בראיון אישי וגלוי מדברת הסופרת עופרה עופר אורן על תהליך הכתיבה של "מה קרה להגר באילת", על העימות החשוף עם העבר, על רגע הזכייה בפרס וההתרגשות הגדולה שאפפה אותו וגם על האמונה האופטימית ביכולתה של הכתיבה לחולל שינויים במציאות – שיחה מרתקת עם סופרת ומשוררת מיוחדת במינה.
מאת נגה גיסיס
הסופרת עופרה עופר אורן, זוכת פרס ספיר על ספרה "מה קרה להגר באילת?" כותבת כבר שנים רבות ספרות וגם שירה, התנסתה בסוגות ובסגנונות מגוונים וכבר זכתה בכמה פרסים ספרותיים על יצירתה. ברומנים המשובחים שלה היא מביאה את קולותיהם של האנשים ה"שקופים", המוחלשים. אלו שקולם לרוב אינו נשמע. גיבורת ספרה "מה קרה להגר באילת?" היא קורבן לאונס סדרתי. ברומן המיוחד הזה, המורכב מסונטות, היא מצליחה להתכתב עם פשעים המוכרים לכולנו מהחדשות אבל גם ובעיקר להעביר את עולמה של נפגעת גילוי עריות ולעמת את הקוראים עם ההשפעה המצמררת שיש למשפחה רעילה ואלימה על חייהם של אלו ששרדו אותה.
ביקשנו לשאול את עופרה כמה שאלות שסיקרנו אותנו לגבי הזכייה, תהליך הכתיבה והמבנה המיוחד של הספר הזוכה ועל יצירה המתמודדת באומץ עם נושאים אקטואליים ועם פצעי העבר, והתשובות לא אכזבו.
עופרה, קודם כל מזל טוב על זכייתך בפרס ספיר. הספר והסופרת אכן ראויים ביותר.
תודה רבה!
מה עבר לך בראש ברגע הזכייה, ואיך נראה היום שאחרי?
עד השנייה האחרונה לא האמנתי שזה יקרה... חשבתי שבגלל הצורה המיוחדת, השונה, שבה הספר כתוב, הוא לא יזכה בפרס. גם כשיו"ר מפעל הפיס הכריז ש"בכל זאת – החדשנות מנצחת", עדיין סירבתי לומר לעצמי שהנה, זה כן קורה... בשלב הזה אריק, האיש שלי, לחש לי, "זאת את", אבל המשכתי לשמור על איפוק, ונשארתי די קפואה... רק כשהוא אמר את שם הספר, מה קרה להגר באילת? הוצפתי בגל גדול של שמחה. אריק נישק אותי, שמעתי את בני המשפחה שלי צוהלים בשורה שמאחורי, והתחלתי לחשוב על נאום הזכייה שהכנתי: הוא לא ארוך מדי? אולי לקצר אותו כאן ועכשיו, על הבמה? היה מוזר מאוד וכמעט מופרך לכתוב אותו מראש...
זו לא הפעם הראשונה שאת זוכה בפרסים על הכתיבה שלך. האם הפרסים משפיעים על תהליך הכתיבה? את מרגישה שמשהו בציפיות שלך מעצמך או של הסביבה ממך ככותבת משתנה?
נעים מאוד לקבל את ההכרה שמגיעה עם הפרסים, אבל אין להם שום השפעה פנימית, ודאי שלא על תהליך הכתיבה. אני נזכרת בדמות הגיבור בספר מרטין עדן, של ג'ק לונדון: יורד ים, פרא מחוספס אך אוהב יופי, שמחליט להתחיל לכתוב, ונוחל אכזבות רבות, עד שעולם הספרות מכיר בכישרונו והוא זוכה להצלחה רבתי, שמפתיעה אותו: הרי הסיפורים שבעבר נדחו זוכים פתאום לתשואות... אני כמובן לא מזדהה עם מרטין עדן, ולא עם השקפת העולם הכמעט פשיסטית שלו (השונה לחלוטין מזאת של ג'ק לונדון!), אבל גם מה קרה להגר באילת? שזוכה כיום לתשואות מפעימות, נדחה בעבר! בניגוד למרטין עדן אני לא מתקוממת ולא כועסת, רק שמחה על התפנית בעלילה, ופשוט ממשיכה במלאכת הכתיבה היומיומית ההכרחית. בקרוב מאוד יראה אור ספר נוסף שלי, בדולח וסכינים, הפעם, שוב – פרוזה, וחוץ מזה אני שקועה כמובן גם בכתיבה חדשה...
מה גרם לך לכתוב את "מה קרה להגר באילת"?
הרעיון נטמן בי לפני שנים רבות כשאריק סיפר לי על מקרה מזעזע שהיה עד לו: בהיותו בקורס חובלים חזר עם עמיתיו מהפלגה במפרץ אילת, וראו חיילי מנהלה שאנסו צעירה שנקלעה למקום. המפקד עצר את הזוועה, הגן על הצעירה, נזף באנסים והסביר להם שאם הם רואים אישה פגיעה שהגיעה למצב שאינה מסוגלת להגן על עצמה, עליהם להיות אנושיים ולעזור לה, לא לנצל את חולשתה.
אחרי האונס הקבוצתי של הצעירה האנגליה באיה נאפה הרגשתי שאני חייבת לספר על החולשה, על הפגיעות, על הקושי ועל הכאב. רציתי גם להבין מה קרה לצעירה ההיא בחוף הים של אילת, מדוע הגיעה למצב כזה ומה קרה לה אחרי האונס. מאחר שלא יכולתי לברר את כל הפרטים האלה, פשוט המצאתי אותם – במידה רבה כדי להניח את דעתי, וגם כדי להיות שם אתה, להעיד ולשמש לה פה.
הסיפור אינו אוטוביוגרפי ולמרות זאת הוא נוגע בחוויות אישיות שלך. איך זה משפיע על הכתיבה?
אכן, הוא אינו אוטוביוגרפי, אני לא הגר, אבל היה לי ברור שצעירה שהגיעה לחולשה ופגיעוּת כאלה היא מישהי שהוחלשה כבר בילדותה. בספרה מופקרות מציינת ענת גור סטטיסטיקות שמוכיחות כי כל הנשים המגיעות לזנות, או לבתי סוהר, עברו תקיפה מינית במשפחה.
הספר מתמודד עם נושאים מאוד רגישים ונפיצים כמו פגיעה מינית וגילוי עריות. האם יש מסר שאת רוצה להעביר לנפגעות שאולי יקראו אותו?
כן, בהמשך לספרה של ענת גור: אני חושבת שאנשים לא מספיק מבינים את עוצמת ההרס שגורמת פגיעה בילדה שבן משפחה שאמור לאהוב אותה מועל באמונה והופך את עולמה. בספר שלי מה המים יודעים על צמא יש שיר שמתאר את ארבעת הבתים שאליהם מועדת להגיע נפגעת תקיפה כזאת: בית חולים לחולי נפש, בית בושת, בית סוהר, בית עלמין. האם אפשר לגבור על הגורל המר הזה? כן. במאמצים רבים. ואם הנפגעת מדברת על הפגיעה. אם היא מפסיקה להגן על הפוגעים בה. אם היא אוזרת עוז ולא נכנעת להם עוד. כך עשיתי בעצמי. כך הצלתי את חיי.
רצינו לחשוב שבעידן #METOO פגיעה מינית תהפוך להיות דבר שמבייש את התוקף ולא את הקורבן, ובכל זאת, כשקוראים על מקרים שהתרחשו בשנים האחרונות כמו האונס בקפריסין והאונס במלון באילת, את תגובות החשודים ובני משפחותיהם ואפילו את תגובות הקוראים – נראה שלא הרבה השתנה מבחינת היחס לנשים והאשמת הקורבן. מה צריך לדעתך לקרות כדי שהגישה הזו תחלוף מהעולם, והאם לדעתך זה יקרה אי פעם?
הלוואי שהייתי יודעת. מדהים אותי תמיד להיווכח שלכל פוגע יש פמליה של תומכים. אני רואה לנגד עיניי את הנשיא לשעבר, משה קצב, האנס המורשע, ואת חבורת האנשים שהתרוצצו סביבו וגוננו עליו, על החזק, על התוקף, על הפוגע המתקרבן והמתלונן על ה"עוול" שעשו לו, כביכול. כך נוהגים התוקפים לעשות! מדהים אותי תמיד להיווכח עד כמה אוצר המילים, הניסוחים, השיטות, הדיבורים – חוזרים על עצמם אצל פוגעים. כאילו שכולם למדו באותו בית ספר לפוגעים...
איך להתגבר עליהם? להמשיך עוד ועוד לדבר על זה. להתקומם. לחשוף אותם. לא לוותר להם. כשיצאתי לעולם עם הסיפור האישי שלי בכתבה גדולה בעיתון, לפני כעשרים שנה, שאל אותי תלמיד בבית ספר תלמה ילין (הצעתי להם לשוחח איתי על מה שחשפתי, אם הם מעוניינים בכך), "בשביל מה היית צריכה את זה." הסברתי להם שלכאורה יש טאבו על פגיעה מינית במשפחה, אבל בפועל הטאבו הוא על הדיבור, לא על המעשה... בתום השיחה הגיב שוב אותו תלמיד ואמר לי: "עכשיו אני מבין".
אני מאמינה ששינוי מתרחש. ההתקדמות לא לינארית. יש כל הזמן נסיגות, ושוב – צעדים קדימה. אני חושבת למשל על זה שפעם העבדות נחשבה לגיטימית. אמנם גם כיום התופעה עדיין לא הוכחדה לגמרי, אבל בכל זאת יש שינוי בעמדה המקובלת כלפיה.
הכתיבה שלך מושפעת מאירועים שהתרחשו במציאות. האם את מאמינה ביכולת של כתיבה גם להשפיע על המציאות?
שאלה טובה. היא כנראה משפיעה, אבל לא מיד ולא בבת אחת. אני חושבת למשל על ההשפעה שהייתה לדיקנס על החברה באנגליה: תיאורי בתי היתומים שלו השפיעו והביאו לשינוי! או לכתיבה של הארייט ביצ'ר סטואו על היחס לעבדות בארצות הברית. אלה כמובן מקרים קיצוניים. מאחר שבמשך ארבעים שנה הייתי לא רק סופרת אלא גם מורה ומחנכת, מסתבר שאני מאמינה גם בתוצאות איטיות, לא מיידיות, בהשפעה מתמשכת, שלא תמיד אפשר לשים עליה את האצבע, כי אולי היא תתממש בעתיד הרחוק, ולא אהיה עדה לה... אבל ממשיכים לנטוע עצים, נכון? אני חושבת כמובן על הזקן בסיפורו של חוני המעגל, שהסביר: "כשאני הגעתי לעולם נהניתי מפירות העצים שנטעו אבותיי, עתה כשקרבים ימי למות, משאיר אני עצי פרי לילדי"...
הבחירה שלך לכתוב רומן שמורכב מסונטות היא לא בחירה רגילה, בלשון המעטה. מה גרם לך לכתוב בסגנון הזה?
באותה תקופה עניינתי את עצמי בתרגום הסונטות של שייקספיר (פרסמתי אותן בספר שנקרא מהיפים מכל נתבע המשך). את מה קרה להגר באילת? ניסיתי בשלב הראשון לכתוב כפרוזה, וזה לא הצליח לי. מאחר שהייתי מיודדת עם הצורה הזאת, של הסונטה, ניסיתי, ומיד הרגשתי שכך נכון לי.
באופן כללי את מרבה לכתוב שירה לאחרונה. מה את אוהבת בכתיבת שירה?
בשנים האחרות תרגמתי מאנגלית לא רק את הסונטות של שייקספיר, אלא גם את הקובץ סונטות מהפורטוגזית של אליזבת בארט בראונינג. כל אלה גרמו לי להתאהב בצורה השירית המדויקת, הכבולה לכאורה. בקרוב יראה אור ספר שירים חדש שלי, רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד שזכה בתמיכה של קרן רבינוביץ'. יש לי במגירה גם כתב יד של ספר שכולו כתוב בווילאנלים... משום מה אני מוצאת חופש רב דווקא בתוך המבנה המוכתב מראש. אני מזדהה מאוד עם דברים שכתב פול ואלרי, ודורי מנור תרגם: "השיר הוא [אותו] היסוס מתמשך בין צליל למשמעות": אני רוצה לומר משהו, והמילים, החרוזים, המשקל ההכרחי, מושכים אותי קדימה, לכיוונים מפתיעים; או שאני בולמת ומרסנת אותם, נוזפת בהם: הישמעו לי עכשיו! השמיעו את דבריי, כפי שאני רוצה בהם, ותפסיקו מיד להתפרע... לפעמים המילים מצייתות לי. לפעמים – אני להן. זאת הרפתקה!
איזה תפקיד היה לקריאה ולכתיבה במהלך הילדות וההתבגרות שלך?
מאז ומתמיד אני קוראת בלי הרף. יש לי צילום מגיל שבע ורואים אותי בו במצב הרגיל, ממש כמו בימים אלה: יושבת על הכורסה וקוראת: מאז ומתמיד – שניים שלושה ספרים בשבוע. אז אילצה אותי הספרנית להוכיח לה שבאמת קראתי, לפני שהסכימה להשאיל לי עוד ספרים. כיום אני לא מוכיחה לאף אחד, רק כותבת על הספרים שקראתי – כמעט תמיד רק על כאלה שמצאו חן בעיני – בבלוג "סופרת ספרים".
מיהם היוצרים והיוצרות שהשפיעו עלייך ועל היצירה שלך הכי הרבה?
מכל מלמדי השכלתי, עם זאת, אני חושבת שההשפעה המיידית האחרונה הייתה של שניים מטובי המשוררים החיים בינינו כיום, שערכו ספרים שלי, אנה הרמן ודורי מנור. דורי הוא זה שהחזיר לעברית את הכתיבה הקלאסית של השירה. לכאורה מהלך מהפכני, אבל בעצם – חזרה אל הבסיס... במשך שנים עקבתי בהתפעמות אחרי כתב העת שהקים, הו! וייחלתי להשתלב בו. למרבה השמחה, זה קרה לפני כחמש שנים.
האם בעינייך כל אדם יכול לכתוב? איזו עצה היית נותנת לכותבים מתחילים?
בשעתו הנחיתי סדנאות כתיבה בבית אריאלה. החזרה לשם כמנחה הייתה מרגשת מאוד, כי בשנות השמונים השתתפתי בשתיים מהסדנאות האלה ככותבת מתחילה. כן, אפשר ללמוד עקרונות כלליים שנוגעים בכתיבה, אבל אני חושבת שהמורים הנכונים והטובים ביותר נמצאים על המדפים. מי שרוצה לכתוב חייב קודם כול לקרוא: בתשוקה, בסקרנות, כצורך קיומי. כשמגיעים אלי ספרים חדשים אני מרגישה שנערם לצידי מזון חיוני, שבלעדיו אני לא יכולה לשרוד. עד כדי כך. אני פותחת כל ספר בשמחה, ויוצאת למסע חדש. פסואה כתב בספר האי נחת: "אילו נסעתי הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע". ברור! הוא רואה את מה שקרא, את מה שדמיין, את מה שכתב. אז – כך!