חיי קרל הגדול

קרל הגדול והרנסנס הקרולינגי9

בשנת 768 מת המלך הפרנקי פיפין השלישי (מלך בשנים 751-768) וממלכתו התחלקה בין שני בניו - קרל, שלימים נודע בכינויו ״הגדול״, וקרלומן.10 שלוש שנים הנהיגו השניים את ממלכת הפרנקים, אך בדצמבר 771 מת קרלומן וחלקו בממלכה סופח בלא כל מאבק לממלכת אחיו. נדמה שבשנות מלכותו הראשונות היה קרל הגדול עסוק בדיכוי מורדים, בכיבוש שטחים חדשים, בהכנעת אויבים פוטנציאליים ובנטרול האיומים מצד אחיו, קרלומן.11 בשנת 769 יצא קרל הגדול למסע מלחמה לדיכוי מרד באקוויטניה; בשנת 772 פתח במסע המלחמה הראשון שלו בסקסונים; ובשנת 774, על פי בקשתו של האפיפיור הדריאנוס הראשון (אפיפיור בשנים 772-795), הוא תקף את הממלכה הלומברדית בצפון איטליה, הביס את המלך הלומברדי דזידריוס והמליך את עצמו על הלומברדים. מאותו היום ואילך היה תוארו הרשמי ״קרל, בחסד האל מלך הפרנקים והלומברדים ופטריקיוס הרומאים"

12(Carolus Dei gratia rex Francorum et Langobardorum et patricius Romanorum).

קרל הרחיב את גבולות ממלכתו גם לכיוון מזרח. בשנת 788 סיפח את בווריה, ובשנת 795 הוכנעה סקסוניה וסופחה סופית לממלכה הפרנקית.13 בתוך פחות משנות דור הוא הצליח להעלות את הממלכה הפרנקית מממלכה ברברית, אחת מני רבות שקמו על חורבותיה של האימפריה הרומית, ליחידה מדינית עצומה - אימפריה - שלא הייתה כדוגמתה מאז האימפריה הרומית.

האימפריה הקרולינגית בשנת 814

זמן קצר לאחר כיבוש פאביה והדחת המלך הלומברדי בשנת 774 קיבל קרל הגדול מן האפיפיור הדריאנוס גרסה מעודכנת של החוק הכנסייתי (החוק הקנוני), שנערך בראשית המאה השישית בידי המלומד דיוניסיוס אקסיגואוס (כלומר ״הגוץ״). קובץ זה, שלימים נודע בכינוי דיוניסיו הדריאנה (Dionysio Hadriana) בגלל אותה הענקה, עמד בבסיס הרפורמות שהיה קרל הגדול עתיד להנהיג בתחומי הדת והכנסייה. בשנת 779, פחות מחמש שנים לאחר שקיבל את הדיוניסיו הדריאנה, פרסם קרל הגדול את הקפיטולר של הריסטל,14 שבו הכריז בראשונה על כוונתו לערוך רפורמות במוסדות הדת והכנסייה בממלכתו.15 עשר שנים אחר כך הוא פרסם צו נוסף, מקיף ונחרץ יותר, המכונה התוכחה הכללית (Admonitio generalis), שבו ניסח בראשונה את הרפורמות הכנסייתיות שביקש להנהיג.16 הן כללו את ארגונה מחדש של ההיררכיה הכנסייתית, את השבת המשמעת הכנסייתית על כנה ואת תיקון מידותיהם של אנשי הכנסייה וההדיוטות כאחד. בהקדמה לתוכחה הכללית מבהיר קרל הגדול שחלק מתפקידו כשליט הממלכה הפרנקית הוא לדאוג לישועת נתיניו. מטרתו הייתה אפוא להפוך את החברה הפרנקית לחברה נוצרית יותר, שישועתה מובטחת, ולשם כך נדרש שיתוף פעולה הדוק בין אנשי הכנסייה לבין השלטון המרכזי. כדי להצדיק את התערבותו בנושאי דת וכנסייה הוא הזכיר את המלך המקראי יאשיהו, שהחזיר את עמו לדרך הישר בשיתוף פעולה מלא עם הכוהנים.17 אימוץ אידיאל המלוכה המקראי בידי קרל הגדול מצביע

על תפיסה עמוקה של שליחות, שלפיה נתפסו הפרנקים בהנהגת מלכם כעם נבחר - ״בני ישראל החדשים״.18

לחינוך ולהשכלה היה תפקיד מפתח ברפורמות הכנסייתיות שביקש קרל הגדול להנהיג, והם נתפסו כתנאי מקדים וכאמצעי לעריכת הרפורמות והתיקונים. באחד הסעיפים של התוכחה הכללית הורה קרל הגדול להקים בתי ספר בכל מנזר או כנסייה עירונית, שבהם ילמדו נערים קריאה, שירת מזמורי תהילים, חשבון ודקדוק. באותו סעיף הוא הורה גם לתקן את הספרים הנוצריים (כלומר את התנ״ך ואת הברית החדשה), ולהכשיר מעתיקים מיומנים שיעתיקו ספרים אלה בלי שיבושים וטעויות.19 באיגרת ששיגר לכמה בישופים ואבות מנזרים סמוך לפרסום התוכחה הכללית הדגיש קרל הגדול שעל אנשי הכמורה והנזירים להקדיש את עצמם ללימוד ולהוראה, כל אחד לפי יכולתו.20 אם האמונה היא המפתח לישועה, הרי ההבנה והלימוד, על פי קרל הגדול, הם המפתח לאמונה. רק באמצעות הלימוד ורכישת הידע אפשר להבין טוב יותר את כתבי הקודש ולהימנע מפרשנות שגויה של דברי האל. עד מהרה נעשו הכנסיות והמנזרים ברחבי הממלכה הפרנקית למוסדות חינוך והשכלה, ובהם הועתקו כתבי יד, הוקמו ספריות, מלומדים שקדו על מחקריהם ומורים עסקו בהוראה.21

בהדרגה נעשתה גם חצרו של קרל הגדול מרכז תרבותי ראשון במעלה, ודור שלם של מלומדים ואנשי כנסייה הוכשר בו. לאחר כיבוש איטליה מידי הלומברדים בשנת 774 החל קרל הגדול להתעניין גם בחיי הרוח וההשכלה, ובתוך זמן קצר הצליח לעשות את חצרו, שהייתה בבסיסה חצר של לוחמים, למוקד של פעילות אינטלקטואלית ולנושאת הדגל של התחייה התרבותית בממלכה הפרנקית. הדבר התאפשר לא רק בגלל שינויים באופייה של החצר, שנהפכה בהדרגה מחצר נודדת לחצר שבילתה את כל חודשי החורף במקום אחד, עד שהתיישבה סופית בשנת 794 בארמון המלכותי באאכן,22 אלא גם משום שקרל הצליח לקבץ בחצרו מלומדים מן המעלה הראשונה מכל רחבי אירופה. מלומדים מאיטליה, ספרד, אירלנד, אנגליה ופרנקיה עצמה התקבצו בחצרו של המלך הפרנקי, נהנו מחסותו וניהלו את חייהם במעין חממה אינטלקטואלית. החיים המשותפים בחצר היו קרקע פורייה למריבות ותככים, אך הצמיחו גם הווי משותף, שהתבטא בין השאר בכינויים התנ״כיים או הקלאסיים שהוצמדו לאנשי החצר.23 בזכות מספרם הרב ושיעור קומתם של המלומדים שהצליח קרל הגדול לגייס הייתה הפעילות האינטלקטואלית בחצרו רבה ומגוונת, והיא שהובילה לפריחה התרבותית שהיסטוריונים נוהגים לכנות בשם ״הרנסנס הקרולינגי״.24

מרבית המלומדים שגייס קרל הגדול במהלך שנות השבעים והשמונים פרשו מן החצר המלכותית במהלך שנות התשעים של המאה השמינית. אחדים, כמו פאולוס דיאקונוס, שבו לארצם ופרשו לחיי נזירות, ואילו אחרים, כמו אלקווין, מונו למשרות של אבות מנזרים ובישופים ברחבי הממלכה הפרנקית. עזיבתם של המלומדים את החצר המלכותית אינה מלמדת על דעיכה או נסיגה בפעילות התרבותית שאפיינה את הממלכה הפרנקית. מלומדים חדשים, כמו אנגילברט, תיאודולף מאורליאן ואיינהרד, תפסו את מקומם של המלומדים שפרשו, והחצר באאכן המשיכה לתפקד כמרכז תרבותי. בד בבד המשיכו המלומדים שעזבו את החצר בעיסוקם האינטלקטואלי במקומות החדשים שאליהם באו, וכך נעשו המנזרים והכנסיות העירוניות בכל רחבי הממלכה הפרנקית למרכזי תרבות חשובים, ובכל אחד מהם התנהלה פעילות רוחנית ויצירתית ענפה.

באמצע שנות התשעים של המאה השמינית היה קרל הגדול בן חמישים ויותר, וככל שהזדקן היה פעיל פחות בזירה הצבאית והשאיר אותה לשלושת בניו - קרל, פיפין ולואי. משנת 794 ואילך מיעט קרל הגדול לנוע ברחבי ממלכתו. הוא התיישב בארמון שהקים באאכן וניהל משם את ענייני הממלכה.25 כבר אז הוא זכה להערכה רבה על פועלו, ותהילתו נודעה למרחוק. שליטי ביזנטיון ביקשו להתקרב אליו. אירנה, אלמנתו של האימפרטור הביזנטי לאו הרביעי והעוצרת של יורשו, ביקשה להשיא את בנה, קונסטנטינוס השישי, לרוטרודיס, בתו של קרל הגדול. לאחר שהדיחה את בנה ולקחה לידיה את השלטון באימפריה הביזנטית המשיכה אירנה במגעיה עם חצרו של קרל הגדול, ומשלחת פרנקית באה לחצר בקונסטנטינופוליס כדי לדון באפשרות נישואיהם של קרל הגדול ואירנה.26 גם האפיפיור הכיר בעוצמתו של קרל הגדול ובמעמדו הבלתי מעורער בקרב שליטי אירופה.27 ב־25 בדצמבר שנת 800 הכתיר אותו האפיפיור לאו השלישי (אפיפיור בשנים 795-816) לאימפרטור הרומאים.28 התואר האימפריאלי, הטומן בחובו מסורת מפוארת ורבת שנים, אכן הוסיף כבוד ויוקרה למעמדו של קרל הגדול, אך שינה רק במעט את אופי שלטונו. אף שבעבר נתפסה ההכתרה האימפריאלית בחג המולד של שנת 800 כפסגת הישגיו של קרל הגדול וכנקודת מפנה בתפיסת תפקידו כשליט המערב, הרי היום נוטים חוקרים לראות בהכתרה האימפריאלית תוספת ליוקרתו, דבר שאִפשר לו אולי לפעול ביתר תקיפות בתחומים מסוימים, אך לא יותר מכך. התואר ״אימפרטור״ לא שינה דבר במדיניותו או בתפיסותיו הפוליטיות של קרל הגדול, וככל הנראה, כל מטרתו של תואר זה הייתה להאדיר ולפאר את שמו.

גם במדיניות הרפורמות הכנסייתיות שהנהיג קרל הגדול לא הביאה ההכתרה האימפריאלית שינויים מרחיקי לכת, אך היא הגבירה בו את הדחף לפעול במרץ למען חברה נוצרית יותר. ההכתרה חיזקה בו את תחושת האחריות שחש כלפי הממלכה הפרנקית ונתיניה, ובעקבותיה ראה את עצמו יותר מתמיד כמי שמופקד על ישועת נשמתם של תושבי הממלכה. הוא היה הרבה יותר מסוגר ומהורהר, הצווים שהכתיב נעשו אדוקים יותר באופיים, ונדמה שתחושת תסכול, על שלא הצליח להשלים את משימתו וליצור חברה נוצרית מושלמת, השתלטה על המלך הפרנקי. על כך נוסף גם החשש ממאבקי ירושה לאחר מותו. כבר בשנת 806 נתן קרל הגדול את דעתו על סוגיית הירושה וקבע כיצד תחולק הממלכה הפרנקית לאחר מותו בין שלושת בניו - קרל, פיפין ולואי.29 אלא שתוכנית החלוקה מעולם לא יצאה אל הפועל בגלל מותם בטרם עת של קרל הצעיר ושל פיפין.

קרל הגדול מת בראשית שנת 814. בתקופת מלכותו הארוכה, מעלייתו לשלטון בשנת 768 ועד מותו בשנת 814, השתנו פניה המדיניים והתרבותיים של אירופה בלא הכר. דמותו הססגונית, אישיותו יוצאת הדופן ופועלו של קרל נחרתו בתודעה האירופית, וזאת בגלל תפקידו החשוב בעיצובה של המורשת המדינית והתרבותית של אירופה בימי הביניים. כבר בחייו זכה קרל הגדול להכרה בחשיבות תרומתו לדת, למדינה ולתרבות, ועד מהרה קיבלה דמותו ממדים של מיתוס.30 לאורך כל ימי הביניים הוא נתפס כדמות המלך האידיאלי והיה מושא הערצתם של שליטים רבים. גם באירופה שלאחר ימי הביניים הוסיפה דמותו לשלהב את דמיונם של היסטוריונים, יוצרים ופוליטיקאים, ואפילו נפוליאון זכה לכינוי ״קרל הגדול שנולד מחדש״.

חיבורו של איינהרד חיי קרל הגדול הוא הביוגרפיה הראשונה של המלך הפרנקי המהולל, ויש לו חלק חשוב בעיצוב דמותו כפי שנודעה לדורות הבאים ובהפיכתו למיתוס.