בראיון לרגל צאת הספר "כראמל אתה לא יכול לעוף" לפעוטות ו"חתול בצרה" – ספר הקומיקס השני של כראמל, מספרת מאירה ברנע גולדברג על השנים שלפני ההצלחה הגדולה של "כראמל", על המאבק המתמיד להוכיח לכולם ולעצמה שהיא יכולה להצליח, וגם על הקורא שגילה משהו חשוב על עצמו בזכות הסדרה. ראיון מעורר השראה על הסופרת והחתול שהפכו מזמן לאגדה
מאת נגה גיסיס
במאבק להצליח במה שאנחנו עושים, הדבר שלעתים מתגלה כקשה או מאתגר במיוחד הוא דווקא ההתגברות שלנו על האמונות שלנו לגבי עצמנו, והמאמץ להתגבר על רעשי הרקע שאומרים לנו שאין סיכוי שנצליח, שלעתים מגיעים דווקא מאלו שאמורים לעודד אותנו לשאוף גבוה.
הסופרת מאירה ברנע גולדברג לעולם אינה שוכחת את השנים שקדמו להצלחה הגדולה של סדרת "כראמל", את הילדה שהייתה ואת המורה שלא האמינה בה. היום, כשסדרת "כראמל" מצליחה מאוד וזכתה לעיבודים לטלוויזיה, לתיאטרון ולסדרת קומיקס, היא בוחרת להדגיש בראיונות ובהרצאות עד כמה חשוב לנסות, להיכשל ולהתעקש על הדברים שחשובים לנו.
בראיון לרגל צאת הספר הראשון בסדרת כראמל לפעוטות והספר השני בסדרת כראמל הקומיקס, מספרת מאירה על הקשיים שעברה שהיום דווקא מהווים עבורה השראה גדולה.
למה החלטת לכתוב על כראמל גם לפעוטות?
אני לא חושבת שזו הייתה החלטה. פתאום ראיתי מול העיניים את הסיפור של כראמל הגור והבנתי שיש לו משהו לומר. אני חיה את הספרים שלי ולפעמים אני מרגישה שהסיפור של כראמל מייצג אותי במידה כזו או אחרת. כל החיים שלי הייתי במאבק הישרדותי. להראות לכולם ובעיקר לעצמי שאני יכולה להצליח, היכולת להתעלם מקולות הרקע, להיות מרוכזת במטרות שלי ולהגיע לאן שאני שואפת להגיע, לאט לאט התקדמתי, והיום כשאני סופרת מצליחה, הרבה ילדים שואלים אותי "איך עשית את זה?" כשרציתי לענות על השאלה הזו ברצינות, ישבתי וחשבתי איך זה קרה. גיליתי שההצלחה שלי הגיעה הרבה בזכות הכישלונות שבדרך, כל כישלון קרב אותי עוד קצת להצלחה, מה שעורר אותי לכתוב על כישלונות. מה קורה אם מנסים ומנסים ומנסים ונכשלים שוב ושוב ושוב, האם אפשר להיות מאושרים גם במצב כזה? גיליתי שכן. כי לפעמים בזכות הדרך, בזכות הכישלונות אנחנו מגלים במה אנחנו באמת טובים, וזה מה שקרה לכראמל הגור, הוא נכשל ונכשל ונכשל ובזכות מסע הכישלונות שלו הוא גילה חוזקה אחרת.
מי הדמות בכראמל שאת הכי מזדהה איתה ?
אני בטוחה שרבים יופתעו, אבל דווקא עם דמותו של גול. מגיל צעיר הרגשתי שאני לא טובה כמו כולם ושאני לא חכמה כמו כולם והייתי חסרת ביטחון וגררתי את חוסר הביטחון הזה יותר מידי שנים וכנראה בגלל ההזדהות הגדולה שלי עם גול, ככל שהסדרה מתקדמת גול מוצא את עצמו, בדיוק כמו שאני מצאתי את עצמי. מתחילים להכיר אותו קצת יותר טוב בספר השלישי, אבל בספר השביעי ובטח שבספר השמיני שיראה אור בחנוכה, מגלים במה הוא באמת טוב (ולא, זה לא סריגה כמו בטלוויזיה).
מה ההבדל בין לכתוב כראמל לפעוטות, קומיקס וכראמל לנוער?
נתחיל מהדומה, זה פשוט כיף ועושה לי טוב בכל הגוף. אני יושבת ואני צוחקת, ונהנית, ושמחה.
אני חושבת שבקומיקס אני מרשה לעצמי להתפרע עם הדמות של כראמל, כי בסדרה הקלאסית, כראמל הוא מנטור, הוא הדמות שאמורה בסופו של דבר לעזור לילדים, ובכראמל הגור לפעוטות, כראמל עדיין בשלב בו הוא מגלה את העולם לאט לאט. אבל בקומיקס הוא ילד, שובבי, פרוע, מותר לו לטעות, והוא יכול להיות יותר חצוף. בכל מקרה אני אוהבת אותו בכל גיל.
מאיפה קיבלת את ההשראה לכראמל הקומיקס?
את האמת, יום אחד חזרתי הביתה וראיתי את הבן המתבגר שלי יושב על גב הספה, ממש למעלה ולא על המושב. היה לו מבט שובבי והוא נראה לי כמו חתול. חשבתי לעצמי שהתנהגות של הבן שלי כמתבגר מזכירה לי לפעמים התנהגות של חתול, והתחלתי להשתעשע בכתיבת קומיקס על כראמל המתבגר. כשהתחלתי לכתוב זה פשוט יצא ממני.
מה אבישי חושב על כראמל לפעוטות?
הוא בן 13, אז הוא פחות מתעניין בחייו של כראמל כפעוט, אבל אני עדיין אמא שלו והוא סקרן לגבי כל הספרים שאני כותבת, אז הוא קרא, צחק, החמיא לי ובעיקר לרמי טל המאייר. מי שבעיקר התלהבו מהספר הם בני המשפחה הקטנטנים ששמחו שסוף סוף גם הם זכו בכראמל משלהם, ו...סבתא שלי בת ה- 96 שאמרה לי שהספר פשוט נהדר.
סיפור על מפגש מרגש עם קורא?
באחד מימי החתימות ניגשה אלי משפחה, ראיתי שכולם מאד מתרגשים, מסתבר שהילד קרא את כראמל 3 בו נכנסת דמותו של ויש (דמות שמבוססת על הבן שלי אבישי שנמצא על הרצף האוטיסטי) ותוך כדי הקריאה הוא הרגיש שהוא דומה מאד לויש. הוא סיפר להורים שלו שהוא חושב שהוא כמו "ויש". ההורים לא הבינו על מה הוא מדבר, הם קצת חקרו עלי ועל הדמות של ויש בגוגל והבינו שהבן שלהם חושד שהוא אוטיסט. לאחר שעבר אבחון התברר שהוא צדק. הפגישה עם הילד וההורים הייתה מאד מרגשת.
ספרי לנו משהו שלא יודעים עלייך.
אני גרועה מאד בכיוונים, לפעמים אני צריכה כמה שניות כדי להבין איפה זה "ימינה" ואיפה זה "שמאלה", בעקבות כך אני גם חסרת ביטחון בהתמצאות במרחב ואני גם שמאלית. אז לפעמים בשעת לחץ כשאומרים לי לפנות שמאלה, אני כותבת משהו באוויר עם היד השמאלית, רק כדי להיות בטוחה שהבנתי מה זה "שמאלה". זו תנועה קטנה ולא מורגשת כי פעם היו צוחקים עלי בגלל זה והתרגלתי להצניע את זה. לשמחתי היום, כל המגרעות שלי הופכות ליתרונות. בכראמל 7 כתבתי דמות מאד מצחיקה שגם היא כמוני חסרת חוש התמצאות מינימלי.