פרק 1. אנסטסיה

"ושוב, אנסטסיה!"

אם אשמע עוד פעם אחת את המילים ושוב ואנסטסיה ביחד במשפט, בהחלט ייתכן שזה מה שיטריף אותי סופית.

אני על הקצה מאז שהתעוררתי הבוקר עם הנגאובר מהגיהינום, כך שהדבר האחרון שחסר לי כרגע זה את המאמנת אוברי בריידי על הראש.

אני מתאמצת להתגבר על העצבים, כמו בכל אימון כשהיא מחליטה לבדוק איפה עובר הגבול שלי. אני מנסה לשכנע את עצמי שבדיוק בזכות המסירות הזאת, היא מאמנת כזאת מצליחה, ומחליטה שלזרוק עליה את המחליקיים זה דבר שעדיף להשאיר בגדר פנטזיה בלבד.

"את מרושלת, סטס!" היא צועקת אליי כשאני חולפת על פניה. "בחורות מרושלות לא זוכות במדליות!"

מה אמרתי לגבי לא לזרוק עליה את המחליקיים?

"קדימה, אנסטסיה. תשקיעי קצת מאמץ לשם שינוי." מגחך ארון ומוציא לי לשון כשאני תוקעת בו מבט קטלני.

ארון קרלייל הוא המחליק האומנותי הטוב ביותר שיש לאוניברסיטת קליפורניה שבמייפל הילס להציע. כשהתקבלתי לאוניברסיטה והשותף שלי להחלקה לא התקבל, ארון היה למרבה המזל בסיטואציה דומה, והפכנו לזוג על הקרח. זאת השנה השלישית שאנחנו מחליקים יחד והשנה השלישית שקורעים אותנו.

יש לי תיאוריה, שאוברי היא מרגלת סובייטית. אין לי הוכחות, והתיאוריה לא לגמרי מבוססת. לא מבוססת בכלל, למען האמת. אבל לפעמים, כשהיא צועקת עליי לזקוף גב או להרים סנטר, אני מוכנה להישבע שאני שומעת קצת מבטא רוסי מבצבץ.

קצת מוזר אצל אישה מפיליפסברג, מונטנה.

החֲבֵרה בריידי הייתה כוכבת החלקה אומנותית בימי הזוהר שלה. גם היום התנועות שלה עדינות ומדויקות והיא מתנועעת בחינניות כזאת, שקשה להאמין שהיא מסוגלת לצעוק כל כך חזק.

שיערה המאפיר תמיד אסוף בפקעת הדוקה המדגישה את עצמות לחייה הגבוהות, והיא תמיד עטופה היטב במעיל שחור מפרווה מלאכותית שהפך לסימן ההיכר שלה, ארון טוען בצחוק שהיא מסתירה בו את כל סודותיה.

השמועה מספרת שהיא הייתה אמורה להגיע לאולימפיאדה עם השותף שלה, ואייט, אבל נראה שוואייט ואוברי התאמנו על הרמות קצת יותר מדי, ובסוף היא מצאה את עצמה עם תינוק במקום מדליית זהב.

וזו הסיבה שהיא במצב רוח מחורבן מאז שהתחילה לאמן לפני עשרים וחמש שנים.

הנעימה קלייר דה לון נמוגה ברקע בזמן שארון ואני מסיימים את התרגיל פנים מול פנים, מנסים להסדיר נשימה בחזות עולים ויורדים בכבדות. כשאנחנו שומעים סוף־סוף מחיאת כף בודדת, אנחנו מתנתקים זה מזו ומחליקים לעבר מה שללא ספק עתיד רק להגביר את כאב הראש שלי.

עוד לפני שאני נעצרת, עיניה הירוקות ננעצות בי ומצטמצמות. "את מתכוונת להצליח בקפיצת הלוטץ? אם את לא הולכת לבצע את זה, צריך להוציא את הקפיצה מהתרגיל הארוך."

חוץ מבריידי, הצרה העיקרית שלי בחיים כרגע היא להצליח בלוטץ מרובע בלי ליפול על התחת. אני מתאמנת כבר אלוהים יודע כמה זמן, ופשוט לא מצליחה לעשות את זה כמו שצריך. ארון מבצע את זה מושלם, ואין לי ספק שזאת הסיבה שהכוריאוגרפית שילבה את זה בתרגיל שלנו מלכתחילה.

גאווה זה דבר כל כך מטופש. ומטופש במיוחד בכל הקשור להחלקה אומנותית, כי כשאת מפספסת, את משתטחת עם הפנים על קרח מוצק. והאמת שאני מעדיפה ליפול על הפנים, על פני הפרצוף הכאילו־מאוכזב המעצבן שארון עושה בכל פעם שעולה האפשרות להוציא את הקפיצה מהתרגיל.

"זה יגיע, המאמנת," אני אומרת בהתלהבות מזויפת מקסימלית. "אני כמעט שם, עוד לא מושלם, אבל ממשיכה להתאמן."

זה שקר קטן, לא מזיק. אני באמת כמעט שם. לא טרחתי לציין שאני כמעט שם, רק לא על הקרח, אלא כשאני מחוברת לציוד שעוזר לי להגיע לשם.

"היא כמעט שם," משקר ארון ומניח זרוע על כתפי. "עוד קצת, אוברי."

נחמד שארון בצד שלי ומפגין חזית מאוחדת מול אוברי הק־ג־ב. גם אם בארבע עיניים הוא טוען שהדרך היחידה שאצליח לבצע את זה, תהיה להתחיל לקחת סטרואידים ולבנות מכונת זמן שתחזיר לי את הגוף מלפני ההתבגרות המינית.

היא ממלמלת משהו לא ברור ומשחררת אותנו בתנועה מזלזלת. "נתראה פה מחר, ואם שניכם תוכלו להגיע לא בהנגאובר זה יהיה מעולה. אני די בטוחה שלאכול המבורגר לפני אימון לא יכניס אף אחד מכם לנבחרת האולימפית. מובן?"

שיט. "כן, המאמנת," אנחנו אומרים במקהלה.

ארון מחכה לי בלובי עם מבט תקוע בנייד, כשאני יוצאת לבסוף ממלתחות הנשים.

"אמרתי לךָ שהיא תדע." אני רוטנת ומעיפה עליו את התיק ברגע שאני מספיק קרובה כדי שיפגע לו בבטן. "ואני בכלל לא אכלתי!"

הוא נאנק מהפגיעה, לוקח את התיק מהידיים שלי ותולה אותו על הכתף. "לאישה יש אף של כלב ציד."

כמו רוב הדברים בחיים, הרבה יותר קל להחליק בתור גבר, כי אף אחד לא מרים אותך וזורק אותך באוויר פעמיים ביום.

בשנה הראשונה ללימודים עליתי את ששת הקילוגרמים שכולם מדברים עליהם. טוב, נכון יותר להגיד שניים וחצי קילו, אבל ארון אמר שמתחיל להיות לו כבד להרים אותי, ומאז לא עליתי אפילו גרם.

אני מנסה לדבוק בנאמנות בתפריט שהכינו לי, עם חגיגה מזדמנת פה ושם כדי לא לאבד שפיות. יום הולדתה העשרים ואחד של החברה הכי טובה שלי אתמול היה הזדמנות מצוינת להשתחרר קצת, גם אם זה אומר שנאלצתי להתמודד עם בריידי כשאני סובלת מהנגאובר.

אנחנו נכנסים לג'יפ המרצדס החדש של ארון, ניסיון פיצוי נוסף מאביו הנואף־אך־העשיר, ונוסעים הביתה. בסוף השנה הראשונה החלטנו ארון ואני שיהיה מגניב אם שנינו נגור ביחד, עם החברה הכי טובה שלי, לולה. יש לנו מערכת שעות דומה והחיים שלנו סובבים סביב ההחלקה, כך שזה הגיוני.

ארון פונה לשדרות מייפל ומעיף אליי מבט בזמן שאני מחפשת בתיק את רכושי היקר מכול. "מה כתוב ביומן שאת הולכת לעשות הערב?"

אני מגלגלת עיניים, מתעלמת מהנימה המתגרה. "סקס."

"איכס," הוא אומר בעיקום אף. "לא מספיק גרוע שאת צריכה לתכנן מתי את ישנה ואוכלת, את צריכה לרשום ביומן גם סקס?"

הוא לא מגזים לגבי הקטע של האכילה והשינה, כל דקה בחיים שלי מתוכננת בקפדנות ביומני הנאמן, מה שמצחיק ומזעזע את החברים שלי כאחד. לא הייתי בהכרח מגדירה את עצמי כחולת שליטה, אלא מישהי שצריכה להיות בשליטה.

זה ממש לא אותו הדבר.

אני מושכת כתפיים ומתאפקת לא לציין שלפחות לי יש סקס, בניגוד אליו. "ריאן בחור עסוק ואני בחורה עסוקה. אני רוצה לראות אותו כמה שיותר לפני שמתחילה עונת הכדורסל."

ריאן רות'וול הוא מטר תשעים ושמונה סנטימטרים של שלמות אתלטית צרופה. כרכז וקפטן נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת קליפורניה במייפל הילס, הוא מתייחס למטלות הספורטיביות לא פחות ברצינות ממני, ובזכות זה הוא מושלם ליחסים נטולי מחויבות. כבונוס, ריי הוא גם הבחור הכי מקסים שיש, ונעשינו חברים טובים מלבד הסידור הנוח בינינו.

"אני לא מאמין שאת עדיין יזיזה שלו. הוא כפול ממך בגודל, איך הוא לא מועך אותך? לא, רגע, אני לא רוצה לדעת."

"אני יודעת." אני צוחקת וצובטת לו בלחי עד שהוא מסלק לי את היד. "זה כל הקטע."

רוב האנשים יוצאים מתוך הנחה שארון ואני ביחד לא רק על הקרח, אבל אנחנו יותר כמו אחים. זה לא שהוא לא נראה טוב, פשוט אף פעם לא התעניינו אחד בשנייה במובן הרומנטי.

ארון הרבה יותר גבוה ממני ויש לו גוף של רקדן, רזה ובעל שרירים מפוסלים. יש לו שיער שחור מסופר קצר, ואני מוכנה להישבע שהוא שם מסקרה, כי העיניים התכולות שלו ממוסגרות בריסים כהים מעוררי קנאה, שמאוד בולטים על רקע עורו החיוור.

"אני רשמית יודע יותר מדי על חיי המין שלך, אנסטסיה."

ארון לא מצליח להחליט אם הוא מחבב את ריאן או לא. לפעמים הוא בסדר איתו, וריאן זוכה לראות את ארון שאני מכירה — זה שכיף להיות בחברתו. בשאר הזמן אפשר לחשוב שריאן הרס את חייו של ארון במו ידיו או משהו כזה. ארון מסוגל להיות כזה חד ולא מנומס, שזה מביך. וזה גם לא צפוי, אבל ריאן לוקח את זה בקלות ואומר לי לא להתרגש מזה.

"אני מבטיחה לא להעלות את הנושא יותר עד שנגיע הביתה, אם אתה מבטיח שתקפיץ אותי לריאן יותר מאוחר."

הוא חושב על זה רגע. "טוב, עשינו עסק."

לולה מרימה אליי מבט מהסלט שהיא משפדת באגרסיביות במזלג ומושכת באף. "רק אומרת, למי אוליביה אבוט הייתה צריכה למצוץ כדי לקבל את התפקיד הראשי שנה שלישית ברציפות?"

אני קצת מתחלחלת מהניסוח הבוטה, אבל יודעת שהיא לא באמת מתכוונת. מראש היא הייתה במצב רגיש הבוקר, אחרי כמויות האלכוהול המוגזמות שצרכנו אתמול בלילה ביום ההולדת שלה, כך שזה לא היה יום אידיאלי לגלות בו שלא קיבלה את התפקיד שרצתה.

צפיתי בכל הצגה בשנתיים האחרונות, ולוֹ יודעת בדיוק כמוני שאוליביה שחקנית מוכשרת בצורה יוצאת דופן.

"אולי היא פשוט נורא מוכשרת? ולא בהכרח מוצצת למישהו?"

"אנסטסיה, את מוכנה לתת לי להיות קטנונית לחמש דקות ולהעמיד פנים שאני לא יודעת שהיא יותר טובה ממני?"

ארון קורס לכיסא לידי וגונב לי חתיכת גזר מהצלחת. "על מה אנחנו מתקטננים?"

"אוליביה אבוט," לולה ואני עונות ביחד, כשקולה מסגיר סלידה ברורה.

"היא שווה. אולי הכי שווה בקמפוס," הוא אומר בקלילות, לגמרי לא קולט שלולה פוערת פה בתדהמה. "היא פנויה?"

"מאיפה לי לדעת? היא לא מדברת עם אף אחד. רק מגיעה, מקבלת את התפקיד שאני רוצה, וממשיכה להיות יוצאת דופן."

לולה לומדת אומנויות הבמה, ונראה שיש בתחום חוק לא כתוב שקובע שאת חייבת שתהיה לך אישיות גדולה מהחיים, כי כל מי שפגשתי מהחוג שלה כמוה. בדרך כלל מדובר במאבק מתיש על תשומת לב, אפילו כצופה, אבל אוליביה נוהגת להתבודד, ומשום מה נראה שזה מפריע לאנשים.

"מצטערת, לוֹלס. אולי בפעם הבאה," אני מנסה. שתינו יודעות שזה חסר משמעות, אבל היא בכל זאת מפריחה לי נשיקה. "אם זה משפר לך את ההרגשה, אני עדיין לא מצליחה לבצע קפיצת לוטץ. אוברי בטח תעלה על זה בקרוב ותַּגְלה אותי לסיביר."

"אוי לא. את רשמית כישלון, איך תוכלי לעלות שוב על זירת ההחלקה?" היא מחייכת ועיניה בורקות כשאני מחמיצה לה פנים. "את תצליחי, בובה. את עובדת קשה." היא מעבירה מבט אל ארון שמקליד בנייד שלו, מתעלם לחלוטין מהשיחה. "היי, נסיכת הקרח! רוצה לעזור לי פה?"

"אה? סליחה, בטח, גם את שווה, לוֹ."

מפתיע אותי שאני לא רואה קיטור יוצא מהאוזניים של לולה כשהיא צועקת עליו שהוא לא מקשיב לה.

אני חומקת בשקט לחדרי, מנסה לא למשוך תשומת לב ולא להיקלע לחילופי האש של המריבה בין השותפים שלי. לגור עם ארון ולולה זה כמו לגור עם שני אחים, שתמיד רצו להיות ילדים יחידים.

ארון, כמוני, באמת ילד יחיד. תינוק שנולד בנס להורים מבוגרים מהמערב התיכון, שמאוד משתדלים לא לפרק את הנישואים. לא פשוט לו לגור עם אנשים אחרים, אחרי שבמשך שמונה־עשרה שנים הוא היה בבת עינם של הוריו, ולא פשוט גם לנו, שנאלצות להתמודד איתו ועם מצבי הרוח שלו.

עכשיו, כשהוא כבר לא בשיקגו, היחסים של הוריו לא במצב אידיאלי, ואנחנו תמיד יודעים כשקורה משהו רע במיוחד, כי אז ארון מקבל מתנה מיותרת ומוגזמת.

כמו ג'יפ מרצדס.

בניגוד לשנינו, לולה מגיעה ממשפחה ענקית. בהיותה הכי קטנה וגם הבת היחידה, היא זכתה למעמד של כוכבת בבית, ואין לה בעיה להעמיד את ארון במקום.

בזמן שאני מתחבאת לי בחדר הטלפון שלי מזמזם, ושמו של ריאן מופיע על המסך.

ריאן

החבר'ה מארגנים מסיבה הערב. נקבע אצלך במקום?

הם היו אמורים ללכת לאיזה ערב גיבוש או משהו, אבל נשארים בסוף בבית.

רק רוצה להיות איתך לבד.

בטח, אבל השותפים בבית.

נצטרך להיות בשקט.

חחח

את צריכה להגיד את זה לעצמך במראה.

פנויה עכשיו?

בטח, בוא.

בדרך. מביא נשנושים.

"כולם חזרו להיות חברים?" אני שואלת בזהירות ויוצאת מהחדר לסלון. שניהם מהופנטים מול שידור חוזר של 'מחשבות פליליות' בטלוויזיה, אבל אני מקבלת "כן" קלוש בתגובה שמבשר לי שאפשר להתקרב בלי חשש.

אני נשענת מעל הכורסה לקחת חופן פופקורן מהקערה שביניהם, ורושמת לעצמי להוסיף את זה למעקב צריכת המזון אחרי שאחזור לחדר. "אז נבחרת הכדורסל ארגנה מסיבה. חשבתי שאולי —״

"נבוא איתך?" קוטע אותי ארון בנימת תקווה לא אופיינית.

"לא?"

לולה מסתובבת אליי, תלתליה הג'ינג'ים מקפצים על כתפיה ופניה קורנות. "אם מפריע לנו שריאן רוצה לבוא לפה?"

"כן. איך יד —״

"תשלם, קרלייל." היא צוחקת ומושיטה יד. הוא מניח כמה שטרות של עשרים בכף ידה ומפטיר משהו לעצמו, בזמן שהיא מונה אותם. "שמענו על המסיבה ולא חשבתי שתרצי להיתקע עם תלמידי שנה א' שיכורים מתמזמזים מהצד השני של הדלת. אנחנו הולכים לשם ברגל."

הדירה שלנו היא אחת ממתנות הסליחה היותר שוות של אבא של ארון. זה היה או אחרי הרומן עם המזכירה שלו, או לפני שהחליט לשכב עם מעצבת הפנים. 'מגדל מייפל' הוא בניין דירות מקסים על גבול הקמפוס, ויש לנו נוף מהמם ומלא אור טבעי.

הבניין לא מיועד לסטודנטים בלבד, כך שיחסית רגוע פה, אבל מספיק קרוב לכל השאר, ולכן אין בעיה לדדות לפה שיכורים אחרי מסיבות.

ארון ואני לא אמורים לצאת למסיבות, אבל אוברי לא באמת צריכה לדעת הכול.

לולה כבר הספיקה למדוד מולי עשר תלבושות שונות, כשריאן כותב סוף־סוף ומודיע לי שהוא עולה, מספק לי תירוץ לנטוש אותה ואת עשר השמלות השחורות הכמעט זהות שלה.

בהתחלה, זה היה מוזר, הפרפרים שהרגשתי בבטן בכל פעם שהייתה דפיקה בדלת וידעתי שריאן בצד השני, אבל עכשיו זה חמוד בעיניי.

גופו הגדול בקושי עובר בדלת כשאני פותחת לו שייכנס. שיערו הבלונדיני הפרוע עדיין לח, ויש לו ריח חזק של תפוז ומשהו שאני לא מצליחה לזהות, אבל כבר הפך נעים ומנחם בשבילי. הוא מרכין אליי ראש ונותן לי נשיקה על הלחי. "הי, יפיפייה."

הוא נותן לי את שקית החטיפים שהוא תמיד מתעקש להביא כי כנראה אני לא אוכלת מספיק, ואין אצלי שום דבר טעים לאכול כשהוא בא. הוא אוכל יותר מכל אדם אחר שאני מכירה, ומבחינתו טעים זה מלא סוכר.

משום מה ארון ולוֹ צופים בנו מהסלון כאילו לא ראו בני אדם נוספים מימיהם. ריאן צוחק כשהוא קולט אותם. למזלי הוא כבר רגיל לשטויות שלהם, ואומר להם בשקט "שלום" כשאני מובילה אותו לחדר שלי.

"הי, רות'וול?" צועקת לולה כשאנחנו מגיעים לדלת.

הוא עוזב את ידי ומסתובב אליה. "כן?"

היא נשענת אלינו מעל גב הספה וברור לי מהמבט השובב שלה שאני לא רוצה לשמוע מה יש לה לומר.

"מאחר שהחדר שלי צמוד לזה של סטסי ואני הולכת לשמוע את הגניחות והביצים הנחבטות שלך כל הלילה," אני פוערת עיניים בהלם מאחוריו, "אפשר בבקשה את הקוד לחדר שלך כדי שלא אצטרך להילחם על השירותים המשותפים במסיבה אצלכם?"

במגורים בקמפוס יש מנעולים אלקטרוניים על דלתות החדרים, מטעמי ביטחון. לחדר של ריאן יש שירותים משלו, כך שהבקשה של לוֹ הגיונית, בהתחשב בתורים המטורפים שמצטברים מחוץ לשירותים ככל שאנשים הולכים ומשתכרים.

רק הדרך בה הציגה את זה מצריכה ליטוש רציני.

"בטח, אשלח לך. אבל בלי לחטט, מיטשל. אני אדע."

היא מרימה שתי אצבעות בסמל השלום. "שבועת צופה. סקס מהנה."

"אלוהים אדירים, לולס." אני רוטנת בקול רם מספיק שהיא תשמע וסוחבת את ריאן לחדר שלי להרחיק אותו ממנה. "אני ממש מצטערת."

"אני מחבב אותה. היא מצחיקה." הוא צוחק, מניח שתי ידיים על הפנים שלי ומטה את הראש שלי לאחור לנשק אותי.

הנשיקה רכה בהתחלה, אבל נעשית להוטה יותר כשהלשון שלו פוגשת בשלי. הידיים שלו מטיילות על הגוף שלי עד שהן מגיעות לירכיים ואז מרימות אותי בתנועה קלילה. הרגליים שלי נסגרות מעצמן סביב מותניו, עד כדי כך הגוף שלי מכיר אותו אחרי כל כך הרבה פעמים.

אני שומעת דפיקות מחוץ לחדר, ונראה לי שאלו השותפים שלי שהולכים, אבל הנשיקות הלוהטות שריאן מטביע על הצוואר שלי מסיחות את דעתי. היה כדאי שאבדוק שהם באמת הולכים, אבל המחשבה יורדת לתחתית סדר העדיפויות, כשריאן משכיב אותי על המיטה ומשתרע מעליי.

"איך עבר היום שלך?" הוא ממלמל ליד האוזן שלי.

הוא תמיד עושה את זה. מנשק אותי מדהים, מתמקם לי בין הרגליים עם מספיק לחץ לגרום לי להתפתל ולמחשבותיי להתבלבל בראש, ואז שואל אותי משהו סתמי כמו איך עבר עליי היום.

אני מנסה לנסח תשובה, אבל האצבעות שלו מטיילות לי מתחת לחולצה והאף שלו מתחכך לאורך הלסת שלי. העור שלי מתעורר לחיים בזרם חשמלי, והוא עוד לא עשה כלום. "היה, אה, או, טוב, אני, מממ, החלקתי..."

גופו מתנועע בצחוק. "את מממ החלקת? נשמע מעניין. למה שלא תספרי לי עוד, אלן?"

אני שונאת אותו. ממש, ממש שונאת אותו.

אני ממלמלת משהו לא ברור על קרח ורוסים בזמן שהוא מפשיט את שנינו עד שאנחנו נשארים בתחתונים. לריאן יש גוף שהיה גורם לאל יווני לבכות. עור שזוף מחופשות הקיץ שהוא מבלה בבית, במיאמי, ויותר קוביות בבטן ממה שאני יכולה לספור.

תשכחו מהאל היווני, לי בעצמי בא לבכות.

הוא תופס את התחתונים שלי משני צידי המותניים ומחכה להנהון ממני כדי להפשיל אותם לאט במורד רגליי, לזרוק אותם לאחור ולפשק את ירכיי.

"סטס?"

"כן?"

הוא מקמט את מצחו. "לולה באמת יכולה לשמוע את הביצים שלי?"