הזוג החדש בדירה 5 ב’

ליסה אונגר

רוזי וצ’אד לואן, סופרת ושחקן בתחילת חייהם המשותפים, בקושי סוגרים את החודש כשהם
מקבלים חדשות מרגשות: דודו המנוח של צ’אד הוריש להם דירה בבניין וינדרמיר היוקרתי בפארק
אווניו במנהטן.
הבניין העתיק אלגנטי, השוער אדיב, השכנים נחמדים. בני הזוג לא מעלים על דעתם שהחזית
המתוחזקת מסתירה היסטוריה אפלה. אבל אחרי זמן מה, רוזי מתחילה לחשוד שמשהו אינו כשורה.
השוער הנוכח תמיד, המצלמות שעוקבות מכל פינה. משהו לא בסדר.
כאשר הגופות מתחילות לצוץ, רוזי מבינה שהיא חייבת לגלות את האמת על הבניין לפני שיהיה
מאוחר מדי.
ליסה אונגר כתבה מעל עשרים ספרי מתח, רבים מהם כיכבו בטבלאות רבי המכר של הניו יורק
טיימס. ספריה תורגמו לשלושים ושלוש שפות וזיכו אותה בקהל קוראים נלהב. ספרה “וידוי ברכבת
של 19:45 ” ראה גם הוא אור בהוצאת תכלת וזכה להצלחה רבה.
שם: הזוג החדש בדירה 5 ב’
מחבר/ת: ליסה אונגר
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 010200603

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 104.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-6" class="Subsplit"><span class="bold">1</span></h2>
			<p class="firstspace">לפעמים, הדברים הקטנים ביותר הם הגדולים ביותר.</p>
			<p class="text">כמו הקופסה המלבנית הדקיקה שמונחת בתחתית התיק שלי. רוחבה כחמישה סנטימטרים, אורכה כחמישה־עשר. קלילה, כמעט חסרת ממשות. תכולתה נוקשת מעט כשמטלטלים אותה. אבל זוהי נוכחות מלחששת, רעש לבן שמזמזם בתודעה שלי.</p>
			<p class="text">מקס, מהודר בבלייזר משובץ ובסריג קשמיר דק, חום בהיר, מעיין בתפריט הגדול עד גיחוך, ומהרהר. כאילו בסופו של דבר לא יזמין ממילא את הפֵּנֶה אָלָה וודקה עם סלט, כמו תמיד. גם אני אוחזת בתפריט ובוחנת את האפשרויות שלפניי. כאילו בסופו של דבר לא אזמין ממילא את הפיצה מרגריטה, בלי סלט. מסעדה איטלקית אופנתית בברודוויי, מול משרדו של המו"ל שלי. המסעדה עמוסה — צלצול כלי אוכל, המיית שיחות חרישיות. עסקות רבות מסוכמות כאן על מים מוגזים וטרטר טונה.</p>
			<p class="text">מעבר לחלון הגדול שלצידו אנחנו יושבים, נהר התנועה זורם — תרועת צופרים ולִחשוש אוטובוסים, צווחת בלמים וצעקת נהג עצבני. ומתחת לכל זה אני חשה בנוכחותה של הקופסה הדקיקה, ובאפשרות הצפונה בה.</p>
			<p class="text">המלצרית מקבלת את הזמנותינו הצפויות מראש ומציבה את בקבוק הפֵּלֶגרינו הקבוע של מקס. אני שותה רק מי ברז, ובכל זאת הוא מוזג לי כוס יין, אדיב כתמיד. אני שמה לב לציפורניו המטופחות, הממורקות והרבועות; ללוח הלבן של שְעון הפּאטֵק פיליפ. שעונים ממוחשבים הם לא בשבילו. מקס מוקיר שעונים שהם שילוב אלגנטי בין צורה לתפקוד.</p>
			<p class="text">"אז ככה," הוא אומר ומניח את הבקבוק הירוק על מפת השולחן הלבנה.</p>
			<p class="text">הצליל של המילים לא מוצא חן בעיניי. מקס ואני מכירים כבר זמן רב. הפעם יש במילים כובד, זהירות.</p>
			<p class="text">"מה ככה?"</p>
			<p class="text">"בקשר להצעה שלך."</p>
			<p class="text">זאת הסיבה שנפגשנו לארוחת הצהריים, כדי לדון בהצעה שהעליתי לספר חדש שאכתוב.</p>
			<p class="text">הוא שולף את דף ההצעה שלי מתוך תיקיית העור הדקיקה שהניח על השולחן בינינו.</p>
			<p class="text">"יש כאן לא מעט דברים שאני אוהב."</p>
			<p class="text">או בשפת המו"לות — "לא אוהב". כמה פעמים אני עצמי, כעורכת, אמרתי את המשפט הזה לסופרים שעבדתי על ספריהם?</p>
			<p class="text">מיום שאני זוכרת את עצמי העליתי דברים על הכתב, כותבת בכל הגומחות והנקיקים של היום שלי, כך שההשתחלות שלי לתחום המו"לות הייתה תחנה זמנית בלבד בדרך אל חיי כסופרת. מקס, לעומת זאת, שאף מאז ומתמיד להיות עורך, שמסייע לסופרים מוכשרים להפיק את מיטב יצירתם.</p>
			<p class="text">"אבל?" אני מעיזה לשאול.</p>
			<p class="text">הוא מרים את גבותיו ומכחכח בגרונו.</p>
			<p class="text">מקס ואני נפגשנו כששנינו היינו עורכי משנה, כבוגרי הקורס למו"לות באוניברסיטת קולומביה. בלהיטותנו העצומה להיכנס לעולם הספר, כמכורים למילה הכתובה, הלכנו שבי אחרי תחום שהצטייר לנו כזוהר וקסום. מקס טיפס בסולם הדרגות, ואילו אני עבדתי עד שעות לילה מאוחרות, קמתי עם עלות השחר והסתגרתי בבית בסופי שבוע, כדי להשלים את ספרי הראשון.</p>
			<p class="text">כשסיימתי את הטיוטה הראשונה, מקס כבר היה עורך צעיר ומבריק באחת ההוצאות הגדולות ביותר בניו יורק, ולכן הוא היה האדם הראשון שביקשתי ממנו לקרוא את כתב היד; האדם הראשון שאמר שהוא מאמין בי, והעורך הראשון שקנה משהו שכתבתי והפך אותי למה שרציתי להיות מאז ומתמיד: סופרת במשרה מלאה.</p>
			<p class="text">מקס מעביר את ידו בשערו הכהה והבוהק, שהוא מקפיד לא לקצר אותו יותר מדי, ומסיר את משקפי הקרן שלו. "אני לא יודע, רוזי. משהו פשוט... חסר."</p>
			<p class="text">אני סומרת: <span class="bold">חסר?</span> אבל מתחת לסדקים שנִבעו באגו שלי, אני מבינה שהוא כנראה צודק. למען האמת, גם אני לא מתלהבת כל כך. אין בי הלהט הדרוש להשלמת משימה גדולה כזאת. האש הבוערת.</p>
			<p class="text">"הספר הראשון היה ממש חדור להט," מקס אומר ומרתק אותי בעוצמת מבטו. הוא שקוע כולו בתפקיד הזה, בתהליך. "היו בו המון רבדים — מערכת בתי המשפט, ההטיה נגד נשים בדיווחי פשיעה, קולות הילדים. הספר סחף אותי כבר כשהגשת את ההצעה. יכולתי לראות אותו מול העיניים. הוא היה רענן, מלהיב."</p>
			<p class="text">"והפעם לא." אני משתדלת — ולא מצליחה כנראה — למנוע מהאכזבה להסתנן לקולי.</p>
			<p class="text">מקס גוחן לעברי ומושיט יד מעבר לשולחן. "בהחלט כן. אבל לא באותה מידה. הספר הראשון קצר הצלחה. מבחינתנו, הוא היה מקום שאפשר <span class="bold">לצמוח</span> ממנו. אבל הספר הבא צריך להיות <span class="bold">גדול</span> יותר, <span class="bold">מוצלח</span> יותר."</p>
			<p class="text">גדול יותר. מוצלח יותר. עוד סיסמה של תעשיית המו"לות.</p>
			<p class="text">"בלי לחץ," אני אומרת ופולטת צחוק קצר.</p>
