הנבלים 5 הסודות של גותל
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הנבלים 5 הסודות של גותל

סרינה ולנטינו
הסיפור הזה עשוי להיראות ארוך ומפותל כמו הצמה הקלועה שבמרכז האגדה.
ילדה תמימה שנלקחת לפתע מהוריה. נערה עם שיער קסום הכלואה במגדל מבודד.
מי שמחזיקה אותה בשבי היא מכשפה זקנה ושתלטנית המעמידה פני אם מגוננת שפשוט ”יודעת הכי טוב”.
אבל מה באמת יודעת גותל? מדוע היא חושבת שחיים בשבי הם הדבר הטוב ביותר עבור רפונזל? האם היא באמת רוצה להגן על הנסיכה ועל שערה המכושף מפני עולם אכזר וזדוני - או שמא יש בסיפור יותר ממה שנראה לעין?
שם: הנבלים 5 הסודות של גותל
מחבר/ת: סרינה ולנטינו
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 600010906
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 42.00
קרא פרק ראשון
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-4" class="chaptersplit1">פרק 1</h2>
			<h2 class="sub1"><span class="bold">מלכת המתים</span></h2>
			<p class="firstspacebig"><span class="_idGenDropcap-1">ע</span>מוק בלב יער המתים התגוררה לה חבויה ומוגנת משפחה של מכשפות. אחוזת האבן האפרורית שלהן ניצבה על הגבעה הגבוהה ביותר, משקיפה אל נוף רחב ידיים של עצים נטולי חיים שענפיהם השבריריים והמעוותים נראו כמו ידיים ארוכות הנשלחות לאחוז בדבר מה.</p>
			<p class="text">סביב היער השתרג סבך בלתי חדיר של שיחי ורדים, שאף על פי שהיו מתים זמן רב יותר מכפי שנותיו של כל אדם חי שעדיין היה יכול לזכור את הדברים כהווייתם, הרי שבאורח פלא נשתמרו עליהם פקעות פרחים זעירות יפהפיות. זה היה הגבול בין ארץ החיים ליער המתים, והמכשפות שחיו ביער חצו אותו רק לעתים נדירות כדי לפגוע באלה החיים מעברו השני. בתמורה הן ביקשו רק דבר אחד ויחיד: את מתיהם.</p>
			<p class="text">ביער של המכשפות לא היו אך ורק עצים נטולי חיים, היה זה גם מקום מנוחתם של המתים. זה לפחות מה שתושבי הכפרים השכנים העדיפו לספר לעצמם. הם בחרו לחשוב על היער כעל בית קברות שנאסר עליהם לבקר בו ועל המכשפות כעל שומרות המקום, אף שעמוק בלבם ידעו שיקיריהם המתים זוכים למעט מאוד שלווה במקום שאמור להיות מקום מנוחתם הנצחית.</p>
			<div id="page3" role="doc-pagebreak" aria-label="3" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">אבל בואו לא נתעמק כעת בחלק הזה של הסיפור. לעת עתה מתמקד סיפורנו בשלוש אחיות מכשפות — הֵייזְל, גוֹתְל ופְּרִימְרוֹז — ובאִמן, מָנֵיאָה, מלכת המתים האימתנית, אחת המכשפות הגדולות והנוראות ביותר שידע העולם.</p>
			<p class="text">מניאה דאגה תמיד להבהיר שבנותיה הן אכזבה גמורה בשבילה ולא שכחה לציין שאף על פי שנולדו שלושתן באותו היום, הן אינן זהות. בממלכות הקסומות היה ידוע ומקובל שלידה של בנות מכשפות שאין להבדיל ביניהן היא כבוד גדול, ברכה מהאלים. הן היו חביבות במיוחד על האלים, כיוון שניחנו בכוחות קסם גדולים יותר משל המכשפה הממוצעת. ואולם, אף על פי שגותל ואחיותיה היו שלישייה, הן לא יכלו להיות שונות יותר זו מזו.</p>
			<p class="text">נתחיל בגותל, האחות הצעירה ביותר (בשעות ספורות בלבד). עורה היה כהה, עיניה האפורות הגדולות היו מלאות הבעה, ושערה השחור כעורב היה סמיך, פראי וסורר. לעתים מזומנות הוא התמלא בזרדים או בעלים יבשים בשעה שהלכה בעקבות אחיותיה ביער המתים והשתובבה בבתי הקברות שבשטחו. כשטרחה גותל להרים את עיניה מאחד הספרים היקרים ללבה לזמן ארוך מספיק כדי להבחין במתרחש סביבה, היא תבעה את תשומת הלב של כל הסובבים אותה. היא היתה צעירה מחושבת ומעשית, שרק לעתים נדירות איפשרה לרגשותיה להשתלט עליה והיתה ממוקדת בכל מאודה במטרה אחת ויחידה: לרשת יום אחד את מקומה של אמה ביער המתים. רק דבר אחד היה חשוב לה יותר.</p>
			<p class="text">אחיותיה.</p>
			<p class="text">הייזל הביישנית, האחות הבכורה, היתה גבוהה ורזה ובעלת עיני תכלת גדולות. שערה הכסוף המבריק גלש על כתפיה כמו גלימה. היא נעה בדממה, כמו אלת רפאים, מה שהיה הולם מאוד למען האמת, בהתחשב במקום שבו חיו היא ואחיותיה. דיבורה היה רך, והיא היתה עלמה אמפתית בצורה יוצאת דופן, נכונה תמיד להאזין לצרות של אחיותיה ולהושיט להן יד.</p>
			<p class="text">וזה משאיר אותנו עם פרימרוז, שהיתה ג'ינג'ית מהממת, עם עיניים ירוקות נוצצות, עור פנים צח בגוון של אפרסק בשל ואף מנומש קלות. היא היתה קלת דעת ועליזה, מוכנה תמיד להרפתקה, ופעלה אך ורק על סמך רגשותיה, מה שלפעמים הרגיז את אחיותיה וגרם למריבות בין השלוש.</p>
			<p class="text">האחיות בילו את רוב זמנן ביער המתים, חוקרות את הקברים וקוראות את השמות שעל המצבות במקום, שהיה בעיניהן עיר קטנה של מתים. במשך שעות הן שוטטו בשבילים שלאורכם ניצבו מצבות, קריפטות ופסלים, כולם יפהפיים ומפוארים. לפעמים, כשחלפו על פניהם, דיקלמו את שמות המתים החקוקים עליהם בקול רם, כמעט מזמרות אותם.</p>
			<p class="text">לא היו להן יותר מדי דברים למלא בהם את זמנן, ולכן האחיות מצאו לעצמן עניינים שונים להעסיק בהם את עצמן בזמן ששוטטו ביער המתים. הייזל אהבה להביא איתה להליכותיהן הארוכות ביער פיסות קלף עדינות ופחם, כדי שתוכל ליצור העתקים, של כמה מהמצבות המפוארות והמעוטרות. היא היתה מצמידה קלף למצבה ומשפשפת אותו בפחם עד שהוטבעה בו הכתובת. לפעמים מצאה על אחת מהן שם מעניין או מצחיק במיוחד והיתה מכינה העתק שלו, שיהיה לה לתיעוד. אחר כך היתה מחפשת את האדם בפנקס הגדול של אמן, הכרוך בכריכת עור, שהכיל את שמותיהם ואת מוצאם של כל האנשים הקבורים ביער שלהן, וכך הרגישה פחות לבד. כמובן, היה לה די בחברתן של אחיותיה, ובכל זאת אהבה לדמיין שחלק מהמתים הם חבריה. היא ואחיותיה היו כמעט לבד ביער המתים, מלבד אמן, שהיתה עסוקה והסתגרה בכל הזדמנות, שקועה בקסמיה, כך שלא נותר לה זמן רב לבלות עם בנותיה. הייזל מצאה נחמה וחברה כשקראה על המתים בפנקס של אמה והרגישה שהיא לומדת להכיר את האנשים האלה, שהעבירו את החיים שלאחר המוות ביער שלה.</p>
			<p class="text">פרימרוז נהגה להביא איתה את שקיק הארגמן שלה הסגור בשרוך, שבתוכו היו סליל של סרט, סכין כסופה קטנה ומשאלות שונות שרשמה על פתקים מקלף אדום, שאותם נהגה לתלות על הענפים המתים. היה אופייני מאוד לפרימרוז להכניס צבע לעולמן הקודר. היה נדמה שהיופי פשוט הולך אחריה בכל אשר תלך, כמעט כאילו נולדה כדי להביא יופי לחייהן. היא האמינה שרוחות הרפאים של המתים משוטטות ביער שלהן בלילות וקוראות את משאלותיה בזמן שהיא ואחיותיה ישנות. היא קיוותה שהמתים אוהבים את החיים שלאחר המוות. היא רצתה שמקום מנוחתם הנצחית יהיה יפהפה ולא אפור ומשמים כפי שהיה באמת.</p>
			<p class="text">גותל היתה מציאותית יותר מאחיותיה, ועיניה היו תמיד נשואות אל העתיד. לעתים קרובות היא הביאה איתה לשיטוטים ביער את אחד הספרים של אמה — שאותו הגניבה לכיס החצאית כשמניאה לא שמה לב. בכל פעם שאחיותיה עצרו להעתיק כתובת מצבה או לקשור משאלה לענף, היא ניצלה את ההזדמנות לקרוא. לפעמים קראה באוזניהן בקול רם, אבל לרוב פשוט הרשתה לעצמה להיסחף לעולמות אחרים — עולמות שהשתוקקה נואשות לחיות בהם. עולמות קסומים. והיום הזה לא היה שונה.</p>
			<p class="text">"גותל! זוזי! את מסתירה את המצבה שאני רוצה להעתיק עכשיו!" גותל הרימה את מבטה אל הייזל, שהסתכלה עליה במורת רוח. השמש היתה בדיוק מאחוריה ויצרה צללית זוהרת שהדגישה את פניה החיוורות כפני רוח רפאים.</p>
			<p class="text">"אבל נוח לי כאן, הייזל. את לא יכולה להעתיק את אחת המצבות האחרות?" שאלה גותל וצימצמה את עיניה כדי לראות את אחותה בבירור.</p>
			<p class="text">הייזל נאנחה. "בסדר."</p>
			<p class="text">גותל עקבה במבטה אחרי אחותה. הייזל פסעה אל אורה הבוהק של השמש, שעמדה נמוכה בשמים וצבעה את הנוף הקודר בגוונים מקסימים של ורוד וכתום. זאת היתה השעה האהובה עליה, שעת הקסם. היא קראה על ארץ שבה שוררים דמדומים נצחיים ותהתה איך יהיה לחיות במקום כזה. "אל תתרחקי יותר מדי, הייזל!" קראה. "עוד מעט יחשיך ואמא תרצה שנהיה בבית."</p>
			<div id="page4" role="doc-pagebreak" aria-label="4" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">הייזל לא ענתה לה, אבל גותל ידעה שהיא שמעה אותה. היא קראה על אחיות מכשפות שיכולות לקרוא זו את מחשבותיה של זו וידעה שהן לא כאלה — לא בדיוק — אבל היתה ביניהן הבנה. לפחות כך קראה לזה אמן: "הבנה". כבר מגיל צעיר מאוד ידעה כל אחת מהן מה האחרות מרגישות. הן לא יכלו לתקשר זו עם זו בלי לדבר, כך שהן לא שמעו את המילים המדויקות, אבל הן חשו מה האחרות <span class="bold">עשויות</span> לחשוב מתוך החיבור זו לרגשותיה של זו. גותל חיפשה בספרים של אמה את המושג "הבנה" והחליטה שזה בטח משהו שאמא שלהן המציאה, כי לא מצאה לו שום אזכור. והיא תהתה אם אולי יום אחד, כשילמדו עוד מהקסם של אמן, תהיה לה ולאחיותיה היכולת לקרוא אחת את מחשבותיה של האחרת.</p>
			<p class="text">"על מה את חושבת, גותל?"</p>
			<p class="text">גותל צחקה והרימה את מבטה אל פרימרוז. אחותה היתה מוקפת לבבות אדומים בוהקים ויפים שנתלו על ענפי העצים השחורים, המעוותים. מתברר שפרימרוז היתה עסוקה מאוד בזמן שהיא קראה. "את נראית עצובה, גותל. מה קרה?" שאלה אחותה במצח חרוש קמטי דאגה.</p>
			<p class="text">"שום דבר, פְּרִים," השיבה גותל וחזרה אל הספר.</p>
			<p class="text">פרימרוז הכניסה את הסרט והסכין הקטנה שלה בחזרה לשקיק, ניגשה לאחותה והתיישבה לצדה. "באמת, מה מטריד אותך?" שאלה והניחה יד מנחמת על כתפה.</p>
			<p class="text">גותל נאנחה. "זאת אמא. אני לא מבינה למה היא לא מלמדת אותנו את הקסם שלה. כל דור של מכשפות במשפחה הזאת שיתף את הקסם שלו עם הדור הבא. איך אנחנו אמורות לשמר את המסורות המשפחתיות אם אין לנו מושג איך עושים קסמים?"</p>
			<p class="text">פרימרוז מעכה את כתפה בחיבה וחייכה. "כי אמא לא מתכוונת למות. היא תמיד תהיה כאן כדי לכבד את אמותינו, אז אל תדאגי."</p>
			<p class="text">גותל התרוממה בנשיפה עצבנית וניערה את העלים משמלתה שבצבע החלודה.</p>
			<p class="text">"אל תתרגזי, גותל, בבקשה! תשכחי מהקסם של אמא ובואי ליהנות עם הייזל ואיתי."</p>
			<p class="text">אך סבלנותה של גותל פקעה. "את לא מבינה? זה גם הקסם שלנו, ואמא מונעת אותו מאיתנו. נגיד שהיא תחיה לנצח — וגם אנחנו. איך נבלה את הימים האינסופיים האלה?"</p>
			<p class="text">עיניה הירוקות של פרימרוז נצצו באור הדועך. "נבלה אותם בדיוק כמו תמיד. נשוטט ביערות האלה יחד. אחיות. יחד. לנצח." גותל אהבה את אחיותיה, אבל הן היו תמימות, בייחוד פרימרוז. הן היו מרוצות לגמרי מחייהן ביער בזמן שאמן עוסקת בקסם שלה, בלי שיהיה להן מושג איך הוא פועל. פרימרוז בטח חשבה שהכפריים שמחים לתת להן את מתיהם. גותל ידעה תמיד שמוטב שלא תעלה את הנושא הזה בפני אחיותיה. היא חששה שחשיפת האמת תפגע באושרן ותערער את האיזון ביניהן.</p>
			<p class="text">"אני אוהבת לשחק איתך כל היום, פְּרים, באמת! אבל את לא רוצה לראות את העולם שמחוץ ליער הזה? את לא רוצה לחיות חיים משלך?"</p>
			<p class="text">"אבל אנחנו <span class="bold">כן</span> חיות חיים משלנו, גותל. אל תהיי מוזרה," אמרה פרימרוז בדיוק כשהייזל עלתה בשביל והצטרפה אליהן.</p>
			<p class="text">"אני לא מאמינה שאת רוצה לעזוב אותנו!" אמרה הייזל, ששמעה במקרה את השיחה בין אחיותיה.</p>
			<p class="text">"אני לא רוצה לעזוב אתכן! אני רוצה שנהיה יחד תמיד. אני לא אוכל לחיות בלעדיכן, אבל אם אמא מסרבת ללמד אותנו את הקסם שלה, אז אני רוצה לעבור איתכן לצד השני של הסבך הזה. אני רוצה לראות את העולם יחד איתכן." היא נאנחה שוב. "אם אמא לא תלמד אותי את הקסם שלה, אני רוצה למצוא מכשפה שתהיה מוכנה ללמד אותי. אנחנו מכשפות ואין לנו מושג איך להשתמש בכוחות שלנו. זה לא מפריע לכן?"</p>
			<p class="text">"ששש!" הייזל הצמידה אצבע לשפתיה, מזהירה את אחיותיה שלא ידברו בקול רם. גותל התרגזה.</p>
			<p class="text">"אמא לא כאן. את כזאת פרנואידית, הייזל." אבל אז שמעו האחיות פצפוץ של ענף, שביער השקט נשמע חזק יותר מרעם. "שקט! מה זה?"</p>
			<p class="text">האחיות קפאו במקומן בפחד. שום דבר חי לא התגורר ביער מלבד המכשפות. מה שהשמיע את הרעש היה חייב להיות אִמן או המתים, והן התקשו להחליט מה מפחיד יותר. "אם אמא שמעה אותך, היא תתפוצץ מכעס, גותל!" לחשה הייזל.</p>
			<p class="text">"אני לא חושבת שזאת היא. אולי מישהו מהצד השני הצליח לעבור את הסבך," לחשה פרימרוז.</p>
			<p class="text">"זה בלתי אפשרי. אף אחד לא נכנס ליער שלנו מאז שנולדנו. אפילו לא פעם אחת," אמרה גותל.</p>
			<p class="text">"זה לפחות מה שאמא סיפרה לנו," השיבה פרימרוז וגרמה לגותל לגחך בלעג.</p>
			<p class="text">"גם אילו היה לאחד הכפריים האומץ להיכנס ליער שלנו, הוא לא היה מצליח. הסבך מכושף. אף יצור שאינו מכשפה מהשושלת שלנו לא יכול להיכנס ליער הזה. את יודעת איך זה עובד, פְּרים. סיפרתי לך את הסיפור הזה אינספור פעמים." גותל חשבה שוב על מה שאמרה והוסיפה, "אבל אני מניחה שאנחנו באמת לא יודעות איך זה עובד, נכון?"</p>
			<p class="text">"למה את תמיד כזאת מוזרה, גותל? על מה את מדברת?" שאלה פרימרוז.</p>
			<p class="text">"אני מדברת על אמא! היא לא מספרת לנו כלום! אני יודעת את הדברים האלה רק כי קראתי בספרים שלה!"</p>
			<p class="text"><span class="bold">"זה</span><span class="bold"> מפני שאמא תמיד צודקת."</span></p>
			<p class="text">קולה של אמן ננעץ כמו סכין בבטנה של גותל. עלתה בה בחילה, היא חשה חולשה קלה וברכיה רעדו. אם פרימרוז לא היתה תופסת בזרועה ומייצבת אותה, היא היתה נופלת.</p>
			<div id="page5" role="doc-pagebreak" aria-label="5" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">"אמא, עזבי את גותל!" צעקה פרימרוז ונעמדה בין אמה לאחותה.</p>
			<p class="text">מניאה הביטה בבנותיה וצחקה בקול רם. "לא עשיתי כלום, פרימרוז. גותל הכניסה את עצמה לסערת רגשות, כרגיל. לפגוע בה יהיה כמו לפגוע בעצמי, ואני לעולם לא אפגע בעצמי."</p>
			<p class="text">מניאה עמדה דוממת לחלוטין ובהתה בבנותיה. שערה השחור הארוך והחלק גלש סביבה והטיל צללים על פניה השקועות, הרזות עד כדי כך שנראו כגולגולת שקמה לתחייה. עיניה הענקיות בלטו מארובותיהן השקועות, מלאות בזעם, וזרעו פחד בלב בנותיה.</p>
			<p class="text">"אנא, בנות, הירגעו. לא באתי להעניש את גותל. אתן חושבות שאני לא שומעת כל מחשבה שלכן ויודעת על כל תנועה שלכן? אני יודעת כבר שנים שגותל קוראת בספרים שלי. ומה אכפת לי? לכך הם נועדו, לקריאה!" היא צחקה שוב. "גותל החכמה. גותל המסתורית ושחורת הלב. כל הזמן הזה הגנבת ספרים לכיסים והברחת אותם ליער כדי לקרוא בסתר." בקולה נמזגה תערובת של בוז ושעשוע.</p>
			<p class="text">מניאה הסיטה את שערה מפניה מלאות הזעם באצבעותיה הארוכות הדקיקות, כך שנראתה מפחידה עוד יותר. האחיות המכשפות ידעו שהיא עומדת להשתמש בקסם שלה, כי בהזדמנויות הנדירות שבהן השתמשה בו לנגד עיניהן, היא עשתה בדיוק את התנועה הזאת רגע לפני שהטילה כישוף.</p>
			<p class="text">"את רוצה לראות את הקסם שלי, גותל? את רוצה לראות מה אמא שלי לימדה אותי? את רוצה ללמוד את הקסם שלי? הביטי וראי!"</p>
			<p class="text">מניאה הרימה את ידיה אל השמים והאירה את היער החשוך בברקים כסופים שפרצו מקצות אצבעותיה והתנפצו על ענפי העצים, מציתים אותם בלהבות. פרימרוז צרחה ומשכה את אחיותיה קרוב יותר אליה. "אמא, לא!"</p>
			<p class="text">"<span class="bold">אני קוראת לאלי כל</span><span class="bold"> הזמנים ולאלות המופלאות, הפיחו חיים ביער ותנו לנו גמול נאות</span><span class="bold">!</span>" נהמה מניאה בעודה שולחת עוד ברקים אל השמים ומחוללת סופת רעמים אדירה מעל ראשיהן.</p>
			<p class="text">"אמא, די! מה את עושה? אנחנו יודעות שאת חזקה. אני מצטערת שאמרתי את הדברים האלה עלייך. אני מצטערת!" התחננה גותל בפני אמה, אבל מניאה רק צחקה בעודה יוצרת סערה של אור זהוב מסתחרר, שהתערבב בסופה וירד עליהן כממטרים.</p>
			<p class="text"><span class="bold">"אני קוראת לאלי כל הזמנים</span><span class="bold"> ולאלות המופלאות, הפיחו חיים ביער ותנו לנו גמול נאות!"</span></p>
			<p class="text">האור הזהוב נפל עם הגשם וחדר לקרקע, העיר את הנשמות ששכנו בעיר המתים וזימן אותן לצאת מהקברים ולהגיח מתוך האדמה. רוב היצורים שהתעוררו ובאו היו שלדיים ומותשים וכעסו על שהעירו אותם מתרדמתם. אחרים עדיין היו עטויים בשרירים רקובים ובעור מצחין. גותל הבחינה בהבעות הגועל על פני אחיותיה למראה היצורים, שידיהם ורגליהם מתנודדות או חסרות, שעשו את דרכם בשקט אל מניאה. היא עצמה הרגישה חזקה כשהבינה שיום אחד היצורים האלה יהיו שייכים לה ונתונים לגחמותיה.</p>
			<p class="text">"אני מצטערת להפריע לכם, יקירי," אמרה מניאה ליצוריה. "אבל אני זקוקה לכם. אחד הכפרים הסמוכים שומר לעצמו את מתיו. צאו והביאו לי את כולם."</p>
			<p class="text">הייזל ופרימרוז השתנקו בבעתה, אבל גותל עמדה משתאה מול אמה בגדולתה. היא מעולם לא ראתה אותה מצווה על יצוריה, וצמרמורת עברה בכל גופה. היא לא האמינה שלאחד הכפרים הסמוכים היתה החוצפה לשמור לעצמו את מתיו. במשך מאות בשנים נשלחו המתים אל המכשפות. נכון, קרה מדי פעם שאחד הכפריים ניסה לקרוא תיגר על המכשפות ולמרוד בנוהג הזה, אבל התגובה על כל ניסיון כזה היתה תמיד אלימה כל כך, שגותל היתה בטוחה שאיש לא יעז לנסות זאת שוב בימי חייה. היא הבחינה ביצור גבוה ומעוות שהקשיב בריכוז עז לדברים שאמרה אמה.</p>
			<p class="text">"אל תשאירו בחיים איש פרט לילדים ולאישה אחת. ודאו שהיא מצייתת לשבועה העתיקה. עליה לספר את סיפור הלילה הזה לדורות הבאים ולהתרות בהם שלעולם לא ישמרו לעצמם שוב את מתיהם!"</p>
			<p class="text">"כן, מלכתי," אמר היצור הגבוה להפליא, שעור דמוי קלף היה מתוח על פניו השלדיות.</p>
			<p class="text">"דפקו על כל קבר בדרככם והעירו את כל ילדי. אפילו את הצעירים שבהם. קחו אותם איתכם והראו להם את הדרך. למדו אותם כיצד לגרום לחיים לסבול על ששמרו לעצמם את מתיהם."</p>
			<p class="text">"כרצונך, מלכתי," אמר היצור. שאר היצורים עמדו דרוכים, ממתינים לפקודה, ממתינים שמלכת המתים תפעיל את קסמיה, ממתינים לצרף את החיים לשורותיהם. היחיד שדיבר היה היצור המעוות, שפעם היה גבר גבוה מאוד. הוא חבש מגבעת שחורה, עטה מעיל שחור ארוך ולבש מכנסיים שכבר היו בלויים והתפוררו לאבק. הוא השפיל מבט אל ידיו ובחן אותן, ופניו התעוותו כאילו הופתע לגלות כמה מעט נותר ממנו מאז הפעם האחרונה שהעירו אותו מתרדמתו.</p>
			<p class="text">"אתה נראה יפהפה, אהובי," אמרה מניאה. "נאה כתמיד. אני עדיין רואה את הגבר שהיית פעם. האם אתה רואה אותו במחשבותי? שמור בראשך את הדימוי הזה כשתוביל את הצבא בשמי. דע שאני אוהבת אותך ואחכה לשובך." רגע לפני ששילחה את משרתה המועדף, נזכרה מניאה בפרט אחרון. "ואהובי, הבא אלי את המתים החדשים כדי שנוכל לרשום את שמותיהם."</p>
			<p class="text">"כן, מלכתי. ואם האישה תסרב לתנאים?"</p>
			<p class="text">"הרוג אותה ואת הילדים, אהובי, והבא את כולם אלי."</p>
			<p class="text">"כן, מלכתי."</p>
			<p class="text">צרחותיהן של פרימרוז והייזל הידהדו באוזניה של גותל. היא לא יכלה להבחין בין קולותיהן בשעה שהתחננו בפני אמן שתפסיק.</p>
			<p class="text">אבל היה נדמה שמניאה אינה שומעת את בנותיה, ואם שמעה אותן, לא היה לה אכפת. מבטה היה נעוץ בסבך והיא שלחה קדימה יד דמוית טופר, לפתה בה את האוויר, ואז הידקה את אחיזתה כאילו חנקה קורבן בלתי נראה. רגע לאחר מכן, במהירות, בתנועה קלה של מפרק כף היד, היא שיחררה כדור שָני, שנורה לאוויר, נהפך למערבולת ספירלית ויצר נתיב למשרתיה הנאלחים לחצות את הגבול אל ארץ החיים. האחיות מעולם לא ראו אותה משתמשת בקסם שלה כך והן הצטמררו בבעתה.</p>
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">"לכו עכשיו, אהובי! לַמדו את החיים מה קורה אם הם שומרים לעצמם את מתיהם! גִרמו להם לפחד ממני כמו אבותיהם. היו אכזריים ושִפכו את דמם! מלאו את ראשם באימה שתהדהד בדמיונם. החדירו בלבם פחד כה גדול שלעולם לא ישכחו מה קורה למי שמתעסק עם המכשפות של יער המתים!"</p>
			<p class="text">"אמא, לא!"</p>
			<p class="text">גותל עמדה נדהמת ואחיותיה קפאו במקומן בפחד בשעה שצפו במתים הצועדים דרך מערבולת הארגמן. אבל הדבר המטריד ביותר היה החיוך המעוות שנפרש על פניה של מניאה. הן מעולם לא ראו אותה כה מאושרת, כה מרוצה מעצמה, והן רעדו למחשבה על מה שיעוללו המפלצות הללו לכפריים.</p>
			<p class="text">"אמא! בבקשה אל תעשי את זה! את לא יכולה פשוט להזהיר אותם? לתת להם קודם הזדמנות לתקן את המצב?" התחננה פרימרוז.</p>
			<p class="text">מניאה לעגה לה. "את פתטית! אם אתן רוצות ללמוד את <span class="bold">הקסם שלי</span>, בנות, אם אתן רוצות לכבד את אִמות אמותיכן, <span class="bold">זה</span> יהיה אחד מתחומי האחריות שלכן. את חושבת שאני עושה זאת בקלות דעת, פרימרוז? את חושבת שאני נהנית מטבח של נשים וילדים? אני עושה זאת למען המשפחה שלנו! כדי להגן עלינו!"</p>
			<p class="text">הבעה של גועל מוחלט עלתה על פניה של פרימרוז. "אני חושבת שאת נהנית מזה, אמא. <span class="bold">אני יכולה להרגיש את זה!</span> אל תעמידי פנים."</p>
			<p class="text">מניאה הביטה בבתה בעיניים מצומצמות. "יום אחד זה יהיה תלוי בכן, בנות. האחריות הזאת תהיה שלכן. זאת משימה כבדה, שדורשת אומץ ונחישות, ואני חוששת שאתן חלשות מכדי לרשת את מקומי כשיגיע הזמן."</p>
			<p class="text">פרימרוז עמדה דוממת לגמרי ונאחזה בהייזל. אבל גותל נשמה עמוק, הרימה את סנטרה, פגשה את מבטה של אמה ואמרה, "אני בוחרת לכבד אותך ואת אלה שבאו לפנייך, אמא. אני רוצה ללמוד את הקסם שלך. אני אקח על עצמי את האחריות."</p>
			<p class="text">מניאה תפסה את גותל בצווארה והרימה אותה מהקרקע. רגליה התנדנדו כמו רגליים של בובת סמרטוטים, וצרחותיהן של אחיותיה צילצלו באוזניה. "מה עושה אותך ראויה, גותל, לעמוד במקומי ולשלוט כמלכה בארץ הזאת?"</p>
			<p class="text">"אני לא יודעת," אמרה גותל בעודה רועדת ומתנשפת בכבדות. היא ידעה שהיא ראויה. היא הרגישה שיש בה משהו מאמה, שרק ממתין לצאת החוצה. היא ידעה שזה מקומה הראוי, אבל לא יכלה לבטא זאת במילים.</p>
			<p class="text">"מה היית עושה במקומי? מה היית עושה אם אחד הכפרים היה שומר לעצמו את מתיו?" שאלה אמה ופגשה במבטה.</p>
			<p class="text">"הייתי עושה כמוך, אמא," ענתה גותל.</p>
			<p class="text">"יפה. תמיד קיוויתי שאת תירשי את מקומי כאשר אבחר לחצות אל הערפילים, גותל," אמרה מניאה ושיחררה בעדינות את צווארה. "אבל הזמן הזה עוד לא הגיע, יקירתי." היא ליטפה את שערה של בתה. "הקסם שלי לא שוכן בספרים האלה שאת קוראת, לא באופן מלא. הוא שוכן בדמי, ואני יכולה לחלוק רק כמות מוגבלת ממנו בכל פעם." עיניה של גותל התרחבו כשהקשיבה לדברים, והיא ידעה שאמה יכולה לשמוע את מחשבותיה ואת שאלותיה. "כן, יקירתי, גותל שלי, את מבינה אותי עכשיו. אני לא נוהגת באנוכיות כשאני שומרת על הכוחות שלי. ברגע שאעביר אלייך את כל מה שיש לדעת, לא יישאר ממני דבר. הכול יהיה שלך, כולל חיי ומקומי כמלכה, והאחריות לכבד את השושלת תהיה מוטלת עלייך. משימתך החשובה ביותר, גותל, תהיה לשמור על המסורות שלנו ולהגן על סודותינו מפני עולם החיים." מניאה הביטה בעיניה של בתה. "האם את מוכנה לקבל עוד מדמי, בת? לעשות את הצעד הבא?"</p>
			<p class="text">"עוד מהדם שלך?"</p>
			<p class="text">מניאה צחקה. "כן, ילדתי שחורת הלב, עוד. איך את חושבת שאת ואחיותייך מרגישות זו את רגשותיה של זו? איך את חושבת שפרימרוז הרגישה אותי? זה הדם שלי שזורם בעורקיכן. חלקתי מעט מדמי עם כל אחת מכן כשנולדתן, ואני מתכוונת לחלוק אותו שוב. ככל שאחלוק איתך יותר ממנו, כך תיעשי חזקה יותר. האם את מוכנה לקבל עוד, בתי?"</p>
			<p class="text">"גותל, לא! אל תעשי את זה," לחשה פרימרוז. גותל רצתה כל כך להרגיע את חששותיהן של אחיותיה, לגרום להן להבין שהיא עושה זאת למענן, אבל לא היו לה המילים לנחם אף אחת מהן. עיניה הכחולות של הייזל התמלאו בדמעות, ופרימרוז טילטלה את ראשה בפראות בזמן שגותל שקלה את הצעתה של אמן. "גותל, בבקשה, אל תעשי את זה!"</p>
			<p class="text">מניאה צחקה. "שתיכן הייתן תמיד חלשות אופי. כל כך טהורות. לא דומות למכשפות בכלל. לא כמו גותל. לבה שחור כמעט כמו לבי."</p>
			<p class="text">"אל תגידי את זה!" צעקה הייזל. "אם את כל כך בטוחה לגבי גותל, תני לה לישון על זה. תני לה לחשוב על זה הלילה, לפני שתחליט."</p>
			<p class="text">מניאה צחקה שוב. "בסדר. חזרו הביתה, שלושתכן. גותל יכולה למסור לי את החלטתה לפני שהשמש תשקע מחר. עכשיו לכו לפני שאתחרט."</p>
			<p class="text">"בואי, גותל," אמרה פרימרוז וניסתה להרחיק את אחותה מאמן, אבל היה נדמה שגותל לא מצליחה להזיז את איבריה. היא חשה קהות חושים, כאילו היתה שרויה בטרנס וקשורה איכשהו לאמה. אחיותיה אחזו כל אחת באחת מידיה והובילו אותה לאורך השביל המוביל לביתן שעל הגבעה, מותירות את אמן לבדה ביער המתים, שם המשיכה לחולל את הקסם שלה, שהתפצפץ סביבה כברקים, מטיל צללים איומים על כל היער. גותל נאלצה לאמץ את רגליה בכל צעד. כוח בלתי נראה כמו ניסה להשאיר אותה בקרבת אמה.</p>
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">"אל תסתכלי עליה, גותל," אמרה הייזל. "תתרכזי בנו." גותל מיצמצה וניסתה להתמקד באחיותיה. כאשר התרחקו מאמן היא הרגישה כאילו היא מגיחה מתוך ערפל סמיך.</p>
			<p class="text">"את בסדר?" שאלה פרימרוז והביטה בעיניה. האור הקסום של אמן שניצנץ במרחק ניבט מהן וגרם להן להיראות כעיניה של מישהי אחרת. "גותל?" פרימרוז עצרה, הניחה את ידיה על כתפיה של אחותה וטילטלה אותה בזמן שהביטה בעיניה. "גותל, תסתכלי עלי! את בסדר?"</p>
			<p class="text">"כן, פְּרים, אני בסדר. בואו נלך הביתה. יש לי הרבה על מה לחשוב."</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 70.40 ₪ מחיר רגיל 79.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 65.99 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
פנטזיה לנוער אגדות מבוסס על סיפורי אגדות קסם וכישוף
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
פנטזיה לנוער אגדות מבוסס על סיפורי אגדות קסם וכישוף
ביקורות