בספרו החדש, "מגלה החולשות", עוסק ישי שריד בעולם הריגול האלקטרוני דרך דמותו של זיו, בוגר יחידת מודיעין מובחרת שמגוייס לחברה שעוסקת בפריצה לטלפונים חכמים ולמחשבים ברחבי העולם. בראיון למגזין "סטימצקי" הוא מספר על הקשיים החברתיים והרגשיים שהטכנולוגיה מייצרת ומעצימה, על החיבור האישי שלו לעולם בו מתרחש הספר, על השראה ועל תהליך הכתיבה.
מאת נגה גיסיס
זיו, גיבור ספרך החדש, "מגלה החולשות", הוא מומחה בפריצת מערכות הגנה חכמות של מחשבים וטלפונים, אבל מאוד מתקשה חברתית. האם בעיניך הטכנולוגיה פוגעת ביכולות החברתיות שלנו כפרטים או כחברה?
אני חושב שהטכנולוגיה פוגעת ביכולות חברתיות של אנשים וגם מעצימה קשיים קיימים. אנחנו חיים בעולם מבלבל, מלא אותות וגירויים שמוטחים בנו מכל הכיוונים, ומבלים חלק ניכר מזמננו מול לוח עשוי מתכת וזכוכית ששולח אלינו מסרים מאנשים שלעולם לא נכיר. הרגשות שלנו מופנים למנגנון קר שנועד להרוויח מהכעסים, מהקנאות ומהתשוקות שלנו. ברור שזה מערער את המערכת הנפשית שלנו. אבל גם מרתק.
אתה עצמך שירת ב-8200. כמה מנסיון החיים שלך נכנס לספר הזה?
שרתי כקצין ביחידה 8200 לפני המון שנים, לפני שהמציאו את האינטרנט ואת הסמארטפון. היום זה עולם ריגול שונה לחלוטין. בכל זאת אני מכיר את תחושת הכח וחוסר הגבולות שיש בעולם הזה וגם את המסירות הגדולה למטרה. אנשים צעירים וגם מבוגרים עלולים להסתנוור מזה. עולם הריגול האלקטרוני הוא הפלטפורמה שעליה בניתי את סיפור ההתבגרות של זיו, וודאי שאני נמצא בתוכו.
ב"מגלה החולשות" כמו ב"מנצחת" הדמות הראשית לא נושאת נשק אבל מעורבת ומשפיעה על מהלכי אירועים קטלניים. מה בעיניך מידת ההשפעה שלנו על אירועים שגדולים מאיתנו?
מהלכים גדולים מונעים בידי אנשים. גם המנהיג החזק ביותר לא יכול לממש את החזון שלו – לטוב או לרע – בלי עזרתם של אחרים. לכן יש יכולת ליחידים להשפיע על מהלכים גדולים. הבעיה היא לא ביכולת אלא בפחד לעמוד מול המערכת ומול הרוב, שהוא תמיד צייתני ודומם ומרכין את הראש בפני סמכות.
איזה מאורע שחווית בחייך השפיע באופן הכי עמוק עליך ועל הכתיבה שלך?
הספרים שלי קשורים להתפתחותי כאדם לאורך שלבי החיים, ולעיסוקים המקצועיים שהיו לי, בעיקר כקצין וכעורך דין. אין אירוע אחד שהשפיע עלי במיוחד אלא שרשרת ארוכה של משימות, פעולות, נאמנויות והתחייבויות שבהם נמצאתי, ושלפעמים יצרו בתוכי עימותים ולילות ללא שינה. כל אלה מתגלים בספרים שלי בכל מיני תחפושות וכיסויים.
ספר קצת על המחקרים שאתה עורך לקראת כתיבת ספר, בפרט "מגלה החולשות". מה דבר הכי מרתק שגילית כשערכת מחקר לספר?
בדרך כלל אני כותב על נושאים שבהם התחלתי להתעניין מזמן, לפני שידעתי שאכתוב עליהם ספר. כשההחלטה נופלת אני מבצע תחקיר מעמיק, בעיקר בקריאה רבה של ספרים ומחקר ברשת ושיחות עם אנשים. גוגל הוא ידידו הטוב ביותר של הסופר, ומאפשר לבצע בקלות תחקירים שפעם דרשו לכתת רגליים לספריות ולחפש מקורות בכל רחבי העולם. היום זה הרבה יותר פשוט, וכך עשיתי בקשר ל"מגלה החולשות". המטרה היא שבסיום המחקר אוכל לשחות כדג בעולם שעליו אני כותב, וממנו להפליג על כנפי הדמיון.
לאיזה ספר שכתבת אתה הכי קשור, או באיזה ספר שכתבת אתה הכי גאה?
אני באמת קשור לכל הספרים שלי וגאה בכולם. לכל אחד מהם אני מתחבר מנקודה מיוחדת ואישית. אני משתדל להשתכלל בכתיבה בין ספר לספר, להפוך את הספרים מעניינים יותר לקריאה, ולבטא את עצמי בתוכם בצורה עמוקה ואמיתית.
מה מנחה אותך בעת כתיבת ספר – העלילה או האמירה שלך כסופר?
אני מסתובב עם רעיונות לספרים במשך שנים. רעיונות מתחילים בתמונה או בצליל, במשהו שקראתי או בדבר שחוויתי בחיי, והם כמו גרעין קטן. חלקם מתפתח עם השנים ומצמיח דמויות ועלילה וקול שאני רואה ושומע בזמן הכתיבה. הדבר הכי חשוב הוא לשמוע קול אנושי של דמות שמספרת לך סיפור ושאתה מאמין לה ומתעניין בגורלה. כל היתר רק נלווה לזה.
מה נותן לך השראה? איפה ומתי אתה כותב? מה סדר היום שלך כשאתה כותב ספר?
ההשראה באה מדברים שמטרידים אותי בחיי, שמכאיבים לי. או שמרתקים אותי ושאני נמשך אליהם. מדברים יפים ומכוערים. ממשפט שקראתי או שמעתי או מאדם שפגשתי. הדרך עד לספר היא ארוכה מאד ועקלקלה, ולפעמים אני לא זוכר מנין התחלתי. ברוב הזמן אני לא כותב. רק אחרי שהרעיון והעלילה והדמויות מתגבשים בי אני מתיישב לכתוב, וגם אז זה לא מבטיח שום דבר. ברגע שאני נכנס למסלול, ושומע את קולה של המספרת או המספר בראשי, אני כותב כמעט כל יום, במשך שנה או שנה וחצי, במשך שעתיים או שלוש בכל יום, עד שיש טיוטה ראשונה של ספר. ואחר כך עוד כמה גרסאות עד שאני שולח לעורך.
איזה תפקיד היה לקריאה ולכתיבה בילדות ובהתבגרות שלך?
בילדותי אהבתי לקרוא ולשחק כדורגל. הייתי מנוי בספריה וקראתי המון – סיפורי הרפתקאות, דני דין, החמישיות והשביעיות למיניהן, חסמבה, דבורה עומר, רובינזון קרוזו, ועוד המון ספרים. גם היום אני קורא הרבה. כשהייתי בן 10 וגרנו בקרית שמונה הייתי עתונאי צעיר ב"דבר לילדים", וגם כתבתי לעיתונים בבתי ספר שבהם למדתי. אני חושב שקריאה היא הכרחית בצמיחתו של סופר. צריך לקרוא הרבה כדי ללמוד לכתוב.
אם היית יכול לתת רק עצה אחת לכותב מתחיל, מה היא הייתה?
לרצות מאד לכתוב, ליהנות מזה, להתייחס לכתיבה כאל עונג שכרוך בהרבה משמעת עצמית. להתמיד עד ששומעים בתוך הראש את קולו האמיתי של המספר, ואז מתחיל הכיף האמיתי. לפעמים זה קורה מהר, לפעמים נדרשות לכך שנים (כמו שקרה אצלי), ולפעמים הקסם לא מתרחש בכלל. התמדה היא הכרחית. כתיבת פרוזה היא עסק לאנשים עם סבלנות.
לספרים של ישי שריד באתר סטימצקי