ספר דיגיטלי
מחיר מוצר
49.00 ₪
נוטות החסד /ליטל
1
נוטות החסד /ליטל
-
תקציר הספר:
נוטות החסד, ”Les Bienveillantes”, הוא ספר הביכורים של ג’ונתן ליטל, יהודי אמריקאי בן 38, שגדל בצרפת ומתגורר היום בספרד. גיבור הרומן שלו הוא קצין אס-אס נאצי נטול רגשות אשמה החי ופועל בסביבה של נאציזם, אנטישמיות ורוע . נוטות החסד הוא פרֶסקו בּארוקי המתאר בגוף ראשון את עולמו המפלצתי של קצין אס-אס בין 1938 ל-1945, יצירה מהפנטת, מטרידה ורבת-עוצמה, שמיד עם הופעתה זכתה לתשבחות הקוראים והביקורת, כמו גם להשוואות בין ליטל לבין סופרים כמו טולסטוי ודוסטויבסקי.
נוטות החסד זכה בפרס גונקור ובפרס האקדמיה הצרפתית. החלטת חבר השופטים של פרס גונקור, הפרס הספרותי החשוב ביותר בצרפת, לא הפתיעה איש. הכול ידעו את התוצאה כבר בקיץ: הגונקור אינו יכול שלא להיות מוענק לסופר האלמוני עד אז, ג’ונתן ליטל. הצעיר האמריקאי לא רק הפר את כללי הכתיבה ה”רזה” המקובלת בשנים האחרונות בצרפת בקרב סופרים צעירים רבים, כשהנחית על שולחן המו”לים כתב יד של קרוב לאלף עמודים צפופים, אלא גם העז לכתוב בצרפתית שאינה שפת אמו.
ג’ונתן ליטל מספר כי עניינו בזוועות המלחמה נובע מההתבגרותו כאמריקאי בצל מלחמת וייטנאם ומשנים ארוכות של פעילות הומניטארית בקוסובו, רואנדה וסיירה-לאונה. בסוף שנות השמונים הוא החליט להתמקד בשואה לאחר שצפה בסרט ”שואה” של קלוד לנצמן, אך בעיקר בעקבות תצלום ישן שנפל לידיו, ובו נראית גופתה העירומה בשלג של פרטיזנית צעירה שחבל התלייה עדיין כרוך סביב צווארה (לימים התברר לו כי זוהי זויה קוסמודמיאנסקייה, שנתלתה על ידי הנאצים באוקראינה והפכה בימי סטאלין לסמל של הניצחון הבולשביקי על הנאצים).
ראיון עם ניר רצ’קובסקי, מתרגם הרומן החדש והשערורייתי ”נוטות החסד”
די מדהים הסיפור של ניר רצ’קובסקי. לפני כחמש שנים הוא הגיע לצרפת מבולבל, עם תואר שני בביולוגיה והרבה לבטים בנוגע להמשך דרכו. כשהבין שמחקר הוא לא התחום שמעניין אותו הוא החל ללמוד צרפתית וגמע במהרה ספרים רבים של קלאסיקונים. הוא נשאר לחיות בפריז שלוש שנים. אל ההכרה שייעודו נמצא בתחום התרגום הגיע לאחר שהשתעשע במטרו בתרגום המחזה ”לה סיד” של פייר קורניי. בכל כיוון הוא תרגם חרוז.
חמש שנים בלבד חלפו מאז, וכיום יש מאחוריו לא מעט תרגומים לספרים, בהם ”השמש של בני סקורטה” מאת לוראן גודה (כתר 2006), ”הנפשות האפורות” מאת פיליפ קלודר (כתר 2005) ו”יומו האחרון של נידון למוות” מאת ויקטור הוגו (כרמל 2008). את עיקר תשומת הלב משך תרגומו המיומן לרומן הנפלא ”סוויטה צרפתית” של אירן נמירובסקי (כתר 2006). בניגוד לתרגומים מסורבלים רבים שרואים אור בעברית, מתבלט התרגום של רצ’קובסקי בשקיפותו, ברגישותו למוזיקה של המחבר ובנאמנותו לחוויית החיים של הסיפור. גם ב”הנשף / דויד גולדר”, סיפור קצר ונובלה מוקדמים של נמירובסקי שראו אור לפני כמה חודשים, ניכרת איכותו הצלולה והיצירתית של רצ’קובסקי.
והשבוע, סוף סוף, רואה אור הפרויקט הענקי שעליו עבד בשנה האחרונה: ”נוטות החסד” מאת הסופר היהודי-אמריקאי ג’ונתן ליטל, רומן רחב יריעה (כאלף עמודים) שנכתב במקור בצרפתית. הרומן עורר סערה גדולה עת יצא ב-2006 בצרפת וזכה בפרס הגונקור באותה שנה. בעולם, לעומת זאת, הוא עורר ביקורת חריפה מצד אלה שטענו שליטל מגלה בו אמפתיה לנציגי המשטר הנאצי. התרגום העברי, אגב, הוא אחד מהראשונים בעולם. לדברי רצ’קובסקי, ליטל סקרן במיוחד לדעת כיצד יתקבל ספרו במדינת היהודים (ודאי לאחר הביקורת הקשה שספג בגרמניה).
גם לעבודה כמתרגם בהוצאת כתר הגיע רצ’קובסקי (35), יליד חיפה שמתגורר כיום בתל אביב עם אשה וילד, בזכות התעוזה הטבעית שלו. ”כשחזרתי לארץ”, הוא מספר, ”שלחתי דוגמת תרגום מתוך ’וידויו של ילד המאה’ לאורנית ברק מהוצאת כתר. היא מאוד התלהבה. אחרי כמה חודשים היא סיפרה לי על נמירובסקי, וזה בעצם הספר שהזניק אותי קדימה”.
”סוויטה צרפתית” הוא אחד מהרומנים הטובים ביותר שקראתי.
”מאוד נהניתי לתרגם אותו. יש בו סוג של עוצמה, בעיקר בחצי הראשון. רואים שבאיזשהו מקום היא ידעה שזה הספר האחרון שלה והחליטה להגיד כל מה שהיא רוצה. זה הספר היחידי שהתחלתי לתרגם לפני שסיימתי לקרוא. פשוט לא יכולתי להתאפק.יש בו משהו שקשה למצוא היום, במיוחד בספרות העכשווית שמרבה לעסוק בתופעות פרטיות. הוא מדבר על דברים בסיסיים: מלחמה, מוות, התנהגות אנושית בתוך עולם הפוך. איך שהתחלתי לקרוא את ’סוויטה צרפתית’ זה היה כמו מהלומה, משהו שמתנפל כמו תופים, כתיבה שמכניסה אותך מיד פנימה, בלי משחקים והתייפייפות. זה מדהים שנמירובסקי כתבה את הרומן מתוך המאורעות, אבל מפרספקטיבה של 20 שנה אחרי. היא חוותה את המלחמה כיהודייה, אבל בספר אין בכלל יהודים. זה די מדהים. היא כל כך לא רצתה לראות את עצמה כיהודייה שהיא הדחיקה את זה. היא גם התנצרה מעט לפני המלחמה. לא שהיה לזה איזה משמעות עבורה, היא היתה אדם חילוני לגמרי, זה היה פשוט צעד פרקטי”.
ב”דויד גולדר” וב”הנשף” יש סממנים אוטוביוגרפיים בולטים יותר.
”כן, אני חושב שאבא שלה היה מודל לדויד גולדר. הוא היה בנקאי מאוד עשיר, לא מתעשר חדש כמו גולדר, והיחסים בינו ובין אשתו דמו ליחסים שבנובלה. נמירובסקי ראתה באמא שלה אשה ריקנית שכל מה שמעניין אותה זה מראה חיצוני ומאהבים. את אבא שלה היא מאוד אהבה, אבל את אמה היא שנאה, וזה היה הדדי”.
יהודים היא תיעבה?
”היא הכירה עולם של אנשי עסקים יהודים, של מילייה שסובב כולו סביב כסף ומראית עין, שמנסה בכוח להיות חלק מהחברה הצרפתית. אבל אני לא חושב שהיא תיעבה יהודים. היו לה דווקא המון הערכה ואהבה כלפיהם, ורואים את זה ב’דויד גולדר’. היא העריצה את האנרגיה הבלתי נלאית ואת אהבת החיים של היהודים. מה שכן, היתה לה ביקורת חריפה כלפי הבורגנות המזויפת, ושם, לדעתי, היא לא הבחינה בין יהודים ללא יהודים. היא תיעבה צביעות ויומרה. לכן בספרים שלה יש מעט מאוד דמויות חיוביות. אבל בחייה היא היתה אדם חם ואוהב. הבת שלה זוכרת תיאורים מלאי רוך ואהבה. היו לה הרבה חברים, היא לא היתה מיזנטרופית”.
”סוויטה צרפתית” מאוד הצליח בארץ. למה הוא דיבר כל כך, לדעתך, לקהל ישראלי?
”יש כנראה משהו בכתיבה שלה שחסר לנו. משהו מאוד פשוט, ישיר וחזק. מלחמת העולם השנייה מתוארת מזווית שאנחנו, כישראלים, פחות מכירים. אני גם חושב שבגלל מועד יציאתו, אחרי האינתיפאדה השנייה, היתה איזו שמחה לאיד בסיפור שבו הצרפתים יוצאים רעים, בוגדים ומשתפי פעולה. אבל העניין הוא ש’סוויטה צרפתית’ הוא פשוט ספר טוב, אוצר בלום שהתגלה אחרי 60 שנה. וסיפור הגילוי שלו מדהים בפני עצמו.
”אני חושב שיש לי כישרון לשפות, אבל מה שבאמת חשוב בתרגום זו הרגישות לשפה שאליה אתה מתרגם. למעשה, הכישרון האמיתי שלי הוא בעברית, ונמירובסקי היא דוגמה טובה לכך. הכתיבה שלה לא קשה לתרגום, אבל מה שקשה זה להפיח בה חיים. יש בצרפתית שלה משהו מיושן, וקל מאוד להפוך אותה לעברית עצית וחסרת חיים. מה שעשיתי בשני הספרים זה להיכנס לתוכם ולמצוא את הקול של נמירובסקי עצמה”.
זה לא כרוך בשינויים יצירתיים מצידך?
”כמובן שאני נצמד בנאמנות למקור, אבל מה שחשוב יותר - במיוחד אצל נמירובסקי - זה הזרימה, סוג התנופה שהיה לי חשוב מאוד לא לעצור. ב’הנשף’, למשל, שנשמע עכשווי, מצאתי בדמות הנובורישית של מדאם קמפף שילוב בין אשה פריזאית לאשה מרמת אביב. אז הכנסתי ביטויים שמכניסים חיות, כמו ’בטוב טעם’”.
על ”נוטות החסד”, הרומן השערורייתי של ג’ונתן ליטל, עבד כאמור רצ’קובסקי לאורך השנה האחרונה. הוא מודה שכאלף עמודי הרומן היו תובעניים לא רק פיזית אלא בעיקר נפשית. ”זהו סיפור בגוף ראשון של קצין אס.אס מימי הפלישה לרוסיה ועד לסוף המלחמה. הוא נמצא בכל הצמתים הקריטיים של המלחמה עד להשמדת היהודים, ומעורב ברציחות, אך לרוב בעמדת צופה מהצד על האירועים. נקודת המבט הייחודית של הקצין הנאצי עוררה את זעמם של מבקרים רבים, שראו בספר מתן לגיטימציה למעשי הנאצים. ”זה ספר חזק מאוד, תובעני אבל מאוד סוחף”, אומר רצ’קובסקי. ”ספר שמקיף הכל, כמו ’סוויטה צרפתית’. המון שנים לא יצא ספר מז’ורי כזה, בטח שלא בצרפת, שמדבר על הדברים הכי חזקים: מלחמה, מוות, היסטוריה. זה לא סיפור שולי ומינורי, אלא ממש רומן ענקי שנוגע באירוע מרכזי במאה ה-20. ולליטל יש עוד מה לחדש”.
באיזה קשיים נתקלת במהלך התרגום?
”חוץ מההיקף הענקי של הפרויקט ומהניסיון למצוא את הטון של הגיבור, הטון של המספר ב’נוטות החסד’ הוא הכל - הקושי העיקרי היה נפשי. הרומן בהחלט לא מצדיק את השואה או מציג את הגיבור באור חיובי, אבל עצם העובדה שהוא מסופר בגוף ראשון ושאני, כמתרגם, צריך לתת קול לקצין נאצי שמעיד על המציאות כפי שהיא, זה קשה נפשית. זה ספר עם הרבה רוע ואופל, ולהיות שנה בראש של הבנאדם הזה, למצוא בעברית את המילים הנכונות, ה’יפות’ לפעמים, הפך את החוויה לא פעם לאבסורדית. קשה לדעת איך הוא יתקבל בארץ”.
על מה חשוב לשמור בתרגום טוב?
”על זהירות. כשאני מתרגם אני לא רוצה שזה ייראה כאילו הספר נכתב בעברית. קל לעשות את זה, אבל זה לא נכון. אני מנסה להגיע לעברית שיש בה משהו צרפתי, סוג של זרות, במבנים התחביריים, במשפטים הארוכים. קל מאוד לשבור אותם וליצור משפטים קצרים, אבל צריך לשמור על המפותלות של הצרפתית, על הטעם הזר שלה”.
אפשר להתפרנס מזה?
”בקושי. אני מנסה. זה בעיה שכמעט בלתי אפשרי להתפרנס מתרגום. שוחחתי עם נילי מירסקי, שזכתה לא מזמן בפרס ישראל, וגם היא אמרה את זה. יש מתרגמים מוכשרים בארץ שמאוד רוצים לעבוד, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. המתרגם נמצא בתחתית שרשרת המזון. היום תרגום טוב נחשב קצת למותרות. ואם יש תרגום בינוני - מה זה משנה, הספר יימכר בכל מקרה. גם המתרגמים הטובים נאלצים לעבוד בלוח זמנים לחוץ מאוד שפשוט פוגע באיכות”.
אילו מתרגמים אתה מעריך במיוחד?
”אני מעריץ את התרגום של הלית ישורון לכתבי פרוסט. דרכו ראיתי שהתרגום יכול להגיע לדרגת אמנות, להמציא את העברית מחדש ולהרחיב את הגבולות שלה. גם את התרגומים של נילי מירסקי ליצירותיו של תומס מאן אני אוהב מאוד ”.
אילו ספרים אתה חולם לתרגם?
”קודם כל פרוסט, אבל זה כבר תפוס ומתורגם היטב. הייתי רוצה לתרגם טקסטים מהמאה ה-17: המחזה ’לה סיד’, המכתבים של מדאם דה סבינייה… אני אוהב את האור שיש בהם. זה משהו קלאסי ובהיר כמו ורסאי, זה סוג של אסתטיקה שהיא לב לבה של התרבות הצרפתית, וישראלים לגמרי לא מכירים את זה. אני גם אוהב סופרים אמריקאים: ג’ונתן פרנזן, קורמאק מקארתי… הספרות האמריקאית חיה יותר עכשיו מהספרות האירופית. הספרות הצרפתית נמצאת במשבר, ואני מקווה ש’נוטות החסד’ של ליטל יעורר טלטלה לחזור ולכתוב בגדול”.
אתה כותב פרוזה או שירה?
”עדיין לא מצאתי את השפה שלי. כתבתי רומן שגנזתי וכמה סיפורים. ועכשיו, בשנה האחרונה, אני כותב מין יומן”.
”הנשף / דויד גולדר”, אירן נמירובסקי, מצרפתית: ניר רצ’קובסקי, הוצאת כתר, 226 עמ’
”נוטות החסד”, ג’ונתן ליטל, מצרפתית: ניר רצ’קובסקי, הוצאת זמורה-ביתן, 922 עמ’ - שם: נוטות החסד /ליטל
- מחבר: ג’ונתן ליטל
- שפה: Hebrew
- תחום: סיפורת
- תת תחום: סיפורת מקור
- מק״ט: 011372301
