ג'ודי פיקו היא אחת הסופרות האהובות בעולם ובישראל בפרט. בספריה היא עוסקת בנושאים מורכבים באומץ וברגישות. בראיון למגזין סטימצקי לרגל צאת ספרה החדש, "הלוואי שהיית כאן", היא מספרת על הרצון להשפיע על עמדות הקוראים, על תחקירים חובקי עולם בתקופת הסגרים וגם על חשבונות הנפש מימי הקורונה. קריאה מהנה!
מאת: נגה גיסיס ומיכל קובזמן
ספרה החדש של ג'ודי פיקו, "הלוואי שהיית כאן", יצא לאחרונה בהוצאת "תכלת", וזו סיבה למסיבה. ג'ודי היא אחת הסופרות המצליחות והמוערכות בעולם ורבים חיכו לצאת הספר. לרגל האירוע המשמח אנחנו גאים להגיש לכם כאן ראיון חגיגי ומעורר השראה עם הסופרת האהובה.
ספרך החדש, "הלוואי שהיית כאן", עוסק בהרהורים על הבחירות שעשינו בחיים ובהערכות מחדש. כסופרת מצליחה, איך את מתחברת לשלב הזה בחיים של הגיבורה?
ג'ודי פיקו: בהחלט התחברתי לזה במהלך תקופת הקורונה. אני סובלת מאסתמה ונזהרתי מאוד כאשר המגיפה החלה, לפני שהיה חיסון. נשארתי בבית במשך חמישה עשר חודשים. חשתי כאילו אין לי שליטה על חיי שלי, אז החלטתי ליצור דמות ולשלוט בחיים שלה. הכתיבה של "הלוואי שהיית כאן" הייתה סוג של טיפול עבורי – כאשר עיבדתי את כל הדברים שאבדו לי בשנים שהמגיפה גזלה מאיתנו, וניסיתי להגיע להשלמה עם הדברים שאולי נרוויח במקומם.
כיצד ערכת מחקר לספר? האם נסעת לאיי גלפאגוס? ביקרת במחלקות קורונה?
הייתי בגלפאגוס לפני שנים רבות, אז שלפתי את אלבומי התמונות שלי והתחלתי משם. לאחר מכן מצאתי אדם שנתקע בגלפאגוס בזמן המגיפה, כמו דיאנה. איתרתי אותו וראיינתי אותו מרחוק. ראיינתי גם חברים שהוא רכש על האי איזבלה, אשר עבדו באחוות דארווין ובפארק הלאומי וסיפקו לי פרטים עבור המחקר. הספר נכתב בתקופה שלפני החיסונים נגד קורונה, ולכן לא יכולתי לצאת מהבית. נעזרתי בזום ובאימיילים על מנת לראיין אנשים ששרדו הרדמה והנשמה, רופאים ואחיות וצוותים רפואיים אשר עבדו במחלקות קורונה וטיפול נמרץ. יחד עם זאת, קיבלתי השראה לספר מגבר יפני אשר נתקע במאצ'ו פיצ'ו למשך חודשים במהלך המגיפה. הוא הפך באופן מילולי לחלק מהקהילה המקומית, ובסופו של דבר המקומיים חתמו על עצומה שדרשה מהממשלה לאפשר לו לצפות באתר ההיסטורי כאשר זה היה עדיין סגור בפני העולם. תהיתי איך מרגישים כשנמצאים בגן עדן בזמן שיתר העולם מתמוטט. כמובן, לא הייתי בעצמי במאצ'ו פיצ'ו.
רבים מספרייך מטפלים בנושאים חברתיים ופוליטיים רגישים. מה מושך אותך לנושאים הללו?
אני חושבת שכל אמנות היא פוליטית. אני נוטה לכתוב על מצבים אשר אין עליהם תשובות, מצבים אשר מייצרים קיטוב. יש בי תקווה שאם אצליח לגרום לקורא לצעוד בנעליים הספרותיות של דמות שונה ממנו, אולי הוא יוכל לשמור על ראש פתוח ואפילו לשנות את דעתו בנושא.
העבודה של דיאנה היא ייחודית ומרתקת. הדמות של קיטומי איטו מזכירה את יוקו אונו. האם הקישור הזה מכוון?
הדמיון בין הדמות ליוקו אונו בהחלט מכוון. רציתי דמות איקונית, ורציתי שהציור הפיקטיבי של טולוז לוטרק יועבר מאוהב אמנות מפורסם אחד לאחר, אך מכיוון שכתבתי על תוכנית הפרישה של ג'ון לנון ויוקו אונו, חשתי שזה יהיה פולשני מדי לכלול את שמותיהם האמיתיים, אז במקום זאת, יצרתי גרסה בדיונית שלהם במיוחד לספר.
מה מעורר בך השראה?
שאלות שאיני יודעת את התשובות עליהן. הן הופכות לספרים.
מה העצה הטובה ביותר שאת יכולה לתת לכותבים מתחילים?
פשוט שבו לכתוב. תמיד אפשר לערוך דף שלא כתוב היטב, אבל אי אפשר לערוך דף ריק.