בתקופה לא פשוטה שבה כולנו מתמודדים עם השדים שלנו כתבה יהודית קגן ספר פנטזיה ששורשיו נטועים עמוק במיתולוגיה היהודית. "חרשתא" עוסק בשדים המקומיים, בקשר הסימביוטי בין העולם שלהם לשלנו ובדרכים השונות להתמודד עם אימה שקשה לראות - וכל זה בכתיבה קלילה, מתובלת בהומור ומהנה מאוד לקריאה. ראיון מרתק על שדים וליליות, דמויות פוטוגניות וקצת פחות, ספרות פנטזיה ויהדות.
מאת: נבט טחנאי
יהודית קגן היא סופרת ירושלמית שמפריכה סטריאוטיפים, מגשרת בין עולמות שונים בכתיבתה ובחייה. היא פעילה מאוד בקהילות חובבי הפנטזיה בארץ, זוכת פרס עינת ומועמדת לפרס גפן לספרות ספקולטיבית ומעבירה כמעט בכל כנס הרצאות על שדים, קערות השבעה ומה שביניהם. בנוסף, קגן היא ממקימי קבוצת "שעטנז: יוצרים יהדות פנטסטית".
ספר הביכורים שלה "חרשתא" עוסק בבת שירות צדקנית משהו שבאורח לא אופייני לה גונבת מגילה עתיקה מהספרייה הלאומית, נמלטת מהחוק ונסחפת למחול השדים סביב מציאת שד שראוי לרשת את כסאו של אשמדאי, מנהיג השדים. אחרי שקראנו, צחקנו, התרגשנו ונהנינו מהספר היינו חייבות לשאול כמה שאלות, הראשונה שבהן הייתה כמובן על בחירת השם הלא שגרתי:
איך נראה תהליך בחירת השם לספר?
אני חושבת שהסיפור הזה כונה בשמות כל הקלישאות הדתיות כולן בזמן שחיפשנו את השם שלו.
הספר הזה נולד מסידרת פוסטים בפייסבוק, ובהתחלה הוא כונס תחת ההאשטאג שלו היה #אותיות_פורחות_באוויר והוא היה שמור אצלי במחשב בצורה כזאת הרבה מאוד זמן.
אחר כך הוא הפך ל"אש שחורה על אש לבנה", גם כי זה ביטוי שיש לו השפעה על העלילה, אבל גם כי אהבתי את האלמנט של האש. היה בזה משהו מאוד פנטזיה קלאסית. שיר של אש וקרח כזה. אבל זה שם מאוד כבד לספר דיי קליל סך הכל. השם הזה ליווה את הספר עד חודש לפני הירידה לדפוס, כשכבר הבנו שהעניינים מתחממים ואוטוטו זה בחוץ, וזהו. אי אפשר לדחות את ההחלטה הזאת יותר.
עשינו סיעור מוחות מאוד אינטנסיבי, בין ההצעות שנפסלו: "להפוך את הקערה על פיה", "בורקסים לשבעה של אשמדאי", "לחשים השבעות ונעלי שורש", ועוד כמה שמות שאורנה פסלה כי "דיי כבר עם בדיחות גיחי גיחי דוסים".
ואז, כשכבר כמעט חטפתי התמוטטות עצבים והייתי מוכנה לצאת עם השם "אש שחורה על אש לבנה", אורנה אמרה, "תגידי מה עם חרשתא?"
אלמנט משמעותי בספר הוא שהשדים שבו דוברים ארמית. למה? אה קל, כי מלאכים לא מבינים ארמית. יש בו דיאלוגים בארמית (עם תרגום), כינויים, קללות וכן הכינוי שבו השדים מכנים את הגיבורה: חרשתא, מכשפה.
גילגלתי את ההצעה הזאת בראש זמן מה אבל לא היה צורך בהרבה זמן, כי זה פשוט היה זה. ככה קוראים לו. כמו קול שיוצא ארבעים יום לפני ההוצאה לאור.
"אבל מה אם אף אחד לא יבין מה זה? זה שם שצריך להתחיל לקרוא את הספר כדי להבין", הקשתי.
ואז אורנה לנדאו אמרה, "נו, ומישהו ידע מה זה 'ההוביט' לפני שהוא התחיל לקרוא?"
מתי התחלת להתעניין בשדים ומאיפה נבע הרעיון הראשוני של העלילה? מה גרם לך להגיד "אני רוצה לכתוב על זה"?
תמיד אהבתי ספרי פנטזיה, ניל גיימן, טרי פראצט, סטיבן קינג ודיאנה ווין ג'ונס. תמיד התלהבתי מספרים שיצרו עיבודים מגניבים למיתולוגיות ולמסורות עתיקות. אבל עם הזמן התחילה לבצבץ אצלי השאלה, רגע מה לגבי המסורות העתיקות שלי ושל התרבות שלי? התחלתי לחפש ולחקור חלק מהפולקלור והמיתולוגיות שלנו, מתוך ארון הספרים היהודי, ולאט לאט נשאבתי לתוך תחקיר אינסופי על שדים.
הרגשתי את הקליק הזה בחיבור בין הפולקלור לגיאוגרפיה הספציפית שלנו, ספר פנטזיה שרומז שיש פלא ונס והרפתקה קרובים, כאן מעבר לפינה. בספריה הלאומית שמוכרת לכל סטודנט שאיי פעם למד בירושלים, ובטרמפיאדות ובאוטובוסים. רציתי סיפור שמשאיר סיכוי להרפתקה ולפלא גם לנו, בארץ החמסינים והפקקים שלנו.
יש לך אנקדוטה משעשעת או מעניינת במיוחד מתוך התחקיר שעשית לספר?
במהלך התחקיר על שדים גיליתי את התחום של קערות השבעה. קערות השבעה היו שיטה לגירוש שדים בין המאות השלישית לשביעית לספירה, היו מציירים שד על קערה ואז כותבים השבעות ופסוקים על הקערה והופכים אותה ומניחים אותה מתחת לרצפה בבתים. כך היו "כולאים" את השדים מתחת לקערה.
בזכות התחקיר על קערות ההשבעה יש לנו ציורים של שדים (היהדות בדרך כלל מכילה פחות דימויים ויזואלים) וגם סיפורים מופלאים שלא היו מגיעים אלינו בדרך אחרת.
אחד הדברים המגניבים הוא שכדי לגרש שדות (ובמיוחד ליליות) ממש כותבים להן גט כמו גבר ואישה שמתגרשים כדי לגרש את השדה שמפריעה ליושבי הבית. אפשר לראות איך השדה או השד נתפסו כחלק ממשק הבית שיש להרחיק.
היו תגובות מקוראים וקוראות שהפתיעו אותך?
הגיבורה של הספר, אופיר אלקה פרל, היא דמות שמאוד לא אוהבת לצאת מאיזור הנוחות שלה והיא מאוד קפדנית וחשוב לה להיות הכי צדיקה שבעולם ולעיתים היא גם צדקנית או מתנשאת. קצת כמו הרמיוני גרינג'ר פוגשת את גדליה מ"שבאבניקים". הייתי בטוחה שזו דמות שאנשים מעטים בלבד יזדהו איתה, אבל זו הדמות שרציתי לכתוב.
אבל להפתעתי לצד כמה תגובות מסתייגות הרב המוחלט דווקא חיבב את אופיר וראה גם את החן וההומור שבה. הופתעתי מאוד ושמחתי שגם כמה וכמה נשים חילוניות אמרו לי "אני ממש אופיר. אולי אצלי זה מתבטא אחרת אבל זו אני". התגובות האלה כל כך שמחו אותי כי הרגשתי שנתתי ביטוי לסוג מסויים של אופי של גיבורה שבדרך כלל פחות בא לידי ביטוי כי הוא פחות "פוטוגני" ועובר פחות בקלות בגרון.
אילו ספרים את עצמך אוהבת לקרוא? יש מישהו או מישהי שהשפיעו במיוחד על הכתיבה שלך, לתחושתך?
אני מאוד נטועה בז'אנר של פנטזיה, דיאנה ווין ג'ונס (בעיקר בטירה הנעה) היא השפעה מאוד גדולה על הכתיבה שלי. אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלה על מרחבים ביתיים יחסית, ומצד שני שגם במרחבים הבייתיים שלה יש הרפתקאות מאוד גדולות ומשמעותיות (לדוגמה הטירה הנעה מתרחש ברובו בתוך בית אחד בלבד). סטיבן קינג מאוד השפיע על כתיבת האימה שלי ועל היכולת להעז ולכתוב גם אימה ואקשן. וניל גיימן וטרי פראצ'ט השפיעו עלי מאוד על הכתיבה הצינית או ההומוריסטית שלי.
ספרי קצת על החווייה שלך בקהילות חובבי המד"ב והפנטזיה בארץ - מתי הצטרפת? איך שמעת על כנסי החובבים ואיך הקשר שלך עם הקהילות האלה השפיעו על הכתיבה שלך, אם בכלל?
כשהייתי באולפנא התחלתי ללכת לאיקון ועולמות, ומצד אחד הרגשתי שמצאתי את המקום שלי ובו זמנית הרגשתי עדיין חריגה בנוף.
חזרתי בכוחות מחודשים לכנסים אחרי ש"גיליתי" את הפן האחר של הכנסים על ידי הרצאות ולחלוק עם אחרים את הנושאים שמעניינים ומרגשים אותי. גיליתי ששדים, דיבוקים, מפלצות וקערות השבעה הם לא רק תחום העניין האיזוטרי שלי אלא שאני גם יכולה להעניק לאחרים. שמעתי פעם הגדרה שאני מאוד אוהבת שקהילה הם אנשים שאתה רוצה להעניק להם. במובן הזה מצאתי את הקהילה שלי, מצאתי אנשים שאני רוצה לתת להם מהידע והיצירה שלי.
אחד האנשים שהכי השפיעו על הכתיבה שלי הוא העורך של היה יהיה, אהוד מימון, בין היתר תחת הנחייתו התחלתי לכתוב פנטזיה מקראית, שמפתחת אלמנטים מהתנך. וגם פנטזיה כנענית, ששואבת השראה או עיבוד מהמיתוסים העתיקים של כנען ואוגרית.
האם נתקלת פעם בקונפליקט או בעייתיות כדתייה שכותבת וקוראת פנטזיה ומד"ב? אילו סטריאוטיפים או דעות קדומות היית רוצה להפריך?
בגדול, היחס לדתיים בכנסים הוא טוב בין היתר בגלל שיש המון גיקים דתיים, או כמו שקוראים להם אצלנו – גיקדוסים! גיקים דתיים לוקחים תפקיד מאוד מרכזי בצוותים של הכנסים וביוזמה של כל מיני פעילויות.
מדי פעם אני עדיין נתקלת בתגובות שמניחות שאני מעוניינת ליצור כפיה דתית על המרחב הציבורי של הכנסים בגלל שאני מתעסקת באלמנטים מתוך היהדות. זה מאוד מצער אותי כי זה לא החזון שלי או של האומנות שלי.
מה אנשים לא יודעים על שדים ביהדות והיית רוצה שידעו?
לרבים יש את הדימוי הנוצרי של השדים, שמבקשים לפתות אותנו לחטוא וצולים את החוטאים בגיהנום. אבל רוב הדימויים של השדים בגמרא ובמדרשים הם יותר דומים לפיות (הפיי) או ג'ינים. במובן הזה שמדובר בחברה נפרדת שמקבילה לבני האדם, ואומנם יש להם התנגשויות לבני האדם אבל הם גם יכולים להיות נדיבים אם באת להם בטוב, או אם יש להם איזו ברית משותפת.
ובגלל שהם יצורים מאוד עצמאיים זו גם שאלה של אופי – יש שדים שהם מזיקים ורעים, אבל יש שדים שהם תלמידי חכמים וצדיקים. לדוגמה יש סיפור על אשמדאי שהיה לומד בבית מדרש או על יוסף שידא שהוא שד שהיה לומד תורה ביחד עם חכמים.
על מה לא שואלים אותך מספיק והיית רוצה שישאלו?
אני רואה את היצירה שלי לא כבודדת אלא כחלק מחבורה, או גל, אם תרצו. ביחד עם יוצרים נוספים הקמתי את קבוצת "שעטנז- לפנטזיה יהודית" שנועדה לקדם את הפנטזיה היהודית לא רק כספר ספורדי אלא כחבורה של יוצרים שמשתפים רעיונות וכיוונים להשראה וגם תומכים אחד בשני בתהליך היצירה. כתיבה ויצירה היא פעולה בודדת יחסית ובאמצעות הקבוצה אנחנו יכולים ליצור משהו משותף, מעורר השראה וחברתי יותר. בניגוד למודל של הגאון הבודד המודל היהודי הוא בית מדרש של שיח וויכוח כדי להגיע לאמת. ואני חושב שזה מודל שמתאים גם ליצירה.
אם היית יכולה לשבת לקפה עם שד מיתולוגי או ספרותי אחד מי זה היה ולמה?
עם הסלמנדרה שמתוארת כנולדת מתוך האש והפחמים, כדי שתשמור לי על הקפה חם.