נפילת הממלכות 6 שלטון הנצח

ספר שישי ואחרון בסדרה האהובה “נפילת הממלכות”

אֵלים אימתניים עומדים להחריב את יבשת מיטיקה, ואויבים מושבעים חייבים להפוך לבעלי ברית לקראת הקרב האחרון להצלת הממלכות.

ג’ונאס ממשיך למרוד, הפעם בגורלו, וההשלכות דרמטיות. בעוד קרב מר ניטש במיטיקה, חייב ג’ונאס להחליט מה עוד הוא מוכן להקריב.

לוסיה יודעת שיש משהו מיוחד בתינוקת שלה, ליסה, ותעשה הכול כדי להגן עליה — גם אם המשמעות היא להתייצב לבדה מול הסכנות.

אמארה נקראת לחזור למולדתה לטקס ההכתרה הרשמי. סבתה מבטיחה לה שלטון, נקמה ושליטה עולמית, אם רק תסכים להשתתף במזימה.

מאגנוס וקליאו עומדים בפני המבחן הגדול: האם אהבתם חזקה דיה לשרוד את הכוחות החיצוניים המנסים לקרוע אותם זה מזה?

משבחי הביקורת

“מהתחלה נוטפת דם, כישוף ובגידה, דרך מארג מורכב של עלילות המתארות מעילה באמון, מרמה ואהבה אסורה, הספר לוכד בקסמיו את הקוראים ומשאיר אותם מרותקים”. - בוקליסט
שם: נפילת הממלכות 6 שלטון הנצח
מחבר/ת: מורגן רודס
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 014561406

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 89.00

						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="chaptersplit">פרק 1</h2>
			<h3 class="part">ג’ונאס</h3>
			<h6 class="small">פאלסיה</h6>
			<p class="text">“לא תוכל להימלט מגורלך.”</p>
			<p class="text">ג’ונאס מיהר כל כך לקום מרצפת העץ הקשה, שמיד חטף סחרחורת. מבולבל, אבל עם פגיון בידו, סרק במבטו את החדר הקטן כדי לזהות מה הדבר שתלש אותו משינה עמוקה.</p>
			<p class="text">אך לא היה שם דבר פרט לנסיכה יפהפייה עם שיער ארוך ושחור כעורב, שנמה במיטה הקטנה. תינוקת זעירה שכבה לצידה, מחותלת בפיסת בד שנקרעה ממעילו של ג’ונאס בלילה הקודם.</p>
			<p class="text">עיניה של התינוקת היו פקוחות לרווחה והביטו ישירות בג’ונאס. עיניים סגולות. בורקות כמו... כמו יהלומים נוצצים.</p>
			<p class="text">ליבו החסיר פעימה. מה—?</p>
			<p class="text">לוסיה נאנחה קלות בשנתה, גוזלת לרגע את תשומת ליבו מהתינוקת. כשחזר להביט בה, עיני התינוקת לא היו סגולות אלא תכולות כשמיים, כעיני אִימהּ, לוסיה.</p>
			<p class="text">ג’ונאס ניער את ראשו בניסיון לחשוב בצלילות.</p>
			<p class="text">לוסיה פלטה אנחה נוספת מתוך שינה.</p>
			<p class="text">“חלומות רעים, נסיכה?” מלמל ג’ונאס. “לא פלא, בהתחשב במה שעברנו בליל אמש.”</p>
			<p class="text">המסע שלהם אל אביה של לוסיה ואל אחיה נקטע, כשלוסיה ילדה תינוקת בעיצומה של סופת גשמים אימתנית. ג’ונאס מיהר למצוא להם חדר בפונדק פאלסיאני סמוך, כדי שלוסיה תוכל להתאושש לפני שימשיכו הלאה.</p>
			<p class="text">היא זעה מתחת לשמיכות והעוותה את פניה. “לא...” לחשה. “בבקשה, לא... לא...”</p>
			<p class="text">ליבו נכמר נוכח הפגיעוּת המפתיעה שבקולה. “נסיכה... תתעוררי,” אמר, הפעם בקול רם יותר.</p>
			<p class="text">“אסור לְךָ... אסור לְךָ... לא... אני לא אתן לְךָ...”</p>
			<p class="text">בלי לחשוב, ג’ונאס התיישב על קצה מיטתה. “לוסיה, תתעוררי.”</p>
			<p class="text">מאחר שלא הגיבה, הוא אחז בכתפיה כדי לטלטל אותה ולהעירה.</p>
			<p class="text">בן רגע, ג’ונאס כבר לא היה בחדר הקטן. הוא מצא את עצמו עומד במרכזו של כפר, והעולם עלה באש.</p>
			<p class="text">להבות זינקו לשמיים מההרים האסורים, חוּמן העז חורך את עורו של ג’ונאס. הלהבות האלה לא השמיעו קולות פצפוץ נעימים כמו אש מדורה; הן צרחו כמו חיה רעה מהפינה האפלה ביותר של אדמות הפרא. מבעד לחומת ההרס, ג’ונאס צפה בתדהמה אילמת בבקתות ובכפרים שלמים בוערים — אנשים זועקים לעזרה ולרחמים לפני שהלהבות בולעות אותם בשלמותם ולא מותירות דבר זולת אפר.</p>
			<p class="text">ג’ונאס היה משותק. הוא לא היה מסוגל לצעוק, או לברוח מהכאב הבוער. הוא רק צפה בזוועה באש ההרסנית, שהתחילה ליצור דמות: אדם ענקי, מפלצתי. יצור האש הביט מלמעלה על דמות אחרת — נערה לבושה גלימה, הניצבת מולו בהתרסה.</p>
			<p class="text">“אַת רואה סוף כל סוף אֶת האמת, קוסמת קטנה?” נהם היצור, כל מילה מצליפה כלהבת אש. “העולם הזה פגום, בלתי ראוי, ממש כמו כל בני התמותה. אני אשרוף עד אֶפר את כל הנמושות האלה!”</p>
			<p class="text">“לא!” הברדס של הנערה נשמט לאחור וחשף שיער שחור גולש. זו הייתה לוסיה. “אני לא אתן לְךָ לעשות את זה. אני אעצור אותך!”</p>
			<p class="text">“כן? את תעצרי אותי?” היצור התחיל לצחוק ומתח את זרועותיו הבוערות. “אבל אַת זו שאִפשרת את כל זה! אלמלא הערת אותי אחרי כל מאות השנים האלה, שום דבר מכל זה לא היה קורה.”</p>
			<p class="text">“אני לא הערתי אותך,” ענתה, אם כי בהיסוס מה. “הטקס עם אלקסיוס... כן, הערתי את האחרים. אבל אתה — אתה שונה. זה כאילו אתה הערת את עצמך.”</p>
			<p class="text">“את ממעיטה מערכם של כוחות הקסם שלך — ממעיטה מערך הקיום שלך אפילו. מלניה ידעה זאת. בגלל זה היא קינאה בך ממש כמו שקינאה באֶווה. אולי בגלל זה היא רצתה שתמותי לאחר שמילאת את יעדך. בדיוק כמו שאימך רצתה במותך.”</p>
			<p class="text">לוסיה נסוגה ממנו, רגליה כושלות, כאילו דבריו היו מהלומות פיזיות. “אימא שלי פחדה מכוחות הקסם שלי.” היא הֵסֵבָּה את פניה מהמפלצת לרגע, וג’ונאס הספיק לראות את הדמעות הזולגות מעיניה. “הייתי צריכה לתת לה להרוג אותי!”</p>
			<p class="text">“חייך כבת תמותה הם החיים היחידים שאני עדיין מעריך, קוסמת קטנה. תפסי את מקומך הראוי לצידי, ויחד נשלוט ביקום.”</p>
			<p class="text">לוסיה הביטה ביסוד האש בלי לומר מילה. “אני לא רוצה,” אמרה לבסוף.</p>
			<p class="text">אֵל האש צחק. “את משקרת, קוסמת קטנה, בעיקר משקרת לעצמך. כוח אינסופי — זה מה שכל בן תמותה נכסף לו. את תניחי למשפחתך, לחברייך, אפילו לבתך עצמך ובשרך, למות, ובלבד שתוכלי להשיג את הכוח הזה. תודי בכך, קוסמת קטנה. אֵלה קטנה.”</p>
			<p class="text">לוסיה, רועדת כולה, קמצה את אגרופיה לצידי גופה וצרחה: “לעולם לא!”</p>
			<p class="text">הצליל מחריש האוזניים הקפיא את אל האש במקומו. כעבור רגע הוא התפוצץ למיליון רסיסים כחולים כבדולח, ואז התגלה מאחוריהם החדר בפונדק. ונערה ישנה במיטה הקטנה.</p>
			<p class="text">ריסיה הכהים של לוסיה רפרפו קלות. היא פקחה את עיניה, ומבטה מצא את ג’ונאס.</p>
			<p class="text">“מה... מה לעזאזל ראיתי הרגע?” שאל ג’ונאס בצרידות. “זה היה רק חלום? או חזון לעתיד?”</p>
			<p class="text">“אתה היית עכשיו בתוך הראש שלי,” לחשה. “איך זה בכלל אפשרי?”</p>
			<p class="text">“אני... אני לא יודע.”</p>
			<p class="text">עיניה נפערו לרווחה. “איך אתה מעז לפלוש כך לפרטיותי!”</p>
			<p class="text">“מה—?”</p>
			<p class="text">ג’ונאס מצא עצמו לפתע באוויר, כאילו יד ענקים נעלמה אחזה בו והעיפה אותו מהמיטה. הוא הוטח בחוזקה בקיר המרוחק ונפל ארצה בחבטה שחילצה מפיו אנקת כאב.</p>
			<p class="text">התינוקת התחילה לבכות.</p>
			<p class="text">לוסיה אספה אותה בזרועותיה, עיניה רושפות בזעם. “אל תתקרב אליי!”</p>
			<p class="text">הוא חיכך בידו את עורפו הכואב, קם על רגליו והביט בה בזעף. “את חושבת שעשיתי את זה בכוונה? בסך הכול ניסיתי להעיר אותך מהסיוט. לא ידעתי שזה מה שיקרה!”</p>
			<p class="text">“אני מתחילה לתהות כמה כוחות קסם יש בך.”</p>
			<p class="text">“כן, גם אני.” הוא כפה על עצמו להיות סבלני. “לא ידעתי שאני מסוגל להיכנס לחלומות שלך. כמו... כמו...”</p>
			<p class="text">“כמו תימותיאוס,” השיבה בארסיות.</p>
			<p class="text">תימותיאוס. צופֶה אַלְמוֹתִי בן אלפי שנים. תימותיאוס גר במקום שנקרא המקלט, עולם נפרד מעולמם, וג’ונאס לא סמך עליו יותר משסמך על אֵל האש מחלומה של לוסיה.</p>
			<p class="text">“זה מעשה ידיו של תימותיאוס,” הרהר ג’ונאס בקול רם. “חייב להיות.”</p>
			<p class="text">“תסתלק מכאן!” הטיחה בו לוסיה.</p>
			<p class="text">“תראי, אני מבין שעבר עלייך לילה קשה. על שנינו. אבל ההתנהגות שלך עכשיו לגמרי לא הגיונית.”</p>
			<p class="text">היא החוותה בידה תנועה לעבר הדלת. למצוותה, הדלת נפתחה ונחבטה בקיר בחוזקה. לחייה של לוסיה היו אדומות ומוכתמות בדמעות. “תשאיר אותי לבד עם הבת שלי!”</p>
			<p class="text">התינוקת לא חדלה לבכות.</p>
			<p class="text">האם הוא אמור להתעלם ממה שראה הרגע בחלומה של לוסיה, רק מפני שהתעוררה במצב רוח רע? “אני ניסיתי לעזור לך!”</p>
			<p class="text">“אחרי שתביא אותי לאבא שלי ולמאגנוס, אני כבר לא אצטרך את עזרתך, מורד.” היא הצביעה לעבר הדלת. “אתה חירש? אמרתי לך לצאת!”</p>
			<p class="text">לפני שהספיק להבין מה קורה, מצא עצמו ג’ונאס נדחף החוצה למסדרון במשב קסם אוויר, והדלת נטרקה בפרצופו.</p>
			<p class="text">אז כך היא מודה לו על שקרא תיגר נגד הנבואה הארורה שלו והציל את חייה בלילה הקודם, וכמעט הקריב את חייו למענה! דלת שנטרקת בפרצופו באמצעות קסמים בבוקר המחרת...</p>
			<p class="text">“לא חשוב,” סינן מבעד שיניים חשוקות. “עוד מעט זה יסתיים. אפילו לא רגע אחד מוקדם מדי, מבחינתי.”</p>
			<p class="text">ברגע שיביא את נסיכת לימֶרוֹס למשפחתה המתועבת, הקשר שלו עם בני דאמוֹרה יבוא רשמית אל קיצו, תודה לאֵלה.</p>
			<p class="text">הוא ירד במדרגות הפונדק, שרוי באחד ממצבי הרוח הגרועים ביותר שפקדו אותו בזמן האחרון. כעת הוא התמקד בחיפוש ארוחת בוקר שתמלא את קיבתו הריקה. ארוחת בוקר פאלסיאנית מסורתית של ביצים רכות ולחם מעופש תהיה מושלמת, אמר לעצמו. הוא לא ציפה למצוא כאן את הפירות והירקות הָאֶקְזוֹטִיִּים שכיבדו את שולחנות האוכל המפוארים של אוראנוס, או את סעודותיהם של בני לימרוס קפוצי התחת. במקום כה קרוב לארץ הישימון המערבית, יהיה לו מזל אם יצליח להשיג חתיכת כרוב כָּמוּשׁ או עגבנייה מרקיבה לצד הארוחה.</p>
			<p class="text">וזה היה בסדר גמור מצידו!</p>
			<p class="text">“ג’ונאס.”</p>
			<p class="text">הוא קפא לרגע למשמע שמו כשנכנס לבית המרזח האפלולי, שהיה כמעט ריק. אִינְסְטִינְקְטִיבִית הוא מיהר לאחוז בפגיון שהשתלשל מחגורתו. אבל אז נח מבטו על פנים מוכרות, וחיוך תפס את מקומו של הזעף.</p>
			<p class="text">“טארוס?” אמר בהפתעה. “אני רואה עכשיו רוח רפאים, או שזה באמת אתה?”</p>
			<p class="text">הנער עם ערימת השיער האדום הפרוע והפנים המנומשות והבלתי נשכחות חייך אליו בחזרה. “זה באמת אני!”</p>
			<p class="text">בלי היסוס חיבק אותו ג’ונאס מכל הלב. הפנים המוכרות מעברו הביאו מָזוֹר לנשמתו הפצועה. “כל כך טוב לראות אותך שוב!”</p>
			<p class="text">טארוּס ואסקו נתן את ליבו ואת נשמתו למען מטרות המורדים, לאחר שאחיו הקטן נהרג במלחמה של המלך גאיוס על כיבוש אוראנוס. מאוחר יותר, לאחר כישלון ההתקוממות שבה מצאו את מותם מורדים אֵינְסְפוֹר, טארוס וליסנדרה נלקחו בשבי וכמעט הוצאו להורג בפומבי.</p>
			<p class="text">ליסנדרה. אובדן הנערה שלחמה לצידו והייתה כה קרובה לליבו היה עדיין טרי, והרגשות היו עדיין חשופים וכואבים. כל תזכורת לליסנדרה גרמה לג’ונאס שברון לב וצער על כך שלא עלה בידו להציל אותה.</p>
			<p class="text">כל כך הרבה זיכרונות עלו בו למראה פניו של טארוס — זיכרונות טובים ורעים כאחד. ג’ונאס רצה רק ללוות את הנער בחזרה לכפרו, כדי שטארוס יהיה מוגן. אבל ביבשת מיטיקה הנוכחית, איש לא היה מוגן.</p>
			<p class="text">טארוס אחז בחוזקה בזרועותיו של ג’ונאס. “עשיתי מה שאמרת לי לעשות. למדתי להילחם כמו חייל מיומן. אתה תתגאה בי.”</p>
			<p class="text">“אין לי ספק בכך.”</p>
			<p class="text">“אני שמח שהצלחת לברוח.”</p>
			<p class="text">ג’ונאס קימט את מצחו. “לברוח?”</p>
			<p class="text">טארוס הנמיך את קולו. “המכשפה ישנה? כך הצלחת לחמוק משליטתה?”</p>
			<p class="text">לפתע התחוור לג’ונאס שבית המרזח כמעט ריק פרט לשלושה גברים שעמדו בשקט מאחורי טארוס, כמו צללים.</p>
			<p class="text">“חיכיתם לי כאן למטה,” אמר ג’ונאס, שוקל כל מילה היוצאת מפיו.</p>
			<p class="text">טארוס הנהן. “בעל הפונדק שלח לנו הודעה אתמול בלילה שהגעת עם המכשפה, והגענו לכאן במהירות האפשרית.”</p>
			<p class="text">“אתם מורדים.” ג’ונאס דיבר בקול שקט, אבל הוא ראה את האמת שניצבה כעת לנגד עיניו.</p>
			<p class="text">“כמובן. שמענו מה קרה בזמן הנאום של הקיסרית אמארה. שמענו שהמכשפה הצליחה לכשף אותך בקסם האפל שלה. אבל זה לא יימשך הרבה זמן. סבתא שלי אמרה שקסמים של מכשפה נעלמים ברגע שהיא מתה.”</p>
			<p class="text">ג’ונאס כמעט צחק בקול רם. טארוס תמיד שיתף אותם בדברים שלמד מסבתו בניסיון להסביר דברים. בעבר, ג’ונאס התייחס אל הדברים האלה כאל סיפורי קסם משעשעים, אך חסרי כל ערך.</p>
			<p class="text">כל כך הרבה דברים השתנו מאז.</p>
			<p class="text">“אני מבטיח שנעזור לשחרר אותך מאחיזתה המרושעת,” אמר טארוס בכובד ראש. “אני יודע שלא היית מסכים להיות עם לוסיה דאמורה מרצונך החופשי.”</p>
			<p class="text">ג’ונאס העיף מבט זהיר לעבר הגברים האחרים. בניגוד לטארוס, הם לא הביטו בו בדאגה. הלפיד שעל הקיר הסמוך ריצד בעיניהם הכהות, הקרות. הן היו מלאות חשד.</p>
			<p class="text">“אני יודע שתתקשה להאמין לזה,” אמר ג’ונאס, “אבל הנסיכה לוסיה היא לא מה שאתה חושב שהיא. יש שם עוד משהו... עוד מישהו. האיוּם הגדול ביותר שנשקף אי פעם לעולמנו. את זה אנחנו חייבים לעצור.”</p>
			<p class="text">“על מה אתה מדבר?” שאל טארוס בשקט.</p>
			<p class="text">ג’ונאס ליקק את שפתיו היבשות. איך להסביר את הבלתי ניתן להסבר? “אני יודע שאתה מכיר היטב את אגדת הרביעייה.”</p>
			<p class="text">טארוס הנהן. “אוצר קסום שרבים מחפשים אחריו, במחשבה שהוא עשוי להפוך אותם לאֵלים.”</p>
			<p class="text">“נכון. אבל העניין הוא כזה: הקסם של הרביעייה הוא לא רק קסם שמישהו יכול לנצל לטובת עצמו. יסודות הטבע האלה הם כבר אֵלים בעצמם — אוויר, מים, אדמה, אש. אלים שנלכדו בתוך ארבעת כדורי הבדולח. ואל האש שוחרר מהכדור שלו.” החלום המפחיד של לוסיה הבזיק בזיכרונו של ג’ונאס וחלחלה עברה בו. “הוא רוצה להחריב את העולם. רק כוחות הקסם של הנסיכה לוסיה יכולים לעצור אותו.”</p>
			<p class="text">הוא המתין בדריכות לתגובה, אבל במשך רגעים ארוכים הייתה רק שתיקה.</p>
			<p class="text">ואז אמר בזעף אחד הגברים מתוך הצללים: “שטויות במיץ עגבניות.”</p>
			<p class="text">“הוא בהחלט נתון להשפעתה של המכשפה,” סינן אחר מבין שיניו החשוקות. “הייתה לך הזדמנות לדבר איתו, טארוס. אבל זמננו אוזל. מה נעשה עכשיו?”</p>
			<p class="text">ג’ונאס שאל את עצמו אם טארוס הוא מנהיג החבורה. האם הגברים האלה שומעים בקולו של נער בן חמש עשרה?</p>
			<p class="text">טארוס פגש במבטו של ג’ונאס. “אני רוצה להאמין לך.”</p>
			<p class="text">“אתה חייב להאמין לי,” אמר ג’ונאס בפשטות, אך המתח ניכר בקולו. הוא ידע שזה נשמע כמו הסיפור המופרך ביותר שסיפר מעודו. אִלְמָלֵא ראה זאת במו עיניו, הוא היה הראשון שיטיל ספק בטירוף הזה. “אתה תמיד האמנת בקסם, טארוס, ואתה חייב להאמין לזה. גורל העולם שלנו תלוי בכך.”</p>
			<p class="text">“אולי,” הסכים טארוס לומר. “ואולי האחיזה של המכשפה בך חזקה יותר מכפי שחשבתי.” הוא כיווץ את גבותיו ומבטו נראה מרוחק במקצת. “ראיתי אותה. הנסיכה לוסיה דאמורה התהלכה עם החבר שלה בתוך כל הדם שנשפך בכפר שהחריבו, כאילו זו הייתה רק מדורה חביבה, שהוצתה כדי לחמם את ליבה הקר. אני זוכר שהיא חייכה כשחלפה ליד הגופה החרוכה של אימי.” קולו נשבר. “ראיתי את הוריי נשרפים למוות לנגד עיניי, ולא יכולתי לעשות דבר כדי להציל אותם. בדיוק ביקרנו אצל הדודה שלי לכמה ימים. ו.... ואז הם נעלמו.”</p>
			<p class="text">ג’ונאס לא הצליח לנשום, לא הצליח לבטא מילה. להתווכח. להסביר שאותו “חבר” היה אל האש, קיאן. זה לא הצדיק את התנהגותה של לוסיה או את הבחירות שלה כשחברה אליו. איך הוא אמור להסביר משהו כה מחריד?</p>
			<p class="text">“אני כל כך מצטער,” היה כל מה שהצליח להוציא מפיו.</p>
			<p class="text">“בתו של מלך הדם שייכת לממלכת האוֹפֶל,” נהם אחד המורדים האחרים. “ואנחנו כאן היום כדי לשלוח אותה למקום הראוי לה. אותה ואת פרי בטנה.”</p>
			<p class="text">ג’ונאס חש שקרביו מתהפכים. “אתם יודעים על התינוקת? ואתם רוצים לפגוע בחפה מפשע?”</p>
			<p class="text">המורד הסיר לפיד מהקיר. “הפונדקאי סיפר לנו. זו שֵדה שנולדה מתוך שֵדה, לא תינוקת תמימה פרי בטן אישה.”</p>
			<p class="text">ג’ונאס עמד וצפה בצער בטארוס, שלקח גם הוא לפיד. “אתה חושב שלוסיה מרושעת. ואולי היא באמת הייתה כזאת... במשך תקופה. אולי כולנו עשינו בחיינו דברים בלתי נסלחים. אני יודע שאני עשיתי. אבל אסור לך לעזור להם לעשות את זה.”</p>
			<p class="text">“אתה מגן עליה, למרות שהיא הרגה את ליסנדרה.” ג’ונאס מצמץ למשמע השם, כאילו חטף סטירת לחי, והבעתו של טארוס התקשחה. “כן, השמועות עוברות במהירות.”</p>
			<p class="text">“אל האש הרג אותה, לא לוסיה. הנסיכה קראה לתינוקת שלה ליסה, כדי להראות חרטה על מה שקרה לליסנדרה.”</p>
			<p class="text">“המכשפה הזאת לא ראויה אפילו להוציא את השם הזה מפיה,” התיז טארוס בבוז. “אלמלא היא, ליסנדרה הייתה בחיים. אינספור פאלסיאנים היו עדיין בחיים!”</p>
			<p class="text">זה בדיוק מה שטען קיאן בחלומה של לוסיה — שהכול נגרם באשמתה.</p>
			<p class="text">“זה לא כל כך פשוט,” סינן ג’ונאס מבעד לשיניים חשוקות.</p>
			<p class="text">הבעת אכזבה מיוסרת חלפה על פניו של טארוס. “אתה פאלסיאני. אתה מורד. אתה יודע שהמכשפה קרת הלב היא כל מה שנגדו אנחנו נלחמים! למה אתה מבזבז את הזמן בניסיון להגן עליה?”</p>
			<p class="text">טארוס צדק. צדק לגמרי.</p>
			<p class="text">הקסם של לוסיה שחרר את אל האש מכלוב הבדולח שלו. לוסיה הייתה לצידו של קיאן במשך חודשים ארוכים, בזמן שהחריב מחצית מיבשת מיטיקה והרג אינספור אנשים חפים מפשע. ועוד קודם כן, גידל אותה המלך גאיוס, מפלצת שג’ונאס רצה להרוג יותר מכל אדם אחר.</p>
			<p class="text">עד ש...</p>
			<p class="text">עד ש... מה? חשב ג’ונאס בתיעוב עצמי. עד שהפכת בעל ברית של בני דאמורה? עד שמלך הדם עצמו שלח אותך למצוא את בתו ולהחזירה בריאה ושלמה, כדי שיוכל לרתום את כוחות הקסם שלה ולזכות מחדש בשלטון הדמים?</p>
			<p class="text">ג’ונאס לא ידע מה לומר; מחשבותיו התרוצצו במוחו. כל בחירה, כל החלטה, כל מחשבה שקיבל בשנה האחרונה והמכאיבה הזאת הובילו לרגע הזה.</p>
			<p class="text">“מקומך איתנו, ג’ונאס.” טארוס שוב דיבר בקול רך. הנער היה כה קרוב אליו, עד שג’ונאס חש בחום להבת הלפיד על פניו. “אם אל האש הזה הוא אמיתי, אנחנו נטפל בו. עכשיו תן לנו לשחרר אותך מהכישוף האפל של המכשפה, כדי שתוכל לעזור לנו.”</p>
			<p class="text">ליבו של ג’ונאס היה כבד כעופרת כששלף מנדן העור שבחגורתו את הפגיון המשובץ אבני חן. אותו פגיון שהרג את אחיו, בידיו של לורד עשיר ומפונק. לג’ונאס היו הזדמנויות רבות למכור את הפגיון הזה ולגרוף הון, אבל הוא שמר אותו אצלו, כסמל לדברים שלמענם נלחם.</p>
			<p class="text">צֶדֶק. ניצחון הטוב על הרע. עולם שבו הכול הגיוני והגבולות בין אוהב לאויב מסומנים היטב בחול.</p>
			<p class="text">האם עולם כזה בכלל התקיים אי פעם?</p>
			<p class="text">“אני לא יכול לתת לכם להרוג את הנסיכה,” אמר ג’ונאס בקול תקיף. “אתם תניחו לי לעזוב את הפונדק הזה ואת הכפר הזה, איתה ועם התינוקת, בלי שיאונה להן כל רע.”</p>
			<p class="text">טארוס הביט בפגיון בהרמת גבה. “בלתי אפשרי.”</p>
			<p class="text">“אתה היית מת אלמלא הצלתי אותך מגרזנו של התליין,” אמר ג’ונאס. “אתה חייב לי.”</p>
			<p class="text">“הייתי חייב לך רק מה שביקשת ממני: לגדול ולהתחזק. עשיתי זאת. אני חזק עכשיו. חזק מספיק כדי לעשות את הדבר הנכון.” טארוס פנה אל אנשיו, קולו רציני ותקיף: “תשרפו את הפונדק הזה עד היסוד. אם ג’ונאס יפריע לכם...” הוא נאנח. “תהרגו גם אותו. הוא החליט מה שהחליט.”</p>
			<p class="text">המורדים לא חיכו. הם עלו במהירות במדרגות עם לפידים בידיהם. ג’ונאס דחף אחד מהם והניף את פגיונו על אחר. בתוך רגעים ספורים הם הצליחו לגבור עליו ולפרוק אותו מנשקו.</p>
			<p class="text">הוא היה עדיין חלש מהלילה הקודם. מכך שהניח ללוסיה לגנוב את כוחות הקסם הפנימיים שלו כדי לשרוד את לידת ליסה.</p>
			<p class="text">אחד הגברים גרר את ג’ונאס לרוחב רצפת בית המרזח כשהפגיון לחוץ אל צווארו, והמורדים הטילו את הלפידים הבוערים על רצפת העץ. נדרש רק רגע ללהבות להתרומם, להיאחז בחומרים היבשים ולטפס על הקירות.</p>
			<p class="text">“לוסיה!” זעק ג’ונאס.</p>
			<p class="text">המורד הניף את הפגיון המעוטר של ג’ונאס לעבר חזהו כדי להשתיקו לנצח, אבל הנשק קפא במקומו רגע לפני שפגע בעור. המורד קימט את מצחו בבלבול כשהפגיון נחלץ מאחיזתו וריחף באוויר.</p>
			<p class="text">ג’ונאס הביט על גרם המדרגות. הלהבות התרוממו גבוה, אך כעת נפער נתיב ביניהן.</p>
			<p class="text">לוסיה התקרבה עם ליסה בזרועותיה, הבעה זועמת על פניה.</p>
			<p class="text">“חשבתם שתוכלו להרוג אותי עם קצת אש?” שאלה והרימה את יד ימינה. “כמה טעיתם.”</p>
			<p class="text">שלושת המורדים וטארוס עפו לאחור ופגעו בחוזקה בקיר בית המרזח. עיניהם היו פעורות בהפתעה, והם נאנקו ממאמץ כשניסו להשתחרר מקסם האוויר של לוסיה.</p>
			<p class="text">הפגיון ריחף באוויר והגיע עד טארוס.</p>
			<p class="text">“עשי זאת, מכשפה,” הטיח בה טארוס בבוז. “תראי לכולנו איזו רוצחת קרת דם את באמת.”</p>
			<p class="text">“אם אתה עומד על כך,” ענתה לוסיה.</p>
			<p class="text">“לא!” ג’ונאס התרומם מהרצפה ונעמד בין לוסיה לבין המורדים. “אף אחד לא ימות כאן היום.”</p>
			<p class="text">היא הביטה בו בפליאה. “הם רצו להרוג אותי. הם רצו להרוג אותך.”</p>
			<p class="text">“והם לא הצליחו.”</p>
			<p class="text">“אתה חושב שהם יפסיקו לנסות?”</p>
			<p class="text">“לא אכפת לי,” ענה. “אנחנו עוזבים.”</p>
			<p class="text">“אנחנו?” היא נראתה מבולבלת. “למרות ההתאכזרות שלי כלפיך כשהיית למעלה בחדר, אתה עדיין רוצה לעזור לי?”</p>
			<p class="text">“תשאירי את הגברים האלה בחיים, ואנחנו נצא מכאן יחד. טארוס שאל אותי באיזה צד אני, וכנראה בחרתי צד: אני איתך, נסיכה. את לא המפלצת שהם רצו לקטול כאן היום. הנשמה שלך טובה.” ג’ונאס לא האמין במילים האלה עד שאמר אותן בקול רם, אבל הן היו האמת לאמיתה, המילים הכנות ביותר שאמר לה אי פעם — או לעצמו.</p>
			<p class="text">לוסיה הביטה לרגע בעיניו לפני שנופפה במפרק ידה. הפגיון שעף לעבר טארוס שינה את מסלולו וננעץ בקיר הנגדי.</p>
			<p class="text">“בסדר,” אמרה לבסוף. “אז בוא נלך.”</p>
			<p class="text">ג’ונאס הנהן; הוקל לו לראות שלא תהיה שפיכות דמים. הוא הביט בפגיון.</p>
			<p class="text">לוסיה נגעה בזרועו. “עזוב את זה. החפץ המתועב הזה הוא נחלת העבר.”</p>
			<p class="text">הוא היסס רק לרגע.</p>
			<p class="text">“את צודקת,” אמר לבסוף.</p>
			<p class="text">ובלי להביט לאחור אל טארוס, אל המורדים האחרים, או על הפגיון שגזל את חייהם של אחיו וחברו הטוב, ג’ונאס עזב את הפונדק בחברת לוסיה והתינוקת שלה.</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 71.20 ₪ מחיר רגיל 80.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 66.74 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה