החורבות והמלך המקולל 2 סיפורי ניאקסיה 2

הבגידה הלא צפויה ערערה את כל עולמה של אוראיה. הוודאות היחידה שיש לה היא שאי אפשר לבטוח בריין. אבל בית הלילה מוקף באויבים, בית הדם מאיים לקרוע את הממלכה מבפנים, האצולה מתקשה לקבל את סמכותו של מלך מומר שהיה פעם עבד - וריין נאלץ להציע לאוראיה ברית סודית.

הברית הזו היא הסיכוי היחיד שלה לקבל את המגיע לה ולנקום את נקמתה - אבל לשם כך היא תזדקק לכוח עתיק והרסני הקשור בסודו הגדול ביותר של אביה…

המשך לספר ”הנחשה וכנפי הלילה” וספר שני בסדרת הפנטזיה הרומנטית המסעירה ”סיפורי ניקאסיה” שכבשה את העולם בסערה.
שם: החורבות והמלך המקולל 2 סיפורי ניאקסיה 2
מחבר/ת: קאריסה ברודבנט
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 017510196

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 128.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<div class="_idGenObjectLayout-2">
				<div id="_idContainer004" class="rosh-perek">
					
				</div>
			</div>
			<h1 id="_idParaDest-3" class="kot-perek"> </h1>
			<p class="text-no-hazacha">מדי יום ביומו, ברגעי הערפול לפני שפקחתי את עיניי, כשאני לכודה בין ערות לחלימה, אבא שלי היה בחיים.</p>
			<p class="text">הוקרתי את הרגעים האלה, כשהסיוטים שלי נמוגו אך עדיין לא הוחלפו בצל הקודר של המציאות. התגלגלתי בין סדיני המשי ונשמתי עמוק את הריח המוכר הזה — ורדים וקטורת ואבנים ואבק. הייתי במיטה שישנתי בה כל יום במשך חמש־עשרה שנה, בחדר שתמיד היה שלי, במצודה שבה גדלתי, ואבי, וינסנט מלך ילודי־הלילה, היה בחיים.</p>
			<p class="text">ואז הייתי פוקחת את עיניי, והמודעות הבהירה, האכזרית והבלתי נמנעת הציפה אותי, ואבי מת בכל פעם מחדש.</p>
			<p class="text">השניות האלה שבין שינה לערות היו המוצלחות ביותר בכל היום.</p>
			<p class="text">הרגע שהזיכרון חזר אליי היה הגרוע ביותר.</p>
			<p class="text">ובכל זאת, זה היה שווה את זה. ישנתי בכל הזדמנות, רק כדי ללכוד את השניות היקרות מפז האלה. אבל אי אפשר לעצור את הזמן. אי אפשר לעצור את המוות.</p>
			<p class="text">ניסיתי לא להבחין בכך שהשניות האלה הלכו והתמעטו בכל פעם שהתעוררתי.</p>
			<p class="text">הבוקר פקחתי את עיניי, ואבי היה עדיין מת.</p>
			<p class="text"><span class="bold-14 _idGenCharOverride-1">טאח טאח טאח.</span></p>
			<p class="text">האדם שדפק על הדלת עשה זאת בקוצר רוח של מישהו שעשה זאת יותר מדי זמן לטעמו.</p>
			<p class="text"><span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">מי שזה לא יהיה שדפק על הדלת.</span></p>
			<p class="text">ידעתי מי זה.</p>
			<p class="text">לא זזתי. </p>
			<p class="text">למעשה, <span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">לא</span> <span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">יכולתי</span> לזוז, כי האבל תפס כל אחד מהשרירים שלי. הידקתי את הלסת שלי, חזק יותר,<span class="font-kiev _idGenCharOverride-2"> חזק יותר</span>, עד שכאב לי, עד שקיוויתי ששיניי ייסדקו. אגרופיי אחזו בסדינים עד שפרקי האצבעות שלי החווירו. יכולתי להריח את העשן — אש־הלילה, הכישוף שלי, מכלה אותם.</p>
			<p class="text">משהו יקר נגזל ממני. אותם רגעים מטושטשים שבהם הכול נותר כפי שהיה.</p>
			<p class="text">נחלצתי מהשינה עם התמונה של הגופה ההרוסה של וינסנט עדיין צרובה במוחי, מושחתת ומתה ברגעי השינה כמו ברגעי הערות שלי.</p>
			<p class="text">"תתעוררי, נסיכה!" הקול היה חזק כל כך שהדהד ברחבי החדר למרות הדלת הסגורה. "אני מכיר את החושים החתוליים שלך. את חושבת שאני לא יודע שאת ערה? אני מעדיף שתכניסי אותי, אבל איכנס בכוח אם לא תהיה לי ברירה."</p>
			<p class="text">שנאתי את הקול הזה.</p>
			<p class="text"><span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">שנאתי את הקול הזה.</span></p>
			<p class="text">הייתי צריכה עוד עשר שניות לפני שאוכל להסתכל עליו. עוד חמש־</p>
			<p class="text"><span class="bold-14 _idGenCharOverride-1">טאח.</span></p>
			<p class="text"><span class="bold-14 _idGenCharOverride-1">טאח</span></p>
			<p class="text">השלכתי לאחור את הסדינים, זינקתי מהמיטה, חציתי את החדר בכמה צעדים ארוכים ופתחתי את הדלת לרווחה.</p>
			<p class="text">"אם תדפוק על הדלת הזאת," התנשמתי, "<span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">עוד פעם אחת מזוינת</span>."</p>
			<p class="text">בעלי חייך לעברי, מנמיך את אגרופו המורם, שהיה בהחלט מוכן לדפוק עוד פעם אחת מזוינת. "הינה היא."</p>
			<p class="text">שנאתי את הפרצוף הזה.</p>
			<p class="text">שנאתי את המילים האלה.</p>
			<p class="text">ושנאתי יותר מכול את זה, שכאשר הוא אמר אותן עכשיו, יכולתי לשמוע את הזרם הסמוי של דאגה — יכולתי לראות את הגיחוך שלו מתקבע כשהוא סקר אותי, מכפות רגליי ועד עיניי, בהערכה מהירה אך יסודית. מבטו השתהה על ידיי, התמקד באגרופים שלצידי, והבנתי שאני אוחזת בחתיכת משי חרוכה באחת מהן.</p>
			<p class="text">רציתי להשתמש בזה כדי לאיים עליו, להזכיר לו שאם הוא לא ייזהר, גורלו יהיה כמו של המשי. אבל משהו לגבי הבהוב הדאגה על פניו, וכל הדברים שזה גרם לי להרגיש, חיסל את האש הזאת בבטני.</p>
			<p class="text">אהבתי את הכעס. הכעס היה מוחשי וחזק וגרם לי להרגיש עוצמתית.</p>
			<p class="text">אבל לא הרגשתי שום עוצמה כשאולצתי להכיר בכך שריין — האיש ששיקר לי, שכלא אותי, שהפיל את הממלכה שלי ורצח את אבי — באמת דאג לי.</p>
			<p class="text">לא יכולתי אפילו להסתכל על פניו של ריין בלי לראות את הדם של אבי ניתז עליהן.</p>
			<p class="text">בלי לראות איך פעם הוא הסתכל עליי, כאילו הייתי הדבר הכי יקר־ערך בעולם, בלילה שבו בילינו יחד במיטה.</p>
			<p class="text">יותר מדי רגשות. הדחקתי אותם באכזריות, אף על פי שזה כאב לי ממש, כמו לבלוע סכיני גילוח. יותר קל לא להרגיש בכלל.</p>
			<p class="text">"מה?" שאלתי. זו הייתה שאלה תבוסתנית, לא הפגיעה המילולית שרציתי שהיא תהיה.</p>
			<p class="text">הלוואי שלא הייתי מבחינה באכזבה הקלה על פניו של ריין. חשש, אפילו.</p>
			<p class="text">"באתי להודיע לך להתכונן," הוא אמר. "יש לנו אורחים."</p>
			<p class="text">אורחים?</p>
			<p class="text">בטני התהפכה לנוכח המחשבה — המחשבה על עמידה בפני זרים, מרגישה אותם בוהים בי כמו בחיה לכודה, בזמן שאני נאבקת להישאר מאופסת.</p>
			<p class="text"><span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">את יודעת איך לשלוט על הרגשות שלך, נחשה</span><span class="font-kiev _idGenCharOverride-2"> קטנה</span>, לחש וינסנט באוזני. <span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">לימדתי אותך את זה.</span></p>
			<p class="text">נרתעתי.</p>
			<p class="text">ראשו של ריין נטה הצידה וקמט העמיק בין גבותיו.</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">לעזאזל, שנאתי את זה. הוא ראה דרכי בכל פעם.</p>
			<p class="text">"כלום."</p>
			<p class="text">ידעתי שריין לא האמין לי. הוא ידע שאני יודעת. שנאתי את זה שהוא ידע שאני יודעת.</p>
			<p class="text">גם את זה הדחקתי עד שהרגש הפך רק לעוד זמזום חסר תחושה ברקע, מכוסה בעוד שכבת קרח. נדרש ממני מאמץ תמידי כדי להדוף את הרגשות האלה, והייתי אסירת תודה שיכולתי להתמקד בכך.</p>
			<p class="text">ריין בהה בי בציפייה, אך לא אמרתי מילה.</p>
			<p class="text">"מה?" הוא אמר. "אין שאלות?"</p>
			<p class="text">נענעתי בראשי לשלילה.</p>
			<p class="text">"שום עלבונות? שום סירוב? שום ויכוחים?"</p>
			<p class="text"><span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">אתה</span><span class="font-kiev _idGenCharOverride-2"> רוצה שאתווכח?</span> כמעט שאלתי. אבל אז אצטרך לראות את עווית הדאגה הקטנה על פניו, ואצטרך להכיר בכך שהוא<span class="font-kiev _idGenCharOverride-2"> רוצה</span> שאתווכח, ואצטרך להרגיש גם אני את הרגש המורכב הזה.</p>
			<p class="text">אז רק נענעתי שוב בראשי.</p>
			<p class="text">הוא כחכח בגרונו. "בסדר. טוב. הינה. זה בשבילך." הוא נשא איתו תיק משי, שהושיט לי כעת.</p>
			<p class="text">לא שאלתי.</p>
			<p class="text">"זו שמלה," הוא אמר.</p>
			<p class="text">"בסדר."</p>
			<p class="text">"בשביל הפגישה."</p>
			<p class="text">פגישה. זה נשמע חשוב.</p>
			<p class="text"><span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">לא אכפת לך</span>, הזכרתי לעצמי.</p>
			<p class="text">הוא חיכה שאשאל, אבל נמנעתי מכך.</p>
			<p class="text">"זו היחידה שיש לי, אז אם היא לא מוצאת חן בעינייך, אל תטרחי לריב איתי לגביה."</p>
			<p class="text">שקוף בצורה כל כך פתטית. הוא למעשה נעץ בי מקל כדי לראות מתי אגיב.</p>
			<p class="text">פתחתי את השקית, הצצתי לתוכה וראיתי ערמה של משי שחור.</p>
			<p class="text">החזה שלי התהדק. משי, לא עור. אחרי כל מה שקרה, הרעיון להסתובב ברחבי המצודה במשהו אחר מלבד שריון...</p>
			<p class="text">אבל רק אמרתי, "זה בסדר."</p>
			<p class="text">רק רציתי שילך משם.</p>
			<p class="text">אבל ריין מעולם לא סיים שיחה ללא מבט ארוך ובוחן, כאילו היה לו הרבה מה לומר והכול איים לבעבע החוצה, לפני שהוא יֵצא מהחדר שלי. בכל פעם מזוינת.</p>
			<p class="text">"מה?" שאלתי קצרת־רוח.</p>
			<p class="text">אם גדולה, הרגשתי את התפרים שלי נפתחים, זה אחרי זה.</p>
			<p class="text">"תתלבשי," הוא אמר לבסוף, להקלתי. "אני אחזור תוך שעה."</p>
			<p class="text">כשהוא הלך, סגרתי את הדלת וקרסתי כנגדה, משחררת נשיפה. היכולת להישאר מאופסת בדקות האלה הייתה מייסרת. לא ידעתי איך אצליח לעמוד בכך בפני חבורת מקורבים של ריין. לזמן ארוך יותר. למשך כמה <span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">שעות</span> מזוינות.</p>
			<p class="text">לא יכולתי לעשות את זה.</p>
			<p class="text"><span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">את תעשי את זה</span>, לחש וינסנט באוזני. <span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">תראי </span><span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">להם כמה את חזקה.</span></p>
			<p class="text">סגרתי בכוח את עיניי. רציתי להישען אל תוך קולו.</p>
			<p class="text">אבל הקול דעך, כמו תמיד, ואבי מת שוב.</p>
			<p class="text">לבשתי את השמלה המטופשת.</p>
			<p class="_--"></p>
			<p class="text-no-hazacha">ריין היה עצבני.</p>
			<p class="text">הלוואי שלא הייתי מזהה את זה בכזאת קלות. נראה כי אף אחד אחר לא שם לב לכך. למה שיבחינו? תצוגת המשחק שלו הייתה מושלמת. הוא גילם את התפקיד של המלך הכובש באותה קלות שבה גילם את בן האנוש בפאב, את המתחרה תאב הדם, את המאהב שלי ואת החוטף שלי.</p>
			<p class="text">אבל ראיתי את זה, בכל זאת. בשריר שהתהדק בזווית הלסת שלו. במבטו הממוקד מדי, הזגוגי מדי. בדרך שבה הוא נגע כל הזמן בחפת שרוולו, כאילו לא נוח לו בתחפושת שהוא לובש.</p>
			<p class="text">כאשר הוא חזר לחדרי, בהיתי בו, נתפסת בקלקלתי למרות רצוני.</p>
			<p class="text">הוא לבש ז'קט שחור מהודר ונוקשה עם עיטורים כחולים ואבנט תואם מעל כתפו, שבלט על רקע כפתורים כסופים ורקמה מתכתית מעודנת. זה היה דומה להכאיב לתלבושת שבה ראיתי אותו פעם: הבגדים שהוא לבש בנשף חצי־הירח, אלה שארמון הירח סיפק לו. אבל אז הוא השאיר את שערו פרוע וסנטרו נותר מלא בזיפים, כאילו כל זה נעשה בניגוד לרצונו. כעת היה מגולח למשעי. שערו היה מסודר, ועוצב במיוחד כדי לחשוף את הקצה העליון של סימן הירושה שלו בעורפו, שהציץ מעבר לצווארון הז'קט שלו. כנפיו היו פרושות, חושפות את הפסים האדומים הבוהקים בקצוותיהן. וגם...</p>
			<p class="text">וגם...</p>
			<p class="text">לנוכח המראה הזה גרוני התהדק כל כך עד שלא הצלחתי לבלוע — לא הצלחתי לנשום.</p>
			<p class="text">מראה הכתר על ראשו של ריין שלח דקירת כאב בצלעותיי. החרוטים הכסופים התמקמו בין גלי השיער האדומים־שחורים של ריין. הניגוד ביניהם מטלטל, לאחר שעד היום ראיתי את המתכת הזאת רק על השיער החלק והבהיר של אבי.</p>
			<p class="text">בפעם האחרונה שראיתי את הכתר הזה, הוא היה ספוג בדם, שמוט על חולות הקולוסאום, בזמן שאבי מת בין זרועותיי. </p>
			<p class="text">האם מישהו נאלץ לחטט בשרידי גופתו של וינסנט כדי לקחת את הכתר הזה? האם איזה משרת עני נאלץ לנקות את הדם והעור והשיער מכל קישוטי הכסף המורכבים והמפותלים?</p>
			<p class="text">ריין סקר אותי מלמעלה למטה.</p>
			<p class="text">"את נראית נחמד," הוא אמר.</p>
			<p class="text">בפעם האחרונה שהוא אמר לי את המילה הזאת, בנשף, צמרמורת התגלגלה בעמוד השדרה שלי — ארבע אותיות מלאות בהבטחה סמויה.</p>
			<p class="text">כעת, זה נשמע כמו שקר.</p>
			<p class="text">השמלה שלי הייתה בסדר. לא יותר. פשוטה. מחמיאה. היא הייתה קלילה, עשויה ממשי מובחר שנצמד לגופי. היא כנראה נתפרה במיוחד בשבילי, בהתחשב בכך שהתאימה בדיוק למידותיי, אף על פי שלא היה לי מושג איך הם ידעו אותן. השמלה הותירה את זרועותיי חשופות, אם כי היה לה צווארון גבוה עם כפתורים א־סימטריים שעיטרו את צד גופי.</p>
			<p class="text">בסתר ליבי הייתי אסירת תודה שהיא כיסתה את סימן הירושה שלי.</p>
			<p class="text">בימים אלה, כשהחלפתי בגדים, נמנעתי מלהסתכל במראה. חלקית מפני שנראיתי זוועה. אבל גם מפני ששנאתי — <span class="font-kiev _idGenCharOverride-2">שנאתי</span> — לראות את הסימן הזה. הסימן של וינסנט. כל שקר צרוב על עורי בדיו אדום. כל שאלה שלעולם לא אוכל לענות עליה.</p>
			<p class="text">כיסוי הסימן נעשה, כמובן, בכוונה תחילה. אם יציגו אותי לראווה לפני רישאנים רמי־מעלה, יצפו ממני להיות הכי פחות מאיימת שיש.</p>
			<p class="text">בסדר.</p>
			<p class="text">מבט מוזר הבהב על פניו של ריין.</p>
			<p class="text">"זה לא סגור."</p>
			<p class="text">הוא החווה לעבר גרונו והבנתי שהוא מתכוון לשמלה. נוסף לסוגרים מקדימה, היו גם כפתורים מאחור, והצלחתי לסגור אותם רק עד אמצע הדרך.</p>
			<p class="text">"את רוצה שאני —"</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">פלטתי את המילה במהירות, אבל בשניות השתיקה שבאו לאחר מכן, הבנתי שאין לי שום ברירה.</p>
			<p class="text">"בסדר," אמרתי, לאחר רגע.</p>
			<p class="text">הסתובבתי, חושפת בפני האויב הכי גדול שלי את גבי העירום. חשבתי לעצמי, ביובש, שווינסנט היה מתבייש במעשה שלי.</p>
			<p class="text">אבל אם גדולה, הייתי מעדיפה פגיון על פני ידיו של ריין. מעדיפה להרגיש להב מאשר את קצות אצבעותיו מרפרפות על עורי, בעדינות רבה מדי.</p>
			<p class="text">ואיזו מין בת הייתי, כשלמרות הכול, חלק ממני השתוקק למגע מלא חיבה?</p>
			<p class="text">שאפתי אוויר ולא פלטתי אותו החוצה עד שהוא סגר את הכפתור האחרון. חיכיתי שידיו יתרחקו ממני, אבל זה לא קרה. כאילו הוא חושב לומר משהו נוסף.</p>
			<p class="text">"אנחנו מאחרים."</p>
			<p class="text">קפצתי למשמע קולו של קאיריס. ריין התרחק. קאיריס נשען על מסגרת הדלת, בעיניים מכווצות קלות וחיוך על פניו. קאיריס תמיד חייך, אבל הוא גם תמיד בחן אותי מאוד־מאוד מקרוב. הוא רצה אותי מתה. זה היה בסדר מבחינתי. לפעמים גם אני רציתי למות.</p>
			<p class="text">"טוב." ריין כחכח בגרונו, נוגע בחפת שרוולו.</p>
			<p class="text">עצבני. ממש עצבני.</p>
			<p class="text">גרסה קודמת שלי, זו שהייתה קבורה מתחת לעשרות שכבות הקרח שהצבתי בין הרגשות שלי לעורי, הייתה מסתקרנת.</p>
			<p class="text">ריין הציץ אליי מעבר לכתפו, פיו מתעוות לגיחוך, מדחיק את רגשותיו, כפי שאני עשיתי.</p>
			<p class="text">"בואי נזוז, נסיכה. ניתן להם הופעה."</p>
			<p class="_--"></p>
			<p class="text-no-hazacha">חדר כס המלכות השתנה מאז הפעם האחרונה שבה הייתי פה. העיצוב ויצירות האומנות הוחלפו. הרצפות נוקו מהחפצים השבורים של בני ההייאג'. הווילונות היו פתוחים, חושפים את הצללית הכסופה האופפת את סיברינאג'. המראה שם בחוץ היה רגוע יותר מכפי שהיה לפני כמה שבועות, אבל ניצוצות אור קטנים ורחוקים פרצו מדי פעם מבעד הלילה. אנשיו של ריין הצליחו להשתלט על רוב העיר הפנימית, אבל יכולתי להבחין מחלון חדר השינה שלי בקרבות בפאתי סיברינאג'. בני ההייאג' לא נכנעו בלי מאבק — אפילו לא נגד בית הדם.</p>
			<p class="text">הרגשתי עווית של משהו אי שם הרחק מתחת לשכבת הקרח הזאת — גאווה, אולי. דאגה. לא הייתי בטוחה. היה קשה לדעת.</p>
			<p class="text">כס המלכות של אבי — כס המלכות של ריין — מוקם באמצע הבימה. קאיריס וקטורה התיישבו מאחוריו, בצמוד לקיר, לבושים במיטב מחלצותיהם. שומרי הראש הנאמנים לכל אורך הדרך. תיארתי לעצמי שגם אני אשב לידם, בכיסא היחיד הפנוי שנמצא שם. אבל ריין העיף בו מבט אחד, הפנה את ראשו וגרר את הכיסא כדי למקם אותו לצד כס המלכות. </p>
			<p class="text">קאיריס הסתכל עליו, כאילו הוא איבד כרגע את שפיותו.</p>
			<p class="text">"אתה בטוח לגבי זה?" הוא שאל, שקט כל כך שידעתי שאני לא אמורה לשמוע את זה.</p>
			<p class="text">"ודאי שכן," ענה ריין, ואז פנה אליי והחווה לעבר הכיסא, בזמן שהוא התיישב על שלו, לא מאפשר לקאיריס להתווכח איתו. ועם זאת, השפתיים הקפוצות של היועץ שלו הבהירו הכול. כמו גם המבט יורה הפגיונות התמידי של קטורה.</p>
			<p class="text">אם הייתי אמורה להתרגש מההצגה הזאת של... נדיבות, או טוב לב או מה שלעזאזל זה היה אמור להביע, לא התרגשתי לרגע. התיישבתי בלי להביט בריין.</p>
			<p class="text">ראשה של משרתת הגיח מבעד לדלתות הכפולות, כשהיא משתחווה ומכוונת את דבריה אל ריין. "הם פה, הוד מלכותו."</p>
			<p class="text">ריין הציץ לעבר קאיריס. "איפה הוא לעזאזל?"</p>
			<p class="text">כאילו על פי אות, ניחוח עשן הסיגרילה התפשט באוויר. ספטימוס התהלך פנימה דרך המסדרון, מגיע לבימה בשני צעדים ארוכים ואצילים. בעקבותיו הגיעו שתי שומרות הראש ילודות־הדם המועדפות עליו. דסדמונה ואיליה, שתי נשים גבוהות ודקות־גזרה, שנראו דומות כל כך זו לזו עד שהייתי בטוחה שהן אחיות. מעולם לא שמעתי אף אחת מהן מדברת.</p>
			<p class="text">"מתנצל," הוא אמר בקור.</p>
			<p class="text">"תכבה את זה," רטן ריין.</p>
			<p class="text">ספטימוס גיחך. "אני מקווה שאתה מתכוון להיות מנומס יותר לבני האצולה שלך."</p>
			<p class="text">אבל הוא ציית — מכבה את הסיגרילה בתוך כף ידו. ריח העשן הוחלף בריח של עור שרוף. קאיריס כיווץ את אפו.</p>
			<p class="text">"נחמד," הוא אמר ביובש.</p>
			<p class="text">"מלך ילודי־הלילה ביקש ממני לכבות את זה. זה יהיה גס־רוח מצידי לא לעשות את זה."</p>
			<p class="text">קאיריס גלגל את עיניו ונראה כאילו הוא מתאמץ ככל יכולתו לא לומר עוד משהו.</p>
			<p class="text">ריין, לעומתו, רק בהה בקצה השני של החדר אל הדלתות הכפולות, כאילו מבטו היוקד ילמד אותו מה יש מאחוריהן. הבעת פניו הייתה שוות־נפש. זחוחה, אפילו.</p>
			<p class="text">ידעתי שזה לא כך.</p>
			<p class="text">"וייל?" הוא שאל את קאיריס בקול נמוך.</p>
			<p class="text">"הוא כבר היה אמור להיות פה. נראה שהספינה שלו מתעכבת."</p>
			<p class="text">"אממ."</p>
			<p class="text">הצליל הזה נשמע דומה יותר לקללה.</p>
			<p class="text">כן, ריין היה מאוד, מאוד עצבני.</p>
			<p class="text">אבל קולו היה רגוע ונינוח כשהוא אמר, "אז אני מבין שאנחנו מוכנים, נכון? תפתחו את הדלתות. תכניסו אותם."</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 115.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

ערפדים פנטזיה אירוטית פנטזיה רומנטית רומנטיקה אסורה רומנטיקה אפלה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!