			<p class="text">הספר הראשון שלי בתחום הפשע האמיתי עסק באונס אלים של צעירה ממנהטן, ובעיוות הדין שבגללו הרשיעו את הגבר הלא־נכון ושילחו לחופשי את העבריין האמיתי, שבהמשך אנס והרג שלוש נשים נוספות. התחקיר והכתיבה ארכו חמש שנים, שבהן עבדתי במקביל במשרה מלאה כעורכת בהוצאת ספרים. הספר קצר הצלחה. הוא לא היה רב מכר היסטרי, אבל בהחלט הצליח לפי כל אמת מידה. הוא יצא בדיוק ברגע הנכון, אחרי גאות ה"<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Me</span> <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Too</span>", שבעקבותיה החלה החֶברה לראות באור חדש נשים שעברו תקיפות והטרדות מיניות, ובחנה סיפורים ישנים במבט רענן.</p>
			<p class="text">שנה חלפה מיום שהספר יצא לאור, ובקרוב תצא מהדורה בכריכה רכה. אני לא יכולה לחכות חמש שנים עד להוצאת הספר הבא.</p>
			<p class="text">מקס מניח יד עדינה על ידי. מגעו חמים, מצית זיכרונות אסורים. אצבעותיו לוחכות את טבעת האירוסים וטבעת הנישואים שלי, והוא מושך את ידו בחזרה ומצמיד את כפות ידיו בקצות האצבעות בלבד.</p>
			<p class="text">"את בטוחה שזה הנושא שאת רוצה לכתוב עליו?"</p>
			<p class="text">"כן," אני אומרת חלושות. "נדמה לי."</p>
			<p class="text">"תראי," הוא אומר ומרכיב בחזרה את משקפיו. "יש לך לא מעט התמודדויות כרגע."</p>
			<p class="text">לרגע אני רוצה למחות, אבל הוא צודק. אני וצ'אד, בעלי, טיפלנו בדודו הקשיש של צ'אד, איוואן, עד שהוא נפטר לא מזמן. לא היה קל ללוות את איוואן, קרוב המשפחה היחיד של צ'אד, בשלבי מחלתו האחרונים, ולא קל לטפל עכשיו בעיזבונו. מפחיד לחזות בגסיסתו של אדם אהוב, ועצוב מאוד למיין את החורבות שנותרו מחייו הארוכים והססגוניים. הדוד איוואן — הוא כל מה שהיה לנו. אני מנוכרת ממשפחתי כבר יותר מעשור. לכן האובדן שלו הוא כמו משהו כבד שמעיק על כתפינו, וככל שהטמפרטורות יורדות והחגים מתקרבים, שנינו אפופים במין עצבות מתמדת. יכול להיות שזה השפיע על הכתיבה שלי יותר מששיערתי.</p>
			<p class="text">אני מהרהרת בקופסה שמונחת בתחתית התיק שלי. קרן אור קטנה. אני נתקפת בדחף פתאומי למהר הביתה ולקרוע את העטיפה.</p>
			<p class="text">"תראי," אומר מקס, כיוון שאני שותקת. "תקדישי לזה זמן, תחשבי על זה, תנסי להעמיק. תשאלי את עצמך, 'האם זה הסיפור שאני באמת רוצה לספר? צריכה לספר? האם זה משהו שאנשים צריכים לקרוא?' תנסי להלהיב גם <span class="bold">אותי</span>. יש לנו זמן."</p>
			<p class="text">למען האמת, אין לנו זמן.</p>
			<p class="text">הכסף מהספר הראשון הולך ואוזל. צ'אד משתתף באיזו חלטורה בשכר נמוך, בהפקה ניו יורקית נידחת. והחיים בעיר הזאת שואבים הכול. שכר הדירה שלנו עלה לא מזמן, ואנחנו צריכים להחליט אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחדש את החוזה. דירת שני חדרים בסך הכול, קומה חמישית בלי מעלית באיסט וילג', ובקרוב התקציב שלנו יקרוס — אלא אם כן אחד מאיתנו יקבל סכום משמעותי. לצ'אד יש בקרוב מבחן במה לעבודה מוצלחת יותר, בשכר משופר, אבל כשהתחרות עזה כל כך, אין שום דרך לדעת אם יש לו סיכוי בכלל. סתם תשדיר פרסומת, לא משהו שמלהיב אותו במיוחד, אבל אנחנו זקוקים לכסף מזומן.</p>
			<p class="text">היום צ'אד הלך לקריאת הצוואה של איוואן. אבל אנחנו לא מצפים לירושה כלשהי. איוואן מת חסר פרוטה. הנכס היחיד שלו הוא הדירה, והיא תעבור לבת שלו, דֵיינה.</p>
			<p class="text">אולי הגשתי את ההצעה מהר מדי, כי הייתי נואשת? יכול להיות.</p>
			<p class="text">המלצרית מביאה את המנות שהזמנו, ופתאום אני מתה מרעב. אנחנו מתנפלים על האוכל. הפיצה טובה, צמיגית ושופעת גבינה. השתיקה בינינו נינוחה, חברית, בלי שום מתח, אם כי השיחה לא מתנהלת כמו שקיוויתי. אנחנו, הסופרים, רוצים לשמוע רק כמה אנחנו נהדרים. כל דבר אחר מעליב אותנו.</p>
			<p class="text">"אמרת שיש לא מעט דברים שאתה אוהב," אני אומרת בפה מלא. "מה אתה אוהב? תן לי נקודת אחיזה שממנה אני אוכל לצלול עמוק יותר."</p>
			<p class="text">"העיסוק במסתורין ממש מוצא חן בעיניי," הוא אומר ותוחב לפיו גוש פסטה. אחד הדברים שאני אוהבת במקס הוא התאווה שלו לאוכל משובח. צ'אד נזהר מאוד במה שהוא אוכל, כי הוא כל הזמן צריך לרזות או להשמין בשביל תפקיד כזה או אחר. "לדעתי, לא העמקת מספיק בתחום הזה."</p>
			<p class="text">אני מקמטת את מצחי. "חשבתי שאתה לא אוהב סיפורים על רוחות רפאים."</p>
			<p class="text">בספר הקודם שלי היו כמה מרכיבים על־טבעיים — הילדה שחלמה על מות אִימה יום לפני שהאם נהרגה, וילד שהאמין שהצליח לדבר עם אחותו המתה באמצעות מתַקשרת. שני הקטעים האלה נשארו בסוף על רצפת חדר העריכה. <span class="bold">רוחניקי מדי</span>, טען מקס. <span class="bold">בואי נישאר מעוגנים בעולם האמיתי.</span></p>
			<p class="text">"אני באמת לא אוהב סיפורי רוחות — בפני עצמם," הוא אומר עכשיו. "אבל אני אוהב את <span class="bold">הסיבות</span> שבגללן אנשים <span class="bold">מאמינים</span> ברוחות רפאים. אני אוהב את מה שזה אומר על אנשים, על מקומות, על מיתולוגיות."</p>
			<p class="text">אני מרגישה רטט של התרגשות. וזאת הסיבה שבגללה כל סופר זקוק לעורך מוצלח.</p>
			<p class="text">הספר שהצעתי לכתוב עוסק בבניין מגורים מפורסם בשדרת פארק במנהטן. בניין שלאורך השנים התגוררו בו דיירים מפורסמים — סופר של רבי מכר, פסל ידוע, כוכב קולנוע צעיר. וגם לא מעט אירועים אפלים התרחשו בו — רציחות אכזריות, מקרי התאבדות ותאונות איומות. למעשה, סיפור ניו יורקי טיפוסי: סיפורו של הבניין, התכנון האדריכלי הייחודי שלו, ואיך בנו אותו על חורבותיה של כנסייה עתיקה שנשרפה. אני רוצה להתמקד בכל אחד מהפשעים, בדמויות הססגוניות ששוכנות בו כיום, ולספר את סיפורם של כל האנשים שמתו שם — כולל איוואן, דודו המנוח של צ'אד, שהיה צלם מלחמה מפורסם.</p>
			<p class="text">עדיין יש לי גישה לבניין, אם כי כמעט סיימנו להוציא משם את החפצים של איוואן. הבת של איוואן — שהוא לא שמע ממנה במשך שנים, גם כששכב גוסס וצ'אד ניסה שוב ושוב להתקשר אליה — חגה עכשיו מעל הירושה שלה. איוואן לא עניין אותה, וגם לא ימיו האחרונים והחפצים הדלים שלו. אבל הדירה שווה הון. בכל מקרה, הצלחתי להתיידד עם השוער, אָבּי. הוא אוצר בלום של ידע, כי הוא עובד בבניין כבר עשרות שנים. נדמה לי שהוא עבר מזמן את גיל הפרישה, אבל נראה שהוא לא מתכוון לפשוט את מדי השוער. <span class="bold">יש אנשים שלא זוכים לעזוב</span><span class="bold"> את וינדרמיר, מיס רוזי</span>, ככה הוא אמר בהלצה כששאלתי אותו כמה זמן הוא עוד מתכוון להמשיך לעבוד. <span class="bold">על חלק מאיתנו</span><span class="bold"> נגזר למות כאן</span>.</p>
			<p class="text">"והפשעים מוצאים חן בעיניי," אומר מקס ומשפשף את סנטרו בתנועה מהורהרת. "כך שלדעתי, אם נצליח להבליט חלק מהמרכיבים האלה, אני אוכל להעלות את זה בישיבת העורכים."</p>
			<p class="text">למען האמת, המחשבה על השיפורים שאכניס מעוררת בי התלהבות שלא הייתה בי קודם, כשחשבתי על כתיבת הספר. מקס צודק. הדגש לא צריך להיות על האדריכלות וההיסטוריה של הבניין, אלא על האפלה, הפשעים, האנשים. השאלה היא, האם באמת יש מקומות רדופים ומקוללים? מין אנרגיה שמעודדת התרחשויות אפלות? או שמדובר פשוט באנשים שבורים, שעושים מעשים איומים? התעלומה, המסתורין, הם שיוצרים סיפור מוצלח. והסיפור הוא הכול, גם בכתיבה תיעודית.</p>
			<p class="text">"אני אגש מייד לעבודה," אני אומרת. "תודה, מקס."</p>
			<p class="text">"בשביל זה יש עורכים, כדי לעזור לסופרים למצוא את דרכם אל הספר המוצלח ביותר שלהם." הוא נראה מרוצה מעצמו. "טוב, מה יש לקינוח?"</p>
			<p class="text">בחוץ, חריקה רמה של צמיגים על האספלט מושכת את תשומת ליבי אל הרחוב, ואני מספיקה לראות מונית פוגעת בשליח על אופניים. הרוכב פוגע במכסה המנוע בקול נפץ רם של מתכת וזכוכית. גפיו הרזים והארוכים מתנפנפים כמו כנפיים חסרות תועלת כשהוא מתרסק אל השמשה הקדמית, מנפץ אותה לסבך של קורי עכביש ואז נוחת נחיתה כבדה, מעוקמת, על המדרכה, ממש מול החלון שלצידנו. אני פולטת צעקה מבוהלת כשדם ניתז על הזכוכית, אדום־שחור ודביק.</p>
			<p class="text">שנינו, מקס ואני, קופצים על רגלינו. אני מוצאת את עצמי נצמדת אל הזכוכית המגואלת בדם, כאילו אוכל להגיע דרכה אל הפצוע. אני מרותקת אליו, ואז נזכרת באיוואן, ברטט נשימותיו האחרונות.</p>
			<p class="text">עיניו של הרוכב בוהות, ירוק מהמם. רגלו הימנית וזרועו השמאלית מעוקמות בזווית לא טבעית, כאילו יד בלתי נראית מפתלת את גופו. אני שולחת את ידי אל הטלפון שלי, אבל מקס כבר מחייג במכשיר שלו. <span class="bold">תאונה, בשדרת ברודוויי, בין רחוב חמישים וחמש לחמישים</span><span class="bold"> ושש, מול מסעדת סֵרָפינָה. בחור פצוע קשה</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text"><span class="bold">מת</span>, אני רוצה לתקן אותו, אבל לא עושה זאת. הבעת מוות — אחרי שרואים אותה פעם אחת, מזהים אותה מייד. חלל שהתרוקן, אור שאבד, משהו שנגוז. העיניים הירוקות ריקות, לא רואות.</p>
			<p class="text">בחורה אופנתית, במעיל שחור ארוך ובעקבים גבוהים, מגיעה בריצה אל הדמות המעוותת ונופלת על ברכיה תוך כדי דיבור בטלפון. היא מניחה יד ענוגה על צווארו, בודקת דופק במומחיות, ומתחילה לצרוח. צרחה חסרת אונים, נואשת — היא מכירה אותו? — <span class="bold">הצילו. הצילו. שמישהו</span><span class="bold"> יעזור לו. </span>אולי גם היא מזהה את ההבעה הזאת? אולי ההבעה הזאת מקשרת גם אותה, כמו אותי, לכל אובדן שידעה אי פעם?</p>
			<p class="text">אני עדיין נצמדת אל הזגוגית, מרותקת.</p>
			<p class="text">קהל מתגודד, מסתיר ממני את האיש. בתוך דקות מגיע אמבולנס. יש כאוס מטורף של צופָרים זועמים; אנשים מתוסכלים מכך שנסיעתם מתעכבת בגלל עוד תאונה. מקס ניגש אליי וכורך זרוע חזקה סביב כתפיי.</p>
			<p class="text">"הכול בסדר, רוזי? תגידי משהו."</p>
			<p class="text">רק אז אני מרגישה שאני בוכה. דמעות גדולות זולגות על לחיי. אני מפנה את גבי אל ההתרחשות ברחוב, נדחקת אל בין זרועותיו של מקס ומניחה לו לחבק אותי לרגע. אני מתנחמת בריחו המוכר, במגע שלו.</p>
			<p class="text">"הכול בסדר," אני אומרת ומתנתקת לבסוף.</p>
			<p class="text">"בטוח?" הוא שואל בפנים דאוגים. "זה היה... נורא."</p>
			<p class="text">אנחנו מתיישבים בחזרה בדממת הלם. הזמן כאילו קפא. בסופו של דבר, הבחור מפונה באמבולנס והקהל מתפזר. אנחנו עדיין יושבים לשולחן, לא מסוגלים לעשות או לשנות משהו. כמה זמן ארכה ההתרחשות הזאת? מישהו מהמסעדה יוצא החוצה ושופך דלי של מי סבון על הדם שנִקווה. הוא משתמש במגב קטן כדי למחות את הדם מהחלון שלצידי, אבל מצליח רק ליצור פס מריחה אדום, רחב ומזוויע.</p>
			<p class="text">אני קמה במהירות, כמעט מפילה את הכיסא. שאר הסועדים חזרו לאכול. המופע נגמר; כולם שבים במהירות אל חייהם. אולי כך צריך להיות. אבל אני מזועזעת עד עמקי נשמתי. כל כך הרבה דם. אני נתקפת בחילה.</p>
			<p class="text">"אני חייבת לצאת מכאן. מצטערת."</p>
			<p class="text">מקס קם אף הוא. הוא אומר למארחת שיחזור לשלם, מלווה אותי החוצה ועוצר מונית. התנועה שוב זורמת, ומונית עוצרת מייד.</p>
			<p class="text">"את חיוורת כל כך," אומר מקס ופותח את הדלת. הוא מניח יד על כתפי. "חכי, אני רק אשלם את החשבון ואקח אותך הביתה."</p>
			<p class="text">"לא, לא," אני מוחה, נבוכה מסערת הנפש שלי. "הכול בסדר." אני לא מצליחה להפסיק לרעוד.</p>
			<p class="text">"תתקשרי אליי כשתגיעי," הוא אומר. "אני רוצה לדעת שהגעת בשלום."</p>
			<p class="text">אני יושבת לבדי במושב האחורי של המונית. הנהג הוא רק זוג עיניים במראה הקדמית. רעש העיר מעומעם. דמותו המודאגת של מקס מתמזערת מאחוריי. הדופק שלי דוהר, מחשבותיי מסתחררות.</p>
			<p class="text">מה קרה כאן? מה זה היה?</p>
			<p class="text">תאונה. אחת ממאות תאונות שמתרחשות בעיר הזאת מדי יום. איתרע מזלי והייתי עדה לה.</p>
			<p class="text">אבא שלי בוודאי היה רואה בכך אות מבשר רעות. אבל הוא ואני לא חולקים את אותה מערכת אמונות. כבר שנים לא דיברתי איתו; מדהים שאני עדיין שומעת את קולו בצלילות כזאת.</p>
			<p class="text">המונית דוהרת בַּתנועה, מזגזגת, משתחלת, הנהג נשען על הצופר בכל הכוח. אני מחטטת בתיק שלי, מוצאת את הקופסה הדקה, הלבנה־כחולה־סגולה, ושולפת אותה כדי שאוכל לראות. בדיקת היריון.</p>
			<p class="text">מול פני המוות והאובדן, מה הדבר הנחוץ ביותר?</p>
			<p class="text">תקווה.</p>
			<p class="text">חיים חדשים.</p>
			<p class="text">אני משתוקקת להגיע כבר הביתה.</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 93.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 44.90 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 25.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות