//
מעבר לתפריט ראשי מעבר לתפריט תחתון

"זו תחושה משכרת לברוא עולם ויזואלי בדיוק כמו שאני רוצה." שיחה אישית ומרגשת עם הסופר והמאייר אל-עד קניגסברג כהן

אל-עד קניגסברג כהן היה ילד חירש במשפחה שומעת. הוא לא אהב את מכשיר השמיעה שלו, וכאשר נמאס לו לנסות להבין את השיחות בארוחות המשפחתיות הוא העדיף לקרוא. כיום הוא כותב, מאייר, מצייר וגם יוצר סרטים. הרומן הגרפי הבועט שיצר בהשראת סיפור ההתבגרות שלו, "בין לבין", ממחיש באופן מרגש במיוחד את תחושות חוסר השייכות שכל כך הרבה מאיתנו מרגישים, אבל גם מחמם את הלב ומעורר תקווה.

מאת נגה גיסיס

הרומן הגרפי "בין לבין" מאת אל-עד קניגסברג כהן הוא בין הספרים המרגשים שתקראו השנה. מדובר בסיפור התבגרות בועט ושונה בנוף של נער כבד שמיעה. הרומן הגרפי המקסים מעביר היטב את חווית השונות, הצורך בעצמאות ואת הרצון להיות חלק ממשהו, שמשותפים לרובנו בשלב זה או אחר, ובעיקר בגיל ההתבגרות. אל-עד, יוצר הסרט הדוקומנטרי "איך מסמנים אהבה", שיתף אותנו בכמה מחוויותיו האישיות שתרמו ליצירת הספר, באהבה ליצירה ובפחד המתמיד שלא להיות מובן.

איך עוברת עליך התקופה המאתגרת הזו?

תקופה לא פשוטה ומאוד כואבת. בכל רגע אני חושב על החטופים ועל החיילים. זה מלווה אותי בכל מה שאני עושה. אני מתפלל לטוב וגם חושב על ילדים שלי ועל הדור הצעיר שהספיק לעבור כ״כ הרבה דברים – קורנה, המון סבבי בחירות לממשלה בתקופה קצרה, פילוג בעם, מלחמות ואזעקות. בהחלט הזוי להוציא את הרומן הגרפי ״בין לבין״ בתקופה הזאת.

הרומן הגרפי שלך, "בין לבין", נכתב ואוייר בהשראת סיפור ההתבגרות שלך. מה נתן לך את הרעיון לכתוב אותו?

אני מאד אוהב לקרוא רומנים גרפים, של נוער ושל מבוגרים, כל מה שיש בנמצא. אחרי שסיימתי את סרט הדוקו ״איך מסמנים אהבה?״ שמראה אותי כאבא טרי ואת היחסים המורכבים שלי עם משפחתי, הרגשתי שחסר לי לספר על איך זה להיות ילד חירש במשפחה שומעת, ומאחר שלא יכולתי לחזור לילדות ולצלם אותה, החלטתי שרומן גרפי יתאים במיוחד.. החלטתי ליצור רומן גרפי שיהיה כמו סרט תיעודי, בו אוכל לרכז את כל החוויות שלי כאדם חירש מגיל אפס עד היום – לסיפור המתרחש על פני שנה אחת. באופן זה יכולתי גם להראות עוד צדדים של הקהילה החירשת והסיפור שלה, וכן של אנשים שחיים בסביבה של נער חירש. זהו כוחו של הרומן הגרפי – היוצר יכול להיות גם במאי. זו תחושה משכרת לברוא עולם ויזואלי בדיוק כמו שאני רוצה.

אבי-אל, גיבור הספר, לא רוצה להשתמש במכשיר השמיעה שלו. מהיכן מגיע היחס המורכב למכשיר השמיעה? (או במילים אחרות: איפה זה פוגש אותך?)

מכשיר השמיעה בשבילי זה משהו שאני מרגיש כאילו שאני לא בסדר, שנולדתי חירש בלי לשמוע כלום ושזה לא בסדר, תחושה וציפיות ענקיות מהסביבה שמכשיר השמיעה יציל אותי מהחירשות ויאפשר לי להיות כמו ״כולם״, וגם המכשיר לא ממש עזר לי כי אומנם שמעתי קולות אבל לא הבנתי מה אני שומע והקולות לא היו נעימים לי וגם גרמו לי לאבד ריכוז ולעצבנות ולחוסר שקט. כשבחרתי לא להרכיב אותו יותר כילד זה היה סוג מרד יחיד שלי להגיד לכולם: "אתם לא יכולים להחליט עליי".

לא התחלת לעסוק ביצירה לאחרונה. בנוסף להיותך סופר ומאייר אתה גם שחקן, צייר ותסריטאי. באיזה שלב ובאיזה אופן נכנסו האמנויות לחייך? ואיך הצלחת להתפתח בכל כך הרבה תחומי יצירה?

מאז גיל אפס אני זוכר את עצמי מצייר, זה תמיד הכניס אותי למקום בטוח שלי ששם אני יכול ״לשמוע״ הכל וליצור לעצמי עולם שאני יכול להיות כל מי שאני רוצה. אני זוכר את הרגע שהתקבלתי ל2 מסלולים בבצלאל אומנות או תקשורת חזותית, והייתי צריך להחליט מה לבחור. בסוף בחרתי בתקשורת חזותית ולמדתי שם שיש המון דרכים להביע את האומנות החל מאיורים, אנימציה, עיצוב וקולנוע. הבנתי שזה מה שהכי מתאים לי כי אני צריך כל הזמן לגרות את עצמי ולחפש דברים חדשים ולשמחתי היה לי קל להתחבר לכולם כי שם הכי קל לי לבטא את עצמי בניגוד למציאות שאני חייב להתאמץ להיות מובן ע״י אנשים שלא מבינים את הדיבור שלי ולהתאמץ להבין אנשים רק ע״י קריאת שפתיים שלהם. לי חשוב שיהיו לי המון דרכים שונות להיות ברור ושהדברים יהיו ברורים לי.

מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת על יצירה שלך?

כשקראתי את הביקורת של פרופ׳ שי רודין, שבתחילתה נכתב "הקלישאה של 'לא יכולתי להניח מהידיים' מוכרת לכול, והנה, גם קלישאות יכולות לפגוש את הספר המתאים.״ זה כ״כ ריגש אותי כי שאלתי את עצמי איך אנשים שלא מכירים את הנושא של חירשות יגיבו. חששתי שלא יבינו אותי, ולשמחתי הוא הבין וזה הרגיע אותי והבהיר לי שהצלחתי לגעת באנשים.

האם אתה שומר על קשר עם הקהל שלך? והאם הקשר הזה משפיע באיזשהו אופן על היצירה שלך?

האמת היא שכאשר אני בסביבה של אנשים שאני לא מכיר אני מאד ביישן וגם קצת מפחד. זה מפחיד לבדוק בכל פעם מחדש אם מבינים אותי, אם אני מבין אותם, אם אצליח לתקשר איתם. בפייסבוק זה קצת שונה כי שם אני חופשי עם הכתיבה. כשמזמינים אותי לאירועים או להעביר הרצאה אני תמיד דואג שיהיה איתי תרגום לשפת סימנים שמאפשר לי להתבטא בקלות ולהבין אנשים בקלות. חשוב לי לגרום לכולם להבין שמאחורי החירשות שלי עומד בן אדם.

שתף אותנו ברגע מפתח בחיים שלך – אירוע שהותיר בך רושם רב והשפיע על המשך החיים שלך.

אני זוכר את המקרה הזה היטב. כשהייתי בן 13, אמי ז״ל חזרה מהצגה וסיפרה לי שבהצגה היה זוג שנכנס להריון ומסתבר שהעובר יהיה הומוסקסואל והם מתלבטים אם לשמור על ההריון. מצד אחד לאישה ההריונית יש אח הומוסקסואל שמעודד לשמור, ומהצד השני הורים שלה, שראו את הקושי של הבן שלהם כהומוסקסואל ומשכנעים לא לשמור על ההירון. שאלתי את אמי האם היא הייתה בוחרת להביא אותי לעולם אילו הייתה יודעת שאני חירש. זכור לי הרגע של הזעזוע כאשר אמי אמרה בכנות ״אני לא יודעת״. לאחר מכן לא דיברתי איתה במשך כמה ימים.

מה היה התפקיד של ספרות ואמנות במהלך תקופת הילדות וההתבגרות שלך?

כשאמי הכריחה אותי לקרוא ספר בגיל 5 והתנגדתי – היא לא ויתרה לי, וברגע שסיימתי את הספר העולם נפתח בפניי והתחלתי לקרוא בכל רגע פנוי שהיה לי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין, פשוט הבנתי הכל ולמדתי המון. את רוב הדברים שאני יודע למדתי מהספרים. כשהייתי עצוב הספרים ניחמו אותי, הבריחו את הבדידות שלי והכניסו אותי בשמחה לעולמות חדשים שהכילו אותי בקלות. אני זוכר את עצמי בארוחות משפחתיות, כשנמאס לי להתאמץ להבין מה כולם אומרים, פשוט פותח ספר וקורא. זה שיגע את ההורים שלי.

מי חשוב לך שיקרא את הספר? מה חשוב לך להעביר?

אשמח שכולם יקראו, שיבינו שכל אחד הוא בן אדם. לא כל אחד צריך להיות כמו כולם, רק להכיל את כולם כדי שיראו זאת וגם ילמדו להכיל. זה הכוח בעייני: לכבד אחד את השני בלי לנסות לשנות אחד את השני.

איזו עצה יש לך לבני נוער ולמבוגרים שמרגישים שונים או לא שייכים?

העצה הכי טובה שלי היא להפסיק להאשים אחרים שלא מקבלים אותך. הם לא אשמים, הם לא מבינים. אתם צריכים לחפש אנשים שתוכלו להרגיש איתם בנוח, וכשתמצאו אותם תלמדו על עצמכם יותר ותקבלו את עצמכם יותר. זה יתן לכם את הכוח לתקשר עם אנשים שאתם מרגישים שונים מהם, ותבינו מיד שאין אחד שלא מרגיש כך, כל אחד בדרכו. החוכמה היא לא להאשים אחרים. כי כשאתם מאשימים אחרים אז אתם בעצם מאשימים את עצמכם.

אם היית יכול לתת רק עצה אחת ליוצרים ולכותבים בתחילת דרכם – מה היא הייתה?

לכו על זה, פשוט לכו על זה. לדעתי זה איום ונורא לחכות שיקרה משהו, רק אתם יכולים להתחיל שזה יקרה. לכו על זה .

לספר "בין לבין"

סגור
Loading
Go back to %1