סיא-סאר

זבא שכיב

מעין גירסה מודרנית ונשית ל’קאנדיד’, שירין-גול חווה על בשרה את מגוון התלאות והרעות שיש למלחמות ולמשטרים רודניים להציע, על אחת כמה וכמה באפגניסטן, ובכלל זה מעשי אונס, רעב מתמיד, התעמרות ושרירות-לב, עוני מנוול, זנות וקיבוץ נדבות.
שם: סיא-סאר
מחבר/ת: זבא שכיב
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 012922372

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 79.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-4" class="ChapterSplit"><span class="bold">כיצד</span><span class="bold"> </span><span class="bold">קרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הכול</span></h2>
			<p class="firstspace"><span class="CharOverride-1">מה</span><span class="CharOverride-1"> </span><span class="CharOverride-1">שמך</span><span class="CharOverride-1">?</span></p>
			<p class="text">שירין־גול.</p>
			<p class="text">זה הילד שלך?</p>
			<p class="text">בַּלֶה. כן.</p>
			<p class="text">וזה?</p>
			<p class="text">בַּלֶה.</p>
			<p class="text">וההוא שם?</p>
			<p class="text">בַּלֶה.</p>
			<p class="text">שני אלה שם, את רוצה לומר לי שהם אחים?</p>
			<p class="text">כן. הבנים שלי, נַוִיד ונַבִּי. בעצמי ילדתי אותם.</p>
			<p class="text">ספקנותו של הפקיד מאלכּ בעינה עומדת, אך בכל זאת הוא מטביע את חותמתו על הנייר הדק והממורטט, ספוג בזיעת ידה של שירין־גול, הצובתת אותו שעות ארוכות.</p>
			<p class="text">לכי לשם מאחור, מאלכּ מצווה בנימה של חשיבות עצמית. תראי לחברים שלי שם את האישור, תגידי להם שמר מאלכּ שלח אותך, ככה לא יעשו לך בעיות ותקבלי את השקי־חיטה שלך. אחד לבעלך, אחד בשבילך ואחד לכל אחד מהילדים שלך. הבנת אותי? לכל אחד שק אחד.</p>
			<p class="text">פניה של האישה רעולים כליל, הרשת הדקה מול עיניה צפופה מכדי ללכוד ולו צל צלו של מבט. אך למרות היעדר פניה ניתן לחוש היטב את זעמה, את בושתה, את חרפתה. אף שאינני יודעת אם עיניה קלטו אותי, אני מחייכת אליה, מגלה לה את אהדתי. שתדע כי לא לצדו של מאלכּ אני, כי אם לצדה.</p>
			<p class="text">ראית את זה? מאלכּ שואל, כמו היינו חברים ותיקים, שארי־בשר או מחותנים. כמו היינו בעלי ברית, אנשי סוד. הוא ואני בצדו האחד של המתרס, והאנשים שמסביבנו בצד האחר. אני פוסעת צעד אחד אחורה, חומקת ממבטו.</p>
			<p class="text">היטב ברי למאלכּ, כי רק הודות למזלו הטוב אין הוא ניצב בצדו האחר של הגורל, שם, היכן שהיה עליו לייחל שיקבל חיטה. שם, היכן שאתה תלוי בחותמת, באישור, בחסדיו של אחד מבני עמך. הפעם הזאת. הפעם הזאת האיר לו המזל פנים. הפעם הזאת יש לו עבודה ועל כן הוא נמנה עם קומץ אנשים ששפר עליהם חלקם.</p>
			<p class="text">מאז הקים האו"ם את מחנה המעבר הזה לפליטים האפגנים השבים מאיראן, הוא משׂתכר בכל חודש שכר השקול לכשישים דולר, וכך מסתייע בידו לכלכל את משפחתו ואת משפחת אָחיו. בייחוד כששק תועה זה או אחר, שאמור היה להקל את שִׁיבת הפליטים לארצם, לפחות אחת לשבוע אינו מגיע ליעדו, ומאלכּ מוכרו תמורת טבין ותקילין.</p>
			<p class="firstspace"> </p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-1">ראית</span><span class="CharOverride-1"> </span><span class="CharOverride-1">את</span><span class="CharOverride-1"> </span><span class="CharOverride-1">זה</span><span class="CharOverride-1">? </span>מאלכּ חוזר על דבריו בקול מלא חשיבות.</p>
			<p class="text">כן, אני מפטירה ביובש, נוהגת כאילו גורלה של שירין־גול, של האישה עם הנייר הלח בידה וארבעת הילדים שנראים כמו נולדו לאימהות ולאבות שונים, כלל אינו מענייני. מאלכּ נראה מאוכזב, המבט שטוף הזימה שבעיניו מתחלף בהתרסה ילדותית כמעט.</p>
			<p class="text">אני יכולה לשער לעצמי מה מאלכּ היה משתוקק לומר לי, בעוד תור אינסופי של בני ארצו, המשתופפים על הקרקע בשמש היוקדת, משתרך לפניו וממתין לחתימתו.</p>
			<p class="text">מן הסתם הוא רוצה להסביר לי ששירין־גול שאלה את הילדים רק כדי לזכות בשקי חיטה יותר מן המגיע לה. בסופו של דבר היא תשליך את המסכנים אל הרחוב, והוא, מאלכּ, ייאלץ לאוספם ולמצוא להם מקום לשהות בו. או שהוא יספר לי כי שירין־גול מכרה את גופה, כמו עוד נשים אפגניות רבות, והתעברה מגברים שונים.</p>
			<p class="text">מר מאלכּ, אני מקדימה את דבריו, סלח לי בבקשה. חם לי פה מדי ורוח חזקה נושבת, אני הולכת לחפש לי מקום מוצל. תודה רבה שהרשית לי לצפות בך בעבודתך.</p>
			<p class="text">אבל עוד לא ראית כלום, מאלכּ מוחה.</p>
			<p class="text">אחזור שוב אחר כך, אני משקרת, ונעלמת בין אוהלי הפלסטיק הכחולים. אינני רוצה שמאלכּ ידע היכן אני ועם מי אני משוחחת.</p>
			<div id="page5" role="doc-pagebreak" aria-label="5" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">כפי שחששתי. הילדים שנראים כמו נולדו לאימהות ולאבות שונים, נעלמו בלי להותיר עקבות, ובנעליה של שירין־גול לא הבטתי. נעלי הנשים הן סימן ההיכר היחיד שלהן. אריג קפלים כחול מכסה את גופן מכף רגל ועד ראש, משווה לכולן זהות אחת אחידה, לא־אנושית. איך אמצא את שירין־גול? המקום כולו רוחש בּוּרקוֹת כחולות, רגע נצמדות עם משב הרוח לגופיהן הדקים של הנשים, ורגע מתנפחות כבלונים, כמו עמדו הנשים להתרומם לשמים ולעוף הרחק. שוב ושוב אני מנסה להשלים קלסתרי אנוש מבעד לרשת הצפופה שלפני עיניהן של הרוחות החיות הללו.</p>
			<p class="text">בהיסוס מה אני נעמדת בתווך בין כל האריגים ומביטה לפנים. רב לי. חודש ומחצה חלפו מאז שבתי לאפגניסטן. אני לאה, תשושה. הרוח המאובקת, הבלתי נפסקת, והאוויר היבש שליהטה השמש, עושים אפילו את הנשימה למאומצת. מוגת־לב תאמרו? ומה בכך? איני רוצה לשמוע עוד סיפורים על בני אדם שאיבדו הכול, הכול מלבד פחדם, רעבם, כאבם, סבלם, עוניים, חוליים ושמץ תקוותם, שאולי הכול עוד יהיה טוב.</p>
			<p class="text">אולי מוטב פשוט שאפרוש לי להיכנשהו לפוש בצל. אולי אמצא לי אוהל ריק להניח בו את ראשי ולישון. אוכל גם לעלות על אחת המשאיות הריקות, העושות את דרכן בחזרה אל הגבול לאסוף פליטים חדשים. עוד הערב אוכל להיות שוב במולדתי, איראן, במקום שנולדתי וגדלתי בו. משם אוכל סוף סוף לשוב אל עולמי, עולם המותרות הנוח, המערבי.</p>
			<p class="text">לא מסוגלת להמשיך להניע את גוף העופרת שלי לצעוד ולו צעד אחד נוסף, אני נותרת על עומדי, בשמש האכזרית, ופשוט בוהה קדימה, כאשר אריג כחול ניגש לעברי.</p>
			<p class="text">לַא אִלַּא אִלַאהַ אללה. מה את רוצה ממני? אלה הילדים שלי. עזבי אותי בשקט, בשם אלוהים.</p>
			<p class="text">חושיי מגיבים באִטיות, אני מצליחה לשמוע את עצמי מדברת. אנא סלחי לי. איני מסוגלת להוסיף ולומר דבר, לשוני דבקה לחכי. אני נועצת מבט באריג שלפניי עד שכושר הדיבור שב אלי לבסוף. אני סתם כך עומדת לי כאן. אינני עובדת מטעם האו"ם, גם לא מטעם ארגון סיוע אחר. אני כאן, פשוט כי …</p>
			<p class="text">כי מה? כי רציתי לחזות בסבלכם, כדי שאוכל לצלמו ולכתוב על אודותיו? כי אנו, האנשים במערב, חשים את לבנו פועם רק למראה הסבל הנידח שבעולם? כי אני סבורה שאפשר יהיה לעזור לכם, אם מישהו יספר כמה אכזריים חייכם? בייחוד אם אלוהיכם שלח אתכם לעולם בצלם אישה? כי…</p>
			<p class="text">את בסדר? האריג שואל. כף יד מגיחה מתחתיו, מפשילה את שרוולי ומונחת על זרועי.</p>
			<p class="text">זה לא ייתכן, אני חושבת לעצמי. הנה אני עומדת באמצע הישימון, עֵדה למאות ולאלפי בני אדם נדחסים כבקר אל תוך משאיות, והאישה הזאת שואלת אותי אם אני בסדר.</p>
			<p class="text">אני עֵדה לבני אדם השבים מארץ שמעולם לא הייתה מולדתם, אל ארץ שלעולם לא תהיה מולדת. נשים, ילדים, גברים שאינם יודעים דבר זולת מנוסה מתמדת. בני אדם שקברו את בנותיהם ואת בניהם, את אבותיהם, אימהותיהם, בעליהן, נשותיהם, אחיהם, אחיותיהם. אנשים חסרי בית, ללא קורת גג להסתופף בצִלה, לאכול ולישון. ילדים וילדות קטנים שרק יד אחת להם, רגל אחת, או ללא גפיים בכלל. בני אדם כחושים ורצוצים, חולים, סובלים מתת־תזונה, שאינם אלא עור ועצמות. גברים שהרגו גברים אחרים, שבעצמם הביטו למוות בעיניים. נשים שהיו מבכרות למסור את נפשן ולא לחזות שוב במות אחד מילדיהן.</p>
			<p class="text">כך חשבתי, שירין־גול אומרת בקולה השלו, שמתמקם על לבי כקטיפה רכה.</p>
			<p class="text">מה? – עוד לא התעשתתי – מה חשבת?</p>
			<p class="text">שאת לא שייכת לארגון סיוע. את דוברת את שפתנו. מי את? מה את עושה כאן?</p>
			<p class="text">ידה האיתנה של שירין־גול מונחת עדיין על זרועי. היא משתופפת ארצה ומושכת אותי לצדה על הקרקע.</p>
			<p class="text">אני כותבת ספר, אני אומרת, ומנסה לזהות מבעד לרשת הצפופה את עיני האישה שמתחת לאריג. בראשי אני מכינה את ההסברים הרגילים.</p>
			<p class="text">ספר על אפגניסטן, עלינו? אנשים לועגים לי. ספר על ארץ שדבר אין בה מלבד רעב וסבל, מלחמה ומוות? מה כבר יש לכתוב עליה? מי בכלל ירצה לקרוא ספר כזה?</p>
			<p class="text">אני גם יודעת לקרוא, שירין־גול אומרת חלף זאת. פעם, כשהיו כאן הרוסים, הלכתי לבית־הספר ולמדתי לקרוא. חוץ מספרי הלימוד שלי קראתי כבר שלושה וחצי ספרים אמִתיים. את הראשון קניתי בעצמי. את השני נתנה לי המורה שלי, השלישי היה רק חצי ספר. מצאתי אותו בהריסות המופגזות של עיר הבירה. חבל שלא מצאתי את החצי השני. הייתי רוצה לקרוא את הסיפור כולו עד סופו, זה היה סיפור יפה כל כך, על נערה ש… אוחח, אני כבר לא זוכרת. ועוד ספר נתנה לי חברתי, החברה האמִתית היחידה שהייתה לי אי פעם. היא הייתה רופאה. הכרתי אותה באחד הכפרים הרבים שגרנו בם ועבדתי אצלה.</p>
			<p class="text">האריג־שירין־גול מביט בי, ואני חשה שהיא קוראת אותי. כמו ספר. שהיא אינה זקוקה למילותיי כדי להבין אותי.</p>
			<p class="text">לבסוף היא מנתקת את ידה מזרועי. כתם לחלוחי נותר עליה. איני מוחה אותו, מניחה לו להתייבש בשמש.</p>
			<p class="text">ספר, שירין־גול אומרת, בלי להניע את ראשה הכסוי.</p>
			<p class="text">אני מחייכת אל הבד הכחול.</p>
			<p class="text">שאספר לך את סיפורי? האריג שואל. תרצי בכך, בשביל ספרך?</p>
			<p class="text">שאלתה נשמעת כאזהרה, יש בה דבר מה מאיים. אינני יודעת מדוע איני משיבה בחיוב, מדוע חלף זאת מבטי נודד הרחק, אל המשאיות המחזירות מאיראן פליטים אפגנים מאובקים, ויורקות אותם בינות לאוהלי פלסטיק כחולים. מחשבותיי מתרוצצות בלי התחלה ובלי סוף, כאשר שירין־גול נוטלת את סנטרי בידה, מפנה אליה את ראשי, מאלצת אותי להביט שוב בראשה הכסוי, ושואלת בשנית. תרצי בכך?</p>
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">רק שנים רבות אחר כך אתפוש, כי שירין־גול כבר אז ידעה שאם אגיד עתה כן, אם אניח לעצמי באותו בוקר להישבות בה ובסיפורה, נתקשר זו לזו לשנים ארוכות. לנצח אולי.</p>
			<p class="text">כן, אני רוצה, אני אומרת, מחייכת ומניחה את ידי על ידה, שעדיין אוחזת בפניי.</p>
			<p class="firstspace"> </p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-1">אני</span><span class="CharOverride-1"> </span><span class="CharOverride-1">שמחה</span><span class="CharOverride-1"> </span>שאמרתי כן.</p>
			<p class="text">שירין־גול שונה מן הנשים שפגשתי בכל שנותיי באפגניסטן. שירין־גול היא כמו עץ. כמו עץ צפצפה צנום, איתן, העומד בעזות שברוחות ובסערות, שרואה הכול, מבין הכול, יודע הכול, מספר הכול.</p>
			<p class="text">שום אישה אפגנית שהכרתי זולתה לא ניאותה בנכונות שכזו, בכנות ובפתיחות שכאלה, לספר על אודות חייה, על אחת כמה וכמה על אודות יחסיה עם בעלה. שירין־גול מדברת על הכול, עד היכן שזיכרונה מתיר, בדיוק ובפירוט, כאילו ביקשה להבטיח שגם אחרי לכתה, ייוותר למצער סיפורה. בין אם אני שואלת ובין אם לאו, היינו הך הוא לה. לשירין־גול מִקצב משלה, קצב אישי, שבו היא מספרת את סיפור חייה. מילותיה כמו מזג־האוויר הן, פעמים סוחפות הכול כסופה, פעמים נחות על הלב כמשב רוח קל; פעמים מחממות לבבות קרים כשמש אביב נעימה, פעמים צורבות כמו שמש המדבר הקופחת; פעמים מצננות את החושים כמִמטרים זרזיפיים; פעמים ניטחות מטה כגשם כבד, הופכות לזרם אדירים וגורפות את כל הנקרה בדרכן.</p>
			<p class="text">סיפורה של שירין־גול אינו חריג, הוא עוסק בטירוף השגור למדי, שהיה, ועודנו, באותו אופן או בדומה, מנת חלקם של אלפי נשים וגברים באפגניסטן.</p>
			<p class="text">המחנה שנפגשנו בו לראשונה, הערים, הכפרים, הארץ כולה, מלאים בנשים, בילדים ובגברים, אשר כמו שירין־גול, דולים פעם אחר פעם תקווה, עוקרים פעם אחר פעם למקום אחר, מאמינים פעם אחר פעם שהכול יהיה טוב. פעם אחר פעם נדמה בתחילה שהכול אכן יהיה טוב.</p>
			<p class="firstspace"> </p>
		</div>


			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!