יופי שאין לו תכלית

גי דה מופסן
הסופר הצרפתי הנודע, בן המאה ה-19, גי דה מופסן (או מופאסאן), נחשב לאבי הסיפור הקצר המודרני. יצירתו הפורה והאהובה השפיעה על סופרים רבים, כמו סומרסט מוהם, או. הנרי, אנטון צ’כוב, הנרי ג’יימס וארנסט המינגוויי.
הקובץ יופי שאין לו תכלית מציג את מגוון יצירתו באמצעות סיפורים השונים זה מזה בנושא ובטון, ונעים בין טרגדיה וסאטירה לקומדיה ופארסה. בסגנון ישיר וצלול, הוא מספק ריאליזם נוקשה ואירוניה ספקנית. מופסן מיטיב לתאר את הרמאות, הצביעות וההבל בכל הרמות החברתיות. בכנות גדולה הוא מתאר את עולמן של הזונות, ואינו נמנע מלחשוף את אכזריותה של המלחמה. בשל התכונות הללו זכו סיפוריו לעיבוד טלוויזיוני והשפיעו על יוצרי סרטים, אופרה ואפילו מוזיקת רוק. אין ספק שיצירתו של מופסן שורדת את מבחן הזמן ותרגומה הבהיר והקולח של רמה אילון מנגיש את הטקסט המופסני לקורא העברי בן זמננו.
שם: יופי שאין לו תכלית
מחבר/ת: גי דה מופסן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011323776
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
				﻿	
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-1" class="chaptersplit">כדור שומן</h2>
			<p class="firstspace">במשך ימים רבים חצו את העיר שיירים מדולדלים של הצבא הנסוג. אלה לא היו פלוגות מסודרות, אלא ערב־רב שפוף.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-019-backlink">1</span></span> הגברים שירכו רגליים בצעידה מרושלת, זקניהם ארוכים, מלוכלכים, מדיהם בלויים, בלי דגל ובלי סדר. ניכר בהם שהם נכאים, רצוצים, אטומים בפני כל מחשבה או החלטה, צועדים מכורח ההרגל וקורסים באפיסת כוחות בכל עצירה. רובם היה אזרחים מגויסים, גברים שוחרי שלום, בעלי קצבאות טובי מזג שכרעו תחת נטל הרובה; חיילי עזר צעירים וערניים בעלי נטייה שווה לבהלה ולהתלהבות, נכונים באותה מידה למתקפה ולמנוסה. ביניהם הילכו גם קצינים אחדים, שרידים של אוגדה שנכתשה עד דק באחד הקרבות הגדולים. תותחנים קדורנים צעדו כתף אל כתף עם אנשי רגלים למיניהם. ופה ושם נראתה קסדתו הבוהקת של פרש כבד־הילוך, שהתקשה להדביק את צעדיהם הקלילים יותר של חיילי הרגלים. </p>
			<p class="text">אחריהם צעדו, כבריוני כנופיות, לגיונות של צלפים בעלי כינויים מסמרי שיער: "נוקמי התבוסה", "אזרחי הקבר", "שוכני המוות".</p>
			<p class="text">המפקדים שלהם, סוחרי בדים או תבואה לשעבר, מוכרי שומן או סבונים במקורם, לוחמים לעת מצוא שמונו להיות קצינים על פי כמות כספם או אורך שפמם, עטויים נשק, פלנל ודרגות, פטפטו בקולי קולות על מהלכי קרבות והבהירו, מנופחי חזה, שהם לבדם נושאים על כתפיהם את צרפת הגוועת. אך לפעמים התייראו מפני חייליהם שלהם, פרחחים מפוקפקים שלא יודעים פחד, נוכלים השולחים ידם בביזה ובהוללות. </p>
			<p class="text">הפרוסים עומדים להיכנס לרוּאֶן, אמרה השמועה. </p>
			<p class="text">חיילי המשמר הלאומי,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-018-backlink">2</span></span> אשר בחודשיים האחרונים יצאו לסיורים זהירים ביערות הסמוכים, יורים לעתים בזקיפים שלהם ונדרכים לקרב לקול רחש של ארנב מאחורי שיח, התפזרו איש־איש לביתו. כלי הנשק, המדים — כל ציוד הקטל שביקשו להטיל בעזרתו את אימתם על עוברי אורח בטווח של שלוש פרסאות — נעלמו כלא היו.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-017-backlink">3</span></span></p>
			<p class="text">אחרוני החיילים הצרפתים חצו סוף־סוף את הסֶן בדרכם לפּוֹנְט־אוֹדְמֶר דרך סָן־סֶבֶר ובּוּר־אשאר.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-016-backlink">4</span></span> ואז, במאסף, פסע בין שני שָלישים הגנרל, נכא רוח וחסר ישע עם אסופת נדכאיו המטולאת, בעצמו הלום ומבולבל נוכח המפלה המוחצת של עם המורגל בניצחון, אשר הוכה שוק על ירך על אף אומץ לבו האגדי.</p>
			<p class="text">שלווה עמוקה ודריכות מבוהלת ואילמת השתררו לפתע בעיר. שפע של בורגנים כרסתנים, מנוונים מחיי המסחר, המתינו בחרדה למנצחים, אחוזי בעתה פן יחשבו הללו את שפודי הצלייה או את סכיני המטבח הגדולים שלהם לכלי נשק. </p>
			<p class="text">החיים כמו עמדו מלכת, החנויות היו מוגפות, הרחוב שומם. מזמן לזמן נראה מי מהתושבים חומק ביעף בצל הקירות, מבועת מהדממה. </p>
			<p class="text">אימת הציפייה עוררה השתוקקות לבואו של האויב.</p>
			<p class="text">למחרת עזיבתם של החילות הצרפתיים, בשעות אחר הצהריים, חצו את העיר בחופזה פרשים אחדים שהגיחו אלוהים יודע מנין. זמן קצר אחר כך ירד ענן שחור מחוף סנט קתרין, ושני נחילי פולשים נוספים הופיעו בכבישים המגיעים מדָרנֶטאל ומבּוּאָה־גיוֹם.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-015-backlink">5</span></span> חלוצים של שלושה חילות נפגשו בו־זמנית בכיכר העירייה. ומכל הרחובות הסמוכים נהר הצבא הגרמני ופרש את גדודיו בהלמות צעדים כבדה וקצבית שהדהדה ממדרכות האבן.</p>
			<p class="text">פקודות בקול זר וגרוני ניטחו על בתים נטושים ומתים למראה, שעה שמאחורי התריסים המוגפים בלשו עיניים אחר הזרים עטורי הניצחון, אדוני העיר, המזל והחיים מתוקף "זכות המלחמה". התושבים הספונים בחדרים המואפלים נפלו טרף לבהלה הפושטת בעתות של אסונות טבע, רעידות אדמה קטלניות שמולן קורסים התבונה והכוח גם יחד. תחושה זו חוזרת כל אימת שהסדר הקיים מופר, כשהביטחון הציבורי מתפוגג וכל מה שחוקי האדם או הטבע הגנו עליו נמסר פתאום לחסדיו של איזה כוח עליון עיוור. רעש אדמה המוחץ אוכלוסייה שלמה תחת בתים מתמוטטים; שיטפון הסוחף עמו את גופת האיכר הטבוע יחד עם פגרי הבקר שלו וקורות שנעקרו מגג ביתו, או צבא מהולל הטובח במתגוננים מפניו, לוקח שבויים, בוזז בשם החרב ומודה לאל לקול רעם התותח — פורענויות מקפיאות דם המרטשות כל ביטחון בצדק הנצחי, כל אמונה שניטעה בנו אי־פעם בהשגחת השמים ובתבונת האדם.</p>
			<p class="text">קבוצות חיילים קטנות נקשו עכשיו על הדלתות ומיד נבלעו בבתים. זה היה הכיבוש שאחרי הפלישה. הגיע תורם של המנוצחים להסביר פנים למנצחים.</p>
			<p class="text">מקץ זמן־מה, כשגל האימה הראשון שכך, פשטה בעיר שלווה מסוג חדש. אל שולחנות של משפחות רבות ישב הקצין הפרוסי ואכל. לפעמים היה מחונך כהלכה, ריחם על צרפת בנימוס והביע שאט נפש מעצם חלקו במלחמה זו. מארחיו הוקירו לו תודה על רגשותיו אלה; ובכלל, מי יודע אם לא יזדקקו יום אחד להגנתו? אם יכניסוהו בצל קורתם, אולי בעתיד יהיו להם כמה פיות פחות להאכיל. ומדוע לפגוע באדם שגורלך מופקד בידיו? התנהגות כזו אינה מבטאת אומץ לב אלא פזיזות. והפזיזות שוב אינה חיסרון של בורגני רואן, כמו באותם ימים של הגנה הרואית, עת יצא שמה של עירם למרחקים. יתירה מזאת, אמרו בלבם, באותה תבונת־על שהיא נחלתה של האורבניות הצרפתית, אדם רשאי להסביר פנים לחייל הזר בדל"ת אמותיו, כל עוד ישמור על ריחוק ממנו בפרהסיה. בחוץ התעלמו הבריות זה מזה, אך בתוך הבתים גלגלו שיחה בחפץ לב, ומדי ערב האריך הגרמני את שהותו במעון המשפחתי.</p>
			<p class="text">אט־אט שבה העיר לצביונה הרגיל. אמנם הצרפתים עדיין לא חצו את סף ביתם, אך החיילים הפרוסים פשטו על הרחובות. קציני הפרשים, על כל פנים, שגררו בגאווה את כלי המוות שלהם על המדרכות, לא רחשו לאזרחים הפשוטים בוז עמוק יותר מזה של קציני הרובאים, שרק אשתקד שתו באותם בתי  קפה. </p>
			<p class="text">אבל משהו עמד באוויר, דבר־מה חמקמק ובלתי־מוכר, אווירה זרה ובלתי־נסבלת כמו ריח מתפשט — ריחה של הפלישה. הוא גדש את הבתים ואת הכיכרות, שינה את טעמו של המזון, והותיר הרגשה שהוא נמצא במסע, הרחק מהבית, בקרב שבטים ברבריים מסוכנים.</p>
			<p class="text">המנצחים דרשו כסף, הרבה כסף. והתושבים המשיכו לשלם, הלוא היו עשירים. אך ככל שרב רכושו של הסוחר הנורמנדי, כך מענים אותו ייסוריו על כל הקרבה, על כל חלקיק של הונו העובר, לנגד עיניו, לידיו של אחר.</p>
			<p class="text">במרחק שתיים־שלוש פרסאות מחוץ לעיר, מכל מקום, על גדת הנהר בסביבת קרוּאסֶה, דייפּדאל או בּייסאר,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-014-backlink">6</span></span> אירע ששלו מלחים ודייגים מקרקעית הנהר גופה נפוחה של גרמני במדים, שנדקר או נבעט למוות, שגולגולתו רוצצה על ידי אבן או שהושלך למים ממרומי אחד הגשרים. מדמנות הנהר קברו בתוכן את פעולות הנקם האפלות, הפראיות, המוצדקות, מעשי גבורה אלמוניים, תְקיפוֹת אילמות, מסוכנים יותר למבצעיהם מאשר קרבות לאור יום ומשוללים תרועות תהילה. </p>
			<p class="text">כי השנאה לזר תמיד מחמשת אי־אלו אמיצים הנכונים למות למען רעיון.</p>
			<p class="text">בסופו של דבר, משנוכחו לדעת כי הפולשים, על אף המשמעת הנוקשה שהטילו על העיר, לא ביצעו אף אחת מהזוועות שייחסה להם השמועה. במהלך צעידת הניצחון שלהם נמלאו סוחרי האזור עזוז, ורוח המסחר שבה לפעום בהם. אחדים מהם היו מעורבים בעסקאות גדולות בלֶה האבְר, הכבושה בידי הצבא הצרפתי, וגמרו אומר לנסות להגיע לנמל שלה דרך היבשה לדייפ,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-013-backlink">7</span></span> ולהפליג משם.</p>
			<p class="text">הם ניצלו את השפעתם של הקצינים הגרמנים שהתוודעו אליהם, וקיבלו אישור יציאה מהמפקד העליון.</p>
			<p class="text">לרגל המסע הוזמנה כרכרה גדולה הרתומה לארבעה סוסים, ועשרה אנשים נרשמו אצל הרכב. נקבע שיצאו לדרך ביום שלישי לפנות בוקר, כדי להימנע מכל התקהלות.</p>
			<p class="text">לאחרונה הקפיא הכפור את הקרקע, וביום שני בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים הגיעו מצפון עננים שחורים כבדים והביאו איתם שלג שירד ללא הפוגה במשך כל הערב והלילה.</p>
			<p class="text">בארבע וחצי לפנות בוקר התכנסו הנוסעים בחצר מלון נורמנדי, משם נועדה הכרכרה לצאת.</p>
			<p class="text">הם עדיין היו רדומים, ורעדו מקור מתחת לאדרות. היה קשה לראות זה את זה בעלטה, ושכבות בגדי החורף העבות שלבשו שיוו להם חזות של כמרים מדושני בשר בגלימות ארוכות. אבל שני גברים זיהו זה את זה. שלישי הצטרף אליהם, והם פתחו בשיחה: "אני מביא את אשתי," אמר אחד. "גם אני." "כמוני כמוכם." הראשון הוסיף: "לא נחזור לרואן, ואם הפרוסים יתקרבו ללֶה האבר, נפליג לאנגליה." היה להם מזג דומה, על כן גם תוכניותיהם היו זהות.</p>
			<p class="text">ואולם הכרכרה כלל לא נרתמה לסוסים. עששית קטנה, שנשא סייס, הבליחה מזמן לזמן מדלת חשוכה, וכבר נעלמה בדלת אחרת. נקישות פרסות הסוסים בקרקע נספגו בתבן, ומתוך המבנה נשמע קול גברי שדיבר אל הבהמות וגידף אותן. רחש פעמונים בישר שהרתמות נקשרות, ועד מהרה הוא נהפך לצלצול ברור ומתמשך, קצוב על ידי תנועת הסוס, פוסק ומתחדש בקרטוע חד המלוּוה בצליל העמום של פרסה מפורזלת הבוטשת את הקרקע.</p>
			<p class="text">הדלת נטרקה. כל הרעשים נדמו. הבורגנים אחוזי הצינה השתתקו, מאובנים בקיפאונם, נוקשים. </p>
			<p class="text">וילון רציף של פתיתים לבנים בהק בצניחתו הישירה מטה, מוחק את צורות הדברים, מושח את העולם בקצף קרחי. ובדממה המוחלטת של העיר השלווה, הקבורה תחת השלג, לא נשמע עוד אלא רשרושם הקלוש, הבלתי־מוגדר והמרחף של פתיתי השלג הנופלים, תחושה יותר מאשר רעש, תערובת של אטומים אווריריים שכמו מילאה את האוויר, כיסתה את העולם. </p>
			<p class="text">האיש עם העששית נראה שוב, מושך בחבל סוס נכא רוח שנגרר באי־רצון. הוא העמיד אותו נוכח היצול, קשר את המושכות וסבב סביבו שוב ושוב כדי לבדוק את הרתמות, שכן עמדה לרשותו רק יד אחת — השנייה החזיקה בעששית. כשנפנה להביא סוס נוסף, השגיח בקיפאונם של הנוסעים, המולבנים כבר משלג. "למה אתם לא נכנסים לכרכרה?" שאל. "תמצאו מחסה לפחות."</p>
			<p class="text">ניכר שהדבר אף לא עלה על דעתם, וכעת הזדרזו לעשות כעצתו. שלושת הגברים עזרו לנשותיהם להיכנס לחלק האחורי ועלו בעקבותיהן. אחריהם תפסו בשתיקה צללים מצועפים נוספים את המקומות שנותרו.</p>
			<p class="text">רצפת הכרכרה היתה מרובדת קש, והרגליים שקעו בו. הגברות בירכתיים הצטיידו בעוד מועד בכירות־רגליים קטנות מנחושת הניזונות מפחם כימי. כעת הדליקו אותן, ובמשך זמן־מה מנו בקולות חרישיים את מעלותיהן, חוזרות זו באוזני זו על פרטים הידועים להן מאז ומתמיד.</p>
			<p class="text">סוף־סוף נרתמה הכרכרה לשישה סוסים במקום ארבעה, בשל קשיי המסע, וקול שאל מבחוץ: "כולם עלו?" מבפנים השיב קול: "כן," והם יצאו לדרך. </p>
			<p class="text">הכרכרה התקדמה בעצלתיים, בקצב אטי. הגלגלים שקעו בשלג. הכרכרה כולה גנחה וחרקה, הבהמות החליקו, התנשפו, העלו אדים, והשוט הארוך של העגלון הצליף ללא הרף, מתנופף לכל עבר, מתלפף ונפרש כמו נחש דקיק, מטיח מלקות חדות באחוריים המקומרים שהזדקפו תחתם במאמץ מוכפל. </p>
			<p class="text">היום עלה מבלי משים. הפתיתים הקלים, שנוסע יליד רואן היה משווה אותם לגשם של כותנה, חדלו לרדת. אור עכור הסתנן מבעד לעננים גדולים, קודרים וטעונים, והעמיק את לובנו המסנוור של הנוף הכפרי. פה ושם נראתה שורה של עצים עטויי שכבת כפור, או בקתה מחופה שלג.</p>
			<p class="text">לאורו העגום של השחר החלו נוסעי הכרכרה להביט זה בזה בסקרנות.</p>
			<p class="text">במושבי הירכתיים המובחרים נמנמו זה מול זה אדון וגברת לוּאָזוֹ, מוכרי יין בסיטונאות מרחוב גראן־פּוֹן. </p>
			<p class="text">לואזו, שהיה בעבר סוכן מכירות לאיש עסקים שירד מנכסיו, קנה את המלאי של אדונו וגרף לעצמו הון. הוא מכר בזיל הזול יין גרוע לסוחרים כפריים קטנים, ונחשב בקרב מכריו וידידיו שועל ממולח, נורמנדי מבטן ומלידה השופע תחבולות ושמחת  חיים.</p>
			<p class="text">עורמתו הנכלולית עשתה לה שם כה נכבד, שערב אחד, בבית המושל, מר טוּרנֶל, מחברם של משלים ושירים, כוכב מקומי בעל שכל מושחז ונשכני, הציע לגברות המשועממות למראה לשחק במשחק "<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">l'oiseau vole</span>".<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-012-backlink">8</span></span> החידוד התעופף מבעד לחלונות ביתו של המושל והגיע לטרקליני העיר, ובמשך חודש שלם העלה חיוך רחב על כל פרצוף במחוז.</p>
			<p class="text">לואזו התפרסם גם בזכות שלל סיפוריו והלצותיו המוצלחות יותר או פחות, ואיש לא הזכיר את שמו בלי להוסיף מיד: "הלואזו הזה לא יסולא בפז!"</p>
			<p class="text">הוא היה קטן קומה, בעל כרס עגולה ככדור ופנים אדמדמות עטורות פאות לחיים מאפירות.</p>
			<p class="text">אשתו — גבוהה, חסונה, תקיפה, קולנית ומהירת החלטה — גילמה את הסדר והחשבון בבית המסחר, ואילו בעלה הכניס בו חיים בפעלתנותו העליזה. </p>
			<p class="text">לצדם, נשוא פנים הודות לרום מעמדו, ישב מר קארֶה־לָמאדוֺן: אישיות חשובה, דמות בולטת בענף הכותנה, בעליהן של שלוש מטוויות, קצין לגיון הכבוד וחבר במועצה הכללית. בכל תקופת הקיסרות השנייה הוא עמד בראש אופוזיציה רודפת שלום אך ורק כדי לגרוף הון גדול יותר תמורת התגייסותו למטרה שלמענה נלחם בנשק מנומס, כלשונו. גברת קארה־למאדון, הצעירה מבעלה בהרבה, היתה נחמתם של כל הקצינים רמי היחס שהוצבו בחיל המצב ברואן.</p>
			<p class="text">היא היוותה ניגוד מוחלט לבעלה בקומתה הנמוכה, בדקיקות גווה וביופיה המרהיב. מכורבלת בפרוותיה, שלחה מבטים מיואשים בחלל הכרכרה העלוב.</p>
			<p class="text">שכניה, הרוזן והרוזנת אוּבֶּר דֶה בְּרֶוויל, נשאו את אחד השמות העתיקים והאציליים ביותר בנורמנדי. הרוזן, ישיש חביב שחזותו מכובדת, התאמץ להדגיש בתחבולות קוסמטיות את דמיונו הטבעי למלך אנרי הרביעי. על פי אגדה מהוללת שעברה במשפחה, עיבר המלך עלמה מעלמות ברוויל, ובעלה נעשה מכורח הנסיבות רוזן ומושל פרובינציה. </p>
			<p class="text">הרוזן אובר, שותפו של מר קארה־למאדון למועצה הכללית, ייצג את סיעת אורליאן במחוז. נישואיו לבתו של בעל אונייה מנאנט נותרו בגדר תעלומה. אך כיוון שהילה של כבוד היתה נסוכה על דמות הרוזנת, וכיוון שהיתה המארחת המושלמת, ואף נאמר עליה שאחד מבניו של לואי־פיליפ היה מאוהב בה, האירה לה פנים האצולה המקומית כולה, וטרקלינה היה ונשאר החשוב ביותר בפלך, היחיד ששימר את גינוני האבירות המסורתיים, וקשה היה לחדור לתוכו.</p>
			<p class="text">הונם של בני הזוג ברוויל, כולו בנכסי דלא־ניידי, הניב להם, על פי השמועה, הכנסה של חמש מאות אלף פרנק. </p>
			<p class="text">ששת הנוסעים שישבו בירכתי הכרכרה היו נציגי השכבה החברתית האמידה, השלווה והחזקה, אנשים ישרי דרך ורבי השפעה, בעלי אמונה ועקרונות. </p>
			<p class="text">רצתה יד המקרה, וכל הנשים ישבו על אותו ספסל. לצד הרוזנת ישבו שתי נזירות שמוללו מחרוזות תפילה ארוכות אגב מלמול <span class="bold _idGenCharOverride-1">"פאטֶ</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ר" </span>ו<span class="bold _idGenCharOverride-1">"אָווה"</span>.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-011-backlink">9</span></span> האחת, זקנה שפניה כה מחוטטות ממחלת האבעבועות, שנדמה כי ספגה מטח אש מקלעים היישר בפרצופה. ואילו לשנייה, חלושה למראה, היו פנים יפות וחולניות מעל חזה שחפני שאוּכל על ידי האמונה היוקדת המולידה קדושים מעונים ושוגים בהזיות.</p>
			<p class="text">מול צמד האדוקות ישבו גבר ואישה שמשכו את עיני כולם.</p>
			<p class="text">הגבר, מוכר לכול, היה קוֺרנוּדֶה הדמוקרט, מושא אימתם של נכבדי העיר. זה עשרים שנה טבל את זקנו האדום בספלי בירה בכל בתי הקפה הדמוקרטיים. בחברת קרוביו וידידיו הצליח לכלות הון נאה שירש מאביו, אופה לשעבר, והמתין בקוצר רוח לכינונה של הרפובליקה, עת יבוא סוף־סוף על שכרו עבור אינספור המשקאות המהפכניים. בארבעה בספטמבר, כנראה בעקבות מתיחה, חשב שהנה מונה למושל מחוז; אך כשביקש להתחיל בתפקידו, הפקידים, שנותרו אדוני הלשכה הבלעדיים, סירבו להכיר בו, והוא נאלץ לפרוש. הברנש טוב הלב, הבלתי־מזיק והנכון לעזור, התגייס בכל רמ"ח איבריו לארגון ההגנה על העיר. הוא חפר שוחות במישורים, כרת את כל העצים הצעירים בסביבה, טמן מלכודות בדרכים, ועם התקרבות האויב, שבע רצון מהכנותיו, נסוג כחץ מקשת אל העיר. עכשיו האמין שיביא תועלת רבה יותר בלה האבר, שם יהיה צורך בביצורים חדשים.</p>
			<p class="text">האישה, מאלה המכונות "יצאניות", נודעה בעגלגלותה, שהקדימה לבוא, אשר הקנתה לה את הכינוי "כדור שומן". היא היתה קטנת קומה, מרופדת בשר ומדושנת איברים. אצבעותיה התפוחות הוצרו בפרקים כמו מחרוזות של נקניקיות קצרצרות, עורה היה מבהיק ומתוח, וחזהּ הענקי הזדקר מתוך שמלתה. עם כל זאת, ברעננותה משובבת העין היתה מעוררת תאווה ומחוזרת. פרצופה היה תפוח עץ בשל, ציץ של אדמונית בפרוץ פריחתה, ומתוכו ניבטו עיניים כהות נפלאות, מסוככות ריסים ארוכים ועבים. ולמטה פה שובה לב, צר־שפתיים, לח לקראת הנשיקה, מצויד בשתי שורות שיניים זעירות, בוהקות מלובן.</p>
			<p class="text">נוסף לזאת היו לה, אמרה השמועה, שורה ארוכה של מעלות יקרות ערך.</p>
			<p class="text">ברגע שהבחינו בה, פרצו הנשים המהוגנות בהתלחשויות נמרצות, והמילים "פרוצה" ו"חרפה לציבור" נלחשו בקול כה רם, שהיא נשאה את ראשה. או־אז נתנה בשכניה מבט כה מתגרה ותקיף, עד כי דממה השתררה באחת, וכולם השפילו ראש, למעט לואזו, שעקב אחריה בעין משועשעת.</p>
			<p class="text">אך עד מהרה שבה השיחה להתגלגל בפיהן של שלוש הנשים, אשר נוכחותה של ברייה זו הפכה אותן מיד לחברות, כמעט קרובות. היה עליהן, כך דמיינו, להשתמש בכבודן כרעיות כמחיצה בינן לבין המופקרת חסרת הבושה. שהרי האהבה החוקית תמיד גוברת על רעותה החופשית.</p>
			<p class="text">גם שלושת הגברים נמשכו זה לזה מתוך דחף שמרני למראה קורנודה, ודיברו על כסף בנימת זלזול כלשהי בדלפונים. הרוזן אובר סיפר על הנזק שגרמו לו הפרוסים, על ההפסדים שיהיו מנת חלקו בגלל הבקר שנגנב ממנו והיבולים האבודים, אך זאת בביטחון של בעל אדמות עשיר פי עשרה, שחורבן זה יסב לו אי־נוחות למשך שנה אחת בקושי. מר קארה־למאדון, למוד סבל מתעשיית הכותנה, דאג מבעוד מועד לשלוח שש מאות אלף פרנק לאנגליה, סכום שחסך ליום סגריר. ואילו לואזו מכר לחיל האפסנאות הצרפתי את כל היין הזול שנשאר במרתפיו, כך שהמדינה חייבת לו סכום כסף הגון שהתעתד לגבות בלה האבר.</p>
			<p class="text">השלושה החליפו מבטים חטופים לבביים. הגם שהשתייכו למעמדות שונים, הרגישו אחים לממון, חברים באגודה הסודית הנעלה של אלה שיש להם, שהזהב מצלצל בכיסם כשהם תוחבים לתוכו את היד.</p>
			<p class="text">הכרכרה התקדמה באטיות כה רבה, שבעשר בבוקר לא עברו אפילו עשרים קילומטרים. שלוש פעמים ירדו הגברים מהכרכרה וטיפסו במעלה הגבעה ברגל. דאגה התגנבה ללבם, שכן תכננו לאכול צהריים בטוֹט, וכעת נואשו מלהגיע לעיירה לפני רדת הלילה. כולם בלשו בעיניהם אחרי פונדק כלשהו על אם הדרך, והנה נתקעה המרכבה בתוך תלולית של שלג, ונדרשו להם שעתיים כדי להיחלץ ממנה.</p>
			<p class="text">בינתיים החל רעבונם המתגבר להציק להם, אך שום מזללה או מסבאה לא נראו באופק. קרבתם של הפרוסים ושיטוטיהם של חיילים צרפתים מזי רעב הניסו על נפשם את כל בעלי העסקים.</p>
			<p class="text">האדונים רצו אל המזווים בחוות אשר נקרו על דרכם, אך אפילו כיכר לחם לא מצאו בהם, כי האיכרים החשדנים החביאו את מאגריהם מחשש שייבזזו על ידי החיילים, שקיבתם הריקה שלחה אותם בעקבות כל מה שהניחו עליו את ידם. </p>
			<p class="text">לקראת אחת בצהריים הכריז לואזו שהוא מרגיש, ללא צל של ספק, שבור נפער בבטנו. כולם סבלו כמותו זה זמן רב, והצורך העז במזון, שהלך והחריף, כיבה את השיחות. </p>
			<p class="text">מזמן לזמן פיהק מישהו, אחר חיקה אותו כמעט מיד, ואז כל אחד מהם בתורו — בהתאם לקווי אופיו, לאורחות חייו ולמעמדו החברתי — פער את פיו, אם בקולי קולות ואם בצנעה, תוך החשת היד לחיפוי על החלל שנפלט ממנו אד.</p>
			<p class="text">כדור שומן רכנה פעמים אחדות קדימה, כאילו חיפשה דבר־מה מתחת לחצאיותיה. היא היססה לרגע קט, הביטה בשכנים ואחר הזדקפה בנחת. הפרצופים היו חיוורים וקפוצים. לואזו הצהיר שהיה משלם אלף פרנק תמורת שוק חזיר. אשתו החוותה בידה כאילו ביקשה למחות, ומיד נמלכה בדעתה. תמיד סבלה לשמע דיבורים על כסף מבוזבז, ולא הבינה איך אפשר בכלל להתבדח בנושא. "האמת היא שאני חש ברע," אמר הרוזן. "איך לא חשבתי לקחת צידה?" כל אחד מהם גער בעצמו על התרשלות זו בדיוק.</p>
			<p class="text">קורנודה דווקא הצטייד במימייה מלאה רום. הוא הושיטהּ להם, אך כולם סירבו בקרירות. רק לואזו ניאות ללגום מהמשקה, והושיט לו בחזרה את המימייה אגב מילות הודיה: "אח, זה טוב. המשקה מחמם את הבטן, ומתעתע בתיאבון." המשקה רומם את רוחו, והוא הציע שינהגו כאילו הם נמצאים באותה סירה מהשיר, ויאכלו את השָמן בנוסעים. הרמיזה העקיפה לכדור שומן זעזעה את האנשים המעודנים. איש לא ענה, רק קורנודה העלה על שפתיו חיוך. שתי הנזירות חדלו למלמל את מזמורי התפילה שלהן וישבו בחוסר ניע, כשכפות ידיהן תחובות בתוך שרווליהן הרחבים, עיניהן כבושות ברצפה בעקשנות, כמציעות להחזיר לשמים את קורבן הסבל ששלחו להן.</p>
			<p class="text">בשלוש אחר הצהריים, בלבו של מישור רחב ידיים ועירום מכל כפר, התכופפה לבסוף כדור שומן בתנועה חדה ושלפה מתחת לספסל סל גדול מכוסה מפית צחורה.</p>
			<p class="text">תחילה הוציאה מתוכו צלוחית חרסינה וגביע כסף דקיק, ואז קערה גדולה ובתוכה שני עופות שלמים, מבותרים למשעי, כבושים בקרישתם. מעדנים עטופים נוספים בצבצו מתוך הסל: מיני פָּטֶה, פירות, דברי מתיקה — צידה שהותקנה לשלושה ימי מסע במטרה לא להזדקק למטבחי הפונדקים. ארבעה צווארי בקבוקים הזדקרו מבין צרורות המזון. היא נטלה כנף של עוף והחלה לאכול אותה בעדינות בלוויית לחמנייה מהסוג המכונה בנורמנדי רֶז'וֺנְס.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-010-backlink">10</span></span> </p>
			<p class="text">כל המבטים נישאו אליה. ואז התפשט הניחוח, הרחיב את הנחיריים, העלה ריר שוצף בפיות וכיווץ עד כאב את הלסתות מתחת לאוזניים. הזלזול שרחשו הגברות לברייה הצעירה נעשה אכזרי וצמח לתשוקה להורגה או להשליכה מהכרכרה, לתוך השלג, יחד עם הגביע, הסל והמטעמים שלה.</p>
			<p class="text">לואזו בלע בעיניו את קערת העופות. הוא אמר: "יפה, יפה! גברתי היתה שקולה יותר מאיתנו. יש אנשים שמשכילים לחשוב על הכול." היא הרימה אליו את ראשה: "תרצה להתכבד, אדוני? קשה לצום מהבוקר." הוא קד לה קידה. "חי נפשי, לא אסרב, איני יכול יותר. במלחמה כמו במלחמה, לא כן, גברתי?" והוא הקיף את סביבתו בעיניו והוסיף: "ברגעים כאלה, משמח למצוא אנשים מיטיבים." היה לו עיתון, והוא פרשׂ אותו על ברכיו כדי לא להכתים את המכנסיים, ובלהב סכין ששמר תמיד בכיסו חתך ירך מזוגגת מקפא, נעץ בה את שיניו ולעס אותה בעונג כה גלוי, שאנקת מצוקה עמוקה בקעה מהכרכרה.</p>
			<p class="text">כדור שומן הציעה לנזירות בפשטות חביבה לחלוק עמה את סעודתה. השתיים נענו להזמנתה מיד, ובלי לשאת את עיניהן החלו לאכול במהירות, אחרי שמלמלו אי־אלו מילות תודה. גם קורנודה נענה להצעתה של שכנתו, ויחד עם הנזירות יצרו מעין שולחן עם העיתונים הפרושים על ברכיהם. </p>
			<p class="text">הלסתות נפתחו ונסגרו ללא הרף, והם נגסו, לעסו, בלעו בפראות. לואזו, עובד קשה בפינתו, דרבן חרש את אשתו לעשות כמוהו. שעה ארוכה עמדה בסירובה, אך לאחר שהתכווצות פילחה את מעיה, נכנעה. או־אז השחיז בעלה את לשונו ושאל את "בת הלוויה המקסימה" אם יורשה לו להציע חתיכה קטנה לגברת לואזו. "כן, כמובן, אדוני," ענתה לו בפנים מאירות, והושיטה לו את הקערה.</p>
			<p class="text">מבוכה נפלה כשנפתח בקבוק הבורדו הראשון, שהרי היה רק גביע אחד. כל אחד מהם ניגב את פי הבקבוק לפני שהעביר אותו הלאה. רק קורנודה, מטעמי נימוס מן הסתם, הניח את שפתיו על הפיה הלחה עדיין משפתי שכנתו.</p>
			<p class="text">מוקפים באנשים הממלאים את כרסם, נשנקים מריחות המזון, הרוזן והרוזנת ברוויל, ועמם הזוג קארה־למאדון, נשאו בייסורים את העינוי המביש הנודע בשם "טנטלוס".<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-009-backlink">11</span></span> לפתע פלטה אשת התעשיין אנחה שהסבה אליה את הראשים; היא היתה חיוורת כמו השלג בחוץ, עיניה נעצמו, מצחה צנח: היא איבדה את הכרתה. בעלה, אחוז בהלה, התחנן לעזרה מהנוכחים. כולם איבדו את עשתונותיהם, למעט הנזירה המבוגרת שאחזה בראש המעולפת, תחבה בין שפתיה את הגביע של כדור שומן והשקתה אותה כמה לגימות יין. עלמת החן זעה, פקחה עיניים, חייכה ואמרה בקול ענות חלושה שהיא חשה בטוב עכשיו. אך על מנת שלא תתמוטט שוב הכריחה אותה הנזירה לגמוע כוס שלמה של בורדו, והוסיפה: "זה הרעב, ולא שום דבר אחר."</p>
			<p class="text">כדור שומן, סמוקה ונבוכה, גמגמה כשפניה אל ארבעת הנוסעים הצמים: "אלוהים אדירים, לו רק היה בי העוז להציע לאדונים ולגברות..." היא השתתקה, פוחדת מעלבון. לואזו התערב: "בשם אלוהים, בנסיבות כאלה כולנו אחים לצרה וצריכים לעזור זה לזה! קדימה, גבירותי, חסל סדר הצגות; הסכימו להתכבד, לעזאזל! הרי איננו יודעים אפילו אם נמצא מקום לישון בו הלילה! בקצב הזה לא נגיע לטוט לפני מחר בצהריים." הם היססו, ואף אחד לא העז ליטול על עצמו את האחריות שבאמירת "הן". היה זה הרוזן שאחז את השור בקרניו. הוא לבש ארשת אצילית, פנה אל האישה השמנה והמפוחדת ואמר: "אנחנו נענים להצעתך בהכרת תודה, גברתי."</p>
			<p class="text">היה עליהם לעשות רק את הצעד הראשון. משנחצה הרוביקון, כולם התמסרו לדבר. הם רוקנו את הסל, שהכיל גם פטה כבד אווז, פטה עפרוני, נתח לשון מעושנת, אגסים, פרוסה עבה של עוגת זנגוויל, תופינים וצנצנת של מלפפונים ובצלים בחומץ, שכן כמו כל הנשים, גם כדור שומן אהבה ירקות ופירות טריים.</p>
			<p class="text">אך הרי לא היה אפשר שיאכלו ממטעמיה של הברייה בלי לדבר איתה. לכן שוחחו, תחילה בהסתייגות, ואז, כיוון שהפגינה דרך ארץ, ביתר חופשיות. הגברות דה ברוויל וקארה־למאדון, בקיאות ברזי החיים, ידעו להאיר לה פנים בעדינות נפש. בייחוד הרוזנת מחלה על כבודה באותה חביבות מתנשאת של גברות רמות יחס ששום מגע לא יכול להכתים, והיתה לבבית להפליא. רק גברת לואזו החסונה, שנשמתה נשמת איש צבא, לא התרככה, מיעטה בדיבור ואכלה בלי סוף.</p>
			<p class="text">מטבע הדברים נסבה השיחה על המלחמה. הם סיפרו סיפורי אימה על אודות הפרוסים, ומעללי גבורה על הצרפתים, וכל הנמלטים קשרו כתרים לאומץ לבם של אחרים. עד מהרה הגיע תורם של הסיפורים האישיים, וכדור שומן תיארה בהתרגשות גואה, באותו להט דיבור הדבק בבריות כמותה בבואן לבטא את תעצומות לבן, כיצד עזבה את רואן: "בהתחלה חשבתי שאוכל להישאר," אמרה. "היה לי שפע של מזון בבית, והעדפתי להאכיל כמה חיילים מאשר לנדוד לאיזה מקום לא נודע. אבל כשראיתי אותם, את הפרוסים האלה, לא הייתי מסוגלת! הדם עלה לי לראש מרוב זעם, וכל היום בכיתי מרוב בושה. הו, אילו רק הייתי גבר! הסתכלתי בהם מהחלון, בחזירים השמנים עם הקסדות המחודדות שלהם, והמשרתת נאלצה להחזיק לי את היד כדי שלא אשבור כיסאות על גבם! ואז כמה מהם דרשו ללון אצלי. תפסתי את הראשון בצווארון! אפשר לחנוק אותם בדיוק כמו את האחרים! הייתי גומרת אותו אם לא היו תולשים אותי ממנו בשערות. מובן שהייתי חייבת להוריד פרופיל אחרי זה. וכשסוף־סוף נקרתה לי הזדמנות הסתלקתי, והנה אני כאן."</p>
			<p class="text">כולם גמרו עליה את ההלל. היא הסמיקה מעונג נוכח התפעלותם של חבריה למסע, שלא גילו תעוזה דומה. ועל פניו של קונדורה, שהקשיב לה, נפרש חיוך קורן, מעודד, של שליח קדוש, כמו כומר המאזין לאדם אדוק המשבח את האל. שהרי הדמוקרטים ארוכי הזקן מחזיקים במונופול על הפטריוטיות כשם שלאנשי הכמורה יש בלעדיות על הדת. הוא נטל את רשות הדיבור בטון מחנך, באמרות כנף ששאל מכרזות שהודבקו מדי יום על הקירות, וקינח במליצה זדונית כשצלף בלשונו על "בּאדינגֶה המנוול".<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-008-backlink">12</span></span></p>
			<p class="text">תוכחתו הציתה זעם יוקד בכדור שומן, שהיתה בונפרטית מושבעת. היא האדימה כדובדבן בשל ושפכה את חמתה: "הייתי שמחה לראות אתכם במקומו! חתיכת מחזה זה היה! אנשים מסוגכם בגדו בו, באיש הזה! אילו נשלטנו על ידי פראי אדם כמוכם, היינו מוכרחים לעזוב את צרפת לצמיתות!" חיוכו המלגלג והמתנשא של קורנודה שווה הנפש לא מש משפתיו. אך הורגש שמילים גדולות עומדות להיזרק לחלל האוויר כאשר הרוזן — במאמץ לא מבוטל, יש להודות — התערב והרגיע את הברייה הנסערת כשהכריז בנימה סמכותית שכל השקפה כנה מכבדת את בעליה. ואילו הרוזנת ואשת התעשיין, שטיפחו בלבן אותה שנאה משוללת היגיון — נחלתם של אנשים מבית טוב — כלפי הרפובליקה, יחד עם חולשה אינסטינקטיבית, השוכנת בלב הנשים כולן, למשטרים ראוותניים ועריצים, חשו הזדהות בלתי־נשלטת עם הנפקנית אצילת הרוח, שרגשותיה דמו כל כך לאלה שלהן.</p>
			<p class="text">הסל התרוקן. עשרת הנוסעים כילו את תכולתו ללא מאמץ, ורק הצטערו על שאינו גדול יותר. השיחה הוסיפה להתגלגל זמן־מה, אף שהצטננה מעט מאז שסיימו לאכול.</p>
			<p class="text">הערב ירד, העלטה הלכה והתעבתה, והצינה, שהורגשה ביתר שאת במהלך העיכול, העבירה צמרמורת בגווה של כדור שומן על אף משמניה. או־אז הציעה לה גברת דה ברוויל את כירת־הרגליים שלה, שהפחם חודש בתוכה כמה פעמים מאז הבוקר, וכדור שומן נענתה להצעתה מיד, שכן הרגישה שכפות רגליה קופאות. הגברות קארה־למאדון ולואזו השאילו את הכירות שלהן לנזירות.</p>
			<p class="text">העגלון הדליק את פנסיו. הם האירו בחוזקה ענן אדים שנתלה מעל העכוזים המיוזעים של הסוסים ומעל השלג בשני עברי השביל, שכמו השתטח תחת אלומות האור המרצדות. </p>
			<p class="text">בתוך הכרכרה שררה אפלה. לפתע הורגשה תזוזה בין כדור שומן לקורנודה, ולואזו, שעינו בלשה בחשיכה, דימה לראות את הגבר ארוך הזקן נרתע בפתאומיות, כאילו פגעה בו מהלומה אילמת.</p>
			<p class="text">ניצוצות אור זעירים הבליחו בהמשך הדרך. זו היתה טוט. הם נסעו כבר אחת־עשרה שעות, אשר נוסף לארבע מחציות השעה שהוקדשו לאכילה ולמנוחה לסוסים, הצטברו לשלוש־עשרה. הם נכנסו לעיירה ועצרו לפני <span class="bold _idGenCharOverride-1">מלון </span>קוֹמֶרְס.</p>
			<p class="text">הדלת נפתחה. רעש מוכר הקפיץ ממקומם את כל הנוסעים: היו אלה חבטות חרב על מרצפות האבן. ומיד נשמע קולו הרם של גרמני.</p>
			<p class="text">הכרכרה אמנם עצרה, אך איש לא ירד, כאילו חששו שמא ישחטו אותם ברגע שידרכו על הקרקע. הרַכּב הופיע בפתח ובידו אחד מפנסיו, והאיר בפתאומיות את מעמקי הכרכרה, חושף שתי שורות של פרצופים מבוהלים, פעורי פה וקרועי עיניים מחמת ההפתעה והפחד.</p>
			<p class="text">לצד העגלון עמד בתוך שלולית של אור קצין גרמני: צעיר גבה קומה, צנום ובלונדיני, דחוס בתוך מדיו כנערה בתוך מחוך. קסדתו השטוחה והבוהקת נטתה על צדה ושיוותה לו חזות של נער שליח בבית מלון אנגלי. שפמו הארוך מדי ירד בקווצה ישרה וצרה משני צדי הפה והסתיים בשערה בלונדינית אחת כה דקיקה, עד שסופה לא נראה, והיה דומה כי היא נשענת על זווית פיו, מושכת את הלחי מטה וחורצת קמט אנכי משני צדי  השפתיים.</p>
			<p class="text">במבטא נוקשה של צרפתית אלזסית הוא הזמין את הנוסעים לצאת מהמרכבה: "התואילו בטובכם לרדת, גבירותי  ורבותי?"</p>
			<p class="text">הנזירות היו הראשונות לציית בהכנעה של נשים אדוקות המורגלות בכל מרות. אחריהן הגיחו הרוזן והרוזנת, וגם התעשיין ואשתו, ולבסוף לואזו, שדחף לפניו את זוגתו גדולת הגוף. משדרכו רגליו על הקרקע, אמר לקצין, "שלום, אדוני," מתוך זהירות יותר מאשר נימוס. הלה, עז פנים כיאה לאדם שהכוח בידיו, הביט בו בלי לענות.</p>
			<p class="text">כדור שומן וקורנודה — אף שהיו סמוכים לדלת — ירדו אחרונים, חמורי סבר וזקורי סנטר נוכח האויב. הברייה השמנה השתדלה למשול ברגשותיה ולשמור על חזות שלווה. הדמוקרט מרט את זקנו האדום הארוך ביד טרגית ורועדת במקצת. הם השתדלו להקרין הדרת כבוד, כי הבינו שבמפגשים כאלה, כל אדם מייצג במידת מה את ארצו. שניהם התקוממו נוכח רפיסותם הכנועה של בני לווייתם. היא התאמצה להיראות גאה יותר משכנותיה, הנשים המהוגנות, ואילו הוא חש שעליו לשמש דוגמה והמשיך למלא בעזוז את משימת ההתנגדות שהחל בה כשטמן מלכודות בדרכים. </p>
			<p class="text">הם נכנסו למטבח רחב הידיים של הפונדק, והגרמני, שהוצג לפניו אישור המעבר החתום בידי המפקד העליון — אשר כלל שם, תיאור ומקצוע של כל נוסע ונוסעת — בחן באריכות כל אחד מהם והשווה את הנוכחים לפרטים הכתובים.</p>
			<p class="text">לפתע הפטיר, "זה בסדר," ונעלם.</p>
			<p class="text">כולם נשמו לרווחה. הרעב שב וניקר בהם, וסעודת ערב הוזמנה. נדרשה חצי שעה כדי להתקינה, ובזמן ששתי מלצריות טרחו, כמדומה, במטבח, ניגשו הנוסעים להעיף מבט בחדרים. כולם שכנו לצדי מסדרון ארוך שהסתיים בדלת זכוכית המסומנת במספר שמשמעותו ברורה.</p>
			<p class="text">לבסוף הסבו אל השולחן, ואז הופיע בעל המלון בכבודו ובעצמו. הוא היה סוחר סוסים בעברו, איש כבד גוף ואסמטי שהתנשף וכחכח בגרונו ללא הרף, וחזהו שרק מליחה. אביו הוריש לו את השם פוֺלאֶנְבי.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-007-backlink">13</span></span></p>
			<p class="text">"מדמואזל אליזבת רוּסֶה?" שאל.</p>
			<p class="text">כדור שומן נרעדה והסתובבה.</p>
			<p class="text">"זאת אני."</p>
			<p class="text">"מדמואזל, הקצין הפרוסי מבקש לדבר איתך מיד."</p>
			<p class="text">"איתי?"</p>
			<p class="text">"כן, אם את אכן מדמואזל רוסה."</p>
			<p class="text">היא התבלבלה, היססה לרגע ולבסוף הכריזה בגאון:</p>
			<p class="text">"יכול להיות, אבל לא אלך."</p>
			<p class="text">רחש קם סביבה. כולם דיברו יחד, תהו על פשר הפקודה. הרוזן פנה אליה:</p>
			<p class="text">"את עושה טעות, גברתי. הסירוב שלך עלול לגרום צרות צרורות, לא רק לך, אלא גם לבני לווייתך. אסור להתנגד לאנשים חזקים ממך. אני בטוח שלא נשקפת לך שום סכנה, זה ודאי רק הליך פורמלי כלשהו שצריך להשלים." </p>
			<p class="text">כולם הצטרפו אליו והפצירו בה, לחצו עליה, הטיפו לה, עד שלבסוף שכנעו אותה. הם חששו מההשלכות שעלולות להיות לפחזותה. לבסוף אמרה: </p>
			<p class="text">"כמובן, אעשה זאת למענכם!"</p>
			<p class="text">הרוזנת נטלה את ידה:</p>
			<p class="text">"ואנחנו אסירי תודה לך על כך."</p>
			<p class="text">היא הלכה, והם החליטו לחכות לה בטרם יתחילו בארוחה. כל אחד מהם הצר על כך שלא קראו לו במקום לברייה הפראית וחמת המזג, ושינן לעצמו משפטים סרי טעם למקרה שיזמנו גם אותו.</p>
			<p class="text">אך מקץ עשר דקות היא הופיעה, מתנשפת, אדומה עד מחנק, אחוזת ייאוש, וגמגמה: "הו, המנוול, המנוול!"</p>
			<p class="text">כולם חשו אליה בסקרנות, אך היא לא אמרה דבר. ולאחר שהרוזן התעקש, ענתה באיפוק מלכותי: "לא, זה לא מעניינכם. אני לא יכולה לדבר על כך."</p>
			<p class="text">כולם התיישבו אפוא סביב קערת מרק גדולה שהדיפה ריח כרוב. למרות האות מבשר הרעות, היתה הארוחה עליזה. שיכר התפוחים היה טוב, והזוג לואזו והנזירות שתו אותו מטעמי חיסכון. היתר ביקשו יין, חוץ מקורנודה שהזמין בירה. היתה לו דרך משלו לפקוק את הבקבוק, להקציף את המשקה ולסקור אותו בכובד ראש תוך הטיית הכוס והגבהתה אל עיניו נוכח אור המנורה כדי לעמוד על צבעו. זקנו הארוך, שגונו תאם את המשקה האהוב עליו, רטט ברוך כששתה. עיניו פזלו כדי לא להרפות מהכוס ולו לרגע קט, והוא נראה כאדם הממלא את התפקיד היחיד שלשמו נולד. היה נדמה שהוא מכונן בעיני רוחו איזו קרבה או זיקה בין שתי התשוקות העזות שמשלו בחייו: "פֵּייל אֵייל"<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-006-backlink">14</span></span> והמהפכה. וניכר שלא טעם מהאחת בלי להגות באחרת.</p>
			<p class="text">הזוג פולאנבי סעד את לבו בקצה השולחן. לגבר, שנחר והתנשף כמו קטר שובק חיים, היה יותר מדי אוויר בחזה מכדי שיוכל לדבר תוך כדי אכילה, אך אשתו מעולם לא השתתקה. היא גוללה את כל רשמיה מבואם של הפרוסים: מה עשו ועל מה דיברו, ואת תיעובה כלפיהם — ראשית משום שעלו לה ביוקר, ושנית משום ששני בניה גויסו לצבא. היא דיברה בעיקר אל הרוזנת, מפועמת מהאפשרות שנקרתה לה לפטפט עם גבירה מכובדת.</p>
			<p class="text">לאחר מכן הנמיכה את קולה כדי להגיד דברים "רגישים", ובעלה קטע אותה מדי פעם: "מוטב שתשתקי, גברת פולאנבי." אך היא לא שעתה אליו כלל:</p>
			<p class="text">"אמנם כן, גברתי, האנשים האלה לא עושים דבר חוץ מלבלוס תפוחי אדמה וחזיר, חזיר ותפוחי אדמה. ושלא תחשבי לרגע שהם נקיים. הו, לא! הם עושים את הצרכים שלהם בכל מקום, אבל מחמת כבודי אלייך, אחסוך ממך את התיאורים. ואילו ראית אותם מתאמנים במשך שעות וימים! הם יוצאים כולם לשדה, צועדים קדימה ואחורה, פונים ימינה ושמאלה. אילו לפחות היו מעבדים את האדמה או סוללים דרכים בארץ שלהם! אבל לא, גברתי, החיילים האלה לא מביאים תועלת לאיש! ועכשיו עמנו המסכן צריך להאכיל אותם ולא ללמוד מהם דבר בתמורה חוץ מאשר לשחוט אנשים! אני אולי אישה זקנה וחסרת השכלה, אבל לעומתם, שמוציאים את הנשמה מרוב צעידות מבוקר ועד לילה, אני אומרת לעצמי: יש אנשים שמגיעים לתגליות כל כך מועילות, ויש אחרים, שכל מאמציהם מוקדשים לגרימת נזק וחבלה! בחיי, זה לא מחריד להרוג בני אדם, גם אם הם פרוסים, אנגלים, פולנים או צרפתים? אם את נוקמת במישהו שפגע בך את עושה מעשה רע, שהרי מרשיעים אותך. אבל כשהם יורים למוות בבחורים שלנו כאילו היו בשר ציד זה דבר טוב! עובדה, זוכה בעיטור מי שרצח הכי הרבה! לא, לא, לעולם לא אבין  זאת!"</p>
			<p class="text">קורנודה הרים את קולו:</p>
			<p class="text">"המלחמה היא מעשה ברברי אם אדם תוקף שכן שוחר שלום, אך היא חובה מקודשת כשאדם מגן על מולדתו."</p>
			<p class="text">הזקנה השפילה את ראשה:</p>
			<p class="text">"כן, כשאדם מתגונן זה משהו אחר, אבל האם לא היה צריך להרוג את כל השליטים שעושים זאת למען ההנאה?"</p>
			<p class="text">עיניו של קורנודה נצנצו:</p>
			<p class="text">"מילים כדורבנות, אזרחית!"</p>
			<p class="text">מר קארה־למאדון שקע בהרהורים. הגם שהיה חסיד נלהב של המצביאים הנודעים, שכלה הישר של האיכרה עורר בו תהייה על השפע שהיו יכולים להביא לארץ כל כך הרבה ידיים בטלות ועל כן הרסניות, כל כך הרבה כוחות בלתי־יצרניים, אילו גייסו אותם למפעלי תעשייה גדולים שמאות שנים דרושות כדי לסיימם.</p>
			<p class="text">לואזו קם וניגש לשוחח עם הפונדקאי. האיש השמן צחק, השתעל, רקק. כרסו העצומה פיזזה בחדווה להלצותיו של רעו, והוא קנה ממנו שש חביות בורדו לקראת האביב, כאשר הפרוסים יסתלקו.</p>
			<p class="text">עם סיום הסעודה פרשו איש למיטתו, שכן היו תשושים מעייפות.</p>
			<p class="text">רק לואזו, שהתבונן במתרחש, שלח את אשתו למיטה וניגש להצמיד תחילה את אוזנו ואז את עינו לחור המנעול בניסיון לגלות את מה שכינה "רזי המסדרון".</p>
			<p class="text">כעבור שעה קלה שמע רחש, הזדרז להציץ וראה את כדור שומן, עגלגלה מתמיד בחלוק קשמיר כחול מעוטר בתחרה לבנה ובידה פמוט. היא פסעה לעבר הדלת שבקצה המסדרון. וכבר דלת סמוכה נפתחה, ובשובה מקץ דקות ספורות הלך אחריה קורנודה, בכתפות בלבד. הם דיברו בלחש, ואז עצרו. נראה כי כדור שומן מגוננת על מפתן חדרה במרץ רב. למרבה הצער, לא הגיעו דבריהם לאוזניו של לואזו, אך בסופו של דבר, כשהרימו את קולם, הצליח לשמוע כמה מילים:</p>
			<p class="text">"מה איתך, אל תהיי טיפשה! מה אכפת לך?" אמר.</p>
			<p class="text">היא נראתה כעוסה כשענתה:</p>
			<p class="text">"לא, יקירי, יש רגעים שבהם אין מקום לדברים כאלה. חוץ מזה, כאן זה יהיה ביזיון."</p>
			<p class="text">ניכר בו שלא הבין, ושאל למה. היא התרתחה והרימה את קולה עוד יותר:</p>
			<p class="text">"למה? אתה באמת לא מבין למה? כשיש פרוסים בבניין, אולי אפילו בחדר הסמוך?"</p>
			<p class="text">הוא השתתק. צניעותה הפטריוטית של פרוצה שאינה מרשה שייגעו בה בסמוך לאויב ודאי עוררה בלבו את אצילותו המתרופפת, שכן הוא נשק לה בחטף והתגנב בחזרה אל חדרו. </p>
			<p class="text">לואזו הנרעש נסוג מחור המנעול וניתר בחדרו. הוא כרך סביב ראשו את מפית המַדְרָס, הפשיל את הסדין שתחתיו רבץ גופה הנוקשה של אשתו והעיר אותה בנשיקה כשהוא לוחש:</p>
			<p class="text">"את אוהבת אותי, יקירה?"</p>
			<p class="text">דממה ירדה על הבית כולו. אך עד מהרה נישא מאי־שם — מכיוון לא ברור שהיה יכול להיות המרתף ועליית הגג כאחד — קול נחרה חזק, חדגוני, סדיר, רעש עמום ומתמשך, מלווה ברעידות כמו דוד חימום תחת לחץ. מר פוֹלאֶנבִי נרדם.</p>
			<p class="text">הוסכם שיצאו לדרך למחרת בשמונה בבוקר, וכולם נפגשו במטבח. אלא שהכרכרה, מחופה שלג, עמדה בדד במרכז החצר, בלי סוסים ובלי רכב. הם חיפשו את העגלון באורוות, במחסן המספוא, במוסך, אך ללא הועיל. או־אז החליטו הגברים לצאת ולחפש אותו בסביבה. הם מצאו את עצמם בכיכר, גבם אל הכנסייה ומשני צדיהם בתים נמוכים ובהם חיילים פרוסים. הראשון שהבחינו בו קילף תפוחי אדמה. השני, קצת הלאה משם, שטף את חנותו של הספר. שלישי, מזוקן עד עיניו, חיבק זאטוט מתייפח וערסל אותו על ברכיו בניסיון להרגיעו. והאיכרות השמנות, שבעליהן היו ב"צבא המלחמה", הורו בשפת הסימנים למנצחים הצייתנים מהן העבודות שיש לבצע: לבקע עצים, להשרות את הלחם במרק, לטחון קפה. אחד מהם אפילו כיבס את בגדיה של מארחתו, ישישה חסרת ישע. </p>
			<p class="text">הרוזן השתומם על מראה עיניו וניגש להתעניין אצל השַמש שיצא מחדרו של הכומר. "הו," השיב ירא השמים הזקן, "אלה לא אנשים רעים! הם בכלל לא פרוסים, למיטב ידיעתי. הם באים מרחוק יותר, אני לא יודע בדיוק מאין, אבל כולם השאירו מאחור אישה וילדים. המלחמה הזאת לא חביבה עליהם, תהיה בטוח! אין לי ספק שגם הנשים בארצם מקוננות על הגברים. וגם אצלם המלחמה גרמה למצוקה קשה, בדיוק כמו אצלנו. מצבנו לא רע כרגע בגלל שהם לא מעוללים לנו כל רע ועובדים כאילו היו בבתים שלהם. אתה מבין, אדוני, האנשים הפשוטים צריכים לעזור אחד לשני... אלה העשירים שעושים מלחמות."</p>
			<p class="text">קורנודה לא רווה נחת מברית הידידות שנכרתה בין המנצחים למובסים, והעדיף להסתגר בפונדק. לואזו ניסה להתבדח: "הם תוקעים יתד." מר קארה־למאדון חיווה דעה חמורה יותר: "הם מפצים." </p>
			<p class="text">ואילו העגלון לא נראה בשום מקום. בסופו של דבר איתרו אותו בבית הקפה של העיירה, יושב דרך רֵעים עם משרתו של הקצין. </p>
			<p class="text">"לא קיבלת הוראה לרתום את הסוסים לשעה שמונה?" קרא לעברו הרוזן.</p>
			<p class="text">"אמנם כן, אבל מאז נתנו לי הוראה אחרת."</p>
			<p class="text">"איזו?"</p>
			<p class="text">"לא לרתום אף סוס."</p>
			<p class="text">"ממי קיבלת את ההוראה הזאת?"</p>
			<p class="text">"בהן צדקי — מהמפקד הפרוסי."</p>
			<p class="text">"למה?"</p>
			<p class="text">"אין לי מושג! שאל אותו. אומרים לי לא לרתום, אני לא רותם. זה הכול."</p>
			<p class="text">"הוא בעצמו אמר לך?"</p>
			<p class="text">"לא, אדוני. הפונדקאי מסר לי את ההוראה בשמו."</p>
			<p class="text">"מתי?"</p>
			<p class="text">"אתמול בערב, לפני שהלכתי לישון."</p>
			<p class="text">שלושת הגברים חזרו בפנים מודאגות.</p>
			<p class="text">הם שאלו על פולאנבי, אך המשרתת השיבה שבגלל האסתמה שלו, האדון אף פעם לא קם לפני עשר בבוקר. הוא אף אוסר בכל תוקף להעירו מוקדם יותר, אלא אם כן מדובר בדליקה.</p>
			<p class="text">הם ביקשו לראות את הקצין, אך זה היה בלתי־אפשרי, למרות שהתאכסן בפונדק. פולאנבי לבדו הורשה לפנות אליו בעניינים אזרחיים. לפיכך חיכו. הנשים עלו בחזרה לחדרים והעסיקו עצמן בזוטות.</p>
			<p class="text">קורנודה התמקם בפינת הקמין הגבוה במטבח, שהתלקחה בו אש גדולה. הוא ביקש שיביאו לשם אחד משולחנות הקפה הקטנים ובקבוק בירה, וינק ממקטרתו, שזכתה בקרב הדמוקרטים למוניטין שהשתווה כמעט לזה שלו, כאילו סייעה למולדת בכך ששירתה את קורנודה. היתה זו מקטרת מירשאום נהדרת מוכהית להפליא, שחורה כשיניו של בעליה אבל מבושמת, מקושתת, בוהקת,  בת־בית בכף ידו ומשלימה את מראהו. הוא ישב ללא ניע, תולה את מבטו לסירוגין בלהבות הקמין ובקצף שעיטר את ספלו; וכל אימת שלגם מהבירה היה מחליק בארשת של קורת רוח באצבעותיו הארוכות והגרומות על שׂערו הארוך והשמנוני, בעודו שואף אל קרבו את ריח שפמו המעוטר קצף.</p>
			<p class="text">לואזו הפטיר שהוא יוצא לחלץ איברים והלך להציע את יינו לסוחרי המקום. הרוזן והתעשיין גלגלו שיחה על פוליטיקה. הם התנבאו על עתידה של צרפת. האחד תלה את יהבו באורליאנים, השני במושיע לא ידוע, גיבור שיצוץ אל פני השטח כשיהיה נדמה שהכול כבר אבוד. איזה די גקלאן,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-005-backlink">15</span></span> איזו ז'אן ד'ארק, אולי? או שמא נפוליאון בונפרט נוסף? אה! אילו רק הנסיך לא היה צעיר כל כך!<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-004-backlink">16</span></span> קורנודה הקשיב להם בחיוך של אדם הבקיא בהלכות החיים. מקטרתו הפיצה ריח נעים במטבח.</p>
			<p class="text">עם הישמע צלצול השעה עשר, הופיע פולאנבי. הם עטו עליו בשאלות, אך הוא רק חזר פעמיים־שלוש על אותם משפטים: "כך אמר לי הקצין: אדון פולאנבי, עליך לאסור לרתום את כרכרת הנוסעים הזאת מחר. הם אינם מורשים לצאת ללא הוראתי. מובן? זה הכול."</p>
			<p class="text">עכשיו ביקשו לראות את הקצין. הרוזן שלח לו כרטיס שלו, ומר קארה־למאדון הוסיף לכרטיס את שמו יחד עם כל תאריו. הפרוסי ענה שיאפשר לשני הגברים לגשת אליו אחרי שיאכל צהריים, כלומר לקראת השעה אחת.</p>
			<p class="text">הנשים ירדו, ולמרות הדאגה, הצליחו כולם לאכול דבר־מה. כדור שומן נראתה חולה ונסערת עד בלי די.</p>
			<p class="text">הם סיימו את הקפה כשהופיע משרתו של הקצין וקרא לאדונים.</p>
			<p class="text">לואזו הצטרף אל השניים. הם ניסו לגרור עמם גם את קורנודה כדי להוסיף נופך של חשיבות לעתירה, אך הוא הכריז בגאווה שאינו מתכוון לקיים שום קשר עם הגרמנים, וכך המשיך לשבת ליד האח והזמין בקבוק בירה נוסף.</p>
			<p class="text">שלושת הגברים עלו והוכנסו לחדר הנאה ביותר בפונדק. הקצין המתין להם בכורסה, רגליו שעונות על הקמין, והוא מעשן מקטרת חרסינה מוארכת כשלגופו חלוק מבריק שלקח מן הסתם מבית נטוש של בורגנים סרי טעם. הוא לא קם, לא בירכם לשלום, הוא אפילו לא הביט בהם — דוגמה ומופת לגסות הרוח האופיינית לאיש צבא עטור ניצחון.</p>
			<p class="text">מקץ כמה רגעים פלט סוף־סוף:</p>
			<p class="text">"מה אתם רוצים?"</p>
			<p class="text">הרוזן ענה: "אנחנו רוצים לעזוב, אדוני."</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"האם יורשה לי לשאול לסיבת הסירוב?"</p>
			<p class="text">"כי לא מתחשק לי."</p>
			<p class="text">"עם כל הכבוד לך, אדוני, המפקד העליון שלך נתן לנו אישור יציאה לדייפ, ולא נראה לי שעשינו משהו שיצדיק את נוקשותך."</p>
			<p class="text">"לא מתחשק לי... זה הכול... אתם יכולים לרדת עכשיו." </p>
			<p class="text">השלושה הרכינו את ראשם ויצאו מן החדר.</p>
			<p class="text">שעות אחר הצהריים היו נכאות. איש לא הבין את פשר גחמנותו של הגרמני, ומחשבות מרחיקות לכת טרדו את רוחם. כולם עמדו במטבח והפכו בעניין עוד ועוד תוך שהם מעלים מיני השערות מופרכות: אולי רוצים להחזיק בהם כבני ערובה? אבל לאיזו מטרה? או לקחת אותם בשבי? או שמא לדרוש מהם דמי כופר גבוהים? האפשרות הזאת הילכה עליהם אימים. האמידים ביותר היו הנבעתים ביותר, כי ראו את עצמם אנוסים, בתמורה לחייהם, לשפוך שקים של זהב לידיו של הקצין החצוף. הם פשפשו במוחם בניסיון לדלות מתוכו שקרים אפשריים שיסתירו את עושרם, שיציגו אותם כעניים מרודים. לואזו הסיר את שרשרת השעון שלו וטמן אותה בכיס. הערב ירד והגביר את החששות. המנורה הודלקה, ומאחר שנותרו עוד שעתיים לארוחת הערב, הציעה גברת לואזו שישחקו "שלושים ואחת".<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-003-backlink">17</span></span> זו תהיה הסחת דעת. הם הסכימו. אפילו קורנודה כיבה את מקטרתו בנימוס והצטרף למשחק.</p>
			<p class="text">הרוזן טרף את הקלפים. והנה, כדור שומן הכריזה 31 כבר בסיבוב הראשון. עד מהרה השקיט העניין במשחק את רוחם המפרפרת. אולם קורנודה הבחין שהזוג לואזו מתכוונים לרמות.</p>
			<p class="text">כשעמדו לשבת לשולחן האוכל שב פולאנבי והופיע, ואמר בקולו המכויח: "הקצין הפרוסי מבקש לדעת אם מדמואזל אליזבת רוסה עדיין לא שינתה את דעתה."</p>
			<p class="text">כדור שומן עמדה חיוורת כסיד. לפתע ניצת הסומק בלחייה, וזעם כה עז לפת את גרונה, שניטל ממנה כושר הדיבור. לבסוף התפרצה: "תגיד לחלאה הזה, לחזיר הזה, לטינופת הפרוסית, שלעולם לא אסכים! אתה שומע אותי? לעולם!"</p>
			<p class="text">הפונדקאי השמן יצא. כולם מיהרו להקיף את כדור שומן, הכבירו עליה שאלות והפצירו בה שתחשוף את תעלומת הביקור. תחילה עמדה בסירובה, אך לבסוף נעתרה במר ייאושה: "מה הוא רוצה?... מה הוא רוצה?... הוא רוצה לשכב איתי!" צעקה. הכעס שעוררו דבריה היה אדיר כל כך, שאיש לא הזדעזע מתוכנם. קורנודה הטיח את ספל הבירה שלו בשולחן ושבר אותו. היתה זו הוקעה תקיפה וניצחת של הקלגס הבזוי, סופת רעם, התלכדות גורפת למען ההתנגדות, כאילו התבקשו כל אחד ואחת מהם לתרום דבר־מה לקורבן שנתבע ממנה. הרוזן אמר בשאט נפש שהאנשים הללו מתנהגים כמו הברברים של ימים עברו. והנשים הרעיפו על כדור שומן גילויי אהדה נמרצים ומלאי חיבה. הנזירות, שהופיעו לארוחות בלבד, השפילו ראש ולא אמרו דבר. </p>
			<p class="text">עם שוך חמת הזעם הראשונית, ישבו כולם לאכול, אם כי מיעטו לדבר, איש־איש נתון לשרעפיו.</p>
			<p class="text">הנשים הקדימו לפרוש למיטותיהן. הגברים המעשנים ארגנו משחק "אֶקָרטֶה"<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-002-backlink">18</span></span> והזמינו אליו את פולאנבי, מתוך כוונה לדלות ממנו, בדרכי עורמה, מידע כיצד לרופף את התנגדותו של הקצין. אלא שהפונדקאי היה נתון כולו לקלפיו, לא שמע דבר ולא השיב דבר, ורק חזר בלי הרף: "שחקו, רבותי, שחקו." הוא היה כה מרוכז, עד ששכח לירוק, וצלילי עוגב בקעו מחזהו. ריאותיו השורקות ניגנו את סולם האסתמה השלם, מהתווים הנמוכים והעמוקים ועד הצלילים הגבוהים, הצורמים של תרנגול צעיר המנסה לתת קולו בשיר.</p>
			<p class="text">הוא סירב לעלות כשאשתו, מתנדנדת מעייפות, באה לקרוא לו. היא פרשה אפוא לחדרם לבדה, שכן היתה "טיפוס של בוקר" והקיצה תמיד עם הנץ החמה, בעוד שבעלה היה "טיפוס של לילה", נכון תמיד לבלותו בחברת ידידים. "שימי את הליקר ביצים שלי ליד האש!" צעק לעברה וחזר לענייניו. משהבינו שלא יצליחו לחלץ ממנו דבר, הכריזו האורחים שהגיעה העת ללכת לישון, וכולם עלו על יצועם.</p>
			<p class="text">למחרת השכימו קום בתקווה עמומה, בכמיהה עזה להסתלק, נבעתים נוכח המחשבה שיישארו יום נוסף בפונדק הקטן והמאוס.</p>
			<p class="text">אך אבוי! הסוסים עדיין היו באורווה, והעגלון לא נראה לעין. משלא מצאו עיסוק מוצלח יותר, התאספו סביב הכרכרה.</p>
			<p class="text">ארוחת הצהריים חלפה באווירת נכאים, וקרירות כלשהי נוצקה כלפי כדור שומן, כיוון שהלילה — המוסיף חוכמה — ויסת מעט את הדעות. עכשיו כמעט התרעמו על הברייה שלא פילסה את דרכה בסתר אל מיטתו של הפרוסי והכינה הפתעה משמחת לבני לווייתה בבוקר. מה העניין הגדול? ומי בכלל היה יודע על כך? הלוא יכלה להציל את כבודה ולומר לקצין שאינה מסוגלת יותר לשאת את מצוקתם של חבריה. ואילו עבורה אין שום משמעות לדבר!</p>
			<p class="text">אולם איש עוד לא הודה במחשבות הללו.</p>
			<p class="text">אחר הצהריים, כשהשעמום כבר נעשה בלתי־נסבל, הציע הרוזן שיצאו לטייל בפאתי העיירה. כולם התלבשו היטב, והחבורה הקטנה פתחה בצעידה, למעט קורנודה, שהעדיף להישאר ליד האח, והנזירות, שבילו את יומן בכנסייה או בבית הכומר.</p>
			<p class="text">הצינה, שגברה מיום ליום, נשכה באכזריות את האף והאוזניים, וכפות הרגליים כאבו כל כך, שכל פסיעה היתה כרוכה בסבל. אך כאשר נופי הכפר נפרשו לפתע לנגד עיניהם, הם נראו להם כה מאיימים בקדרותם תחת מעטה הלובן הבלתי־נגמר, שכולם חזרו על עקבותיהם, שפופי רוח וכבדי לב.</p>
			<p class="text">ארבע הנשים צעדו בראש, ושלושת הגברים פסעו מעט מאחוריהן.</p>
			<p class="text">לואזו, שהבין את המצב, שאל פתאום האם "הבחורה הזאת" מתכוונת להשאיר אותם עוד הרבה זמן בחור הזה. הרוזן, אבירי כתמיד, אמר שאף אחד אינו רשאי לדרוש מאישה הקרבה כאובה כל כך, ושהיוזמה צריכה לבוא ממנה. מר קארה־למאדון העיר שאם הצרפתים אכן מבצעים, כפי שאומרים, התקפת־נגד דרך דייפ, ההיתקלות תהיה חייבת להתרחש בטוט. ההבחנה הזו זרעה בהלה בלבם של שני האחרים. "אולי נימלט ברגל?" הציע לואזו. הרוזן משך בכתפיו. "איך בדיוק נעשה זאת, בשלג הזה? ועוד עם הנשים שלנו? מה גם שמהר מאוד יעלו על עקבותינו, יתפסו אותנו אחרי עשר דקות וייקחו אותנו בשבי, ונימסר לחסדי החיילים." זה היה נכון. הם השתתקו.</p>
			<p class="text">הנשים דיברו על אופנה, אולם איזה מתרס עמום חצץ ביניהן.</p>
			<p class="text">לפתע, בקרן הרחוב, הופיע הקצין. קומתו הגבוהה ודקיקת המותן במדים הצטיירה על רקע השלג שמילא את האופק. הוא צעד בפישוק רגליים, באותה תנועה האופיינית לאנשי צבא המתאמצים להציל את מגפיהם המצוחצחים ללא רבב  מהרפש. </p>
			<p class="text">כשחלף על פני הגברות הוא קד, אך בגברים רק נתן מבט רווי בוז. אלה שמרו על כבודם ולא הסירו את מגבעותיהם לעומתו, אף שלואזו החווה בידו כעומד לעשות כן.</p>
			<p class="text">כדור שומן האדימה עד אוזניה. ושלוש הרעיות חשו השפלה עמוקה על שנראו לעיני הקצין בחברת הברייה שנהג בה בזלזול כזה.</p>
			<p class="text">השיחה נסבה כעת עליו, על חיצוניותו, על קלסתרו. גברת קארה־למאדון, שהכירה קצינים רבים והוסמכה לשפוט אותם במיומנות, מצאה שהפרוסי אינו רע בכלל. היא אפילו הצרה על כך שאינו צרפתי, שכן היה יכול להיות פרש מצודד להפליא ולהפיל בקסמו את הנשים כולן.</p>
			<p class="text">בשובם לפונדק, לא ידעו מה לעשות עם עצמם. קובלנות מרירות החלו להישמע בעניינים של מה בכך. ארוחת הערב החרישית היתה קצרה, ומיד אחריה עלו איש־איש לחדרו, מייחלים לשינה שתעביר את הזמן. </p>
			<p class="text">למחרת ירדו בפנים נפולות וברוח סרה. הנשים בקושי דיברו אל כדור שומן.</p>
			<p class="text">פעמון הכנסייה צלצל. זו היתה קריאה לטקס הטבלה. לברייה השמנה היה ילד שגידל זוג איכרים בעיר איבְטוֹ. היא לא פגשה אותו ולא הגתה בו מעולם, אך המחשבה על הילד שעומדים להטביל מילאה את נפשה אהבה פתאומית ועזה לבנה שלה, והיא גמרה בלבה להשתתף בטקס.</p>
			<p class="text">ברגע שיצאה הביטו הנוכחים זה בזה ומיד קירבו כיסאות, שכן כולם הרגישו שבשלב הזה אין מנוס מהכרעה. לואזו העלה רעיון: להציע לקצין לשמור לעצמו את כדור שומן ולהניח ליתר הנוסעים להסתלק.</p>
			<p class="text">פולאנבי נטל על עצמו את השליחות, אך מיד אחר כך חזר. הגרמני, שהבין דבר או שניים בטבע האנושי, הציב אותו על המשמר. הוא התכוון להחזיק בחבורה כולה עד שתשוקתו תבוא על סיפוקה.</p>
			<p class="text">או־אז מצא טבעה ההמוני של גברת לואזו פורקן: "הרי לא נוציא את נשמתנו כאן! אם זה משלח ידה של הפרוצה הזאת, לעשות את זה עם כל הגברים, אני לא מבינה מנין לה הזכות להעדיף גבר אחד על אחר. הלוא ברואן היא לא בחלה באף גבר, אפילו לא בעגלונים! כן גברתי, העגלון של המושל! אני יודעת זאת בוודאות כי הוא קונה את היין שלו אצלנו. ופתאום היום, כשרק היא יכולה לחלץ אותנו מהתסבוכת הזאת, היא מחליטה להעמיד פני חסודה, החצופה!... לפי דעתי הקצין מתנהג בסדר גמור. יכול להיות שהדבר הזה נמנע ממנו כבר הרבה זמן, ונמצאות כאן שלוש נשים שהיה מן הסתם מעדיף עליה. אבל לא, הוא מסתפק בבחורה של כולם. יש לו כבוד לנשים הנשואות. אל תשכחו שהוא האדון. מספיק שהיה אומר 'אני רוצה', והיה יכול לקחת אותנו בכוח בעזרת החיילים שלו." </p>
			<p class="text">שתי הנשים התחלחלו. עיניה של גברת קארה־למאדון היפה התנוצצו, והיא החווירה מעט, כאילו הרגישה שכבר נלכדה בזרועות הקצין.</p>
			<p class="text">הגברים, ששוחחו קודם בצד, הצטרפו אליהן. לואזו רתח מזעם. הוא רצה למסור את "עלובת הנפש" לאויב, כשרגליה וידיה כפותות. אבל הרוזן, נצר לשלושה דורות של שגרירים ובעל חזות של דיפלומט, צידד בפעולה מחוכמת ולא כוחנית: "עלינו לשכנע אותה," אמר.</p>
			<p class="text">והם התחילו לזמום.</p>
			<p class="text">הנשים נדחקו זו אל זו, הקולות הונמכו, הדיון התרחב, וכל אחד חיווה את דעתו. עם זאת השיחה לא חרגה לרגע מן הטעם הטוב. בייחוד הנשים הצטיינו בניסוחים מעודנים ובביטויים אנינים ומשובבי נפש כדי לומר את הדברים הטעונים ביותר. אילו עבר בסביבה אדם זר, לא היה מוצא את ידיו ורגליו נוכח מעטה הזהירות העבה שלבשה השפה. אולם שכבת הצניעות הדקה שכל אשת חברה מתעטפת בה כשריון מכסה את פני השטח בלבד, ומתחתיה פרחו הנשים בהרפתקה המפוקפקת, התענגו עד כלות בתוך תוכן, כמו דגים במים, משמשו את מעשה האהבה בחושניות של טבח תאוותן הטורח על סעודתו של אחר.</p>
			<p class="text">הסיפור החל לשעשע את רוחם, וכבר חזרה העליצות ללבבות. הרוזן הסתכן בהלצות נועזות, אך ניסוחן המושלם העלה חיוך. לואזו, לעומתו, פלט ניבולי פה נמהרים יותר, אך איש לא נרתע מהם, והמחשבה שביטאה אשתו בדרכה הבוטה סיכמה את הלך הרוח הכללי: "אם זה משלח ידה של הברייה הזאת, למה שתעדיף גבר אחד על אחר?" גברת קארה־למאדון רבת החן אמרה אפילו שבמקומה, היתה מעדיפה את הקצין על פני אחרים.</p>
			<p class="text">הם תכננו את המצור בקפידה, כמו לנוכח מבצר מכותר. כל אחד מהם הגדיר את התפקיד שיגלם, את הטיעונים שישטח, את התכסיסים שיבחר בהם. הם קבעו את אסטרטגיית ההסתערות, את התחבולות שיש לנקוט ואת מתקפת הפתע שיאלצו את המצודה בשר ודם להכניס את האויב בשעריה.</p>
			<p class="text">רק קורנודה עמד בצד, זר ומנותק מהפרשה הזו.</p>
			<p class="text">תשומת לבם היתה כה משוקעת בעניין, שלא שמעו את כדור שומן בשובה. אך הרוזן לחש "ששש" מהוסה שהרים את עיני כולם. היא עמדה מולם. הם השתתקו באחת, ומבוכה כלשהי עצרה בעדם בתחילה מלפנות אליה, עד שהרוזנת, חלקלקה ומיומנת יותר מהאחרים בצביעות הטרקלינים, שאלה: "הטקס היה  נחמד?"</p>
			<p class="text">עדיין שרויה תחת עוצמת ההתרגשות, הברייה השמנה לא השמיטה שום פרט באשר לפרצופים, לנהגים ואף למראה הכנסייה. "כמה טוב להתפלל מדי פעם," הוסיפה.</p>
			<p class="text">עד ארוחת הצהריים הקפידו הגברות להאיר לה פנים כדי לחזק את אמונהּ בהן ואת הקשבתה לעצותיהן.</p>
			<p class="text">אך ברגע שישבו לשולחן, פרצה המתקפה. היא לבשה תחילה צורה של שיחה כללית על מסירות נפש. דוגמאות מן ההיסטוריה צוטטו: יהודית והולופרנס, ואז, ללא שום סיבה נראית לעין, לוקרטיוס וסקסטוס, קליאופטרה שאירחה במיטתה את כל המצביאים היריבים והפכה אותם לעבדים. אחר כך סופרה מעשייה, פרי דמיונם של מיליונרים נבערים, ולפיה אזרחיות רומי הלכו לעיר קָפּוּאָה כדי להרדים בזרועותיהן את חניבעל, אנשיו, ואף גדודים של שכירי חרב. לאחר מכן צוינו כל הנשים שעצרו בגופן כובשים, הפכו את בשרן לביצור מגן, לאמצעי שליטה, לנשק. נשים שהביסו בליטופיהן ההרואיים יצורים נאלחים ונתעבים והקריבו את תומתן על מזבח הנקמה והמסירות.</p>
			<p class="text">בלשון מתייפייפת הם סיפרו גם על האנגלייה רמת היחס שחשפה את עצמה למחלה מזוויעה רק כדי להדביק בה את בונפרט, אשר ניצל בדרך נס הודות לחולשה פתאומית שתקפה אותו בשעת הפגישה הגורלית.</p>
			<p class="text">וכל הדוגמאות הללו נאמרו בנימה כה מנומסת ומתונה, שלפעמים נשזר בה במכוון פרץ של התלהבות שנועד להצית את יצר התחרות.</p>
			<p class="text">מדבריהם יכולת לחשוב שתפקידה היחידי של האישה הוא להקריב את עצמה תמידית, להפקיר את עצמה שוב ושוב לגחמותיהם של אנשי צבא. </p>
			<p class="text">דומה כי שתי הנזירות לא שמעו דבר, והן נראו שקועות במחשבות עמוקות. כדור שומן שתקה.</p>
			<p class="text">במשך כל שעות אחר הצהריים הניחו אותה להרהוריה. אך במקום שיכנוה "מדאם", כפי שנהגו עד עתה, פנו אליה ב"מדמואזל" פשוט. איש לא הבין לאשורו למה, כאילו ביקשו להוריד אותה שלב בסולם ההוקרה שבו טיפסה, לגרום לה להכיר במעמדה הבזוי.</p>
			<p class="text">בעת הגשת המרק הופיע פולאנבי וחזר על דבריו מליל אמש: "הקצין הפרוסי מבקש לדעת האם מדמואזל אליזבת רוסה עדיין לא שינתה את דעתה."</p>
			<p class="text">"לא, אדוני," השיבה כדור שומן ביובש.</p>
			<p class="text">אולם בארוחת הערב נבקעו סדקים באחדות. לואזו אמר שלושה משפטים אומללים. כל אחד מהם התייגע לדלות דוגמאות נוספות אך העלה חרס בידו. לפתע הרוזנת, ללא כל הכנה מוקדמת, כמדומה, נתקפה דחף בלתי־מוגדר לחלוק כבוד לדת וחקרה את הנזירה המבוגרת על אודות האירועים המכריעים בחיי הקדושים. רבים מהם עשו מעשים שהיו נחשבים בעינינו פשעים, אלא שהכנסייה מוחלת בהינף יד על עבירות אלה כאשר הן נעשות למען תהילת האל או לטובתו של אדם קרוב. זה היה טיעון כבד משקל, והרוזנת ניצלה אותו. ואז, אם מתוך הסכמה בשתיקה — מתוך איזו כוונה טובה נסתרת שבה מצטיין כל אדם העוטה גלימת כמורה — או פשוט בגלל חוסר שכל, טיפשות מושיעה, הושיטה הנזירה הזקנה סיוע חיוני לקנוניה. האישה בעלת החזות הביישנית התגלתה כנחרצת, דברנית ותוקפנית. הספקות הקזואיסטיים כלל לא הטרידו את מוחה. משנתה היתה עשויה ברזל. אמונתה מעולם לא טולטלה. מצפונה לא סבל ייסורים. היא ראתה בהקרבתו של אברהם עניין פשוט להפליא, שכן בלי לחשוב פעמיים היתה הורגת את אביה או את אמה על פי הוראה משמים, ושום דבר, הכריזה, לא יהיה מגונה בעיני האל אם הכוונה העומדת מאחוריו ראויה. הרוזנת ניצלה את הסמכות המקודשת של בעלת בריתה המפתיעה וחילצה מפיה פירוש מאלף לאקסיומה האתית "המטרה מקדשת את האמצעים".</p>
			<p class="text">"אם כך, אחות," שאלה אותה, "את סבורה שאלוהים מקבל את כל המעשים, ומוחל על מעידה כשהכוונה טהורה?"</p>
			<p class="text">"מי יוכל לפקפק בכך, גברתי? פעולה בזויה כשלעצמה מתגלית לעתים קרובות כמעשה של חסד בזכות המחשבה שהניעה אותה."</p>
			<p class="text">וכך המשיכו לשוחח, מתחקות אחר רצונותיו של בורא עולם, מנבאות את הכרעותיו, גורמות לו להתעניין בדברים שאינם נוגעים לו כלל וכלל.</p>
			<p class="text">כל זה היה מוסווה, ממולח, חשאי. אך כל מילה של הנזירה בשביס חרצה עוד סדק בהתנגדותה התקיפה של היצאנית. לאחר מכן סטתה השיחה קלות ממסלולה, האישה עם המחרוזות דיברה על מנזרי המסדר שלה, על הממונה עליה, על עצמה ועל ידידתה החביבה, הנזירה היקרה סן־ניסֶפוֺר. הן נקראו ללה האבר כדי לטפל במאות החיילים שחלו באבעבועות ואושפזו בבתי חולים. היא תיארה את מצבם של מוכי הגורל, שרטטה את מחלתם לפרטי פרטים. ובזמן שמעכבים אותן בגלל גחמה של אותו פרוסי, צרפתים רבים מספור, שאולי יכלו להצילם, עלולים למות! זו המומחיות שלה, טיפול באנשי צבא. היא היתה בחצי האי קרים, באיטליה ובאוסטריה, ובעודה מתארת את חזיתות הקרב האלה, נדמתה לפתע כאחת מאותן נזירות קולניות שכמו נוצרו ללכת אחרי המחנה, לאסוף את הפצועים בשדות הקרב, ויותר טוב מכל מפקד, לאלף במילים את החוליגנים הפרועים והסרבנים. נזירה קרבית אמיתית שפניה החרֵבות, הנקובות חטטים לאינספור, הציגו תמונה חיה של ההרס שזורעת מלחמה. </p>
			<p class="text">איש לא פצה פה אחריה מחשש פן יפגום ברושם המוצלח של דבריה.</p>
			<p class="text">בתום הארוחה נחפזו כולם לעלות לחדריהם ולא ירדו מהם עד שעה מאוחרת למחרת.</p>
			<p class="text">ארוחת הצהריים התנהלה על מי מנוחות. הם העניקו לגרגיר שזרעו אמש את הזמן הדרוש לנבוט ולהניב פירות.</p>
			<p class="text">אחר הצהריים הציעה הרוזנת לטייל. והרוזן, שפעל על פי התוכנית, נטל את זרועה של כדור שומן והזדנב עמה מאחורי כולם.</p>
			<p class="text">הוא דיבר אליה באותה נימה קרובה, אבהית, מתנשאת קמעה, שגברים מיושבים נוקטים בה עם בריות כמותה. הוא קרא לה "ילדתי היקרה", פנה אליה מפסגת מעמדו החברתי, ממרום כבודו הבלתי־מעורער. הוא ניגש מיד לעצם העניין:</p>
			<p class="text">"את מעדיפה אם כן להשאיר אותנו כאן, חשופים כמוך לכל פורענות שתביא עמה תבוסת הצבא הפרוסי, מאשר לחלוק אחת מאותן טובות שהרעפת פעמים כה רבות בחייך?"</p>
			<p class="text">כדור שומן לא אמרה דבר.</p>
			<p class="text">הוא פנה אליה בדברים של נועם, היגיון, רגש. הוא הקפיד להישאר "אדוני הרוזן" ובד בבד גילה כלפיה אבירות ברגעים הנכונים, החמיא לה, האיר לה פנים. הוא שיבח את ההקרבה שתקריב למענם, דיבר על הכרת תודתם, ולסיום, בבדיחות דעת, סנט בה דרך קרבה: "ואת יודעת מה, יקירתי, הוא יוכל להתפאר שטעם את טעמה של עלמת חמודות שלא ימצא רבות כמותה בארצו!"</p>
			<p class="text">כדור שומן לא אמרה דבר ורק הצטרפה לחבורה.</p>
			<p class="text">כשחזרו לפונדק מיהרה לעלות לחדרה ושוב לא ירדה. החרדה הרקיעה שחקים. מה בכוונתה לעשות? מה נורא יהיה הדבר אם תעמוד בסירובה!</p>
			<p class="text">הצלצול הקורא לארוחת הערב נשמע. הם חיכו לה, אך היא לא הופיעה. פולאנבי נכנס והודיע שמדמואזל רוסה אינה בקו הבריאות, ושהם יכולים לשבת לשולחן. כולם הטו אוזן. הרוזן ניגש אל הפונדקאי ולחש לו: "זהו זה?" </p>
			<p class="text">"כן." </p>
			<p class="text">מחמת הנימוס הוא לא אמר מילה לבני לווייתו, רק נד להם קלות בראשו. אנחת רווחה עמוקה בקעה מכל חזה, הפנים ניעורו לחיים. לואזו קרא: "לכל הרוחות! השמפניה על חשבוני אם יש כאן כזאת!" וגברת לואזו כמעט נשנקה כשחזר הפונדקאי וארבעה בקבוקים בידיו. כולם נעשו בבת־אחת דברנים וקולניים, וחדווה עליזה מילאה את הלבבות. דומה כי הרוזן התפנה להבחין שגברת קארה־למאדון מצודדת עין, והתעשיין חלק מחמאות לרוזנת. השיחה היתה ערה, שוקקת חיים, תוססת מעקיצות.</p>
			<p class="text">לפתע פתאום הרים לואזו את ידיו ושאג בארשת חרדה על פניו: "שקט!" כולם השתתקו, מופתעים, כמעט מבוהלים. הוא כרה אוזן ופלט, "ששש," נשא את זרועותיו אל התקרה, הטה אוזן פעם נוספת והמשיך בקולו הטבעי: "אל דאגה, הכול  בסדר."</p>
			<p class="text">תחילה לא הבינו, אך עד מהרה המתיקו חיוכים.</p>
			<p class="text">כעבור רבע שעה הוא חזר על אותה מהתלה, וביצע אותה שוב ושוב במשך הערב. הוא עשה עצמו פונה אל מישהו בקומה העליונה ומשיא לו עצות דו־משמעיות שדלה ממוח איש העסקים שלו. מזמן לזמן היה מקדיר את פניו ונאנח: "ברייה מסכנה!" או ממלט מבין שפתיים חשוקות מזעם: "פרוסי מנוול, די לך!" ולפעמים, כשכולם שכחו מהעניין, פלט בקול רועד "מספיק! מספיק!" והוסיף כבינו לבין עצמו, "ובלבד שנראה אותה שוב. שלא יהרוג אותה, העלוב!"</p>
			<p class="text">אמנם היו אלה הלצות סרות טעם, אך הן היו משעשעות ובלתי־מזיקות, שהרי מורת הרוח היא תוצר סביבתי כמו כל דבר, והאווירה שאפפה אותם טיפין־טיפין נטענה במחשבות  מופקרות.</p>
			<p class="text">בשעת הקינוח אפילו הנשים כבר הפריחו רמיזות עוקצניות ומוצנעות. עיניים ברקו, יין נשפך כמים. הרוזן, שגם ברגעי פריקת עול שמר על חומרת סבר, הבריק בהשוואה מפולפלת בין סוף עונת הגשמים בקוטב הצפוני לשמחת הניצולים למראה נתיב הנפתח לעבר הדרום.</p>
			<p class="text">לואזו, דרכו סלולה לפניו, הגביה כוס שמפניה: "לחיי השחרור שלנו!" שאג. כולם נעמדו על רגליהם והריעו לו. אפילו הנזירות, מעודדות על ידי הגברות, טבלו את שפתיהן ביין המבעבע שמעולם לא טעמו קודם לכן. הן הכריזו שהמשקה מזכיר בטעמו לימונדה מוגזת, אם כי הוא מעודן יותר.</p>
			<p class="text">"מה חבל שאין כאן פסנתר," סיכם לואזו את המצב, "יכולנו לרקוד קדריל!"</p>
			<p class="text">כל אותו זמן, קורנודה לא הוציא מילה מפיו ולא מש ממקומו. הוא נראה שקוע במחשבות כבדות משקל, ומפעם לפעם היה מושך ביד עצבנית בזקנו הארוך, כמנסה להאריכו עוד ועוד. לבסוף, לקראת חצות, כשעמדו החוגגים להיפרד, ניגש אליו לואזו המתנדנד, טפח על בטנו וגמגם לעברו: "אתה לא עליז הערב. אין לך מה לומר, אזרח?" קורנודה זקף באחת את ראשו וסקר את החבורה בעיניים נוצצות, מזרות אימה: "אני אומר לכם שמה שעשיתם היום מחפיר!" הוא קם, פסע לעבר הדלת ואמר שוב: "מחפיר!" ונעלם.</p>
			<p class="text">דבריו השביתו את השמחה. לואזו, מוכה תדהמה, נותר בפה פעור. אך עד מהרה התאושש ופרץ בצחוק מתגלגל: "ענבי בוסר, חביבי, ענבי בוסר!"<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-001-backlink">19</span></span> כיוון שאיש לא ירד לסוף דעתו, סיפר להם מ"רזי המסדרון". וכבר נשבה שוב רוח השטות הנפלאה. הגברות התמוגגו עד טירוף חושים. הרוזן ומר קארה־למאדון דמעו מרוב צחוק. הם התקשו להאמין.</p>
			<p class="text">"לא ייתכן! אתה בטוח שהוא רצה...?"</p>
			<p class="text">"אני אומר לכם מה ראיתי."</p>
			<p class="text">"והיא סירבה...?"</p>
			<p class="text">"כי הפרוסי היה בחדר הסמוך."</p>
			<p class="text">"זה לא ייאמן."</p>
			<p class="text">"בהן צדקי!"</p>
			<p class="text">הרוזן השתנק. התעשיין אחז בבטנו בשתי ידיו. לואזו המשיך:</p>
			<p class="text">"והערב, אתם מבינים, הבדיחה כבר לא מצחיקה, כלל וכלל לא מצחיקה..."</p>
			<p class="text">וכל השלושה געו שוב בצחוק משתולל, סמוקים, חנוקים, משתעלים.</p>
			<p class="text">בשלב הזה נפרדו כולם. רק גברת לואזו, עוקצנית כסרפד, הזכירה לבעלה בשוכבם במיטה ש"המכשפה הזאת, קארה־למאדון הצעירה, צחקה כמי שכפאה שד במשך הערב כולו. נשים, אתה מבין, כשזה מגיע לחייל במדים... שככה יהיה לי טוב, הוא יכול להיות צרפתי או פרוסי, זה לא משנה להן! ואם זה לא ראוי לרחמים, הו, אלי, מה כן?" </p>
			<p class="text">וכל הלילה עברו באפלולית המסדרון גלים של רטט, רחשים קלים, מהוסים, בדומה לנשימות, טפיפות רגליים יחפות, חריקות מהוסות. ניכר שאיחרו ללכת לישון, כי תלמי אור נראו עוד זמן רב מתחת לדלתות. זוהי, כידוע, אחת ההשפעות של השמפניה: היא טורדת את השינה.</p>
			<p class="text">למחרת, שמש חורפית בוהקת צבעה את השלג בלובן מסנוור. הכרכרה, רתומה סוף־סוף לסוסים, המתינה ליד הדלת, שעה שיונים צחורות, מכוסות פלומה עבה, עיניהן ורודות ובמרכזן נקודה שחורה, טופפו באומץ בין רגליהם של ששת הסוסים וחיפשו מזון בגללים המהבילים שהללו פיזרו.</p>
			<p class="text">העגלון, עטוף בעור כבש, הצית מקטרת במקום מושבו, והנוסעים העליזים העמיסו בזריזות חבילות מזון להמשך הנסיעה.</p>
			<p class="text">כולם חיכו לכדור שומן. היא הופיעה.</p>
			<p class="text">היא נראתה נסערת וחפוית ראש כשפסעה בביישנות לעבר בני לווייתה, אשר הפנו לה את גבם כאיש אחד, כאילו לא הבחינו בה. הרוזן נטל בהדרת פנים את זרועה של אשתו והרחיק אותה מן המגע הטמא.</p>
			<p class="text">הברייה השמנה עמדה תחתיה, נדהמת. לאחר מכן אזרה את מלוא האומץ שנותר בה ומלמלה אל אשת התעשיין "בוקר טוב" שפל רוח. זו ענתה לה בניד ראש קל ויהיר, מלווה במבט פגוע של טוהר מידות שחולל. כולם נראו עסוקים במשהו, והתרחקו ממנה כאילו נשאה דֶבר בין חצאיותיה. לאחר מכן חשו אל הכרכרה, ואילו היא קרבה אליה אחרונה, יחידה, ותפסה בשתיקה את המושב שישבה בו בחלקו הראשון של המסע.</p>
			<p class="text">הם העמידו פנים שאינם רואים או מזהים אותה. רק גברת לואזו סקרה אותה מרחוק בחמת זעם ואמרה בקול ספק רם לבעלה: "מזל שאני לא יושבת לידה!"</p>
			<p class="text">טלטלה עברה בכרכרה הכבדה, והמסע המשיך.</p>
			<p class="text">תחילה איש לא דיבר, וכדור שומן לא העזה לזקוף את מבטה. היא הרגישה שגואה בה הזעם כלפי שכניה, מהול בהשפלה עמוקה על כך שנכנעה להם, שהוכתמה בקלון נשיקותיו של הפרוסי שבצביעותם השליכו אותה לזרועותיו.</p>
			<p class="text">אך עד מהרה קטעה הרוזנת את הדממה המעיקה ופנתה אל גברת קארה־למאדון:</p>
			<p class="text">"את ודאי מכירה את גברת דאֶטרל?"</p>
			<p class="text">"הו, כן, היא אחת מחברותי."</p>
			<p class="text">"איזו אישה מקסימה!"</p>
			<p class="text">"נפלאה! אישיות נעלה ממש, וגם משכילה מאוד, ואמנית בכל רמ"ח איבריה — יש לה קול של מלאך, ואחיזה מושלמת במכחול."</p>
			<p class="text">התעשיין שוחח עם הרוזן, ולקול שקשוק הזגוגיות נשמעו פה ושם רסיסי מילים: "ריבית — מועד פירעון — פרמיה — איגרות חוב".</p>
			<p class="text">לואזו, שגנב מהפונדק את חפיסת הקלפים הישנה, משומנת מחמש שנות חיכוך בשולחנות שלא נוקו כהלכה, פתח במשחק בֶּזיג עם אשתו.</p>
			<p class="text">הנזירות הידקו אל גופן את מחרוזת התפילות הארוכה, הצטלבו ומיד החלו שפתותיהן לדקלם בשקיקה, בקצב הולך וגובר, מאיצות את מלמולן העמום כאילו היה זה מירוץ. מזמן לזמן היו מנשקות קמע, שבות ומצטלבות, ומיד חוזרות אל ההמהום המהיר והבלתי־פוסק.</p>
			<p class="text">קורנודה ישב בחוסר ניע, שקוע במחשבות.</p>
			<p class="text">מקץ שלוש שעות נסיעה, אסף לואזו את הקלפים וציין: "מתגבש פה רעב."</p>
			<p class="text">אשתו התירה חבילה קשורה בחוט ושלפה מתוכה נתח בשר עגל קר. היא פרסה אותו לפרוסות דקות ומוצקות, והשניים החלו לאכול.</p>
			<p class="text">"אולי נעשה כמוהם?" שאלה הרוזנת. הם הנהנו, והיא פרשׂה את מצרכי המזון שנארזו עבור שני הזוגות. בתוך אחד מאותם כלים מוארכים שהמכסה שלהם מעוטר בארנבת חרסינה, על מנת לציין שפטה ארנב מונח בפנים, היה מבחר עסיסי של בשרים. תלמי שומן חזיר לבנבנים חצו את בשר הציד השחום, המעורבב במיני בשר טחון דק. קובייה נאה של גבינת גרויר, שנארזה בנייר עיתון עדיין, נשאה על הקרום השמנוני את צמד המילים "חדשות כלליות". </p>
			<p class="text">שתי הנזירות פרסו נקניק גלילי בריח שום, וקורנודה תחב את שתי ידיו לכיסי האדרת העמוקים שלו ושלה מהאחד ארבע ביצים קשות, ומהשני קצה של כיכר לחם. הוא קילף את הביצים והשליך את הקליפות על מצע הקש שלרגליו, ואז נעץ את שיניו בביצים, משיר פירורי חלמון על זקנו הארוך, שנצצו בו ככוכבים.</p>
			<p class="text">בבהלת הבוקר החפוז, לא נתנה כדור שומן את הדעת על ההכנות למסע. כעת הביטה בייאוש, חנוקה מזעם, בכל אותם אנשים שלעסו בשלווה. חמתה בערה בה להשחית והיא פתחה את פיה כדי לשפוך עליהם את שצף העלבון שעמד על דל שפתיה, אך שום הגה לא בקע מפיה, חנוקה ברתחתה.</p>
			<p class="text">איש לא הביט בה, איש לא חשב עליה. נדמה היה לה שהיא טובעת בתהומות הבוז של המנוולים המהוגנים שהקריבו אותה תחילה ואחר השליכוה לכלבים, כחפץ טמא שאין בו צורך. ואז נזכרה בסל העמוס מעדנים שהם טרפו בתאוותנות, בשני העופות הבוהקים בקרישתם, במיני הפטה, באגסים, בארבעת בקבוקי הבורדו. ובבת־אחת שכך חרונה כמו חבל מתוח מדי שנקרע, והיא חשה שהדמעות חונקות את גרונה. היא עשתה מאמץ עליון לכבוש אותן, התקשחה ובלעה את דמעותיה כמו שעושים ילדים, אך הן שבו ועלו. תחילה נצנצו בזוויות עפעפיה, וכבר שתי דמעות גדולות נקוו בעיניה וזלגו לאטן על הלחיים. אחרות וזריזות יותר הגיחו בעקבותיהן, זולגות כטיפות מים המפעפעות מראש סלע, וצנחו בהתמדה על קימורי חזהּ. היא ישבה זקופה, עיניה נעוצות לפנים, פניה נוקשות וחיוורות, מייחלת שאיש לא שם לב.</p>
			<p class="text">אך הרוזנת השגיחה בה ואותתה לבעלה. הוא משך בכתפיו כאומר: "מה את רוצה? זו לא אשמתי." גברת לואזו פלטה צחקוק ניצחון אילם ומלמלה: "היא מבכה את חרפתה."</p>
			<p class="text">שתי הנזירות גלגלו את שארית הנקניק ופצחו שוב בתפילה.</p>
			<p class="text">או־אז קורנודה, בעודו מעכל את הביצים, מתח את רגליו הארוכות מתחת למושב ממול, נשען לאחור בזרועות משוכלות, חייך כאדם ששמע זה עתה הלצה מוצלחת והתחיל לשרוק את המרסייז.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-000-backlink">20</span></span></p>
			<p class="text">כל הפרצופים התעננו. ניכר שהשיר ההמוני אינו חביב ביותר על השכנים. הם נעשו עצבנים, נרגזים, ונראו נכונים ליילל ככלבים לצליליה של תיבת נגינה. </p>
			<p class="text">הוא היה מודע לכך, אך לא הפסיק. לעתים אפילו המהם את המילים:</p>
			<p class="centerspace">אהבת מולדת מקודשת</p>
			<p class="center">הדריכי, בזרוענו הנוקמת תמכי</p>
			<p class="center">חירות, חירות יקרה,</p>
			<p class="center">עם מגינייך הילחמי!</p>
			<p class="firstspace">הם התקדמו היום בקצב מהיר יותר, שכן השלג התקשה. ועד העיר דייפ, מהלך שעות ארוכות ועגמומיות, בטלטלות הדרך, בחשיכה היורדת ואז בעלטה עמוקה שהשתררה בכרכרה, הוא המשיך בשריקתו הנקמנית והחדגונית בעיקשות חסרת רחמים, כופה על בני לווייתו היגעים והשפופים לעקוב אחרי השיר מתחילתו ועד סופו ולחקוק במוחם כל מילה וכל תו.</p>
			<p class="text">וכדור שומן המשיכה לבכות, ומעת לעת נפלטה יפחה שנבצר ממנה לכבוש בין שני טורי שיר, באפילה. </p>
			<p class="firstspace">אפריל 1880</p>
			
			<div class="_idFootnotes">
				<div id="footnote-019" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">1	תיאורו של מופסן את צבא ארצו המובס במלחמת צרפת־פרוסיה תואם את חורף 1871-1870, לאחר התבוסה הקשה של הצרפתים בקרב סדאן. כשפרצה המלחמה הפסיק מופסן את לימודיו והתגייס לחיל האפסנאות של צבא צרפת, ומכאן נאמנותה של עדותו. (כל ההערות הן של המתרגמת)</p>
				</div>
				<div id="footnote-018" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">2	מיליציות מקומיות של אזרחים שלא השתייכו לכוחות הצבא הסדיר ונקראו להגן על הערים.</p>
				</div>
				<div id="footnote-017" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">3	רואן התכוננה למצור, אך לבסוף ננטשה ללא מאבק. הפרוסים פלשו אליה ב־5 בדצמבר 1870.</p>
				</div>
				<div id="footnote-016" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">4	סן־סבר הוא פרבר של רואן; בור־אשאר הוא כפר בדרך מרואן לפונט־אודמר.</p>
				</div>
				<div id="footnote-015" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">5	שלושה פרברים של רואן שמהם פלשו הפרוסים לעיר בו־זמנית.</p>
				</div>
				<div id="footnote-014" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">6	שלוש עיירות על גדות הסן. בקרואסה גר פלובר (יליד רואן) במשך רוב חייו, עד מותו ב־1880.</p>
				</div>
				<div id="footnote-013" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">7	עיר נמל לחוף תעלת למאנש, צפונית לרואן, כ־115 קילומטרים צפונית־מזרחית ללה האבר. הצבא הצרפתי החזיק בלה האבר עד שביתת הנשק.</p>
				</div>
				<div id="footnote-012" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">8	משחק מילים המבוסס על שמו של הסוחר הערמומי, לואזו (<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Loiseau</span>), הנשמע כ"הציפור", ועל הפועל <span class="eng" lang="fr-FR" xml:lang="fr-FR">voler</span>, שהוראתו כפולה: לעוף ולגנוב. "הציפור עפה" הוא בד בבד "לואזו גונב".</p>
				</div>
				<div id="footnote-011" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">9	"פאטר נוסטר" ו"אווה מריה" הן שתי תפילות נוצריות מסורתיות.</p>
				</div>
				<div id="footnote-010" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">10	שם מקומי ללחם קל שמוגש עם הקפה.</p>
				</div>
				<div id="footnote-009" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">11	טנטלוס, בנו של זיאוס, הרג את בנו, פולפוס, בישל את בשרו והגישו לאלים. כעונש נשלח לטרטרוס שבתחתית השאול, ונגזר עליו להיות כל חייו במחיצת מים טריים ופירות עסיסיים; אולם כל אימת שקרב אליהם נסוגו המים ונרקבו הפירות. "עינוי טנטלוס" הוא שם נרדף לסבל הנגרם על ידי פיתוי תמידי שאינו בא על סיפוקו לעולם.</p>
				</div>
				<div id="footnote-008" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">12	כינוי גנאי שניתן לנפוליאון השלישי. אחרי שניסה להדיח מכיסאו את המלך לואי־פיליפ, נכלא נפוליאון במבצר דֶה אָם. הוא הצליח להימלט משוביו בעזרת פועל בשם באדינגה שהשאיל לו בגדים ומסמכים, ועל שמו הכינוי.</p>
				</div>
				<div id="footnote-007" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">13	צרפתית: "דחף עז".</p>
				</div>
				<div id="footnote-006" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">14	בירה בהירה שמוצאה באנגליה במאה ה־19.</p>
				</div>
				<div id="footnote-005" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">15	<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Bertrand du </span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Guesclin</span> (1380-1320), אשר כונה "הנשר של ברטאן", היה אביר ברטוני ומפקד צבאי במלחמת מאה השנים ומפקד צבא צרפת מ־1370 ועד יום מותו.</p>
				</div>
				<div id="footnote-004" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">16	הכוונה לבנו של נפוליאון השלישי, נפוליאון אז'ן לואי, שב־1870 היה בן 14.</p>
				</div>
				<div id="footnote-003" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">17	משחק קלפים הדומה בכלליו לבלאק ג'ק, אבל סכום הקלפים המרבי הוא 31 ולא 21. </p>
				</div>
				<div id="footnote-002" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">18	<span class="eng" lang="fr-FR" xml:lang="fr-FR">écarté</span>, מן הפועל <span class="eng" lang="fr-FR" xml:lang="fr-FR">écarter</span> שפירושו להרחיק, להיפטר, הוא משחק קלפים שבו השחקנים מורשים להיפטר מקלפים מסוימים ולקחת אחרים תחתם.</p>
				</div>
				<div id="footnote-001" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">19	מתוך המשל הנודע של לה פונטן "השועל והענבים": שועל מזה רעב רואה ענבים בשלים ויפים, אך כשנבצר ממנו להגיע אליהם, הוא קורא: "ענבי בוסר!"</p>
				</div>
				<div id="footnote-000" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">20	המרסייז נחשב במשך זמן רב להמנון השמאל הצרפתי, והשמעתו היתה אסורה. רק עם הקמת הרפובליקה השלישית ב־1879 (שנה לפני חיבור הנובלה) הוא הוכתר כהמנון הצרפתי.</p>
				</div>
			</div>
		</div>

			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות