פתוחה
ממואר נועז, כן ומטלטל, החושף את סיפור מערכת היחסים הפתוחה הראשונה של העיתונאית זוכת הפרסים. כשהתאהבה באדם, שהצהיר מראש כי אינו מעוניין במונוגמיה, רייצ’ל יצאה למסע רגשי וחברתי שבוחן את גבולות האהבה, האינטימיות והחופש. דרך תיעוד אישי מרתק, היא מתמודדת עם קנאה, תקשורת מורכבת, גזלייטינג ויחסי כוחות, תוך ניסיון להבין האם ניתן לשמר תשוקה וקשר עמוק גם כשכללי המשחק משתנים.

הספר משלב בין חוויות אישיות למחקר עיתונאי מעמיק, כולל ראיונות עם מדענים, פסיכולוגים ואנשים החיים מחוץ למסגרות הרומנטיות המקובלות. ”פתוחה” הוא סיפור פורץ דרך שמאתגר מוסכמות על אהבה, מיניות ומחויבות, ומציע מבט חדש על האפשרויות הרבות של מערכות יחסים. מתאים במיוחד לקוראים שמחפשים ספרים מעוררי מחשבה, כנים ומרגשים – כאלה שלא מפחדים לשאול את השאלות הגדולות באמת.
שם: פתוחה
מחבר/ת: רייצ’ל קרנץ
שפה: עברית
תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
תת תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
מק״ט: 013621625
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 109.00
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-6" class="Subsplit"><span class="bold">היה </span><span class="bold">היתה עלמה בודדה שהאמינה, לא לגמרי באירוניה, שיום אחד </span><span class="bold">יבואו </span><span class="bold">להציל אותה...</span></h2>
			<p class="firstspace"> </p>
			<p class="letterleftspace"><span class="italic">8/6/14</span></p>
			<p class="letterinspace"><span class="italic">רשומה ביומנה של רייצ'ל<span id="footnote-001-backlink">1</span></span></p>
			<p class="letterin"><span class="italic">גיל </span><span class="italic">26</span></p>
			<p class="letterinspace"><span class="italic">נתתי לה לשכנע אותי לשתות חצי קנקן אבל לא </span><span class="italic">יותר, כי ידעתי שזה יביא אותי לבגוד ב[דן]... אם </span><span class="italic">לא הוא, הייתי שוכבת עם אישה אתמול בלילה... אני מרגישה </span><span class="italic">טינה על זה שלא יכולתי.</span></p>
			<p class="letterleftspace"><span class="italic">3/8/14</span></p>
			<p class="letterinspace"><span class="italic">רשומה ביומן</span></p>
			<p class="letterinspace"><span class="italic">אני מחכה </span><span class="italic">שמישהו יבוא וימצא אותי. אני מאמינה בהצלה.</span></p>
			<p class="firstspace"> </p>
			<h3 class="above"><span class="bold">20/2/15</span></h3>
			<h3 class="above"><span class="bold">ברוקלין, ניו</span><span class="bold"> יורק</span></h3>
			<p class="firstspace">"הנה", אמרתי והושטתי את הזר בתנועה חסרת טקסיות. "הבאתי לך פרחים".</p>
			<p class="text">"הבאת לי פרחים?" הצלחתי להפתיע אותו, ולו רק לרגע. קיוויתי שהפרחים יעבירו מסר: אמנם אני בת 27 והוא בן 38, אבל אני לא טרף. ולראיה, לבשתי שמלה של גברת מבוגרת שמצאתי בארגז של בגדים למסירה.</p>
			<p class="text">"גם לגברים מגיע לקבל פרחים, אתה יודע", אמרתי כאילו הרעיון לא עלה בדעתי רק לפני שעה.</p>
			<p class="text">"טוב, תודה, אני לא חושב שזה קרה אי־פעם". החיוך של אדם היה מעוקל מעט כלפי מטה, משועשע בצורה עקומה. שאבתי סיפוק מכך שהצלחתי לסחוט ממנו חיוך. "אני חושב שיש לי פה אגרטל איפשהו..." הבחנתי בשרירי הגב שלו, מבעד לחולצת הטריקו הלבנה הפשוטה, בזמן שהוא חיפש ושלף הוכחה נוספת לחייו המתורבתים. מוזיקת ג'ז התנגנה ברקע, ואני טפחתי ברגלי העטויות גרביונים על רצפת העץ המצוחצחת שלו כשהוא קִרמל בצל. התפעלתי מכותרים באנגלית ובגרמנית בעודי שולפת ספרים מספרייתו ומחזירה אותם למקומם, כמו הכלאה בין פעוט לאנתרופולוג. שמתי לב לאוסף הנרחב של ספרי פיליפ רות — <span class="bold">מורה </span><span class="bold">התשוקה</span> חבוק בין <span class="engi">Letting Go</span> (להרפות) ובין <span class="engi">The Prague Orgy</span> (האורגייה בפראג) — לחיבה הניכרת לאפּדייק, ליונג, ללאקאן, להיידגר, לייטס, לפרויד ול... אדית וורטון? <span class="bold">לפחות קראתי את כל הספרים של</span><span class="bold"> דיאז ולָהירי.</span> זמן קצר לפני כן נפרדתי מדן, בחור שלא היו לו וילונות או יותר מעשרה ספרים — שלא לדבר על אגרטל נקי. <span class="bold">יש התקדמות.</span></p>
			<p class="text">אדם ואני עמדנו יחד, בדממה נינוחה אך טעונה מתח מיני, בזמן שהוא בישל.</p>
			<p class="text">"אתה יודע, נראה לי שאולי המעסה שמצאתי בגרוּפּוֹן מנצל אותי מינית?" <span class="bold">חרא, למה אמרתי את זה?</span> יכולתי להאשים את העשב המיובש שעישנתי לפני שבאתי, אבל זה לא כל הסיפור. היה באדם משהו שנתן לי הרגשה שאני בווידוי של יהודים — הרגשתי שתכף אני כורעת ברך.</p>
			<p class="text">"אה, מה?" הגבות שלו התכווצו בדאגה.</p>
			<p class="text">"כאילו, הוא אומר לי להתפשט, ובכל מפגש הוא מתקרב קצת יותר לכּוּס שלי. האצבעות שלו מרפרפות לידו ומדי פעם מעליו, אבל הוא אף פעם לא <span class="bold">דוחף </span><span class="bold">אצבע</span> או משהו. אומר לי שוב ושוב לנשום עמוק במין צורה די מינית, כאילו הוא גונח כדי להדגים..." האירוניה היא שפינקתי את עצמי בהטבה הזאת מגרופון בתקווה שהיא תעזור לי להימנע מלקבל החלטות רומנטיות אך ורק מתוך רעב למגע, השקעה שקיוויתי להפיק ממנה דיווידנדים הלילה. "אולי אני מדמיינת? או שאני נותנת לו תחושה שאני בעניין, אתה יודע? שבאיזשהו מקום אני כן, עד שהוא מרחיק לכת ואני נרתעת בכל פעם מחדש, אבל אז הוא עושה את זה שוב..." <span class="bold">למה את מספרת </span><span class="bold">לו את כל זה?</span> "לא יודעת, מה אתה חושב?"</p>
			<p class="text">"אני חושב שאת צריכה כנראה מעסה חדש". לאדם היתה דרך החלטית לסיים שיחות, שכבר בשלב זה השרתה עלי נחמה.</p>
			<p class="text">ארוחת הערב הוכנה במיומנות רבה, אבל הצפייה בו מלקק ניירות גלגול היתה הפורנוגרפיה המועדפת עלי. המחקר האקדמי שלו, כך סיפר לי בזמן ששאפתי, עסק בעיקר בפסיכולוגיה של תשוקה רומנטית ומינית — במיוחד בחשיבותה של טריאנגולציה.</p>
			<p class="text">"כאילו, שיהיו שלושה אנשים?" שאלתי.</p>
			<p class="text">"לעתים קרובות כן. משולש רומנטי הוא אחד הסיפורים הכי נפוצים. <span class="bold">הקלות הבלתי נסבלת</span><span class="bold"> של הקיום</span>, <span class="bold">לוליטה</span>, <span class="bold">עידן התמימות</span>..." במחשבותי הוספתי לרשימה שלו גם את <span class="bold">דמדומים</span>. את <span class="bold">משחקי הרעב</span>. "אבל טריאנגולציה יכולה להיות גם מכשול חיצוני, אפילו לא בהכרח אדם אחר. מלחמה, או מרחק גיאוגרפי".</p>
			<p class="text">"מעניין אם זאת סיבה לא מודעת שאנשים מביאים ילדים לעולם", ניסיתי. "כדי ליצור טריאנגולציה בצורה בטוחה יותר מאשר מאהב, מכשול תמידי שמונע מהם להיות יחד לבדם".</p>
			<p class="text">"אפשר להבין תשוקה כתחושת מחסור", הוא אמר בהנהון של פרופסור. "אם אנחנו מאמינים שמישהו שייך לנו בכל דרך אפשרית, לרוב אנחנו מפסיקים לרצות אותו מבחינה מינית".</p>
			<p class="text">"נשמע מדויק, אבל גם קצת עצוב, לא?"</p>
			<p class="text">"לא, זה לא עצוב. זה כמו פיזיקה. כשיודעים איך דברים עובדים, זה רק עושה אותם יותר יפים". הוא הישיר אלי מבט מלא משמעות. "אני חוקר את מה שהכי חשוב לי. איך אפשר לתחזק תשוקה. לא רק בשבילי, אלא גם בשביל השותפה שלי לזוגיות ארוכה". הנהנתי לאות שהשיעור נקלט. היה עלי להודות שהתקשיתי להעלות על דעתי נושא אחר שהייתי מעדיפה שהמאהב שלי יקדיש את חייו לחקירתו. ישבתי ברגליים מקופלות הצִדה על הספה הנקייה להפליא שלו. הוא השתהה כדי לכבד במבט את הבשר העטוף בגרביונים שחורים. "היות שכפות הרגליים שלך ממש כאן, והזכרת קודם שאת אוהבת עיסוי, אשמח לעבוד עליהן בשבילך". <span class="bold">מהלך נועז אחרי הסיפור שלי, ואולי קצת אטום מצדו? אבל</span><span class="bold"> אני חייבת להודות שזה בהחלט נשמע נחמד... פשוט תעשי מה</span><span class="bold"> שבא לך, אבל אל תחשבי שזה אומר שאת חייבת לו</span><span class="bold"> משהו. את אישה בוגרת הלילה.</span> הבטחתי לעצמי שהערב הזה יבשר את תחילתו של עידן חדש, עידן שיתאפיין בדייטים של מבוגרים. מעתה לא ארגיש שצברתי חוב כלשהו אם קיבלתי "יותר מדי" או נכנסתי "עמוק מדי" לסיטואציה. אעשה מה שארצה ולא יותר (<span class="bold">או פחות?</span>) — בלי לשפוט.</p>
			<p class="text">"טוב, בטח. למה לא", אמרתי, והושטתי את הרגליים שלי לכיוונו כמו זר פרחים נוסף.</p>
			<p class="text">המגע של אדם היה עדין, עקבי ומלא ביטחון. מפגן של תשומת לב למה שאני רוצה בלי לגלוש אפילו סנטימטר מעבר, שהבטיח לי משהו קשוב, סבלני ומעניק. קולו היה עמוק ולעתים מחוספס, שרירי הקיבורת המזמינים שלו נמתחו בעודו נוהג בבטחה את שיחתנו, הגוף שלי בתפקיד הקלאץ'. הוא היה ממוקד באינטנסיביות שכמותה לא הופנתה כלפַי מעולם. אפילו לא מצד מטפלים, שלא לדבר על גבר שחשקתי בו. תוך כדי עיסוי הוא המשיך לשאול אותי עוד ועוד שאלות, לראיין אותי כפי שעשה בדייט הראשון שלנו. כאילו היה חייב להגיע אל השורש שלי בצורה עמוקה, יסודית ובהולה. כאילו לא היה דבר דוחק יותר מבחינתו.</p>
			<p class="firstspace"> </p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer002" class="Basic-Graphics-Frame _idGenObjectStyle-Disabled">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace"> </p>
			<p class="firstspace">בדייט הראשון ההוא, שבוע קודם לכן, הגעתי אפילו יותר מסטולה, בעיקר כדי להוכיח לעצמי עד כמה זה לא מזיז לי. <span class="bold">אני</span><span class="bold"> רק מסתכלת.</span> שלושה שבועות לפני כן ניסיתי שוב להיפרד מדן, אך הוא שכנע אותי לקחת הפסקה של חודש במקום להיפרד. הוא הסכים שנוכל לפגוש אנשים אחרים, אך התעקש שנחכה עוד קצת לפני שנחליט רשמית, "רק כדי שנהיה בטוחים". הרגשתי שאני מוחזקת כבת ערובה אך לא הייתי מסוגלת לסרב. פרפרתי בלימבו שבין לבין, בכך שהפעלתי מחדש את החשבון שלי באוקייקיופיד. העליתי לפרופיל שלי רק שתי תמונות בשחור־לבן. באחת אני לובשת חלוק רחצה צמרירי וחסר צורה ומביטה באדישות במצלמה; בשנייה אני לובשת חלוק רחצה צמרירי חסר צורה ושרועה על הרצפה כאומרת, <span class="bold">שיהיה, אני לא מצליחה כרגע אפילו לגייס מספיק כוח </span><span class="bold">רצון כדי לְרצות את המבט הגברי</span>. כאילו אני קוראת תיגר על מי שיעז להימשך אלי ו/או לנצל את הדיכאון הנסיבתי שממנו סבלתי בבירור. אדם כתב לי והתייחס רק להגיגים הדלים שפרסמתי בפרופיל.</p>
			<p class="text">היות שלא הצלחתי למצוא סיבה טובה להיפטר ממנו כמו מהאחרים, הצעתי שניפגש בהופעה של ג'ז ניסיוני שהתקיימה בבר פופ־אפ מאולתר מעבר לפינה. המוזיקה הובילה אותך במורד גרמי מדרגות עמוקים ואפלים אל קיום דיסטופי, עולם שנשלט בידי מכונות מתכתיות. אדם היה פיכח וקשוב. הוא בקושי זז במשך שלוש שעות כמעט. אני נעתי וזעתי אנה ואנה, לסירוגין מרותקת ומשועממת וגאה ומבועתת מהזירה הבלתי רומנטית במפגיע שבחרתי. כשפשטתי את המעיל הרגשתי שהעיניים שלו נחות עלי. הוא היה בשולי שדה הראייה שלי, אבל יכולתי להרגיש את מבטו בשערות שעל גב הזרועות שלי, כמו חשמל סטטי. כוח המשיכה של עינו הבוחנת. <span class="bold">כן, מה שמגיע מגיע.</span> הוא לא ממש חייך כשהוא פגש אותי, כמה דקות לפני תחילת ההופעה. הרגשתי פגועה. <span class="bold">מה, הוא מאוכזב?</span> עכשיו היה לי משהו להוכיח.</p>
			<p class="text">כשהלכנו לשתות תה מעבר לרחוב אחרי ההופעה, הוא רִאיין אותי על חיי כמו שילוב ידידותי של עורך דין בחקירה נגדית, תרפיסט ועיתונאי. מעולם לא שאלו אותי כל כך הרבה שאלות, בצורה כל כך ישירה, עם כל כך מעט התחשבות במוסכמות חברתיות. בדרך כלל אני הייתי זו שניהלה את הריאיון בדייט הראשון. זה די היה הקטע שלי.</p>
			<p class="text">"אז בפרופיל שלך כתוב שאת 'צמחונית כמעט לגמרי'", הוא אמר אחרי שעה של שיחה. "מה זה אומר?" <span class="bold">הו, התחלנו.</span> למען האמת, כמעט הצלחתי לדחות את הפרופיל של אדם כשראיתי שהוא צמחוני. בגיל 24 יצאתי עם טבעוני; זה היה למעשה הקשר היחיד אי־פעם שבו הרשיתי לעצמי להרגיש, ולו במידת מה, שמושכים אותי באף ומוליכים אותי שולל. יצאתי ממנו עם דעה קדומה, שלפיה גברים שאכפת להם מבעלי חיים נשארים נטולי כוחות לגלות אכפתיות כלפי נשים.</p>
			<p class="text">"כן, טוב, אני לא אוכלת הרבה בשר", אמרתי להגנתי. "אבל אני אוהבת טונה, ולפעמים קצת נקניק הודו מטוגן".</p>
			<p class="text">"ואת מרגישה שיש לך זכות מוסרית לאכול בעל חיים אחר להנאתך כשאת לא חייבת?" נימת הקול שלו לא היתה כעוסה או שיפוטית בעליל. הוא רק שאל אותי מהי עמדתי האתית, כאילו הוא שואל אם צריך לדעתי לאסור על מכירת כלי נשק אוטומטיים.</p>
			<p class="text">"לא... נראה לי שאני לא באמת מאמינה שזאת <span class="bold">זכותי</span>. לא כשאתה מציג את זה ככה".</p>
			<p class="text">"אז למה את עושה את זה?" הוא שאל בעדינות.</p>
			<p class="text">"לא לגמרי ברור לי", אמרתי לאט. "אולי אני אפסיק". הוא הנהן, כאילו התשובה הניחה את דעתו, והמשיך הלאה. בזמנו לא ידעתי, אבל זה היה היום האחרון שבו אכלתי בעלי חיים. הכרתי צמחונים כל חיי, אבל אף אחד לפניו לא דרש ממני דין וחשבון בצורה כזאת. לא שתינו אלכוהול באותו ערב ובכל זאת נשארנו האחרונים בבר. כשהוא ליווה אותי לדלת הבניין שלי, הצעתי לו רק חיבוק.</p>
			<p class="text">"אשמח לפגוש אותך שוב. את תרצי להיפגש איתי?" הוא שאל, בישירות שאפיינה אותו כל הערב.</p>
			<p class="text">"אני... לא בטוחה", השבתי בכנות. הוא נראה טוב והיה בעליל חכם מאוד. אבל היה בו משהו שעורר בי דריכות. או אולי רק רציתי לאתגר אותו לכדי אגרסיביות? "אפשר להגיד שאני פתוחה לניסיונות שכנוע".</p>
			<p class="text">הוא צחק בחביבות למשמע התשובה שלי. "אוקיי, אני יכול לנסות". מאוחר יותר התברר לי שלמעשה הוא פרסם מאמרים על הפסיכולוגיה של הפיתוי.</p>
			<p class="text">כעבור כמה ימים הוצעו לבחירתי שלוש חלופות לדייט השני שלנו: תערוכה של האמן האהוב עליו, מישהו מפורסם שבחיים לא שמעתי עליו; מופע פלמנקו; או ארוחה ביתית אצלו. כל שלושת הרעיונות נשמעו הרבה יותר טוב מהצעות בנוסח "לשתות משהו" או "לשבת איפשהו" שגברים הציעו בדרך כלל, אבל ידעתי שהאפשרות השלישית היתה זו שהכי רציתי. <span class="bold">האם אני מתנהגת כמו שרלילה? לא. זאת האישיות</span><span class="bold"> החדשה שלי. אישה, לא בחורה. אני מפעילה כושר הבחנה — אפשר</span><span class="bold"> ללמוד הרבה על גבר מהדירה שלו. אני צריכה להפסיק לאמץ</span><span class="bold"> לחיקי ילדים עם עיניים של כלבלב אבוד, כאילו הזמן והמשאבים</span><span class="bold"> שלי אינסופיים. זאת אומרת, אני בת 27 — מי יודע כמה</span><span class="bold"> זמן נשאר לי עד שהמניות/השדיים שלי יתחילו לצנוח?</span></p>
			<p class="text">ידעתי שלמרבה הצער זה "נורמלי" מצדי לדאוג, בגיל 27 הבשל והמופלג, שהזמן העובר מכלה את סיכויי לזכות באהבה שתאריך ימים. אבל ידעתי גם שה"נורמלי" אינו זהה בהכרח ל"טבעי". יכולתי להגיד לכם בלהט קדוש שההתניה החברתית בתרבות שלנו מלמדת נשים לחשוב בצורה כזאת על הפוטנציאל של חייהן ומצרה קשות (ובכוונה תחילה) את צעדינו. ואף על פי כן, הרגשתי את הלחץ למצוא את "החצי השני" שלי לפני שיהיה מאוחר מדי.</p>
			<p class="text">בד בבד, כמעט לא הרגשתי רצון כן להתמסד. היה לי קשה להעלות על דעתי שארגיש ודאות לגבי מישהו במידה שתניע אותי לוותר על התחושה האהובה עלי, או שמא הסם האהוב עלי: תחושת ההתאהבות במישהו חדש. כמעט בכל פעם שמישהו מצא חן בעיני עד כדי כך ששכבתי איתו, ריחו של שׂער בית שחי אחרי משגל נמהל בניחוח אולד ספּייס והייתי נאחזת בו עד שמאסתי בריח, בערך שמונה עד 20 חודשים לאחר מכן. בכל מערכת יחסים, איבדתי בהדרגה את המשיכה והרגשתי חנוקה מהמחשבה על עתיד שבו אתנשק רק עם האדם האחד הזה, ולא משנה כמה טוב הוא ידע לנשק. לא יכולתי לשאת את חוסר היכולת לעשות כרצוני בחיי, אפילו כשמה שרציתי הסתכם באפשרות העקרונית לחוות הרפתקאות רומנטיות עתידיות. אף פעם לא <span class="bold">בגדתי</span>... עזבתי אנשים כשכבר היה ברור להם שזה עומד לקרות. וגם אם אהבתי, מעולם לא הרגשתי חשופה ופגיעה לגמרי.</p>
			<p class="firstspace"> </p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer003" class="Basic-Graphics-Frame _idGenObjectStyle-Disabled">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace"> </p>
			<p class="firstspace">הדפוס הרומנטי המתגונן הזה כבר נמאס עלי, ובכל זאת מצאתי את עצמי בדרך לביתו של אדם ימים ספורים אחרי הפרֵדה האחרונה שלי, כדי שהוא יוכל להיבחן לתפקיד "החבר הבא" בה' הידיעה. או במקרה האידיאלי, אם להיות כנה, לתפקיד "זה שישים קץ לחוסר המנוחה שלי כדי שאוכל להעפיל אל חיי הבוגרים". <span class="bold">כל כך מטומטם, רייצ'ל. ובכל זאת, רק למען הוויכוח, </span><span class="bold">הוא דווקא נראה כמתמודד בעל סיכויים טובים מעל למקובל...</span></p>
			<p class="text">בעודי שרועה כמו מלכה על הספה של אדם, הרגשתי שאני מלבלבת תחת כפות ידיו. אז אולי אני לא <span class="bold">צריכה</span> ללבוש בגדים צמודים, לשאול שאלות מתרפסות, לשכנע את עצמי שאני מרותקת כשבעצם אני רק מסוקרנת. במקום לשלוט במסע, אולי אני יכולה סוף־סוף להירגע ולתת למישהו אחר לנהוג. <span class="bold">אני יכולה להתרגל לזה</span><span class="bold">...</span> התחלתי לפנטז על חיים חדשים, חיים גדושים במסאז'ים של חמש שעות בכפות הרגליים, מוקפת בידע שאספוג בעיקר באמצעות אוסמוזה. <span class="bold">אלוהים, מה לעזאזל דפוק אצלך? את בכלל לא מכירה </span><span class="bold">אותו. אל תיפלי בפח.</span></p>
			<p class="text">אין ספק שהיה בו משהו קשה לפענוח, רציני להתמיה ואדיש להפליא לכללי הנימוס. נכון שהיו לו לסת זוויתית ומצח נחוש כמו לג'ייק ג'ילנהול, וחזותו היהודית ניכרה רק בתלתלים הכהים ובקמצוץ שׂער החזה שבצבץ בטוב טעם מצווארון חולצתו. כן, הוא קרא ככל הנראה את כל מה שאני תכננתי לקרוא, כתב שני ספרים, היה גבוה ושרירי עד כדי תאווה לעיניים, לימד סטודנטים לתארים מתקדמים. בסדר, הוא היה בעליל גבר בוגר ומגובש, מהסוג שהתחלתי להאמין שהוא מעל לליגה שלי בברוקלין, ושקיטרתי באוזני חברותי הסטרייטיות שלעולם לא נמצא כמוהו אם נישאר במחוזות ההיפסטרים המפונקים, ילדים מגודלים שכמותם. אבל חייב להיות איזשהו מלכוד. תמיד יש איזשהו מלכוד.</p>
			<p class="text">"מה העניין?" הוא שאל. "ספרי לי". בהמשך אלמד שזוהי אחת הפקודות החביבות עליו: <span class="bold">ספרי לי.</span></p>
			<p class="text">"רק עכשיו יצאתי מזוגיות, והבטחתי לעצמי שלא..."</p>
			<p class="text">"זה בסדר. אין כאן שום מחויבות". המבט שלו היה נִצי להפליא, חודר ועם זאת שלֵו. "אני מחפש שותפה לחיים. ואת מוצאת חן בעיני — אבל אנחנו עוד בכלל לא קרובים לשם".</p>
			<p class="text">"ברור, אני יודעת". השפלתי מבט. <span class="bold">אני נשמעת </span><span class="bold">כמו ילדה קטנה וטיפשה.</span></p>
			<p class="text">"אבל אם כבר אנחנו מדברים על זה, יש עוד משהו שאת צריכה לדעת עלי". הנה זה בא. נדרכתי. "אם תיהפכי להיות השותפה הזאת שלי, לעולם לא אגביל אותך".</p>
			<p class="text">"...מה זאת אומרת, 'לא תגביל אותי'?" שאלתי בחשדנות.</p>
			<p class="text">"זאת אומרת שתוכלי להמשיך לצאת ולשכב עם אנשים אחרים, אפילו להתאהב שוב. אני לא רוצה להגביל את החוויות של בנות הזוג שלי", אמר אדם תוך שמירה על קשר עין יציב, בדיבור אטי כאילו הוא מוסר חדשות טובות בשפה חדשה. "אם תהיי השותפה העיקרית שלי, אני צריך רק להרגיש שאני מקבל יחס מועדף ולדעת מה קורה בחוויות שאת עוברת מחוץ לזוגיות. כל עוד תהיי כנה ובטוחה, תהיי חופשייה. חופשייה לעשות כל מה שתרצי".</p>
			<p class="text">הבטן שלי צנחה בקרבי. <span class="bold">הוא לא ציין את</span><span class="bold"> זה בפרופיל שלו.</span> "אז אתה פוליאמורי", אמרתי, בקול צונן יותר משהתכוונתי.</p>
			<p class="text">"תראי, אני לא ממש אוהב תוויות", הוא אמר. "זאת פשוט הגישה שלי למערכות יחסים, לא הזהות שלי. אבל כן, היו לי מערכות יחסים א־מונוגמיות בעבר. השאר היו מונוגמיות ברובן, אבל עכשיו ברור לי שככה אני רוצה להתנהל עם מי שאני אוהב. אני לא רוצה שהחולשות שלי יכתיבו את החיים של בת הזוג שלי. אני לא רוצה לשלוט באדם אחר בצורה כזאת".</p>
			<p class="text">"אז זה אומר שגם אתה תרצה לצאת עם אנשים אחרים, נכון?" למה המחשבה הזאת כבר העלתה סומק בלחיי וגרמה לפעימות הלב שלי להרעים באוזני? הרי אין לי שום זכות עליו.</p>
			<p class="text">"כמו שאמרתי, אני מחפש שותפה שאוכל לחלוק איתה את חיי, כך שזה באמת לא בראש סדר העדיפויות כרגע. אבל כן, סביר להניח שארצה חלק מהחירויות האלה גם לעצמי לפעמים. אבל אני מוכן להתגמש למען האדם הנכון", הוא הוסיף.</p>
			<p class="text">אז זה העניין. <span class="bold">הייתי צריכה לדעת שגבר כזה </span><span class="bold">בחיים לא יסתפק באישה אחת בלבד.</span> הוא בלע את מאות הספרים שיש בדירה הזאת, נפטר מרבים אחרים, ועדיין נשאר רעב. ברור שאני לא מיוחדת. ברור שהוא ירגיש צורך בנשים נוספות — יותר יפות, בוגרות, משכילות, ללא ספק — כדי להשביע את רעבונו. ברור שכל מי שהגיעה לסיבוב השני קיבלה את ארוחת הערב הזאת, את החקירה הפתיינית הזאת.</p>
			<p class="text">אבל היו גם רגשות אחרים שנמהלו בקרבי: איזושהי הכרה, תחושה של הזדמנות מסעירה.</p>
			<p class="firstspace"> </p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer004" class="Basic-Graphics-Frame _idGenObjectStyle-Disabled">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace"> </p>
			<p class="firstspace">כמו ליברלים רבים שגדלו באוקלנד והתגוררו בברוקלין, התפיסה של א־מונוגמיה היתה מוכרת לי. קראתי את רב המכר <span class="engi">Sex at Dawn</span> (סקס עם שחר) כמה שנים לפני כן, כשחבר־לשעבר שלח לי אותו שנה אחרי שנפרדנו. הוא נהפך לפוליאמורי במערכת היחסים החדשה שלו ושלח לי את הספר המכונן הזה, שעליו אמר שהוא "שינה את חייו", ושהוא "מקווה שיעזור גם לי". למרות הטינה שעוררו בי הרמיזות הפסיביות־אגרסיביות בלעתי את הספר בעניין רב. הטיעון המרכזי שלו, שמסתמך על מקורות רבים — שבעצם לא "נועדתי מטבעי" לרצות להעלות ברשתי גבר ולהחזיק בזכויות הבלעדיות לזרע שלו — היה מרענן.</p>
			<p class="text">זמן רב לפני כן התוודעתי ל"סיבה האבולוציונית" שבעטיה סקס נתפס בעיקר כמשאב נדיר שנשים מעניקות במשורה. התיאוריה היא בעיקרון שגברים רוצים להפיץ את זרעם, ואילו נשים התפתחו במהלך האבולוציה לוודא שהבחורים שמכניסים אותנו להיריון נשארים איתנו כדי לשפד ארנבונים, להגן עלינו מכנופיות אנסים שזוממות להתנפל עלינו, לפתוח צנצנות שאין שום <span class="bold">סיכוי</span> שנוכל לאכול את כל תכולתן, וכן הלאה. (ומן הסתם, על פי התיאוריה הזאת, המין הביולוגי שלנו ברור ומסודר ומכתיב תפקידי מגדר סטריאוטיפיים — כך שאנשים שהם אינטרסקס, טרנסג'נדר, א־בינאריים, או חורגים מהתלם המגדרי אינם קיימים.)</p>
			<p class="text">הספר <span class="engi">Sex at Dawn</span>, לעומת זאת, טוען שהראיות מצביעות על כך שחברות של ציידים־לקטים בשחר ימי האנושות היו דווקא שיתופיות, עם עניין דל בסוגיות של אבהות. רק עם עליית המהפכה החקלאית — והעיסוק בענייני רכוש פרטי שנלווה לה — הפך גופן של נשים לנכס שצריך לנהל. פרדיגמה חדשה, בנוסח, "<span class="bold">אתן </span><span class="bold">לך את בתי תמורת פרה</span>", הובילה בסופו של דבר לתרבות שהגתה אמירות כגון, "<span class="bold">למה לקנות את הפרה כשאפשר לקבל </span><span class="bold">את החלב בחינם?</span>" לטענת מחברי הספר, חלוצי התיאורטיקנים האבולוציוניים במאה התשע־עשרה השליכו על התיאוריות שלהם את המוסכמות המונוגמיות והפטריארכליות ששררו בחברה שבה הם חיו — אך קיימות ראיות מכריעות שלפיהן האבולוציה יצרה אותנו כבעלי חיים שנוטים מטבענו למתירנות חברתית. קיימים מעל 300 מינים של פרימטים, ומונוגמיה אינה קיימת באף אחד מהמינים שחיים כמונו בקבוצות מורכבות מבחינה חברתית, הכוללות מספר זכרים בוגרים (כמו שני קרובינו הדומים לנו ביותר מבחינה גנטית, הבונובו והשימפנזה). למעשה, ישנם מעט מאוד בעלי חיים שמנהלים אורח חיים מונוגמי — רק שלושה אחוזים מהמינים יוצרים בכלל <span class="bold">קשר זוגי</span>, שלא לדבר על זוגיות מונוגמית.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-000-backlink">2</span></span></p>
			<p class="text">הספר הזה שינה לעד את צורת ההסתכלות שלי על מערכות יחסים. הרי <span class="bold">ברור</span> שהסיפור המונוגמי הוא עוד נרטיב שמכרו לי, שמבסס ומבצר מערכת קפיטליסטית פטריארכלית. המחשבה על השתחררות מהנרטיב הזה נשמעה רדיקלית ונכונה. היא גם הלחיצה אותי. איך מתחילים?</p>
			<p class="text">חשבתי על הגבר המתחשב הזה, שהציע לי את האפשרות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הוא לש בהדרגה את הירך התחתונה שלי מבעד לשמלה. ועדיין המגע שלו נתן לי את ההרגשה שהוא חף מאג'נדה לוחצת, מושך בעדינות את העור לאחור כדי ליצור אדווה שתגיע אל הכוס שלי כמו בדרך מקרה. <span class="bold">טוב... הרי מונוגמיה סדרתית לא </span><span class="bold">יכולה להחזיק מעמד לנצח, נכון? אולי אדם יכול להראות לי </span><span class="bold">דרך אחרת. והוא לא אמר שיהיה מוכן להתפשר למען האדם </span><span class="bold">הנכון?</span></p>
			<p class="text">"מה? מה העניין?" נימת קולו נשמעה שוב כאילו הוא מרגיע באהבה ילד שמפחד ממפלצות. הנימה הזאת גרמה לי להרגיש קטנה. בקטע טוב.</p>
			<p class="text">"אני רוצה לשכב לידך, אבל אני מפחדת ממה שיתפתח מזה", הודיתי.</p>
			<p class="text">"אני לא מנסה לשכב איתך הלילה. זה לא ממש עובד ככה אצלי. אני מעדיף לחכות כמה שבועות". זקפתי גבה בספקנות. "באמת! היו נשים שניסו להיפרד ממני, כי הן הרגישו דחויות מזה שחיכיתי כל כך הרבה. אין לחץ. אני <span class="bold">רוצה</span> לקחת את הזמן איתך". הוא הושיט את ידיו בצורה שחשפה להרף עין את הילד הקטן שבתוך הגבר, מעין בּבּוּשקה, בובה בתוך בובה, כמו שכולנו בעצם. "בואי. תשכבי לידי". אהבתי את הדרך שבה הוא אמר לי מה לעשות. בנחישות, אבל בעדינות. כאילו זה לבחירתי ולא לבחירתי בעת ובעונה אחת.</p>
			<p class="text">שכבנו על הספה אחד מול השני, מצח למצח, ודיברנו כמו ציקלופים עם עין אחת בקולות מהוסים. בדומה למה שקורה כששני קטבים חיוביים של מגנטים נדחפים זה כנגד זה, ההתנגדות היתה מוחשית וסמיכה כמו הידיעה הבלתי נמנעת שאחד הקטבים שלנו עתיד להתהפך. לבסוף הגיע הזמן. הוא אחז בסנטרי בין האגודל והאצבע המורה שלו, הזיז אותו קלות לפנים ונישק אותי לאט וברהיטות. הרתעתי מעט את פנַי לאחור בהזמנה למתח, מאתגרת אותו להפגין כוח בצורה שנראתה חדשה וטבעית ומחושבת בעת ובעונה אחת. הוא הניח את ידו בשיפולי גבי ומשך אותי אליו, הפעם בכוח, לא חזק מדי ולא חלש מדי, בדיוק בעוצמה הנכונה, שלח אצבע והפריד את שפתַי כשהוא טעם אותי. אז ככה יכולה להיות נשיקה ראשונה. האם אי־פעם הייתי כה מתמסרת, כה ברורה וקלה לפענוח?</p>
			<p class="text">לא. עכשיו התברר לי שלא.</p>
			<p class="text">ועכשיו הידיים שלו הזכירו לי את קיומם של מותנַי והגב שלו היה לי רפסודה כשהספה עצמה התמוססה תחתינו. הפיזיקה והביולוגיה שילבו כוחות ואמרו לנו <span class="bold">להתמזג</span><span class="bold">, להתמזג ברגע זה, חיכיתם מספיק</span>. נישאתי באוויר אל החדר שלו, הושכבתי על מיטתו העשויה ללא רבב. התפעמות ענווה, נבוכה כמעט, מהולה בנחישות בעיני הנץ שלו. אני הייתי אנומליה יקרת המציאות, סטייה נחוצה מהתוכניות שלו שנערכו בקפידה מראש. הקלות שבה כל זה קרה, האינרציה, ההכרה הפתאומית שזה בלתי נמנע.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אה, </span><span class="bold">אז זאת את. זאת באמת את?</span></p>
			<p class="firstspace"> </p>
			
			<div class="_idFootnotes">
				<div id="footnote-001" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">1	כל המקורות הראשוניים (רשומות ביומן, הודעות דואר אלקטרוני, מסרונים, תמלילי הקלטות) מובאים כלשונם. מילים שהושמטו מסומנות בשלוש נקודות; מילים בסוגריים מרובעים הוספו לשם הבהרה.</p>
				</div>
				<div id="footnote-000" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">2	אפילו פינגווינים וברבורים אינם מונוגמיים מבחינה מינית, כפי שנהוג לטעון. למען האמת, מבין המינים הספורים של ציפורים ויונקים שנחשבים "מונוגמיים", חוסר נאמנות קיים אצל 100 אחוזים מהמינים שנבדקו. אנחנו נוטים להשליך את ההבניה החברתית של מונוגמיה על בעלי חיים שיוצרים קשרים זוגיים ומגדלים צאצאים יחד, אך התנהגות הזאת אינה שקולה למונוגמיה. ראו: <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">J</span>. <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">F</span>. <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Wittenberger</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">and</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">R</span>. <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">L</span>. <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Tilson</span>, ״<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">The</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Evolution</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">of</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Monogamy</span>: <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Hypotheses</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">and</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Evidence</span>״, <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Annual</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Review</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">of</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Ecology</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">and</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Systematics</span> 11 (1980): 197-232; <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">D</span>. <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">W</span>. <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Mock</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">and</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">M</span>. <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Fujioka</span>, ״<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Monogamy</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">and</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Long</span>-Term <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Bonding</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">in</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Vertebrates</span>״, <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Trends</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">in</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Ecology</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">and</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Evolution</span> 5, <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">no</span>. 2 (1990): 39-43.</p>
				</div>
			</div>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 87.20 ₪ מחיר רגיל 98.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 81.74 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 54.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
ממואר אהבה פמיניזם זוגיות יחסים פתוחים להטב”ק מיניות נישואים ויחסי זוגות נישואים פתוחים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!