן, אך התאמצתי להישאר, אף שחלק ממני רצה לשוב<span class="no-break"> לשם.</span></p>
			<p class="textindent">"אולי זו ילדה," לחשתי בקול, מנסה לעגן את עצמי בעזרת צליל<span class="no-break"> קולי.</span></p>
			<p class="textindent">לא רציתי שתהיה ילדה. לא משום שאני גיבור או אדם מוסרי הרואה בילדים את הקורבנות התמימים מכולם, אלא משום שרציתי שתהיה מישהי<span class="no-break"> אחרת.</span></p>
			<p class="textindent">מישהי שידעתי היטב כי לא ייתכן שתהיה. מישהי שאבדה מזמן, ולא תשוב<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עוד.</span></p>
			<p class="textindent">כמעט כשלתי בצעדיי כשיצאתי מן המים אל העשב הגבוה, אך הצלחתי לשמור על שיווי משקלי. הורדתי את גופה אל הקרקע וכרעתי<span class="no-break"> לצידה.</span></p>
			<p class="textindent">קצוות שיער ארוכים דבקו בפניה, מסתירים כל תו וצל. רסיסי בוץ ומים כיסו את עורה, ובגדיה היו קרועים, כמעט<span class="no-break"> שקופים.</span></p>
			<p class="textindent">"את שומעת אותי?" צעקתי.<span class="no-break"> "היי!"</span></p>
			<p class="textindent">פניה היו מופנות הצידה, ולא הצלחתי להביא את עצמי להפוך אותן אליי. מים זלגו על פניי, טפטפו מריסיי, ונדבקו לבגדיי. ניגבתי את הטיפות המציקות באנחה חנוקה, אוחז בסנטרה בין אצבעותיי<span class="no-break"> הארוכות.</span></p>
			<p class="textindent">לבסוף הסבתי את פניה אליי בחוזקה, והסטתי את קווצות השיער<span class="no-break"> הרטובות.</span></p>
			<p class="textindent">רגש גולמי כל כך היכה בי עד שכמעט נפלתי לאחור. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה האחיזה שעדיין לא שחררתי<span class="no-break"> מסנטרה.</span></p>
			<div id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אפילו הבחילה ששטפה את בטני וכמעט הקיאה את עצמה במעלה גרוני לא הייתה חזקה דיה להכריח את אצבעותיי<span class="no-break"> להרפות.</span></p>
			<p class="textindent">בהיתי בפניה ברעבתנות, עד שראיתי את גוון הכחול העדין על<span class="no-break"> שפתיה.</span></p>
			<p class="textindent">"לא!" המילה נקרעה ממני כאילו עינו אותי. במהירות מטורפת הטיתי את סנטרה לאחור, הכנסתי את אצבעי לפיה כדי לוודא שאין דבר החוסם את נתיב האוויר, ואז התחלתי לבצע החייאה. איבדתי ספירה כשלחצתי על חזהּ. מוחי היה מבולבל, וכל מבט נוסף בפניה חסרות התנועה רק הגביר את<span class="no-break"> ייאושי.</span></p>
			<p class="textindent">אחזתי בפניה, הטיתי את ראשה לאחור ונשפתי לתוך פיה נשיפה עמוקה. כששום דבר לא קרה, נשפתי שוב, חזק<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">נדרשו ממני כוחות נפשיים אדירים כדי להינתק ממנה ולהתחיל מחדש בלחיצות חזה. בדיוק כשהרגשתי שאני מאבד שליטה לגמרי, צליל חרחור רטוב בקע מגרונה והחזיר אותי למציאות. בתנועה מהירה הפכתי את האישה על צידה, וצפיתי במי האגם נפלטים מפיה, בגבה המתכווץ במאמץ עז לדחוק את כל הנוזלים<span class="no-break"> החוצה.</span></p>
			<p class="textindent">כשהייתי בטוח שהכול יצא, השכבתי אותה שוב על גבה. נשימתה הייתה רדודה, ועיניה עצומות עדיין. היא שאפה אוויר בחדות, כאילו כל נשימה מכאיבה לה, והמראה החריד אותי. הטיתי שוב את ראשה לאחור ונשפתי לתוכה שתי נשיפות חזקות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">נוספות.</span></p>
			<p class="textindent">נראה שהן החדירו בכוח אוויר לגופה, ונשימותיה השבורות נעשו פתאום פחות<span class="no-break"> נואשות.</span></p>
			<p class="textindent">כמעט גהרתי עליה, הנחתי את כפות ידיי על פניה. "את שומעת אותי?" צעקתי. "תתעוררי! את<span class="no-break"> בסדר?"</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">שום</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">תגובה.</span></span></p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">גופה היה רפוי כל כך, שהתחלתי לרעוד<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent">"לעזאזל!" נהמתי, מזנק על רגליי ומרים אותה בזרועותיי. גופה היה שברירי, ועורה עדיין כמעט שקוף. ליבי כמעט עצר כשהתמוטטה על חזי, ומבטי ירד אל<span class="no-break"> פניה.</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא יכול להיות," הזכרתי לעצמי. ואז, כשפניתי לעבר המקום שבו החניתי את המשאית, חזרתי ואמרתי בקול נוקשה, "זאת לא<span class="no-break"> היא."</span></p>
			<p class="textindent">נשימה חורקת, שבורה וכואבת נפלטה מבין שפתיה. נדרכתי, כשגופה נע במקצת. עפעפיה רטטו, מנסים<span class="no-break"> להיפתח</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"את שומעת אותי?" שאלתי<span class="no-break"> בנואשות.</span></p>
			<p class="textindent">עיניה נפתחו ופגשו בשלי. נשימתי נעתקה, וכמעט נפלתי כאשר שם שלא הגיתי זה שנים, עד שנשמע זר אפילו לאוזניי, בקע מתוכי, חותך את קולות ליבי המהיר ואת נשימתי הבלתי<span class="no-break"> סדורה.</span></p>
			<p class="textindent">עיניה נסגרו שוב, מסרבות<span class="no-break"> להיפתח</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">התחלתי לרוץ, נעזר בזיכרון המקומות כמכשיר ניווט פנימי. ראייה לא יכלה לסייע לי כעת, עיניי סירבו להביט בכל דבר מלבד<span class="no-break"> פניה.</span></p>
			<p class="textindent">זו לא הייתה<span class="no-break"> היא.</span></p>
			<p class="textindent">אך אלוהים... מה אם זו<span class="no-break"> כן?</span></p>
		</div>

			

ספר דיגיטלי

השקה

מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות