רביטל ויטלזון היא קומיקאית וסטנדאפיסטית מצליחה, כתבת טורים, סופרת ואמא לחמישה. "פי שניים" הוא הרומן הראשון שלה לאחר שני ספרי טורים. בראיון אופטימי לכבוד יום האישה היא מספרת על כתיבה, על שילוב של קריירה ואמהות, ועל פמיניזם. שיחה מרתקת עם אישה שכולה השראה.
מאת נגה גיסיס
"פי שניים" הוא הרומן הראשון שלך אחרי שני קבצי טורים וסיפורים קצרים שכתבת. ספרי קצת על תהליך העבודה עליו.
את האמת ההתחלה הייתה קלה. הסיפור הגיע אליי ממש שלם, כאילו מישהו עשה דאונלאוד לקובץ הישר לתוך הראש שלי. שני דברים היו קשים יותר – למצוא את הזמן והשקט לכתוב – וכמובן גיהינום התהליך של העריכה. עם העורכת נועה מנהיים, העברנו את אותו טקסט שהגיע בקלות, חריש ובירור עמוק. זה היה תהליך מדהים, נוראי, מושלם, מבאס, מורט עצבים ונפלא.
מאיפה הרעיון לסיפור ההיסטורי?
אני חשה שבאופן אישי, החלק הפמיניסטי שבי, עבר תהליך. מהתנגדות לכל מה שהיו נשים בדורות הקודמים, לחמלה גדולה. כל אישה צריכה להאבק ולעבוד פי שניים קשה כדי להשיג את המטרות שלה כדי להגשים את החלומות שלה. היום אני חושבת שכולנו צריכות ללמוד מהדורות הקודמים, אולי הן לא קראו לזה מגדר, אקטיביזם, פמיניזם, אבל היתה שם חוכמה גדולה.
את מקדישה פרק שלם בספר "פי שניים" לשגרת הבוקר בבית לפני העבודה, וכשמסתכלים עלייך ועל כל הדברים שאת עוסקת ושעסקת בהם – מניהול ועבודה משרדית דרך סטנדאפ ועד כתיבה – אי אפשר שלא לתהות איך את משלבת את כל זה עם גידול חמישה ילדים?
מאז שאני עצמאית זה מאוד השתנה. פעם הייתי עבד של שעון הנוכחות. היה לחץ גדול להגיע בזמן למשרד ולחץ עוד יותר גדול לחזור להוציא את הילדים בזמן והלחץ הכי גדול, להמשיך בערב אחרי שכולם הלכו לישון את העבודה. העצמאות שיחררה אותי מלוחות הזמנים מחד. אני יכולה לנהל את הזמן שלי. מצד שני, לפעמים העבודה חייבת להעשות ואין מישהו שיוכל לגבות אותי. הכל עליי. בקורונה זה היה ממש קיצוני.
שאלה מיוחדת לרגל חודש האישה: האם את מרגישה שאנחנו חיות בתקופה נפלאה לנשים?
הכי נפלאה שהיתה עד כה. החתירה לשיוויון הולכת וגדלה. יותר נשים בצבא, יותר נשים מנכ"ליות. הדיבור על נשים וכסף הולך ומתפתח, נושאים עולים על סדר היום, אין בושה ואין השתקה. האם סיימנו? הכי לא. עדיין אנו מוקפות באפליה, באלימות ובחוסר שיוויון.
לפני שהיית קומיקאית וסופרת עבדת בסטימצקי וניתן לשער שיש לך קשר עמוק לספרות ולספרים. מה היה תפקיד הספרות בבית שלך בתקופת הילדות וההתבגרות?
הספרים הצילו אותי. הייתי ילדה מאוד לא מקובלת. ילדה מוזרה. ילדת כאפות, שעות בית הספר היו ממש מלחמה, הישרדות. את השקט והטוב מצאתי בין מדפי הספרים בספריית בית אריאלה. שם ביקרתי בילדותי בין פעמיים לשלוש בשבוע. הדימיון נתן לי חרות וגאולה ויכלתי להיות הידה והנערה שלא הייתי.
תמיד רצית לכתוב? מתי ידעת (או חשדת) שתהיי סופרת?
אני כותבת כל החיים. ברכות, נאומים, סיפורים קצרים. טורים, פוסטים וגם ספרים. איש לא הופתע, בטח לא איש הביטחון מבית אריאלה, שהיה עושה את הטקס המתוק של החתימה על הספרים שיוצאים.
יש סופרות וסופרים שאני שואלת "אם לא היית סופרת, מה היית עושה?" אבל אותך אין צורך לשאול כי את עושה כל כך הרבה דברים. איזה מתוך כל העיסוקים שלך בהווה ובעבר הוא האהוב עלייך? זה שלא היית מוותרת עליו?
וואו שאלה מאוד קשה. הבמה ממכרת כמובן. פיזית ממש. אין תחליף לאדרנלין בעמידה מול הקהל. אין תחליף לחשש הגדול, כאבי הבטן וההתפתלות של הלפני ואז העונג, האושר והחדווה של האחרי. אבל אני מאוד מקורקעת, יודעת שלא לעולם חוסן. מכינה את עצמי כל יום ליום שאחרי ומפתחת עוד כיוונים. בימים אלו אני בכלל מפיקה ערב שירה, שמחזיר אותי לילדות, אבל אל המקום של המוסיקה, של הדיוות הגדולות של האייטיז והניינטיז. בתוכי תמיד היתה אילנית יפה ועוצמתית. יש לי זכות גדולה שאני יכולה "לשחק" בהפקות ולממש ולהגשים חלומות.