על הבתולים

אביטל דוידוביץ אשד
מהם הבתולים? האם הם מתקיימים רק בגוף או שיש להם גם היבטים נפשיים? האם כל יחסי מין מובילים בהכרח לאובדן בתולים? האם שמירת הבתולים היא מעשה חיובי או שלילי? ביד מי הסמכות לקבוע אם הבתולים ישנם או אינם? התשובות המגוונות שניתנו לשאלות אלה בזמנים ובמקומות שונים מלמדות על מיקומם הייחודי של הבתולים בקו התפר שבין הגוף לתרבות.
הספר על הבתולים בוחן לראשונה את הדרכים שבהן עיצבה התרבות היהודית האשכנזית באירופה הנוצרית בימי הביניים את הבתולים הנשיים כצומת של משמעות חברתית, משפטית, דתית ומיתית. הבתולים בספר שלפנינו נדונים כמפתח פרשני המאפשר חשיפתם של מגוון מבני כוח, מסגרות ערכיות, מתחים חברתיים, ומגעים בין-דתיים. מתוך קריאה במגוון מקורות יהודיים ונוצריים מתבהרת הפואטיקה והפוליטיקה שעיצבה את מושג הבתולים בתרבות היהודית בתקופה מכוננת בתולדותיה.
ד״ר אביטל דוידוביץ’ אשד היא מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב.
שם: על הבתולים
מחבר/ת: אביטל דוידוביץ אשד
שפה: עברית
תחום: היסטוריה יהודית ועם ישראל
תת תחום: היסטוריה יהודית ועם ישראל
מק״ט: 012250673
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 118.00
קרא פרק ראשון
				 
			<h2 id="_idParaDest-6" class="chaptersplit">פרק ראשון </h2>
			<h2 class="chapter">המצע המשותף: מושג הבתולים במקרא </h2>
			<p class="centerspace">היהודים בזים ליפי הבתולים, ואין זה מפתיע שכן הם ביזו את המשיח שנולד לבתולה; היוונים מעריצים אותם בהתפעלות; אולם רק הכנסייה היא המשבחת ומאדירה אותם.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>63</span></span> </p>
			<p class="fspace">במילים אלה פותח יוהנס כריסוסטומוס, הארכיבישוף של קונסטנטינופול בן המאה הרביעית לספירה, את חיבורו הנודע 'על הבתולים', המוקדש לניסוח משמעות הבתולים וחשיבותם בתאולוגיה של הכנסייה הנוצרית ובפרקסיס שלה. כריסוסטומוס מציג את הבתולים כפריזמה שמשקפת את זהותן המובחנת של שלוש תרבויות — היהודית, הנוצרית וההלניסטית — וכסלע מחלוקת ביניהן. הצגה זו מיטיבה להמחיש את הדיאלקטיקה שדרכה מתהווים מושגים תרבותיים, מתוך דיאלוג ופולמוס עם תפיסות קודמות ועם המרחב התרבותי הסובב. בהצביעו על ההבדלים העקרוניים בתפיסת הבתולים בין הנצרות לבין התרבויות שמתוכן צמחה, כריסוסטומוס מבהיר את טיבם ההרמנויטי והדיסקורסיבי של הבתולים, דהיינו את תפקודם כמושג תרבותי תלוי פרשנות ותלוי שיח. מגעים אלה בין התרבות היהודית, ההלניסטית והנוצרית הם שעיצבו במידה רבה גם את מושגי הבתולים של יהודי אשכנז בימי הביניים, העומדים במרכז הספר. כפי שנִראה, היהודים בני זמנו של כריסוסטומוס, וכן צאצאיהם בימי הביניים, כלל לא בזו ל"יפי הבתולים" כפי שטען; הם פשוט ניסחו את משמעותם באופן שונה. </p>
			<p class="text">פרק זה מוקדש לבחינת מושג הבתולים במקרא כבסיס להבנת עיצובו של מושג זה במסורת הרבנית ובפולמוס היהודי־נוצרי בימי הביניים. על גבי המצע הרעיוני והטקסטואלי המשותף של המקרא עיצבו היהדות והנצרות כל אחת את זהותה המובחנת, מתוך דיאלוג ופולמוס עם התרבות האחרת. עבור יהודים היה המקרא בראש ובראשונה ביטוי להתגלות של דבר האל, התגלות שהוראותיה המפורשות והמתפרשות היוו את התשתית החוקית והריטואלית של החיים היהודיים. גם אם הקֶשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל־פה נראה לפרקים רופף ביותר, הרי שבתודעתן העצמית של חברות יהודיות מסורתיות שתי התורות הללו אחת הן. עבור הנצרות, לעומת זאת, ייצג המקרא את "הברית הישנה" ותפקד כתשתית חיונית להוכחת משיחיותו של ישו ולאמת הנוצרית, המתגלמת במלואה בברית החדשה. סיפורי המקרא מתפרשים במסורת זו כסיפורים מטרימים, כפְּרֵה־פיגורציות וכאלגוריות, המעידים כולם כי הולדתו ומותו של המשיח הנוצרי הם חלק בלתי נפרד מן התוכנית האלוהית.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>64</span></span></p>
