הילה בלום, מחברת רב המכר המשובח 'איך לאהוב את בתך', זכתה בחודש שעבר בפרס ספיר לספרות לשנת 2021. בראיון למגזין סטימצקי היא מספרת על ההפתעה מהזכייה, על רגעי השראה ועל החשיפה שבכתיבה.

מאת: נגה גיסיס
 

קודם כל, מזל טוב על הזכייה בפרס ספיר!

"תודה רבה רבה!"

האם הזכייה הפתיעה אותך?

"קיוויתי לזכות, ויחד עם זה הופתעתי. הספרים שהגיעו לחמישייה נבחרו מבין ספרים רבים בזכות איכויות ספרותיות יוצאות דופן, וכל אחד מהם היה יכול להיות הזוכה."

מהם מקורות ההשראה שלך?

"בשבילי, כל התבוננות בעולם היא השראה. אבל אם הכוונה היא לפרצים של יצירתיות, אז שמתי לב שבמעבר מישיבה לשכיבה, לפני השינה, כל מיני משפטים ורעיונות שבמהלך היום חלפו לי בראש צצים לי פתאום שוב, ולפעמים מגיעים גם פתרונות ניסוח לדברים שהתלבטתי בהם, ואם יש לי כוח אני לוקחת את הטלפון הנייד שלי ורושמת אותם, כדי שלא אשכח למחרת. לצערי, רוב הפתרונות שבלילה נראו לי נהדרים בבוקר נראים לי פחות מוצלחים."

תוכלי לתאר את תהליך הכתיבה של הספר?

"בשני הספרים שכתבתי זה היה תהליך ממושך מאוד שנמשך שנים. אני תמיד מתחילה את הכתיבה ממחשבות על מצב רגשי שמעניין אותי ועל דמות או כמה דמויות בסיטואציה שתוכל לשקף מצב כזה. בשלב הזה עדיין אין לי מושג מה תהיה העלילה - אני מתחילה "להכיר" את הדמויות ולשאול עליהן שאלות: איך סביר בעיני שיתנהגו בעניין כזה או אחר, מה סביר בעיני שיהיה הצעד הבא שלהן. וככה אני ממשיכה, מעמוד לעמוד, במין תנועת מטוטלת בין ההיכרות שלי עם הדמויות לבין המשך פיתוח העלילה."

כיצד, לתחושתך, העיסוק שלך כעורכת ספרותית משפיע על הכתיבה שלך ועל עבודתך כסופרת מול העורך הספרותי שלך?

"ארבעים וחמש שנים של קריאת ספרים אינטנסיבית ושאלת שאלות על כתיבה לימדו אותי הרבה מאוד על מנגנונים של סיפורים, על מבנים ספרותיים ועל המון אפשרויות שונות בכל מיני היבטים של כתיבה יצירתית, וברור שהשנים שלי כעורכת הוסיפו לזה גם הרבה פרקטיקה. אבל לא משנה כמה ניסיון יש לי בעריכה, היכולת של אדם לערוך את עצמו היא מוגבלת, ולכן, במהלך העבודה על ספר, אני כל כך מחכה להערות ולהארות של העורך המופלא שלי, יגאל שוורץ. מבחינתי להיערך על ידו זאת חוויה מאירת עיניים. אני מגיעה אל השלב הזה בלב חפץ, גם אם הוא כרוך לפעמים בלהיפרד ממשהו בטקסט שלא קל לי להיפרד ממנו, או בלהבין שכל כמה שהתאמצתי לכתוב סצנה מסוימת, היא עדיין זקוקה לעבודה."

אל מול כל תצוגת המשפחות המושלמות בתקשורת וברשתות החברתיות, את בוחרת לעסוק במורכבות ובשבריריות של הרגשות והיחסים בין הורים לילדים. מה גורם לך לעסוק בזה?

"משפחות ויחסים בתוך משפחות הם נושא מרתק בעיני, גם כקוראת וגם ככותבת. הדרמה הגדולה של החיים מתרחשת ברובה בתוך המשפחה, ודרך בחינה קרובה שלה אפשר לראות וללמוד כל כך הרבה על בני האדם. ואגב, בנוגע לתצוגת המשפחות המושלמות שהזכרת: בשנים האחרונות, לצד הנטייה להציג ברשתות החברתיות צדדים פוטוגניים במיוחד של עצמנו, אני רואה גם מגמה הופכית של שחרור מהעמדות פנים, שמאפשר לשתף בצדדים פחות זוהרים של החיים ומאפשר לדבר על קשיים, התמודדויות, פחדים ודאגות."

אני מעריכה שהספר הזה, שנקרא ככל כך אמיתי, מתבסס גם על פחדים, מורכבות ודברים שמעסיקים אותך במציאות. האם יש לך חשש מפני חשיפה, ואם כן, איך את מתגברת עליו?

"הספר שכתבתי בהחלט מתבסס על דאגות, על תהיות ועל פחדים שמעסיקים אותי במציאות, וכתיבה היא הדרך שלי לבחון את כל אלה בתנאים נוחים יחסית, וגם לבדוק, דרך הדמויות, בחירות ומהלכים שבמציאות הייתי נמנעת מהם. ולא, אין לי שום חשש מחשיפה של הפחדים האלה."

כיצד הגיבו הקרובים אלייך שקראו את הספר?

"באהבה רבה, וכל אחד מהם שיתף אותי בדגשים ובמחשבות משלו."

מה את מאחלת לקוראים לשנה הקרובה?

"מאחלת לכולנו הרבה שעות נפלאות של קריאה."