סיפור אהבה מושלם 1 סיפור אהבה 1

היילי: כשבעלה מת, רשת שקרים שלה נחשפת והיא מגלה כמה נאיבית הייתה. היא אורזת מזוודה ועוזבת כדי להתחיל מחדש, אבל בעל הבית החדש, ג’נסן, עושה הכל כדי לגרום לה להרגיש לא רצויה. ג’נסן: אהובת נעוריו נטשה אותו והשאירה אותו לגדל לבד את בתם. הוא מנסה לשקם את חייו, כשהיילי מגיעה לעיר, נכנסת לגור בביתו הישן וכובשת בקסמה את כל תושבי העיר. אבל הוא, בניגוד אליה, לא מאמין בסיפור אהבה מושלם.

רומן עכשווי על רשת של שקרים שנחשפת והגיבורים מגלים מה משמעותן האמיתית של המילים אהבה, אובדן וכפרה. זה הספר הראשון בסדרה שהפכה לפופולרית בעולם כולו.
שם: סיפור אהבה מושלם 1 סיפור אהבה 1
מחבר/ת: נטשה מדיסון
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010369

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-5">1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-5"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">היילי</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">הטלפון שלי מצלצל כשאני שוטפת את רצפת המטבח בחומר ניקוי רב תכליתי ובמים. אני מנמיכה את השיר 'גלוריוס' של מקלמור וראיין לואיס המתנגן ברקע בעוצמה ועונה לטלפון.<span class="no-break"> "הלו?"</span></p>
			<p class="textindent">"זו אני," אומרת מעברו השני של הקו קריסטל, חברתי הטובה ביותר ובת דודתי. "איפה<span class="no-break"> את?"</span></p>
			<p class="textindent">אני לא רואה את פניה, אבל יודעת שמשהו לא בסדר. אפילו שהיא שאלה אותי את השאלה הזאת מיליון פעמים בעבר, הפעם הזאת שונה. נימת קולה איננה קלילה. הפעם היא קצרה ועניינית, ואין צחוק<span class="no-break"> בקולה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני בבית," אני אומרת,<span class="no-break"> "</span><span class="no-break">למה?"</span></p>
			<p class="textindent">"את צריכה לבוא אל בית<span class="no-break"> החולים."</span></p>
			<p class="textindent">ידי רועדת ליד אוזני. הפה שלי יבש פתאום והעורף מתחיל להתחמם. משהו נופל בתוך בטני ותחושת בעירה מתחילה להתפשט בתוכי. קריסטל היא אחות חדר מיון בבית החולים סנט מרי, וכל הרגשה רעה שהייתה לי מכפילה את עצמה<span class="no-break"> עתה.</span></p>
			<p class="textindent">"בלייק בדרכו להביא אותך," היא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מוסיפה.</span></p>
			<p class="textindent">כשהיא מזכירה את שמו של אחי אני יודעת שמשהו ממש לא בסדר. צפירת המכונית בחוץ לא מאפשרת לי להתעכב על דבריה. "את צריכה להיכנס למכונית, או־קיי?" היא אומרת בשקט, אבל בתקיפות. "תקשיבי לי, היילי, צאי מהבית ותגיעי<span class="no-break"> לכאן."</span></p>
			<p class="textindent">אני מהנהנת בעוד היד המחזיקה בטלפון<span class="no-break"> נשמטת.</span></p>
			<p class="textindent">דלת הכניסה נפתחת ובלייק נכנס, מביט בי במבט מלא צער וכאב כשעיניו החומות פוגשות בעיניי לרגע קט, ואז הוא משפיל את מבטו. הוא לא אומר דבר, רק מושיט אליי את זרועותיו. אני מניחה את ידי בידו ונותנת לו להוביל אותי החוצה אל מכוניתו. הוא פותח את הדלת למעני ומסייע לי<span class="no-break"> להיכנס.</span></p>
			<p class="textindent">אני מביטה בו. הוא מושך את חגורת הבטיחות מעבר לחזי וסוגר את האבזם. המוח שלי עדיין חוזר אל שיחת הטלפון, מנסה לנתח אותה, למצוא מילה קטנה אחת שתוכל להיות<span class="no-break"> רמז.</span></p>
			<p class="textindent">"הכול יהיה<span class="no-break"> בסדר."</span></p>
			<p class="textindent">קולו חודר מבעד לערפל. אני מהנהנת אליו. הוא צועד לאחור, סוגר את הדלת ורץ אל הצד<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא נכנס ומכניס את הרכב להילוך. אני מביטה מבחוץ פנימה, מתבוננת בחיי מתפרקים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לחלקים.</span></p>
			<p class="textindent">הדבר היחיד שאני בטוחה בו זה שהשמש זורחת ואין ענן ברקיע. כשאני מביטה בציפור נוסקת בשמיים כמעט בכיוון שאליו מועדות פנינו, אני חושבת לעצמי, דברים רעים לא קורים כשהשמש זורחת,<span class="no-break"> נכון?</span></p>
			<p class="textindent">אני מביטה בציפור בלי לקלוט שהגענו אל בית החולים. אני לא מספיקה לפתוח את הדלת כי בלייק פותח אותה לפני שאני אפילו חושבת לגעת<span class="no-break"> בידית.</span></p>
			<p class="textindent">"את תהיי בסדר," הוא מבטיח לי ומסיר את כובע הבייסבול שלו כדי להעביר את ידיו בשערו הקצר<span class="no-break"> והשחור.</span></p>
			<p class="textindent">"מה קורה?" יש לי הרגשה שחיי עומדים להשתנות, ואני מפצירה בו לספר לי לפני שניכנס מבעד<span class="no-break"> לדלתות.</span></p>
			<p class="textindent">בלייק לא עונה. הוא רק שולח את ידו כדי לקחת את ידי ולהוביל אותי מבעד לדלתות<span class="no-break"> המסתובבות.</span></p>
			<p class="textindent">ריחותיהם הצורבים של חומרי החיטוי ממלאים את אפי מיידית. קולות מציפים אותי, אבל אף אחד מהם לא מוכר. אני שולחת מבטים סביבי, אל ההמולה הקדחתנית של חדר המיון. הלמות ליבי מהדהדת באוזניי ואני מנסה לשווא לאתר פנים מוכרות. אני חייבת לדעת מי זה שבגללו אנחנו נמצאים<span class="no-break"> כאן.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו הולכים בשקט במורד המסדרון ומוחי לא מפסיק לתהות לסיבת היותנו כאן. אני מרימה את מבטי אל בלייק, שואלת את השאלה היחידה שלוחצת על ליבי בכאב חד כל־כך, שאני חשה שהוא עלול<span class="no-break"> להתפוצץ.</span></p>
			<p class="textindent">"זו אימא? אבא?" אני שומעת את התחנונים בקולי. הוא לא נותן לי דבר, ממשיך להיישיר מבט<span class="no-break"> לפנים.</span></p>
			<p class="textindent">מבטי שב אל הרצפה, עוקב אחרי דוגמת המרצפות כשאנחנו עושים את דרכנו מהכניסה אל חדר המיון. הדבר הראשון שאני רואה זה את שני הוריי, בריאים ושלמים. על לחייה של אימי זולגות דמעות, וזרועו של אבי כרוכה סביב<span class="no-break"> כתפיה.</span></p>
			<p class="textindent">הם עומדים ליד תחנת האחיות. אני שולחת מבט אל בלייק בחלחלה. "זו<span class="no-break"> נאני?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא מספיק לענות כי קריסטל יוצאת מאחורי הדלפק, לבושה במדיה הכחולים ונועלת את נעלי ה'קרוקס' הקבועות שלה, סטתוסקופ כרוך סביב<span class="no-break"> צווארה.</span></p>
			<p class="textindent">אני זורקת מבט אחד בפניה ונעצרת במקום. רגליי דבוקות לרצפה כאילו מטורף הדביק אותן<span class="no-break"> למקומן.</span></p>
			<p class="textindent">היא מביטה בי כשראשה נוטה הצידה ושפתה התחתונה רוטטת, ואני רואה את הכאב ואת הדמעות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שבעיניה.</span></p>
			<p class="textindent">גופי לא מאפשר לי לזוז. אני מנסה להתקדם אל קריסטל, אבל לא מצליחה. ברכיי מתחילות להיחלש וקול צווחה מזעזע מגיע ממקום<span class="no-break"> כלשהו.</span></p>
			<p class="textindent">אני מנסה לסובב את ראשי כדי לראות מאין מגיעות הצעקות, ולא מצליחה. אני על ידיי וברכיי במסדרון בית החולים. רק כאשר הקור מחלחל אל ידיי, אני קולטת שאני היא זו שצורחת. הקול הנורא מגיע<span class="no-break"> ממני.</span></p>
			<p class="textindent">ממני.</p>
			<p class="textindent">גרוני כואב, עיניי צורבות וליבי שבור ללא<span class="no-break"> תקנה.</span></p>
			<p class="textindent">אין צורך שתאמרנה מילים או שיינתן אישור. אני לא צריכה שייקחו אותי למקום שבו נוכל 'לדבר בשקט'. ברגע זה אני קולטת סוף־סוף את מה שכל האחרים כבר<span class="no-break"> יודעים.</span></p>
			<p class="textindent">הבעל שלי<span class="no-break"> מת.</span></p>
			<p class="textindent">אחי מתכופף כדי להרים אותי, גופי נדחק אל חומו. הוא נושא אותי אל החדר הלבן והקטן שלא רציתי להיכנס אליו. הוא מניח אותי על כיסא, וזרועותיו החזקות והחמות של אבי נכרכות סביבי. אני משעינה את ראשי על כתפו ואימי מתיישבת מצידי השני. אבי מערסל אותי בזרועותיו. קטעי שיחה צפים סביבי כשאני מנסה להתמודד עם החדשות משנות<span class="no-break"> החיים.</span></p>
			<p class="textindent">זו הייתה התנגשות<span class="no-break"> חזיתית.</span></p>
			<p class="textindent">הוא הגיע ללא רוח<span class="no-break"> חיים.</span></p>
			<p class="textindent">אני נעה בזרועות אבי ושואלת בקול צרוד, "איפה הוא?" אני מנסה לעמוד, אבל רגליי חלשות<span class="no-break"> עדיין.</span></p>
			<p class="textindent">"מותק," אומר אבי כשהוא קם איתי, מניח את זרועו סביב כתפיי כדי להעניק לי את הכוח להצליח לעמוד. "אני לא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">חושב..."</span></p>
			<p class="textindent">"אני חייבת לראות אותו." אני שומעת את ההחלטיות<span class="no-break"> בקולי.</span></p>
			<p class="textindent">אני זקוקה<span class="no-break"> לזה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מביטה בקריסטל, שרואה את הנחישות שבעיניי. חברתי הטובה ביותר שולחת את ידה אליי. אני מניחה בה את ידי והכוח שבאחיזתה מעניק לי את הדחיפה שאני<span class="no-break"> צריכה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני חייבת להזהיר<span class="no-break"> אותך..."</span></p>
			<p class="textindent">היא לא מספיקה להגיד דבר נוסף כי באותו רגע נכנסים שני שוטרים אל חדר ההמתנה. הם מביטים סביב וכשעיניהם נתקלות בי, הם קופאים. פרנק וינסנט, אחד השוטרים, ואני, למדנו יחד בתיכון. אני מבחינה ברחמים שעל פניו כשעיניו פוגשות בעיניי. הוא מסיר את כובעו ועושה את דרכו אליי, בידו שקית נייר<span class="no-break"> חומה.</span></p>
			<p class="textindent">"היילי. אני מצטער עמוקות על האובדן<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יודעת מה להגיד ורק<span class="no-break"> מהנהנת.</span></p>
			<p class="textindent">"אלה החפצים של אריק שנאספו במקום<span class="no-break"> התאונה."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מושיט לי את שקית הנייר החומה הקטנה, המקופלת בשוליה. היא שוקלת רק כמה מאות גרמים. ידי נשלחת לאחוז בחלק הזה של<span class="no-break"> בעלי.</span></p>
			<p class="textindent">"אם יש משהו שתצטרכי או שיהיו לך שאלות, הרגישי חופשייה לטלפן אליי. שוב, אני ממש<span class="no-break"> מצטער."</span></p>
			<p class="textindent">אני מנידה בראשי בפיזור נפש, אבל לא מצליחה להסיר את עיניי מהשקית. בתוכה נמצאים הדברים האחרונים שבעלי נגע בהם. לו ידעתי שהוא לא יחזור הביתה הערב, הייתי עוצרת בעדו מלצאת מהבית הבוקר. הייתי תופסת אותו לנשיקה נוספת, אולי לחיבוק, או שפשוט הייתי מביטה בעיניו. במקום זה, הזיכרון האחרון שיש לי מבעלי הוא חיוכו האופייני כשיצא מבעד<span class="no-break"> לדלת.</span></p>
			<p class="textindent">בפעם<span class="no-break"> האחרונה.</span></p>
			<p class="textindent">בלייק לוחץ את ידו של פרנק, וקריסטל גוררת אותי משיחתם המהוסה. היא מושכת אותי לתוך חדר נפרד וסוגרת את הדלת<span class="no-break"> מאחוריה.</span></p>
			<p class="textindent">"הקשיבי, היילי, אני יודעת שאת רוצה לראות אותו, אני מבינה, אבל אהיה כנה לגמרי איתך. את לא תזהי אותו." היא עוצרת ושואפת שאיפת אוויר עמוקה. "אני מבטיחה לך שאם הייתי חושבת שלראות אותו יעזור לך, הייתי לוקחת אותך אליו ברגע זה, אבל זה לא אריק. זה לא הבעל<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">אני מביטה בעיניה ורואה בהן את הכאב. האם כך אני נראית עכשיו? מעונה? "זה חלום, נכון?" עיניי מתמלאות דמעות, ואין לי אפשרות לעצור אותן כשהן זולגות בחופשיות במורד פניי. "זה לא קורה לי. זה לא הוא, נכון? זו רק אי־הבנה נוראית. זו האפשרות ההגיונית<span class="no-break"> היחידה."</span></p>
			<p class="textindent">"אני ממש מצטערת, מתוקה. זה הוא. הלוואי שיכולתי למנוע ממך את הכאב. הייתי עושה הכול כדי לסלק<span class="no-break"> אותו."</span></p>
			<p class="textindent">היא עוטפת אותי בחיבוק, מעבירה את ידיה במעלה זרועותיי ובמורדן, וחומן צורב את עורי הקפוא. ההתייפחויות שלי מתחילות בשקט, אבל תוך זמן קצר הזעקות שלי מהדהדות במסדרון. אני מניחה לעיניי להיעצם ולחשיכה להשתלט<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עליי.</span></p>
			<p class="kohavit"><span class="bold _idGenCharOverride-2"></span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"תפסתי אותה לפני שראשה נחבט," אני שומעת בקושי את קריסטל אומרת<span class="no-break"> למישהו.</span></p>
			<p class="textindent">אני פוקחת את עיניי כשאני מורמת מעל הרצפה בפעם השנייה היום. בלייק נושא אותי מתוך בית החולים. ידי עדיין לופתת את השקית החומה ומהדקת אותה<span class="no-break"> לחזי.</span></p>
			<p class="textindent">אני בתוך ערפל כשקריסטל פותחת את דלת צד הנוסע במכונית ובלייק מניח אותי בעדינות על המושב, מושך את חגורת הבטיחות על גופי ומכניס את האבזם<span class="no-break"> למקומו.</span></p>
			<p class="textindent">השמש הבוהקת נראית עמומה עתה והציפורים כבר לא מזמרות. סימן החיים היחיד הוא הילדים הרוכבים על אופניהם, צוחקים כשהם רודפים זה אחר זה<span class="no-break"> ברחוב.</span></p>
			<p class="textindent">פנסי הרחוב מהבהבים כשאנחנו פונים אל הרחוב שבו אני<span class="no-break"> גרה.</span></p>
			<p class="textindent">לא אמרנו זה לזה מילה אחת במשך הנסיעה והרדיו נשאר כבוי. בלייק מחנה את המכונית, אבל אני לא עושה כל תנועה כדי לצאת ממנה. זרועותיי כבדות, לופתות את השקית כאילו היא עורק החיים<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">לפתע נפתחת דלת המכונית וקריסטל, שכלל לא שמתי לב לנוכחותה, שולחת יד מעבר לי ופותחת את אבזם חגורת<span class="no-break"> הבטיחות.</span></p>
			<p class="textindent">"בואי נכניס אותך פנימה," אומר בלייק כשאני מסתובבת בנוקשות כדי לצאת<span class="no-break"> מהרכב.</span></p>
			<p class="textindent">אני נכנסת אל הבית שלנו, לא מוכנה למראה הז'קט של אריק שתלוי מאחורי הדלת, לסוודר שלבש אתמול בערב ועתה זרוק על הספה, לספל הקפה ששתה הבוקר ומונח עדיין על<span class="no-break"> הדלפק.</span></p>
			<p class="textindent">אני הולכת אליו, מרימה את הספל הריק. "הוא רק הגיע הביתה אתמול בלילה." אני מרימה את מבטי. "אולי אם לא היה חוזר, הוא היה עדיין חי. אולי..." קולי דועך ללחישה. קריסטל ובלייק מחליפים ביניהם מבטים. הוא הולך אל המטבח והיא מתקרבת<span class="no-break"> אליי.</span></p>
			<p class="textindent">"למה שלא אקח אותך למעלה ותוכלי לשכב לנוח מעט?" שואלת<span class="no-break"> קריסטל.</span></p>
			<p class="textindent">אני מהנהנת ועושה את דרכי אל המדרגות. אני שולחת מבט אל הספר ואל השקית החומה שהנחתי ליד הסוודר שעל<span class="no-break"> הספה.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תיגעו בדברים האלה," אני אומרת להם, שולחת מבט אל מעבר לכתפי. אני פוסעת לתוך החדר שלנו, רואה את המיטה. המצעים עדיין סתורים מהבוקר, מושלכים לצד אחד. מכנסי העבודה שלו מושלכים על כיסא בפינה ומגפיו על הרצפה לידם. חלוק האמבטיה שלו נח על המיטה. אני מרימה אותו ומתעטפת בו<span class="no-break"> ובריחו.</span></p>
			<p class="textindent">אני נופלת על המזרן ועוצמת את עיניי בתקווה שכשאתעורר כל זה יהיה רק חלום<span class="no-break"> רע.</span></p>
			<p class="textindent"> </p>
			<p class="textindent">אני פוקחת את עיניי ומתבוננת בחדר החשוך. אני עדיין בחדר השינה שלי. חדר השינה שלנו. גופי נוקשה משינה על הצד ואני עדיין עטופה בחלוק של אריק. חשוך בחוץ, אבל אני יודעת שהיום הנורא הזה עדיין לא<span class="no-break"> הסתיים.</span></p>
			<p class="textindent">"זה אמיתי?" אני שואלת את החדר, או נכון יותר, אני שואלת את קריסטל, שאני יודעת שנמצאת לצידי. היא לא הייתה עוזבת אותי, בדיוק כפי שהיא יודעת שלא הייתי עוזבת אותה אם המצב היה<span class="no-break"> הפוך.</span></p>
			<p class="textindent">מכיוון שהאימהות שלנו אחיות וקריסטל מבוגרת ממני רק בשישה חודשים, אנחנו החברות הכי טובות מאז שנולדנו. אין אדם בעולם שמכיר אותי טוב יותר<span class="no-break"> ממנה.</span></p>
			<p class="textindent">"החזה שלי כואב. הלב שלי כואב." אני לוחשת את החלק האחרון, ואני חשה בה מתקרבת ומניחה את זרועותיה סביב מותניי. הדמעות מתגלגלות על לחיי. "הוא סבל?" אני שואלת. היא אמורה לדעת כי היא הייתה שם כשהביאו<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">"לא," היא אומרת בשקט, קולה נסדק. אני שומעת אותה מושכת באפה מאחוריי. "הוא כבר היה מת כשהביאו<span class="no-break"> אותו."</span></p>
			<p class="textindent">"את חושבת שהוא ידע שהיום עומד להיות יומו האחרון?" אני שואלת, עיניי מתמקדות בכוכב מנצנץ בשמיים. "את חושבת שהוא ידע? מה אני אמורה לעשות<span class="no-break"> עכשיו?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מתהפכת על צידי ומביטה בעיניה. אין לה תשובות. לאף אחד אין. אני עוצמת את עיניי, נותנת שוב לכאב לקחת אותי אל הזיכרונות מהימים שבהם חיי היו שמחים, שבהם חיי היו<span class="no-break"> מושלמים.</span></p>
			<p class="textindent">אני חושבת על הפעם הראשונה שפגשתי בו. איך פתיחת הדלת לפיצרייה המקומית שינתה את חיי. אפילו לא הבטתי לאן אני הולכת והתנגשתי בחזהו הקשה. ידיו טסו אל זרועותיי כדי להבטיח שלא אפול<span class="no-break"> לרצפה.</span></p>
			<p class="textindent">"סליחה," מלמלתי, מביטה בעיני הערמון<span class="no-break"> שלו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">שערו החום נפל על מצחו כשחייך אליי. "אין שום בעיה," הוא אמר ושמט את ידיו. "אני רק שמח שהייתי כאן<span class="no-break"> לעזור."</span></p>
			<p class="textindent">קלטתי שידיי עדיין מונחות על חזהו. "אההה..." הבטתי בידיי ואז בפניו וחייכתי אליו. "תודה לך." העברתי את שערי אל מאחורי אוזני. "אם לא היית כאן, אלוהים יודע לאן הייתי מגיעה." שילבתי את זרועותיי<span class="no-break"> וצחקתי.</span></p>
			<p class="textindent">"אני אריק." הוא הושיט את ידו כשהציג את עצמו בחיוך שהבליט את הגומות<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"אני<span class="no-break"> היילי."</span></p>
			<p class="textindent">"את רוצה משהו לאכול?" קולה של קריסטל בוקע לתוך זיכרונותיי ומחזיר אותי לכאן ועכשיו, למקום שבו נמצא הכאב. ידי נשלחת אל חזי כדי לנסות להעלים את הכאב בשפשוף. "את צריכה לפחות לשתות<span class="no-break"> משהו."</span></p>
			<p class="textindent">היא קמה ויוצאת מהחדר, משאירה אותי לבדי. אני לוקחת רגע כדי להביט סביב חדר השינה שלנו. אני מרגישה כמו זרה בחדר הזה, כאילו אסור לי לגעת<span class="no-break"> בדבר.</span></p>
			<p class="textindent">התמונה שלנו מיום חתונתנו צולמה רק לפני שישה חודשים. הלוואי שיכולתי להגיד שקיבלתי את החתונה מהחלומות שרציתי, אבל מכיוון שאריק היה ילד אומנה, לא הייתה לו משפחה או אחים, והעבודה חייבה אותו לנסוע לעיתים קרובות. הוא מעולם לא יצר חברויות אמיתיות ורצה חתונה<span class="no-break"> קטנה.</span></p>
			<p class="textindent">"רק את ואני," הוא אמר כשנשק לי בחצר האחורית שלנו בזמן שהבטחנו לאהוב, לכבד ולהוקיר זה את זה עד שהמוות יפריד<span class="no-break"> בינינו.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי כל־כך מאוהבת בו, שלא היה לי אכפת איפה נתחתן כל עוד נהיה<span class="no-break"> יחד.</span></p>
			<p class="textindent">הדמעות זולגות על פניי כשאני נזכרת איך המשפחה שלי התפרצה אל חתונתנו הקטנה. אחי, בלייק, וחברו הטוב הביאו את הבשר בעוד הוריי הגיעו עם בלונים ופרחים. הטקס הקטן והאינטימי רק לשנינו הפך למסיבה לשלושים, אבל לא הייתי משנה את זה בשום<span class="no-break"> מחיר.</span></p>
			<p class="textindent">"אימא שלך רוצה להכין לך משהו לאכול, אפילו אם זה רק טוסט," אומרת קריסטל כשהיא נכנסת בחזרה אל החדר החשוך, כוס מים בידה האחת וספל קפה<span class="no-break"> באחרת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא רעבה," אני לוחשת, מסתובבת כדי להריח את הכרית שלו. "הוא באמת איננו?" אני שואלת, מביטה בה, מקווה שזו רק שגיאה. שגיאה<span class="no-break"> נוראית.</span></p>
			<p class="textindent">היא מוחה דמעה מפניה כשהיא הולכת לעברי ומתיישבת על קצה<span class="no-break"> המיטה.</span></p>
			<p class="textindent">"נעבור את זה. אני מבטיחה<span class="no-break"> לך."</span></p>
			<p class="textindent">אני רק מנידה בראשי אליה כי אין דרך לעבור את זה. אין דרך שבה הפגיעה תעבור או שהכאב יקהה, או שהריקנות הזאת תתמלא<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא חושבת שאי פעם אתגבר על<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">אני עוצמת את עיניי שוב, מניחה לחשיכה המוכרת עתה לשאת אותי מכאן אל החלומות על הזמן שבו אריק היה כאן. כשהוא חייך אליי. צחק איתי. נישק אותי עד שנשימתנו<span class="no-break"> נעצרה.</span></p>
			<p class="textindent">כשהוא אהב<span class="no-break"> אותי.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

בעירה איטית רומנטיקה מרגשת מיריבים לאוהבים רומנטיקה עכשווית רומנטיקה בעיירה קטנה חד הוריים הזדמנות נוספת לאהבה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!