בראיון למגזין סטימצקי מספר תומר צבן, לוחם לשעבר ביחידת המסתערבים שמשון בעזה, על חוויותיו מהשירות הצבאי, על היכרותו עם ארגוני הטרור, המנהרות ומחנות הפליטים, וגם חוזר אל הרגע שבו הבין את השלכותיו הקשות של התפקיד על חייו, ומשתף בגילוי לב בתהליך הריפוי שכתיבת הספרים אפשרה לו. שיחה מטלטלת, היסטורית ואקטואלית במיוחד.
מאת נגה גיסיס
תומר צבן היה לוחם ביחידת המסתערבים שמשון בתחילת האינתיפאדה הראשונה. בספרו "עמוק בעזה" וכן בספרו החדש הרואה אור בימים אלו, "בלבה של עזה", הוא מספר על הפעולות בהן השתתף ועל החותם שהותיר בו השירות הצבאי.
מה זה בעצם אומר להיות מסתערב?
מסתערבים הם לוחמי עלית של צה"ל העושים שימוש בתחפושות שונות כדי להיטמע בסביבה פלסטינית עוינת.
כפי שתיארתי בספר, ניתן להשוות מסתערב לטיל מונחה ומדויק שפוגע בול במטרה. תפקיד המסתערבים הוא בין היתר מניעת הרג מיותר של חפים מפשע, בניגוד לצבא גדול שהגעתו לשטח יוצרת הפגנות והתארגנויות הגורמות לפגיעה באנשים רבים. מסתערבים יכולים להיכנס לאזור ולחסל מחבל מבלי שהסובבים ידעו מה קרה. הפעולות הכירורגיות של המסתערבים מצילות חיי אזרחים רבים.
עד כמה המסתערבים מעורבים בחיי האוכלוסייה האזרחית? האם אתה יכול לספר על האוכלוסייה האזרחית, על מחנות הפליטים ועל המנהרות?
מסתערבים חיים את השטח שבו הם פועלים בצורה המקצועית ביותר, זה אומר להתלבש כמו המקומיים להשתמש באותם סוגי סבונים וריחות שהם משתמשים. לסדר את הזקנים בהתאם לאופנת המקומיים. להכיר את המנהגים והמאכלים באותו אזור פעולה שבו הם פועלים.
בספרי החדש אני מספר בדיוק רב על מחנות הפליטים, על ההיסטוריה של המנהרות וגם על אוכלוסיית הפועלים שיצאו לעבודה בישראל.
ציטוט מתוך ספרי השני על מחנות הפליטים:
"קיץ עכשיו והמחנק במחנות הפליטים מדרבן את התושבים לצאת ולהתעמת עם כוחות צה"ל. אין לילדים ברצועה פעילויות בחודשי הקיץ וזריקת האבנים על הרכבים שלנו מחליפה את הקייטנה שהם לא יכולים להרשות לעצמם. חוף הים של עזה עמוס במתרחצים שמחפשים מקלט מהחום היוקד. אין מזגנים ברוב הבתים, ובמחנות הפליטים הגגות עשויות מפח שמתלהט תחת קרני השמש הקיצית שמעלה את טמפרטורת הבית בצורה קיצונית.
במילה אחת: גיהינום."
מה אתה יכול לספר על המנהרות בעזה מתקופת שירותך הצבאי?
חפירת המנהרות בין רפיח המצרית לרצועת עזה הייתה אז רק בחיתוליה. מחמוד סייף, אחד המבוקשים הוותיקים ברצועת עזה, שלמד בירדן הנדסת בניין, היה המוח מאחורי חפירת המנהרות בין רפיח לעזה. בתחילה, המנהרות היו מעין פיר זחילה כמו הפירים שנחצבו בסוף תקופת בית שני. עומקן היה מטרים ספורים והן חיברו בין הבתים הקרובים ביותר משני צדי הגבול ברפיח.
סייף היה הראשון שתכנן ובנה מנהרות עמוקות וגדולות יותר שאפשרו הברחות נשק וחומרי חבלה בכמויות מסחריות. המנהרות שהוא בנה נכנסו לעומקה של רפיח הישראלית והקשו על כוחות הבטחון לאתר אותן.
איזה מהאירועים שהיית עד להם עיצב באופן הניכר ביותר את מי שאתה כיום?
איני יכול להצביע על אירוע ספציפי שעיצב אותי. מכלול האירועים בזמן שירותי ביחידת שמשון הפכו אותי למי שאני היום.
האם יש הבדלים מהותיים בין הארגונים השונים בעזה? חמאס, הג'יהאד האיסלמי, פת"ח?
יש הבדלים בין הפתח לחמס ולג'יהאד, אבל מה שחשוב לנו זו השנאה המשותפת לישראל שמקשרת בין כל הארגונים הפלסטינים, והרצון המשותף שלהם בהשמדת ישראל.
מה היה הטריגר שגרם לך להתחיל לכתוב את "עמוק בעזה"?
מסתערב הוא כמו שחקן בתיאטרון, אך בהבדל משמעותי: כאשר מסתערב אינו מספק הופעה משכנעת דיה – ההצגה הבאה שלו תיערך בבית הקברות הקרוב לביתו.
בזמן הסתערבות בתוך המון רב עליך לייצר לעצמך הרגשה שאתה בלתי פגיע, ולשכנע את עצמך שאתה חסין לחלוטין. ההרגשה הזו מייצרת מציאות שמאפשרת לך להיות אמין יותר. מסתערב שישדר מתח וחרדה בתוך המון משולהב יזוהה ויותקף. יכולת המשחק והביטחון העצמי של הלוחמים הם שיסייעו להם להיחלץ בשלום מתוך האירוע. אלא שתחושות הפחד והאימה אינן מתאדות אלא פשוט מודחקות.
בשנים הראשונות להקמת יחידת המסתערבים, החלו חלק מהם לסבול מפוסט טראומה – חלומות בעתה, הסתגרות ואלימות מתפרצת היו חלק מהתופעות שחוו המסתערבים לאורך שירותם הצבאי וגם שנים רבות לאחר מכן. המעברים החדים בין התפקידים שממלאים הלוחמים מייצרים בלבולי זהות – רגע אתה חייל על מדים, ואז מסתערב ערבי שנטמע בסביבתו, ובסוף השבוע אתה יוצא עם החברים. המעברים הללו משבשים את המציאות בה אתה נמצא כרגע, ונפש של חייל בן תשע עשרה לא בהכרח בנויה לעוצמת החוויה הזו.
במשך שנים רבות שמרתי לעצמי את חוויותיי ולא שיתפתי גם את הקרובים אליי. התנתקתי מחבריי ליחידה פרט לצביקה שהפך לחבר קרוב שלי. הבנו זה את זה מבלי לומר מילה. השפעתו על חיי הייתה משמעותית ביותר. הוא היה לוחם אמיץ במיוחד ואדם שהרעיף אין סוף אהבה על הסובבים אותו.
מותו הפתאומי של צביקה הוא הסיבה שהחלטתי לכתוב את הספר.
ספר על תהליך הכתיבה של "בליבה של עזה"? האם הוא היה שונה מזה של "עמוק בעזה"?
כשהסדרה "פאודה" יצאה אל האקרנים לפני מספר שנים, הצפייה בה החזירה אותי אל הרגעים בהם היינו כולנו עמוק בעזה. פניהם המתוחות של ילדיי עזרו לי להבין שהייתי חלק ממשהו גדול שלא רבים חוו. אדם, בני, שאל אותי אם הייתי מסתערב. כשעניתי שכן הוא שאל "למה לא סיפרת לנו?" לא ידעתי מה לענות. כתיבת הספר הייתה עבורי כמו לפתוח קופסא שהייתה נעולה במשך שנים רבות, ולשחרר את מה שהיה סגור בפנים.
כתיבת הספר הראשון שלי, "עמוק בעזה", הייתה הטיפול האישי שלי בעצמי. דברים שנסגרו במשך שלושים שנה יצאו החוצה ושחררו אותי ממשא כבד שנשאתי על כתפיי מבלי יכולת לשתף גם את הקרובים אליי ביותר. בתחילה נתקלתי בקשיים לזכור את הפעולות והמבצעים שהשתתפתי בהם, אבל ככל שהזמן עבר יותר ויותר דברים חזרו אלי שהובילו לכתיבת ספרי השני, בליבה של עזה.
חווית אירועים טראומתיים. אם היית יודע אז מה שאתה יודע היום – היית מתגייס לאותה יחידה?
שירותי הצבאי היה חשוב ומשמעותי, אבל היה גם רגע שבו הבנתי שלא אוכל להמשיך בחיים הללו לאורך זמן. בפרק הראשון בספר "עמוק בעזה" תיארתי את הלילה שבו הבנתי שמשהו לא בסדר איתי, ואת נקודת הזמן שבה החלטתי שלא להמשיך את שירותי כמסתערב.
כמה חודשים לפני סוף השירות הצבאי שלי, נסעתי עם חברים ועצרנו בתחנת דלק תל אביבית. כאשר המתדלק הערבי שלף את פיית הצינור כדי להתחיל לתדלק – בתוך המוח שלי נרקם ברגע סיפור אחר – קשה, מסוכן ואפל. הייתי בטוח שהמתדלק הולך לחסל אותנו. שעליי לזנק מהרכב ולירות בו – לפני שהוא יספיק להרוג אותי. העיר הייתה שקטה אך בראשי התרחשה מהומה אדירה ובאוזניי התפוצצו עשרות קולות במהירות מחרידה. לא הבנתי איפה אני נמצא. תל אביב הנינוחה והבליינית הפכה בשנייה למחנה פליטים. כשראיתי שכל חבריי יושבים נינוחים ברכב שאלתי את עצמי אם אולי זה אני שהתפצלתי לשניים.
נשארתי לשבת באוטו, אבל היד נשלחה אוטומטית לעבר האקדח שתמיד היה צמוד אצלנו לחגורה. כעבור שבריר שנייה הכל חזר למקומו. הבנתי שזו תחנת דלק בתל אביב ושאף אחד לא מנסה לחסל אותי. אבל הבנתי גם שמשהו כן קרה – משהו עמוק מאוד השתבש אצלי. בהמשך הנסיעה כשחבריי צהלו ושרו – אני צללתי פנימה ושקעתי בתוך עצמי.
לקראת סוף השחרור התחלתי לקבל הצעות מפתות ממוסדות ממשלתיים מכובדים, שבצידן שכר גבוה. אבל באותו לילה, באותה מכונית, אחרי אותו תעתוע מאיים ומשתק, החלטתי שאל המקום הזה אני לא חוזר, ולא חשוב איזו הצעה אקבל.
ספר קצת על הספר החדש "בליבה של עזה". מה הוא מוסיף? האם גם מי שלא קרא את "עמוק בעזה" יכול ליהנות ממנו?
בהחלט אפשר לקרוא את הספר השני שלי בליבה של עזה, מבלי לקרוא את הספר הראשון עמוק בעזה, למרות שאני ממליץ בחום רב לקרוא את שני הספרים אחד אחרי השני. קוראים רבים שקראו את עמוק בעזה ציינו ש"אי אפשר לעזוב את הספר" והם קוראים את הסיפורים במשורה כדי שהספר לא יסתיים מהר .
"בליבה של עזה" חושף את הקורא למבצעים ופעולות נוספות של יחידת המסתערבים שמשון שקהל הקוראים כל כך צמא אליו. עמוק בעזה הפך רב מכר כבר בחודש הראשון שלו ואני מקווה שכך יהיה גם עם ספרי השני בליבה של עזה.
האם הספרים היו צריכים לעבור צנזורה?
שני הספרים עברו צנזורה. שמות של אנשים, מקומות, ומבצעים מיוחדים שונו כדי לא לחשוף שום דבר סודי שיכול לפגוע בחיילי צה"ל.
האם הספרים, שנכתבו על פי חוויותיך, רלוונטיים למה שמתרחש היום בעזה?
שני הספרים מאוד רלוונטיים למה שקורה עכשיו ובעיקר למה שיקרה לאחר המלחמה בעזה. לפי דעתי יחידת שמשון תוקם מחדש בעזה כדי לתת את אותו המענה שיחידת המסתערבים של דובדבן נותנת ביהודה ושומרון.
בספרי השני אני מספר על פגישה שהייתה לי באנטוורפן שבבלגיה, עם פלסטינאי מירדן במסגרת עבודתי. התפתחה בינינו שיחה על השלום בין המדינות ושאלתי אותו איך הוא רואה את העתיד. הוא ענה לי בנינוחות תשובה שהקפיאה את דמי ושלא עזבה אותי מאז: "אתם הישראלים חזקים עכשיו, וארצות הברית מאחוריכם, אבל ברגע שנרגיש שאתם חלשים ניכנס אליכם ונשחט את כולכם."
בשביעי באוקטובר מחלוקות ושאלות רבות שהיו בינינו לגבי הסוגייה הפלסטינית קיבלו תשובה כואבת ומדממת, וכעת אנחנו מסתכלים על החמאס כמו שהעולם מסתכל על דאעש.
חשוב להבין שאין הבדל גדול בין הארגונים. לתפיסתי, אם לפת"ח בג'נין הייתה אותה עוצמה צבאית כמו לחמאס הם היו עושים את אותו הדבר.
כדי שנוכל לחיות בארץ שלנו בביטחון ובשכנות טובה (גם אם מזויפת), אנחנו חייבים להיות חזקים צבאית, מדינית, שלטונית, ומעל הכל צריך שכל הסובבים אותנו יראו בנו עם אחד אוהב ומלוכד.
מה היית רוצה לומר לחיילים שלוחמים בימים אלו בעזה?
לחיילים שלנו בעזה אני אומר, לסיים את המלחמה עד מיטוט החמאס ופירוקו מיכולותיו הצבאיות והמבצעיות.
האם אתה מתכנן להמשיך לכתוב אחרי "בליבה של עזה"?
אני מתכנן ספר שלישי לשנת 2024 וכמובן שאני מקווה שבליבה של עזה יצליח לפחות כמו ספרי הראשון עמוק בעזה.
מה אתה מאחל לקוראים לשנה האזרחית הקרובה? איזה מסר אופטימי אתה יכול להעביר לנו?
לשנה האזרחית החדשה אני מאחל לכל עם ישראל אחדות ואהבה. ככל שנהיה מאוחדים יותר יתקשה האויב לפגוע בנו. עוצמה מגיעה מבפנים והיא מקרינה על כל סביבתנו.