			<p class="text">הבתולים נדונים בספרות המקראית לסוגותיה השונות: בחוקי המקרא שעוסקים במעמדן הייחודי של בתולות; בסיפורי המקרא המגוללים את קורותיהן של גיבורות בתולות; ובספרות הנבואה, החוכמה והשירה, שבה הבתולים הנשיים משמשים לצרכים מטפוריים. כל אחד מן המופעים הללו משקף על פי דרכו תפיסות תרבותיות שרווחו בעם ישראל הקדום ביחס לבתולים הנשיים, וכל אחד מהם התפרש בהמשך והשפיע בצורות שונות על התגבשות מושגי הבתולים בתרבויות היהודית והנוצרית.</p>
			<h3 class="above">א.	'בתולה' ו'בתולים' במקרא — שימושים ומשמעויות</h3>
			<p class="fspace">מה משמעות המונח 'בתולים' ומה פשר התואר 'בתולה' במקרא? שאלות אלה הרבו להעסיק את חוקרי וחוקרות המקרא והמזרח הקדום. מהקשרי הופעתו השונים של התואר בתולה עולה כי תואר זה מורה על מעמדה של אישה בכמה היבטים: קבוצת הגיל שאליה היא משתייכת — נערה שהגיעה לפרקה; מעמדה האישי והמשפטי — מי שטרם נישאה והיא עדיין ברשות אביה; ומעמדה המיני והריטואלי — מי שטרם קיימה יחסי מין וראויה להינשא לכוהן או למלך. כבכל תרבות פטריארכלית, שבה האבות שולטים בנגישות המינית של בנותיהם, גם במקרא ניכרת מידה רבה של חפיפה בין גילה של הנערה ובין מעמדה האישי וניסיונה המיני. לפיכך מה שנדמה כערפול בתואר 'בתולה' בלשון המקרא הוא למעשה המחשה של מציאות תרבותית, שבה בתולים הם מאפיין מובן מאליו של כלל הנשים הצעירות הלא־נשואות.</p>
			<p class="text">אף על פי כן היו חוקרים וחוקרות שהציעו כי תואר בתולה במקרא אינו מהווה אינדיקציה גופנית או מינית, ומעיד אך ורק על השתייכות לקבוצת גיל ומעמד אישי־משפטי. הצעות אלה נשענו על ההקבלה הנפוצה במקרא בין בתולה לבחוּר (למשל דברים לב, כה; ישעיה כג, ד; ירמיה לא, יב; עמוס ח, יג), וכן על המקומות שבהם לשון הכתוב מוסיפה לצד התואר בתולה הבהרות ספציפיות שנוגעות לחוסר ניסיון מיני, באופן המרמז שהתואר 'בתולה' לבדו אינו מספק מידע זה. כך למשל בתיאור רבקה: "וְהַנַּעֲרָ טֹבת מראה מאד בתולָה ואיש לא יְדָעָהּ" (בראשית כד, טז); או בהתייחס לבת יפתח הבתולה: "והיא לא ידעה איש" (שופטים יא, לט). הצעות אלה נסמכו גם על כתובים שבהם תואר היעדרו של ניסיון מיני מבלי להזדקק לתואר 'בתולה'. כך למשל בתיאור בנות לוט: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש" (בראשית יט, ח).<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>65</span></span></p>
			<p class="text">עם זאת אין ספק שהסימון המיני והגופני של הבתולים בטקסט המקראי מהווה רכיב עקרוני במשמעות התואר בתולה. עובדה זו מתאשרת מפּשט המקראות במקומות שונים. למשל בדין "מוציא שם רע" הנוגע להאשמת אישה בכך שאיבדה את בתוליה טרם הנישואים (דברים כב, יג-כא); וכך בחוק האונס, שעיקר עניינו הפרת זכות הבלעדיות של האב או הבעל על מיניות האישה (דברים כב, כג-כט). תואר 'בתולה' מתייחס בחוקים אלה במפורש לניסיונה המיני של הנערה, והוא מובחן בבירור מתיאור המעמד האישי — "מאֹרשׂה" או "לא אֹרשׂה".<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>66</span></span> </p>
			<p class="text">משמעותם הגופנית והמינית של הבתולים הנשיים במקרא עולָה בקנה אחד גם עם תפיסות דומות במרחב התרבותי הסובב. בתרבות האשורית למשל, התואר <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">batultu</span> הוא בעל אטימולוגיה דומה לתואר העברי בתולה ונושא מורכבות דומה מבחינת משמעותו כתואר המאחד אינדיקציה גופנית, מינית ומעמד חוקי. אולם, בעוד שבלשון האשורית התואר הגברי המקביל <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">bat</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">ūlu</span> הוא בעל אטימולוגיה זהה לתואר הנשי וכולל את המשמעות של היעדר ניסיון מיני,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>67</span></span> אין בלשון המקרא, ואף לא בלשון חכמים, תואר גברי המקביל לבתולה דוגמת 'בתול', הנהוג בעברית המודרנית. התואר 'בחור' המשמש במקרא כתואר הגברי המקביל הוא בעל אטימולוגיה מובחנת, שנעדרת אינדיקציה מובהקת לסטטוס מיני או גופני. היעדר זה משקף את תפקודם המגדרי המובהק של הבתולים בהבניית הגוף והמיניות הנשית במקורות היהודיים הקלָסיים.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>68</span></span></p>
			<h3 class="above">ב.	בתולות ובתוליהן בין החוק לנרטיב</h3>
			<p class="fspace">שני המוקדים המרכזיים לבחינת משמעות הבתולים הנשיים בעולמו של המקרא הם החוקים המיוחדים לבתולות בקבצי החוקים המקראיים, ועיצובן של דמויות נשים בתולות המופיעות בנרטיב המקראי.</p>
			<p class="text">חמישה חוקים מקראיים מתייחסים במפורש לנשים בתולות וחלים עליהן בלבד: החוק העוסק בפיתוי נערה בתולה שטרם התארסה (שמות כב, טו-טז); החוקים הדנים באונס נערה בתולה לפני או אחרי האירוסים (דברים כב, כג-כט); חוק "מוציא שם רע", הנוגע לאישה שמואשמת באובדן בתוליה טרם הנישואים (דברים כב, יג-כא); דין הנוגע לאופן שבו על כוהן לנהוג לאחר פטירת אחותו הבתולה בשל טומאת המת (ויקרא כא, א-ג); ודין המחייב נישואי כוהן גדול עם בתולה (ויקרא כא, ו-טו).</p>
			<p class="text">המכנה המשותף לחוקים אלה הוא שהבתולים הנשיים מתַפקדים בהם כנקודה ארכימדית, שממנה נגזרת הגדרת הפעולה הגברית והשלכותיה: במקרה של חוקי הפיתוי, האונס ומוציא שם רע, בתולי האישה הם הבסיס להגדרת העבֵירה. במקרה של חוקי הכוהנים, בתולי האישה מגדירים את מעמדו הריטואלי של הגבר או את המגבלות הריטואליות החלות עליו. על אף שהבתולים הם מאפיין נשי מובהק, מן הבחינה החוקית הם אינם שייכים לָאישה הנושאת אותם בגופה אלא הם רכוש הגבר שהיא שייכת לו. הבתולה, מבחינת מעמדה המשפטי, היא חלק בלתי נפרד מרכוש אביה, והיא נתונה למרותו באופן מוחלט עד מסירתה לידי בעלה.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>69</span></span></p>
			<p class="text">הבתולות מוצגות במקרא כקבוצה חברתית מובחנת בעלת מעמד ריטואלי ייחודי. כך עולה ממנִייתן של הבתולות לצד קבוצות מובחנות אחרות בקהילה ובנפרד מקבוצת "הנשים" (יחזקאל ט, ו). מעמד מובחן זה ניכר גם מן השימוש בסממני לבוש ייחודיים לסימון הבתולות, כדוגמת כותונות הפסים המיוחדות שיועדו לבנות המלך הבתולות (שמואל ב' יג, יח-יט). מעמד נבדל זה מציב את הבתולות, ואותן בלבד, כראויות לשמש נשים לכוהן גדול ולמלך (ויקרא כא, ו-טו; אסתר ב, ב-ג; מלכים א' א, ב). הדגש המושם בחוקי הכהונה על נישואי כוהן גדול לנערה בתולה מלמד על החשיבות הדתית שיוחסה לבתולים כסמל לשלמות וטוהר ועל החיוניות הריטואלית שלהם.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>70</span></span></p>
			<p class="text">ערכים חיוביים אלה של יוקרה חברתית ושלמוּת דתית הנקשרים בבתולים מסמנים את הבתולה כמושא תשוקה ארוטית, שיש בה גם הכוח להדיח לדבר עבירה. כך למשל בפסוק "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" (איוב לא, א), שבו הסבת המבט מן הבתולה הופכת סמן למידת החסידות של הגבר. </p>
			<p class="text">אידיאליזציה של בתולי הבנות טרם נישואיהן היא מאפיין בולט של חברות פטריארכליות, שבהן יחסי השאֵרות מוגדרים על פי שושלת האב ושבהן מגורי הזוג החדש הם בבית משפחת הבעל. בחברות שבהן נישואים מהווים ברית בין בתי אב, בתולי הכלה מהווים הוכחה ליציבותו של בית אביה. פוטנציאל הפריון של הכלה מסמן את הרווח הצפוי לשתי המשפחות, ובתוליה מבטיחים כי כל הצאצאים יהיו בני אב אחד ויאפשרו לשמור על הנחלה ועל ההון המשפחתי. ניתן לומר שהבתולים הם אמצעי מפותח של "אלימות סמלית", כפי שכינה זאת הסוציולוג פייר בורדייה — נשים מתַפקדות כאובייקטים סמליים וכאמצעי לייצור ולשכפול ההון הסמלי של גברים על מנת לשמר את הסדר האנדרוצנטרי.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>71</span></span></p>
			<p class="text">בתרבות הישראלית הקדומה, בדומה לתרבויות אחרות במזרח הקדום, היו בתוליה של האישה מדד להונו הממשי והסמלי של בית אביה. בתולי האישה משמשים במקרא כמשתנֶה העיקרי בהגדרת ערכה בעת הנישואים, והם נושאים תג מחיר ממשי בדמותו של 'מוהר הבתולות' — סכום קבוע שהוענק לאבי הנערה הבתולה תמורת נישואיה (שמות כב, טז).</p>
			<p class="fspace">ערכם המוניטרי של הבתולים בכלכלת חילופי הטובין, וכן ערכם הסימבולי בכלכלת הכבוד הגברית, באים לידי ביטוי מובהק בניסוח עבירות הפיתוי (שמות כב, טו-טז) והאונס (דברים כב, כג-כט) של בתולה לא מאורסת. ניסוח חוקים אלה מבהיר כי הפגיעה הבלתי מורשית בבתולים נתפסת כעבירת נזיקין.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>72</span></span> דינו של המפתה בתולה לא־מאורסת נועד בבירור למנוע הפסד ממון אפשרי של אביה בגין אובדן בתוליה: הגבר המפתה נדרש לשאת אותה לאישה ולשלם את דמי המוהר המיוחדים לבתולות. סכום זה משולם על ידי המפתה גם אם האב מסרב להשיאה, כפיצוי בגין אובדן הבתולים הבלתי מורשה.</p>
			<p class="text">תפיסת הבתולים הנשיים כרכוש גברי בולטת עוד יותר, שכן לא הבתולה הנאנסת מזוהה כנפגעת העבירה העיקרית אלא אביה או ארוסהּ. בשונה מהגדרת עבירת האונס במערכות החוק בעולם המערבי המודרני, שבהן עבירת האונס נשענת בעיקרה על שאלת ההסכמה של האישה לקיום יחסי מין ומידת האלימות שכרוכה במעשה, הגדרת עבירת האונס במקרא ממוקדת אך ורק בשאלת הפגיעה בבתולים.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>73</span></span> למעשה, אין במקרא חוק שאוסר כפיית יחסי מין על אישה פנויה במקרה שאינה בתולה.</p>
			<p class="text">אונס של "נערה בתולה שלא אורשׂה" מוצג כפגיעה ממונית באב, שמכאן ואילך לא יוכל להשיא אותה בתור בתולה ולזכות בדמי מוהר הבתולים. במקרה זה עונשו של האונס אינו שונה בהרבה מעונשו של מי שפיתה בתולה וזכה בהסכמתה: הוא נדרש לשפּות את האב בגין הנזק הכספי שנגרם לו בתשלום קנס, ולשאת את האישה מבלי שיוכל לגרשה. לעומת זאת, גבר שאונס "נערה בתולה מארשׂה" נדון בחומרה יתרה, מאחר שהוא פוגע באופן בלתי הפיך בבלעדיות המינית של הבעל העתידי. מאחר שהפגיעה בבתולים אינה הפיכה, היא אינה ניתנת לפיצוי כספי. לפיכך העונש במקרה זה חמור בהרבה. מן השימוש בפעלים "עִינה", "החזיק בה" ו"תְּפשׂה" בתיאור חוק האונס, ניכר שהמחוקק המקראי מכיר באלימות כחלק בלתי נפרד ממעשה האונס. עם זאת, הפגיעה האלימה באישה אינה נתפסת כחלק מהותי מהגדרת העבירה ואינה זוכה לפיצוי. אונס של בתולה לא מאורסת, גם אם נעשה בכפייה, אינו מטופל באופן חמור בהרבה ממקרה הפיתוי. כפי שנִראה בפרק הבא, העוסק בהלכה התלמודית, חז"ל מקבלים את הגדרת האונס כעבירה של פגיעה בבתולים ואף מעצימים היבט זה.</p>
			<p class="fspace">מעמדם של בתולי האישה כמדד ליוקרה גברית זוכה לביטוי מועצם בדינו של "המוציא שם רע" (דברים כב, יג-כא): חוק זה מתייחס לטענת הבעל כי "לא מצא" בתולים בעת שקיים יחסי מין ראשונים עם האישה שנשא. אף שכותרת החוק עשויה לרמוז כי הנחת היסוד שלו היא עלילת שווא, חובת ההוכחה עדיין מוטלת על הנערה ובני משפחתה, שנתבעים להציג ראיות פיזיות לקיום בתוליה. אם אכן מתברר שטענת הבעל היא עלילת שווא, מושת עליו עונש דומה לזה שניתן לאנס — קנס כספי ואיסור גירושין. אולם אם מתברר שהוא דובר אמת, הנערה נדונה למוות בסקילה בפתח בית אביה. פרשנים לאורך הדורות וחוקרים מודרניים העלו סברות שונות באשר למהות חֶטאה של הבת המואשמת בדין זה, בעיקר נוכח עונש המוות הצפוי לה במקרה שלא נמצאה עדות לבתוליה בהינשאה.</p>
			<p class="text">מה מסמל היעדר הבתולים של הנערה? ומי נתפס כנפגע העיקרי מאובדנם הבלתי מפוקח — האב או הבעל? הפרשנות המסורתית מתקופת התנאים ואילך קבעה שהפּרשה עוסקת במקרה שבו הוכח כי אובדן הבתולים היה בפרק הזמן שבין האירוסים לנישואים, והוא מעיד אפוא על עבירת ניאוף של הבת, ומכאן שנפגע העבירה העיקרי הוא הבעל הנבגד. במקרה זה נלווה לעוול הכלכלי גם עוול דתי, הנובע מאיסור הניאוף.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>74</span></span> פרשנות זו כורכת עימה גם האשָמה עקיפה כלפי האב שלא השכיל לשמור על בתו כראוי, ובמקרה שידע על אובדן בתוליה, גם חשד שהונה את הבעל בהציגו את בתו כבתולה על אף שאינה כזו. למול הפרשנות המסורתית מרבית חוקרי המקרא המודרניים הציעו כי חֶטאה של הנערה הוא באובדן בתוליה, ולפיכך נפגע העבירה העיקרי הוא אביה, שהוּלך שולל ובויש בפומבי. הפגיעה האנושה בסמכות ההורית, והצורך בהרתעה שתשמור על הסדר הקיים, הם ההנמקה לעונש שניתן לנערה — מוות בפתח בית אביה.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>75</span></span></p>
			<p class="text">תפיסת הבתולים שעולה מפרשת "מוציא שם רע" מניחה את הבתולים כממשות גופנית הניתנת להוכחה או להפרכה. דין זה למעשה משרטט את הגוף הנשי כגוף "מדַבר" שמסגיר את סודותיו. דיני הראיות של "מוציא שם רע" נסמכים באופן מוחלט על יכולתה של הנאשמת, או של באֵי כוחה, לספק עדות גופנית מוחשית לקיומם של הבתולים, עדות שתסתור את עדותו המילולית של הבעל: "והוציאו את בתולי הַנַּעֲרָ אל זקני העיר השָּׁעְרָה: ואמר אבי הנערָ אל הזקנים ... ואלה בתולי בתי וּפרשׂו השמלה לפני זקני העיר" (דברים כב, טו-יז).<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>76</span></span></p>
			<p class="text">יוצא אפוא שבדין זה הפיזיולוגיה הנשית מובנית באופן שמשרת את מנגנוני הפיקוח הפטריארכליים על המיניות. הצגת הבתולים כממשות גופנית טבעית וניתנת להוכחה מצדיקה את מנגנוני הפיקוח הגבריים ומציגה אף אותם כטבעיים והכרחיים. בהבנָיה תרבותית זו מתַפקדים הבתולים כשומרי סף אמינים של המיניות הנשית. הבתולים מוצגים כמנגנון פיקוח טבעי אשר פועל במקומות שבהם קצרה ידו של הפיקוח החברתי מלהשפיע. ואפשר לנסח זאת גם כך: בדמיון התרבותי, הגוף תמיד משתף פעולה עם מי שנתפס כבעליו. בתרבות שבה גופה של האישה אינו שייך לה עצמה אלא הוא רכושם של גברים, אך טבעי שיסגיר אותה שלא בטובתה. </p>
			<p class="text">דוגמה מובהקת לתפיסה מקראית זו של הפיזיולוגיה הנשית ניתן לראות גם במבחן הסוטָה (במדבר ה), שבו הגוף הנשי משמש מנגנון עדוּת והסגרה של האישה הנואפת, דומה לזה המשתקף בהצדקת עונש המוות של הנערה שלא נמצאו לה בתולים: "כי עשתה נבָלה בישראל לִזנוֹת בית אביה וּבִערתָּ הרע מקרבֶּךָ" (דברים כב, כא). רעיון הבתולים מאפשר את הצגת הנורמה החברתית הכוחנית של פיקוח הדוק על המיניות הנשית, המעוגנת בציווי הדתי, כהכרחית וטבעית.</p>
			<p class="fspace">לצד קבצי החוק, מושג הבתולים במקרא מתנסח גם מתוך קורותיהן ועלילותיהן של דמויות בתולות השזורות בסיפורי התורה, בקורות השופטים והמלכים ובמגילות. כך לדוגמה דמויותיהן של בנות לוט (בראשית יט), רבקה (בראשית כד), דינה (בראשית לד), בת יפתח (שופטים יא), בת המארח בסיפור פילגש בגבעה (שופטים יט), תמר אחות אמנון (שמואל ב' יג), אבישג השונמית (מלכים א' א) ואסתר (אסתר ב).</p>
			<p class="text">בעוד שחוק האונס המקראי מדגיש את ערכם החברתי והכלכלי של הבתולים, סיפורי האונס המקראיים משקפים את ערכם הסמלי ואת המטען הארוטי שמיוחס להם. כוחם הארוטי של הבתולים נובע מהדגשת קיומם הגופני הפגיע ומהבניית הפגיעה בהם כאלימה ובלתי הפיכה. העובדה שהנאנסות הן נערות בתולות, דוגמת דינה (בראשית לד) ותמר (שמואל ב, יג), שבה ומודגשת, הן כנימוק לאונס והן כאמצעי להדגשת האלימות שבו. </p>
			<p class="text">מוטיב נוסף הקושר בין בתולים לאלימות הוא זה של הבתולה המוצעת כקורבן. שלושה סיפורים מקראיים מתארים בתולות המוצעות כקורבן על ידי אביהן: בנות לוט בסיפור סדום (בראשית יט, ח), בתו הבתולה של המארח בסיפור פילגש בגבעה (שופטים יט, כד) ובתו הבתולה של יפתח הגלעדי (שופטים יא, לד-מ). בכל אחד מן הסיפורים הללו השליטה בגוף הבנות משמשת מדד לכוחו של האב ולכבודו. בשלושת הסיפורים הבתולות האנונימיות משמשות אובייקטים נחשקים שערכם נתון למימוש בידי האב, ובשלושתם ההחלטה להקרבת הבנות נעשית ביוזמת האבות מבלי שנתבעו לכך.</p>
			<p class="text">בדומה לסיפורי האונס, גם בסיפורים אלה ניכרת הארוטיזציה של הבתולים מעצם הצבת הבתולות כקורבן ראוי ונחשק:<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>77</span></span> בסיפור סדום ובסיפור הפילגש הבתולות משמשות קורבן, הראוי להחליף את הקורבן הגברי שנתבע על ידי אנשי העיר. בסיפור בת יפתח, שבו מובאת הבת קורבן לאל, עֵרך קורבנה נגזר מבתוליה — עובדה השבה ומודגשת לאורך הטקסט.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>78</span></span> ראוי להדגיש כי העימות בסיפורים אלה אינו בין נשים בתולות לבין גברים המבקשים את בתוליהן אלא עימות בין גברים, שבו הגוף הנשי מתַפקד כמטבע בכלכלת כוח וכבוד גברית. השליטה בבתולים משמשת בכלכלה זו סמל סטטוס מובהק: מי שיש בכוחו להעניק את הבתולה כמתת או כקורבן, להגן עליה או לפגוע בה. כפי שנִראה בהמשך, התפיסות המבוטאות בסיפורי האונס והקורבן המקראיים, הקושרות בין בתולים לאלימות, ימשיכו וילוו את התרבויות היהודית והנוצרית בגלגולים שונים. </p>
			<h3 class="above">ג.	הבתולה כמטפורה וכאלגוריה</h3>
			<p class="fspace">ספרות הנבואה יצרה מערכת מטפורית מורכבת שבה מתוארים היחסים שבין האל, עם ישראל ואומות העולם במונחים של יחסי כוח מגדריים. במסגרת זו משמשת דמות הבתולה דימוי שגור למעמדן הפגיע של ערים או אומות. הנביאים ישעיהו, ירמיהו ועמוס עושים שימוש תכוף בדמותה של "בתולת ישראל" או "בתולת בת עמי" לתיאור השבר של תבוסה במלחמה, כיבוש או חורבן לאומי.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>79</span></span> דברי הנביאים יוצרים הקבלה פואטית בין כיבוש צבאי לכיבוש מיני, כאשר ביתוק הבתולים משמש ביטוי מועצם לאלימות המינית. כך ישעיהו קובל על מעשיו של עם ישראל בדמות בתולה שהתנהגותה המופקרת מחוללת שערוריות "שַׁאֲלוּ־נָא בַּגּוֹיִם מי שמע כָּאֵלֶּה שַׁעֲרֻרִת עשתה מְאֹד בְּתוּלַת ישראל" (יח, יג); ועמוס מקונן על החורבן בקביעה "נפלה לא־תוסיף קוּם בְּתוּלַת ישראל נִטְּשָׁה על־אדמתה אין מקימה" (ה, ב).</p>
			<p class="text">הזיקה שבין אלימות צבאית לאלימות מינית מועצמת במיוחד בתיאורי החורבן שבמגילת איכה, שבהם דמותה החבולה של "בתולת בת ציון", כמטפורה לעם כולו, מתוארת לצד גופותיהן השרועות של בתולות ממשיות באופן המעצים את תמונת החורבן: "בְּתוּלֹתַי וּבחורַי נפלו בחרב הרגת ביום אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לא חָמָלְתָּ" (איכה ב, כא). </p>
			<p class="text">דמות הבתולה משמשת גם במסגרת המטפורית הרחבה יותר, של יחסי העם ואלוהיו כיחסים ארוטיים של אהבה או איבה בין בני זוג, תוך הקבלת יחסי הכוח שבין האל לעמו לאלה שבין הבעל לאשתו. כך בתקבולת המפורשת בדברי ישעיהו: "כִּי־יִבְעַל בחור בתולה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חתן על־כלה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (סב, ה).<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>80</span></span> משורר תהילים משתמש בכלה הבתולה כאמצעי להאנשת החוכמה או התורה, המתוארת כבת זוגו של האל: "לִרְקָמוֹת תוּבַל לַמלך בתולות אחריה רֵעותיה מוּבאות לָך: תוּבלנה בשְׂמָחֹת וָגיל תְּבֹאינה בהיכל מלך" (תהילים מה טו-טז).</p>
			<p class="text">לעניינו של ספר זה בתרבות האירופית בימי הביניים חיוני במיוחד דימוי האהובה המופיע בשירת האהבה במגילת שיר השירים. הלשון הפיגורטיבית שבה מתארים פסוקי המגילה את דמות האהובה, ובראשם "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיָן חתום" (שיה"ש ד, יב), עיצבו אולי יותר מכל טקסט אחר את דמותה של הכלה הבתולה בדמיון התרבותי של יהודים ונוצרים כאחד. </p>
			<p class="text">מעמדו הייחודי של שיר השירים בתוך ספרות המקרא הפך אותו למוקד מרכזי של פרשנות, הן במסורת היהודית והן בזו הנוצרית. בשתי המסורות הוענק למגילה רובד פרשני עשיר, שבמרכזו עמדו לרוב פירושים סמליים. אופייה הפולמוסי של הפרשנות בימי הביניים והמתח הבין־דתי הולידו מתוכם שלל קריאות אלגוריות בעלות משמעות היסטורית. הפרשנות ברוח זו ראתה בשירת האהבה שבמגילה דיאלוג פיוטי בין האל האוהב לכלתו הנבחרת, אך שאלת זהותה עמדה במוקד הפולמוס: הפרשנות היהודית זיהתה את הכלה עם כנסת ישראל, ואילו הפרשנות הנוצרית ראתה בה את בת דמותה המואנשת של הכנסייה — אקלזיה (<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Ecclesia</span>) המנצחת, שהחליפה את הכלה הדחויה סינגוגה (<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Synagoga</span>).<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>81</span></span> בפרקים הבאים נראה כיצד שימשו הפירושים השונים, שניתנו על ידי יהודים ונוצרים למשמעות הבתולים במצע המשותף של שיר השירים, כלי חיוני בפולמוס הדתי לאורך ימי הביניים.</p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnote" dir="rtl">63	כריסוסטומוס, על הבתולים, 1:1. על חיבור זה והקשרו במכלול כתיבתו של כריסוסטומוס ראו בדברי ההקדמה של קלארק שם, עמ' <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">x–xxvii</span>; מיקס וּוילקן, יהודים ונוצרים באנטיוכיה, עמ' 83-126.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">64	על המקרא כמוקד לפולמוס היהודי־נוצרי בימי הביניים ראו למשל ספיר אבולעפיה, מקרא ודיאלוג; בובישון, ציטוטים לטיניים בספרות פולמוס עברית; ברגר, החיפוש אחר ישו ההיסטורי; כהן, האחים והיהודים, עמ' 51-76, 136-153, 170-195. </p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">65	ונהם, נערה שהגיעה לפרקה, בייחוד עמ' 326-340; מילון מקראי חדש, עמ' 781-782. דחיית המשמעות הגופנית והמינית של התואר בתולה הייתה, באופן מפתיע, דווקא נחלתן של חוקרות פמיניסטיות במחצית השנייה של המאה העשרים, אשר ביקשו לשמוט את הקרקע תחת הקישור שבין התואר 'בתולה' לשליטה הגברית במיניות הנשית. ראו בל, בתולים — פילולוגיה פמיניסטית, עמ' 65-82; ברלין, דברים כב, עמ' 103; פורד, המשמעות של בתולה, עמ' 293-299.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">66	על הגדרת הבתולים במקרא כאינדיקציה מינית ראו אנדרסון, נשים ואידיאולוגיה; אדנבורג, חוקי המין בספר דברים; ולס, מין, שקרים ואונס; פריימר־קינסקי, בתולים במקרא; וודסוורת, תואר בתולה במקרא; מילר, בתולים בישראל הקדום.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">67	מילון אשורי, כרך 2, עמ' 173-174. עוד על התואר 'בתולה' במקרא ועל השוואתו לתארים מקבילים במזרח הקדום ראו מילון מקראי חדש, עמ' 781-784; קופר, בתולים במסופוטמיה, עמ' 91-94, 103.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">68	ראו במפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית בערכים 'בתולה' ו'בתול'. </p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">69	על מעמדה המשפטי של הבת במקרא ביחס לספרות חז"ל ראו הלברטל, מהפכות פרשניות, עמ' 69-93.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">70	מעמד ריטואלי דומה משתקף בספרויות נוספות במזרח הקדום; ראו קופר, בתולים במסופוטמיה, עמ' 102.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">71	בורדייה, השליטה הגברית, בייחוד עמ' 70-77, 111-136. וראו גם שלגל, מעמד, רכוש ובתולים, עמ' 719-734; דלני, זרעים של כבוד, עמ' 41-42.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">72	על דיני אונס במערכות חוק נוספות במזרח הקדום ראו קופר, בתולים במסופוטמיה, עמ' 100-102.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">73	על שאלת ההסכמה במשפט המקראי ראו קוושימה, האם יכלה אישה לסרב?. על התגבשותם של חוקי האונס בספר דברים ראו אדנבורג, חוקי המין בספר דברים, עמ' 43-60. לביקורת פמיניסטית על חוק האונס המקראי ראו דיוויז, גישות פמיניסטיות למקרא, עמ' 1-3; פרסלר, אלימות מינית, עמ' 102-104; האופטמן, לקרוא מחדש, עמ' 78-80.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">74	מאחר שמדין מפתה עולה כי אובדן בתולים טרם הנישואים אינו כשלעצמו עבירה הגוררת עימה עונש מוות, דחו חז"ל מכול וכול את האפשרות כי הנערה זינתה טרם ארוסיה וביקשו לנמק את עונש המוות בפרשת "מוציא שם רע" כנובע מעבירת ניאוף שלאחר האירוסים. זאת על אף שאין בפשט המקרא כדי להעיד שטענת "מוציא שם רע" תלויה במועד שבו איבדה הנערה את בתוליה. ראו לדוגמה במדרש תנאים לדברים כב, כא. דוגמה להתקבלותה של פרשנות זו בימה"ב ראו אצל הרמב"ם, משנה תורה, הלכות נערה בתולה ג, ה. וראו בעניין זה מלול, הבת הפושעת — תגובה לפליישמן, עמ' 446-459.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">75	לסקירת מחקר בעניין "מוציא שם רע" ראו פליישמן, הבת הפושעת, עמ' 191-210. על "מוציא שם רע" בהקשרים רחבים יותר של תרבויות המזרח הקדום ראו מתיוס, כבוד ובושה, עמ' 108-112; ולס, מין, שקרים ואונס, עמ' 41-72; אדנבורג, חוקי המין בספר דברים, עמ' 49-51; פריימר־קינסקי, בתולים במקרא, עמ' 95. </p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">76	פרשנים מסורתיים ומודרניים נחלקו האם יש להבין את הצגת הבתולים כפשוטה, דהיינו פריסת שמלה ועליה סימני דם הבתולים ממש, או כלשון מטפורית, שלפיה "פריסת השמלה" הוא עדות מסוג אחר. ראו כתובות מו ע"א והפירושים על אתר; מתיוס, כבוד ובושה, עמ' 109; ונהם, נערה שהגיעה לפרקה.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">77	לפנומנולוגיה של רעיון הקורבן ראו הלברטל, על הקרבן, עמ' 22-62.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">78	על הדפוסים המשותפים לסיפורים אלה ראו טאפ, אידיאולוגיה של הקרבה, עמ' 157-174. </p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">79	ראו למשל ישעיהו כג, יב; לז, כב; מז, א; ירמיהו יד, יז; לא, ד-כא; עמוס ה, ב. על "בתולת ישראל" כמטפורה בעמוס ובירמיהו ראו שמיט, בתולת ישראל. על הצירוף "בתולה בת בבל" בישעיהו ראו הניתוח האנתרופולוגי של קרוגר, בתולה בת בבל.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">80	ראו גם ירמיהו ב, לב; יח, יג; יואל א, ח.</p>
				
					<p class="footnote" dir="rtl">81	על תפיסת הנצרות את היהדות במשנתם של הוגים שונים לאורך ימי הביניים ראו כהן, כעיוור במראה, בייחוד עמ' 69-116, 281-324. </p>
				
			</div>
ספר מודפס
מחיר מוצר 94.40 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 54.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות