הגירושים
בֵּאה וניקלס נשואים כבר יותר משלושים שנה. הוא רופא ילדים אדיב ומתחשב, היא עובדת בצלב
האדום, ויחד הם מגדלים את התאומות המתבגרות שלהם בבית המשפחה החמים בלב סטוקהולם. החיים
שלהם טובים. הנישואים שלהם יציבים, חזקים כסלע.
או כך לפחות באה חשבה, עד שבלילה קיצי אחד הם פשוט התפרקו לנגד עיניה.
היא וניקלס התווכחו, כן, אבל זה היה ויכוח שגרתי, זניח. ואז ניקלס יצא, ולא חזר. תחילה, באה כעסה.
אחר כך הכעס התחלף בדאגה, אולי קרה לו משהו?
ולבסוף, ההבנה הכואבת: הוא בסדר, הנישואים שלהם לא.
בֵּאה משוכנעת שזו גחמה שתחלוף, משבר אמצע החיים אולי, אבל ניקלס מתעקש להתגרש. ככה
פתאום, להתגרש.
אבל האם הפרידה באמת הגיעה משום מקום? הרי לכל סיפור יש שני צדדים. ומה קורה לתמונה
כשנקודת המבט משתנה?
ספריה של מואה הרנגרן היו רבי־מכר בשוודיה ותורגמו לשפות רבות. בכתיבה עדינה ואמפתית,
הגירושים מצייר בכנות מערכות יחסים מורכבות ודרמות משפחתיות מרתקות ונוגעות ללב.
שם: הגירושים
מחבר/ת: מואה הרנגן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 010200593
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 104.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-4" class="chaptersplit ParaOverride-1">בָּנֶרגָטָן, סטוֹקהוֹלם</h2>
			<h6 class="small">יוני 2016</h6>
			<p class="firstspace">היא מתפתלת במיטה, הציפָּה כרוכה בין רגליה. שמיכת הפּוך סולקה כבר בחודש מאי ומאופסנת מאז במדף העליון בארון הבגדים הקרוב לצד של ניקלָס במיטה. האור החד של ליל הקיץ מסתנן מבעד לווילונות, דוקר כמו סיכות. היא מתקשה להתרגל לעובדה שאף פעם לא ממש מחשיך בלילה. בלילות החמימים, הבהירים, היא שוכבת לרוב בסוג של ערפוּל עוויתי. האם יָשנה כלל? היא לא מרגישה שישנה.</p>
			<p class="text">בֵּאָה מתמתחת כדי להגיע לטלפון. 00:41. שום הודעה. הוא כנראה בדרך הביתה. מכל מקום, הוא בטח התחיל להתקפל לכיוון הבית. דַפני'ס בכלל פתוחים בשעה כזאת? היא נכנסת להודעות ומתחילה לנסח הודעת טקסט מפייסת. יכול להיות שהיא היתה קשה מדי כלפיו מקודם?</p>
			<p class="text">באמצע ההודעה היא מפסיקה לכתוב. חושבת כמה שעות אחורה. למה היא צריכה להתנצל, בעצם? הוא זה שאמור להתנצל, היא אמורה לכעוס. היא אכן כועסת. לא היא שכחה לשלם על כרטיסי ההפלגה של דֶסטינֵיישן גוֹטלַנד, שפירושו שהם תקועים עכשיו עוד שבוע בעיר, שכֵּן המעבורת מלאה עד יום שבת הבא. רק אז יש מקום למכונית, ורק במעבורת לילה. יציאה בשעה 01:10, הגעה ב־04:25.</p>
			<p class="text">שבוע ימים הם יהיו כלואים בדירה לוהטת במקום להיות שרועים בהנאה בגינה בהוֹגרֶפּס או לרדת באופניים לדיונות החול של כפר הדייגים גְרינגֶה, כשהחום ייעשה מעיק מדי. במקום לחוש בריח אצות הים והמליחוּת שמגיעים לחוף עם גלי הים ולהגיע בכמה צעדים אל המים המצננים. אבל לא, זה לא יקרה, ועכשיו היא שוכבת פה, מזיעה, חסרת שינה ולכודה ברִיק.</p>
			<p class="text">באה מרגישה שהדופק שלה שוב עולה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">איך</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לעזאזל</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הוא</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">שכח</span><span class="bold CharOverride-7">? </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אף</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">שהיא</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הזכירה</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לו</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הרבה</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">פעמים</span><span class="bold CharOverride-7">.</span></p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אז</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">למה</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">שילמת</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">בעצמך</span><span class="bold CharOverride-7">? </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">זה</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">היה</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">יותר</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">פשוט</span><span class="bold CharOverride-7">, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">במקום</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לנג'</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ס</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לי</span><span class="bold CharOverride-7">?</span></p>
			<p class="text">מפני שהיא זו שעשתה את כל השאר. כי כרגיל בֵּאה היא שמתכננת את חופשת הקיץ, מזמינה כרטיסים, מסכמת עם השכן שישקה את העציצים ומשאירה לו את המפתח הרזרבי, קונה את כל הציוד הדרוש להם לחופשה.</p>
			<p class="text">הוא היה אמור להיות אחראי על נושא אחד ויחיד. ועוד יש לו החוצפה להתעצבן. עליה? גופה מתכווץ בזעם, והיא שוב עושה חצי סיבוב במיטה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">חתיכת</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אידיוט</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מסריח</span>. היא נוטפת זיעה אף על פי שכל חלונות הדירה פתוחים לרווחה. אילולי היתה עייפה כל כך, היא היתה קמה ויוצאת למטבח, עוטפת במגבת כמה אריזות מזון מהמקפיא ומניחה על הבטן. היא עייפה מכדי לקום, חם לה מכדי להישאר במיטה. עצבנית מכדי להירדם.</p>
			<p class="text">קול נקישה מכיוון המבואה מקפיץ אותה לרגע. המפתח בדלת הכניסה. עכשיו הוא מגיע. מן הסתם מבוסם מיותר מדי בירות. עדיין חמוץ, אולי. או שהשִכרות התחלפה בחרטה שתגרום לו להתכרבל מאחוריה ולבקש סליחה, קצר נשימה, בלחש. כאילו יהיה בכך לכפר על העובדה שהוא הרס להם את כל השבוע. לא, היא עדיין לא מוכנה לסלוח לו. צעדים במבואה. דלת השירותים נפתחת. באה מטה אוזן בריכוז גדול. אבל הצעדים קלילים מדי. כפות רגליים יחפות מטופפות על פני רצפת פרקט חורקת. ממש לא כמו רקיעות הרגליים והרעשים חסרי ההתחשבות של ניקלס, ששובו הביתה בשעות הקטנות מלווה ברעש הכנת כריכים ליליים ופתיחת ברזים.</p>
			<p class="text">"אוי, סליחה, הערתי אותך?" הוא נוהג לשאול.</p>
			<p class="text">שלושים ושתיים שנה הם יחד, והוא עדיין לא הפנים את העובדה שהיא מתעוררת בקלות.</p>
			<p class="text">"את אוהבת אותי למרות הכול?" הוא שואל, ראשו מוטה לצד במתיקות ועיניו מתחננות לסליחה, ובאה עונה שברור שהיא אוהבת אותו, אף על פי שהיא מתעצבנת.</p>
			<p class="text">לפעמים היא תוהה עד כמה ההתעצבנות הזאת מכרסמת באהבתה. אבל ברגע זה היא מקווה, למרות הכול, שזה ניקלס. שלשם שינוי הוא מטופף בזהירות על בהונותיו למענה, אחרי כל מה שעשה. וליתר דיוק, מה ש<span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span> עשה. אבל הצעדים נמוגים ונבלעים בדירה. ואז הכול משתתק כליל.</p>
			<p class="text">הסקרנות לא מניחה לה. היא מעבירה את רגליה מהמיטה לרצפה ומשפשפת את פרקט עץ האלון בבהונותיה. המסדרון חסר החלונות מוביל אל המטבח האפלולי ומלא הצללים. הכול אפוף דממה, למעט מלמול שכמדומה מגיע מחדרה של אָלֶכּסיָה. בֵּאה מציצה בזהירות מבעד לדלת. וילונות ההאפלה סגורים, האור המאיר חלקית את גופה המעורטל למחצה של בתה בוקע מהאייפד שעל שולחן הכתיבה. עולה ממנו מונולוג צווחני מפי יוּטיוּבֶּר אמריקאי. אלכסיה תופסת חצאית ארוכה מכותנה תכולה שירשה מבאה ומכסה במהירות את שדיה.</p>
			<p class="text">"<span class="eng CharOverride-4" lang="en-US" xml:lang="en-US">My God</span>, את לא יכולה לדפוק בדלת?"</p>
			<p class="text">"סליחה."</p>
			<p class="text">"אלוהים..."</p>
			<p class="text">רק אז בֵאה מודעת בכאב לעובדה שהיא עצמה עירומה. מבטה הנבוך של בתה גורם לה להרגיש דוחה ומכוערת, כפי שכך התחילה להתייחס אל עצמה ביתר שאת. בדיוק כפי שהתקפי כאב ודם חודשיים השתלטו פעם על גופהּ, היא לוקה עכשיו בהתקדמות האכזרית של גיל המעבר. הפרשות ויובש במקומות הלא נכונים. בתי שחי נוטפי זיעה, ובין הרגליים יובש מדברי. תודה רבה, באמת.</p>
			<p class="text">"חזרת עכשיו?" היא תוהה ומנסה לעמוד כך, שלכל הפחות פלג גופה התחתון יהיה מוסתר מאחורי הדלת.</p>
			<p class="text">"כן...? אמרת לי לחזור עד אחת, לא?" ממלמלת אלכסיה.</p>
			<p class="text">"נכון. אז איפה אַלמָה? לא הייתן אמורות ללכת לאותה מסיבה?"</p>
			<p class="text">"מה? לא." הבת נדה בראשה ומפנה את מבטה בהבעת גועל. "תעשי לי טובה, את מוכנה אולי..."</p>
			<p class="text">הן כמעט מסונכרנות, האם והבת, בכל הנוגע למצב הרוח, רגיזוֹת באותה מידה, אף שכל אחת נמצאת בקצה אחר של רצף הפוריות הנשי. אלמה, למרבה הפלא, אינה מושפעת באותה מידה מההשתוללות ההורמונלית ששוטפת אותה, היא עדיין רכה ומתוקה כתמיד. אלכסיה ואלמה, יִין ויאנג. התאומות שמעולם לא היו דומות. אפילו לא ברחם, להרגשת האֵם. אלמה כמובן כבר ישנה במיטתה. בֵּאָה היתה שקועה מדי במחשבותיה מכדי לשים לב מתי בתה הלכה לישון, אבל נזכרת עכשיו במעומעם שהיא איחלה לה לילה טוב.</p>
			<p class="text">היא נסוגה לאחור וסוגרת אחריה את הדלת. עושה סיבוב מהיר למבואה, ואף על פי שהיא כבר יודעת שז'קט הפשתן של ניקלס אינו תלוי שם, היא בכל זאת בודקת את הוו הריק שלו. על מדף הנעליים מתחת ניצבים מגפי הרכיבה ונעלי הבלרינה של אלמה בסדר מופתי, ליד נעלי הספורט של אלכסיה שמושלכות ברישול וסנדלי הבירקנשטוק של באה. המוקסינים הקיציים ונעלי הריצה של ניקלס. ים של ז'קטים ונעליים. המשפחה אסופה יחד, ואף על פי כן פזורה לכל עבר.</p>
			<p class="text">באה חוזרת לחדר השינה ולהרגשתה הוא חם עכשיו אף יותר, באופן בלתי נתפס. האוויר עומד אף שדלת המרפסת פתוחה בכיוון החצר. לידה ממש ניצב מאוורר העמוד המכוער שניקלס קנה בהון עתק. היא היתה צריכה לחפש את השַלט שלו לפני שנשכבה במיטה, אבל היא היתה עייפה מדי.</p>
			<p class="text">עכשיו היא מתיישבת על המיטה, בצד שלו, פותחת את מגירת שידת הלילה. טאבלט ותרופות נגד אלרגיה, מינימליסטי ופשוט. לא כמו המגירה העמוסה לעייפה של באה, המלאה שפופרות של קרם ידיים, ספרים וכל מיני קשקושים. לבסוף היא מוצאת את השלט על אדן החלון, מפעילה את המאוורר בעוצמה מרבית, ועל רקע הזמזום החדגוני שלו האוויר סוף–סוף מתחיל לזוז בחדר השינה.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">03:31. היא כנראה נרדמה, כי היא מתעוררת בבהלה. עדיין בצד של ניקלס, ועכשיו כמעט קפואה. היא מתכסה בציפה ומגששת אחר הנייד בצד השני של המיטה הזוגית. אין הודעות. אין שיחות שלא נענו. מרוב עצבים היא מתעוררת לגמרי.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">איפה</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אתה</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לכל</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הרוחות</span><span class="bold CharOverride-7">?</span></p>
			<p class="text"><span class="bold CharOverride-7">???</span></p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">הלו</span><span class="bold CharOverride-7">!</span></p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">תענה</span><span class="bold CharOverride-7">!</span></p>
			<p class="text">עכשיו היא מתחילה לכעוס באמת. למה הוא לא עונה? שום תסלחי לי או התנצלויות. תחת זאת הוא נעלם לכל הלילה בלי לומר מילה, כמו נער מתבגר. זה לא בסדר. ממש לא בסדר. באה נשארת לשכב במיטה ורותחת. דפני'ס בוודאות כבר סגורים עכשיו. היא מביטה בנייד. לוקחת אותו לידיה, מניחה אותו. מרחיקה אותו. שוב לוקחת אותו לידיה. מחכה. אבל המכשיר דומם. לחייה בוערות אף שהחדר קריר.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">04:48. והמיטה מבולגנת אחרי הסיבובים של באה מצד לצד בחוסר מנוחה. למה הוא לא משמיע קול? נכון, הוא מפוזר ומעצבן לפעמים, אבל הוא לעולם לא ידאיג אותה בכוונה תחילה. אפילו כשהוא בנסיעת עבודה הוא נוהג לענות. פעם אחת בלבד הוא לא ענה, בסתיו האחרון, כשאלכסיה התמוטטה מרוב עומס בצילומי הסרט שלה, והנייד שלו היה כבוי בזמן כנס רופאים בקֶניה.</p>
			<p class="text">הודות להרבה מאוד אנשים בעלי רצון טוב היא הצליחה לבסוף לתפוס אותו, באוקיינוס ההודי, אף שנדמה היה שהוא מעדיף צלילות עם שנורקל על פני בתו ומשפחתו. אחר כך הוא התקשר כמה וכמה פעמים והתנצל, אחרי שקלט את גודל הטעות שלו. אבל עכשיו נדמה שהוא ירד למחתרת.</p>
			<p class="text">ואם קרה משהו? הזעם מתחלף באימה שמעיקה בסרעפת. אולי הוא נפגע? שוטט לגשר דיוּרגוֹרדֶן ונפל למים? בזמן האחרון הוא לפעמים משתכר קצת יותר מדי. כאילו הגיל השיג אותו, ורמת הסבילות לאלכוהול ירדה. קצת כמו נער מתבגר שלא למד לשתות, אף על פי שהוא כבר עבר את החמישים.</p>
			<p class="text">במסיבת הסרטנים<span class="hafnaya CharOverride-8"><span>1</span></span> בשנה שעברה אצל קָאלֶה ושַרלוֹט מֶרנֶר הוא איבד נעל, והיא נאלצה להרים אותו כדי להכניס אותו למונית. או במסיבת חג המולד האחרונה, כשהוא עדיין עבד בבית החולים בסוֹלֶנטוּנָה, והיא התעוררה מקולות שלא שמעה מאז ימי התיכון. קולות גרוניים שנשמעו כמו יללה, בזמן שמיצי קיבה, סלמון כבוש ונקניקיות לעוסות פורצים במעלה הוושט שלו. כשפתחה את הדלת של חדר הרחצה, ניקלס רכן שם על ברכיו, נאחז באסלה ובכה מרוב בושה. מביך.</p>
			<p class="text">זה הרי לא ראוי שרופא ילדים בגיל העמידה יאבד שליטה בצורה כזאת. היא התביישה בשבילו ובה בעת התמלאה כעס. למרבה המזל הבנות כבר שכבו לישון, וכך נחסך מהן לראות את הזוועה. אבל אילו היה מגיע הביתה שעה אחת קודם, הן היו מן הסתם ערות, יושבות בסלון וצופות בסרט.</p>
			<p class="text">במחשבה שנייה היא מבינה שבזמן האחרון היא כועסת עליו לעתים קרובות למדי, והיא שונאת את ההרגשה הזאת. היא לא רוצה לכעוס על ניקלס. היא אוהבת אותו. אולי לא מדובר בתשוקה בעוצמות שהיו בהתחלה, אבל האהבה רק העמיקה. הם בנו יחד חיים שלמים, משפחה נפלאה עם שתי בנות נפלאות. נו טוב, אלכסיה אולי לא ממש נפלאה בימים אלו, אבל גיל ההתבגרות כידוע עוֹבר. כשהאוּנה הקדמית גומרת להתפתח, או משהו כזה.</p>
			<p class="text">דירתם נעשתה יפה ונעימה אף יותר מאז החליפו את המטבח הישן בחדש, והבית בגוֹטלנד<span class="hafnaya CharOverride-8"><span>2</span></span> עם המשפחה של ניקלס הפך להיות שלה לא פחות משלו. כזוג הם כמובן עברו, כמו כולם, פאזות שונות ותקופות קשוחות, אבל כל מכשול רק איחד ביניהם אף יותר. זוגות רבים אחרים שהם פגשו לאורך הדרך קרסו כמו בנייני קלפים בחלוף ירח הדבש, כשהאהבה הועמדה במבחן.</p>
			<p class="text">אולי המצב של באה וניקלס שונה, שכן הסיפור שלהם התחיל באירוע מזעזע, מותו של יָקוֹבּ. מעניין שדווקא אז הם מצאו זה את זה. אולי מהסיבה הזאת היא יודעת שהם יתמודדו עם כל קושי שייקרה בדרכם, כי הם התאהבו בעיצומה של טרגדיה קשה מאין כמותה. בלי ניקלס היא לא היתה שורדת, ועם נקודות זכות כאלה במאזן, אפשר להתעלם מכמה טעויות שהוא עשה במצב של שכרות. אילו רק היה מואיל בטובו להשמיע קול!</p>
			<p class="text">היא שוב מסתובבת לצד השני במיטה, מיטלטלת בין זעם לדאגה, בשעה שההזיות מתחלפות בדמיונה זו בזו: ניקלס בבָּר כלשהו או באפטר פרטי אצל פרֵדי, לחלופין נופל לתעלה במרכז העיר, נמשה ונמצא בדרכו באמבולנס לבית החולים. עכשיו היא כבר לא מצליחה להירדם, על כן היא קמה ומרתיחה מים בקומקום כדי להכין לעצמה תה. האוויר במטבח עדיין מחניק. היא יוצאת למרפסת, פרחי הגרניום הוורודים תלויים בסלסילותיהם הקלועות מעל המעקה השחור, שופעים ניצנים שרק מחכים לפרוץ בפריחה. כמה אירוני להיווכח שהם במיטבם כשאצבעותיה הירוקות רחוקות מהם ככל האפשר.</p>
			<p class="text">היא שואפת אל קרבה את ניחוח העלים בגוון של ירוק פיסטוק ושוקעת בכורסת הנצרים החורקת. רהיטי המרפסת ישנים ורקובים. אמנם היא הזמינה רהיטי גן חדשים מבית העיצוב של פָּאוֹלָה נָבוֹנֶה, אבל המשלוחים מאיטליה מתעכבים בגלל גל החום בדרום אירופה.</p>
			<p class="text">היא שמה לב לשקט ולשלווה המפתיעים של החצרות הפנימיות, המשתרעות כמו נחש ארוך ומתפתל בין הבניינים ומחברות בין הבלוקים — מקַרלָוֶוגֶן ובָּנֶרגָטָן לוויטְסטוֹקסגָטָן לטיסְטָה גָטָן. כל חצר מופרדת מזו הסמוכה לה, חלקן בחומות אבן, אחרות בגדרות ברזל גבוהות שחורות. אור השחר עולה מאחורי הבניין שממול, כשבֵּאה פותחת את "חיים קטנים", הספר שקיבלה מליליס. חמותה לא הפסיקה להתפייט על רב־המכר מאת הָאניָה יָנָגיהָארָה. באה רוצה באמת ובתמים שהרומן הזה שכולם מדברים עליו ימצא חן בעיניה, אבל היא מתקשה להיכנס לסיפור.</p>
			<p class="text">אחרי שחזרה וקראה את אותו הקטע ארבע פעמים בלי להבין מילה, היא מניחה את הספר מידיה ומתחילה לגלול בנייד. נדמה שהמוח לא מסוגל כרגע להתמקד אלא בניקלס. היא חוככת בדעתה להתקשר לפרדי או לקאלה ולברר אם הם יודעים מה קורה. אבל בפועל היא נשארת ישובה בכורסת הנצרים, בעיניים חלולות וללא יכולת לפעול, בזמן שהשמש עולה לאיטה מעל הגגות.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">כשהוא סוף כל סוף מתקשר, קולו נשמע רגוע. כאילו סיים זה עתה משמרת והוא תוהה אם צריך לקנות משהו בדרך הביתה. נייר טואלט או אולי חלב? ממש לא כמו מישהו שניתק קשר מאשתו למשך עשר שעות.</p>
			<p class="text">"זה אני," הוא אומר בענייניות.</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">עכשיו</span> אתה מתקשר?"</p>
			<p class="text">"ישנת?"</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">"הערתי אותך?"</p>
			<p class="text">"לא עצמתי עין כל הלילה." זה לא ממש נכון, אבל כך היא מרגישה.</p>
			<p class="text">"בסדר."</p>
			<p class="text">"לא. זה <span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span> בסדר. איפה אתה?"</p>
			<p class="text">"אצל פרדי."</p>
			<p class="text">"יכולת להתקשר ולהגיד לי, לא?"</p>
			<p class="text">"אני מתקשר עכשיו, מה את רוצה?"</p>
			<p class="text">"אני כבר שעות מתה פה מדאגה!"</p>
			<p class="text">שוויון הנפש בקולו הופך לדלק על בערת זעמה של באה. הוא לא נשמע כלל כמי שמתחרט במיוחד, אדרבה: הוא נשמע כאילו מה שקרה הוא טבעי לחלוטין. הוא התפוגג לרגע, זה הכול.</p>
			<p class="text">"שתינו כמה בירות, אחרי זה נסענו אליו הביתה וישבנו ודיברנו."</p>
			<p class="text">"אבל למה לא ענית להודעות שלי?" קוצר הרוח שלה גובר. היא מרימה את קולה, כאילו עוצמת הקול תקל עליה להגיע אליו. "הלו? אתה שומע אותי?!"</p>
			<p class="text">"אני שומע אותך, את לא צריכה לצעוק."</p>
			<p class="text">"אתה יכול להסביר לי למה לא ענית להודעות שלי?"</p>
			<p class="text">"כי לא כל כך התחשק לי, אולי?"</p>
			<p class="text">קֶצֶר במוח של באה. מה לעזאזל הוא אומר?</p>
			<p class="text">"לא כל כך התחשק לך? מה עובר לך בראש, לכל הרוחות?"</p>
			<p class="text">ניקלס שותק. כמחכה שהיא תסיים.</p>
			<p class="text">"אתה לא קולט שדאגתי? חשבתי שקרה משהו!" הוא אמור להתנצל עכשיו, אמור היה להתנצל מזמן. אבל הוא לא עושה זאת. "אתה עדיין שתוי?"</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"אז תענה לי כבר!"</p>
			<p class="text">"מה את רוצה שאגיד?"</p>
			<p class="text">"אני רוצה הסבר! והתנצלות! קודם אתה מפשל עם הכרטיסים לגוטלנד ואחר כך אתה נעלם לכל ה..."</p>
			<p class="text">לפתע משתררת דממת אלחוט מהצד שלו.</p>
			<p class="text">באמת? הוא מנתק באמצע השיחה שלי? מה הקטע שלו? הוא צריך היה לכרוע על ברכיו הארורות ולבקש סליחה. להבטיח שזה לא יקרה שוב. כפי שהוא עושה כשדברים משתבשים. נכון, לשניהם יש המון חסרונות ומגרעות, אבל זה בדיוק העניין כשמדובר בחיים משותפים, באהבה, למרות ההיבטים הפחות מחמיאים של כל אחד מהצדדים. מה שחשוב הוא לבקש סליחה אחרי איזה מעשה טיפשי, ואת זה הם לרוב עושים. אבל עכשיו — שום חרטה ושום התנצלות. בדיוק כמו אמש, כשהם רבו על תשלום כרטיסי המעבורת לגוטלנד, ובמקום להודות בטעות שלו ולקבל אחריות, הוא התנער והאשים אותה. כמה עלוב.</p>
			<p class="text">באה מתקשרת שוב, אבל נתקלת במשיבון ובקולו הרך של ניקלס.</p>
			<p class="text">"הגעתם לניקלס שֶרנֶה. אנא שלחו הודעת טקסט או השאירו הודעה."</p>
			<p class="text">היא המומה לגמרי. הוא כיבה את הטלפון? במודע? לא, זה לא יכול להיות, ממש לא. הסוללה בטח נגמרה וכרגיל אין לו מטען, המפוזר הידוע. לא הגיוני שהוא פשוט יטרוק לה.</p>
			<p class="text">היא מחפשת את פרדי שֵרֶר ברשימת אנשי הקשר. צליל חיוג, אבל פרדי לא עונה. המומה לא פחות משהיא מתוסכלת, היא כותבת במהירות הודעת טקסט חדשה לניקלס.</p>
			<p class="text">תתקשר אלי! אני לא מבינה כלום. מה קורה איתך? תענה לי עכשיו!</p>
			<p class="text">ואז לפרדי.</p>
			<p class="text">תבקש מניקלס שיתקשר אלי. עכשיו, תודה.</p>
			<p class="text">היא רואה את הנקודות זזות בתוך הבועה מתחת להודעה שלה. פרדי מחזיק את הטלפון וכותב משהו, אבל כנראה לא רוצה או לא יכול לדבר. באה מחכה בקוצר רוח, אבל הבועות נעלמות לבסוף ולא מגיעה שום תשובה.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">המתכון אצלה בראש. קמח, מלח ואבקת אפייה. להוסיף קובייה של חמאה וללוש אותה לתוך קמח החיטה. להוסיף חלב.</p>
			<p class="text">באה לשה בקדחתנות את הבצק. הוא נדבק לכפות ידיה רצועות־רצועות, שבדרך כלל משתחררות והופכות למסה דביקה, ואותה היא מצליחה לפזר על תבנית. אבל עכשיו הן נצמדות לאצבעותיה כמו דבק, אף על פי שהיא משפשפת אותן כמו משוגעת. היא שולפת מצקת עץ מהקערה על השיש ומנסה לקלף את המסה הדביקה מאצבעותיה, אבל זה מסתיים בידיים עוד יותר דביקות ובמצקת מלוכלכת.</p>
			<p class="text">"פאק!"</p>
			<p class="text">המילה נפלטת מפיה בדיוק כשהיא שומעת את אלמה גוררת את רגליה בנעלי בית במסדרון שלפני המטבח, וכשהיא מסתובבת, היא נתקלת במבט חוקר של המתבגרת. לא רק הקללה ממלאת את באה בושה, אלא עצם ההרגשה שהיא איבדה שליטה. לא מתאים לה. היא לא מדברת ככה. היא בטח נדבקה מאינגֶר בעבודה, זו שמנבלת את הפה ברגע שהמחשב עושה בעיות.</p>
			<p class="text">"סליחה, אני מנסה לאפות פה סקוֹנס אבל אני לא יודעת... הבצק סתם נדבק."</p>
			<p class="text">"יאמי..." ממלמלת אלמה ומוציאה מהמקרר קרטון טרוֹפּיקָנָה. "תודיעי כשהם יהיו מוכנים." ואז גוררת את רגליה בחזרה לחדרה, קרטון המיץ בזרועותיה.</p>
			<p class="text">באה עומדת מול התבנית שבה הניחה את גושי הבצק הקטנים והחיוורים, מנסה להשתחרר מהדבק שנצמד לידיה. הבכי אורב לה בגרון, אם כי היא לא ממש יודעת למה. נכון, היא מאוכזבת וכועסת על ניקלס, אבל במקרה כזה התגובה המתבקשת אינה אמורה להתבטא בבכי אלא ברצון להכות בקיר או במשהו אחר! השינויים ההורמונליים, לרבות הערפול הסמיך והמבלבל שלהם, כנראה משתלטים עליה בחשאי.</p>
			<p class="text">היא סובלת באחרונה מדכדוך וממצבי רוח משתנים. כאילו השתנו החיים לפתע מסולם מָז'ורי למינורי. היא כבר בקושי שואבת אנרגיה מעבודתה בצלב האדום, אף על פי שהיא יודעת שבארגון הזה הם משנים מציאות. הביטחון העצמי שלה מתערער. אחרי יקוב היה לה צורך בעיסוק בעל משמעות. עיסוק שחשה שהוא אמיתי. ניקלס אמר שהיא יכולה להמשיך ללמוד אם היא רוצה, אבל תמך בה כשהגישה מועמדות לעבודה בארגון הסיוע, הסכים איתה שזה חשוב וטוב. אף על פי כן היא ממעיטה בתרומתה, אם כי כעורכת האתר היא תרמה לשינויים שהעלו את מספר הכניסות לדף הבית. היא מרגישה שקופה לגמרי, כמי שיש לה תחליף. מדוכדכת.</p>
			<p class="text">האם בגלל זה הקטע עם גוטלנד משפיע עליה בעוצמה כזאת? היא באמת ובתמים ציפתה לחופשה הזאת, להגיע סוף–סוף להוֹגרֶפּס ולבלות שם עם ליליס וטוּרֶה וכל המשפחה ופשוט ליהנות יחד. שיטפלו בה קצת, ההורים של ניקלס מצטיינים בזה כל כך.</p>
			<p class="text">אולי זה המקום היחיד בעולם שבו היא יכולה להרפות לגמרי, בבית הישן הבנוי אבן סיד, בחברתם. שם היא מרגישה בטוחה תמיד. בערבים הם שותים יין בין העתיקות, מאחורי החצר, ומשחקים קלפים עד שעות הלילה המאוחרות. הם מבשלים יחד ויוצאים להליכות ארוכות יחד. כך היה תמיד מהיום שבו הפכה חלק ממשפחת שֶרנֶה, מאז הקיץ הראשון בלי יקוב, כשהצטרפה אליהם לראשונה לביתם בהוגרפס, אחרי לילות ללא שינה מרוב צער.</p>
			<p class="text">אי אז ארזה ליליס עם עלות השחר תרמוס של קפה והושיבה את באה — בחביבות אך בנחישות — על האופניים הישנים של סבתא בֵּטי. אחר כך הן דיוושו על דרך החצץ החורקת עד חוף הים בגְרינגֶה וטבלו במים. המים היו קפואים והקלו את האבל. בהמשך הן שתו קפה והתחממו, וצפו אגב דממה בזריחה. באה לא נדרשה לומר דבר ומצאה נחמה בעצם הישיבה כך, ליד ליליס. שיבה זרקה בשערה כבר אז, לפני שלושים שנה, עם אותה פקעת על הראש, נמוכת קומה, כמו מאי הקטנה מהמוּמינים. ירכיים שזופות וזרועות גבשושיות. הבקרים ההם בשנים הראשונות אחרי יקוב הועילו לה יותר מטיפול.</p>
			<p class="text">חמותה ניחנה בחום ובהתעניינות, שלמרבה הצער אין לאמהּ של באה. עם השנים היא הבינה שלא מדובר ברשעות, אלא בחוסר יכולת של אמה לראות כאב של מישהו זולת כאבה שלה עצמה. אבל את החלל הזה מילאה ליליס.</p>
			<p class="text">השחייה והקפה בבוקר הפכו עם הזמן למנהג קבוע, לצד מסורות רבות אחרות. בכל קיץ יש להן פרויקטים משותפים חדשים שממלאים את הימים בתחושה של משמעות. הן יוצרות בהוגרפס משהו חדש ובר קיימא, שגם הדורות הבאים ייקחו בו חלק. השנה היא הבטיחה לליליס לסדר ולארגן לה את הסטודיו. היא לא מרגישה שזו מטלה מעיקה, נהפוך הוא: עיסוק נחמד ומספק, כמו שהרגישה בשנה שעברה, כשעזרה לטורה לצבוע את המרפסת.</p>
			<p class="text">ניקלס אינו מבין מה הרעיון ב"לעבוד בפרך" — הביטוי שלו — בחופשת הקיץ, אבל לבאה זה מסב תחושת שייכות. לפעמים מעצבן אותה שהוא מתייחס לשייכות כאל דבר מובן מאליו. המשפחה. הֶנקֶה וסוּס כבר נמצאים בהוגרפס, בביקור מולדת לאחר שהות של שנה נוספת בברזיל, ואוּלֶה והֵדָה שלהם כבר מחכים בקוצר רוח לאלמה ולאלכסיה, כמו תמיד, אחרי שלא נפגשו שנה שלמה. לפעמים בני הדודים נדמים כאילו היו אחים, למרות המרחק.</p>
			<p class="text">הגעגוע של בֵּאה להוגרפס כמעט גופני. כמו חֶסר של בן אדם. ולא רק לבניין אבן הסיד היא מתגעגעת, אלא ליישוב גָמֶלגַרן כולו. היא מתגעגעת לטיולים לאורך חוף גרינגֶה, דרך שמורת הטבע וכפר הדייגים הקטן שָאוּסטֶר. לעצור כשהחום נעשה מעיק מדי ולהתפשט על הסלעים החשופים, אחר כך לפסוע מרחק מה לתוך הים ולשקוע בתוך המים. לצוף ולהיטלטל על הגלים. לחוש בקרירות הפושטת בגוף ובאֶנדרוֹפינים של האושר שוקעים במקומם.</p>
			<p class="text">המחשבה על הקיץ ועל כל מה שמחכה לה היתה לה בבחינת חבל הצלה לאורך האביב. כשהלחץ בעבודה נעשה מעיק מדי, הוגרפס התנדנד לפני האף שלה כמו גזר. הידיעה שעוד מעט תוכל לצאת מהדירה הזאת שכמוה כתנור אפייה, ומהחום שסוגר על העיר כולה כמו מִכסֶה. שבוע אחר שבוע היא ספרה לאחור, וכעת נדמה לה שנפשית, כמעט בלתי אפשרי לשנות תוכניות, להחזיק מעמד עוד קצת. אבל אין לה ברירה, בגלל הטעות הגסה של ניקלס.</p>
			<p class="text">באה מושיטה את ידה אל שקית הקמח על האי במטבח. אגלי הזיעה הופכים לפלגים בין קמטי הדאגה שעל מצחה, נושרים על רצפת האבן ויוצרים עליה דוגמה של נקודות כהות. במקום הבכי שהיא ממאנת לשחרר. התנור הדולק מגביר את החום במטבח ביתר שאת. היא רוצה לצרוח על עצמה. איזה רעיון הזוי לאפות בחום הזה! היא מכניסה את תבנית הסקונס וסוגרת את דלת התנור בטריקה.</p>
			<p class="text">הנייד מצפצף על משטח השיש והיא תופסת אותו באצבעות דביקות מבצק. הודעה מניקלס. הוא הטעין בינתיים את הנייד? או אולי קלט כמה זה מגוחך לסגור את הטלפון כשאשתו מנסה להשיג אותו?</p>
			<p class="text">היא מצפה ממנו להודאה רצינית באשמה. לנוכח חוסר הכבוד שהוא נהג בה, יעבור זמן עד שישכך זעמה. היא מותשת מכעס, וידיה רועדות כשהיא פותחת את הודעת הטקסט שלו.</p>
			<p class="text">לא מגיע הביתה.</p>
			<p class="text">המילים פשוטות וקצרות. אף על פי כן היא לא מבינה. הן בלתי נתפסות בהקשר הזה. לא מגיע הביתה? הוא מתכוון אולי לומר שהוא לא מגיע הביתה עכשיו, זאת אומרת <span class="bold _idGenCharOverride-1">ברגע</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">זה</span>, אלא יותר מאוחר? הערב? שהוא עסוק במשהו שידרוש מעט יותר זמן ממה שחשב?</p>
			<p class="text">אילולי היתה מופתעת כל כך, מן הסתם היתה מתמלאת כעס, כעס ללא גבול. אבל עכשיו היא מרגישה בעיקר משותקת מההודעה הבלתי מובנת הזאת. היא חייבת לדבר איתו ומיד. על מה שקרה אתמול ועל מה שקרה הבוקר. על כך שהוא פשוט טרק לה את הטלפון וכיבה את הנייד אחרי לילה שלם של המתנה. ועל גוטלנד.</p>
			<p class="text">אולי כדאי לברר אם יש כרטיסי הפלגה מאוֹסקַרסהַמן? אמנם חתיכת נסיעה במכונית לשם, אבל יותר טוב מלשבת כלואה כל השבוע במערת האספלט הלוהטת הזאת.</p>
			<p class="text">באה כותבת לו מהר.</p>
			<p class="text">למה אתה מתכוון? באיזו שעה תגיע?</p>
			<p class="text">היא מחכה. רואה את הבועה זזה. אבל שום תשובה לא מגיעה, אז היא כותבת בעצמה.</p>
			<p class="text">לא מבינה.</p>
			<p class="text">תתקשר!</p>
			<p class="text">הוא כמובן לא מתקשר. היא זאת שמתקשרת. היא שומעת את צלילי החיוג, אבל אין תשובה. תחת זאת מגיעה הודעה חדשה.</p>
			<p class="text">אני צריך לחשוב.</p>
			<p class="text">ריח של שרוף מגיע מכיוון התנור.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">בחילה קלה לוחצת על רום הבטן, והיא נתקפת סחרחורת. בגלל החום? המחסור באסטרוגן? הבעל הנמלט? היא בקושי שתתה או אכלה מאמש. היא אפילו לא מצליחה לטעום מהסקונס; היא, שאוהבת סקונס עם חמאה וגבינה שנמסות במאפה הטרי מהתנור. במיוחד את הסקונס של ליליס, שטעימים במיוחד בהוגרפס. האם בגלל זה אפתה עכשיו? האם ניסתה להעלות את ליליס ואת טורה בצורת מאפה, כסוג של נחמה?</p>
			<p class="text">עוד מעט שתים־עשרה בצהריים, אבל מבחינתה יכול היה להיות חצות הליל. הזמן זז לאט כל כך, ואף על פי כן היא לא מצליחה לקלוט אותו. היא עדיין לא יודעת שכבר עתה החלה כרונולוגיה חדשה. שהיממה הזאת תגדיר מחדש את כל חייה.</p>
			<p class="text">באה שוב ממששת את הנייד. בוהה בצג, כאילו יצליח מבטה להעלות משם הודעה נוספת מניקלס. הסבר לכל המוזרויות שלו. או תשובה מתקבלת על הדעת. אבל שום דבר מעבר לניסיונותיה ליצור קשר לא נראה בשרשור. שורה ארוכה של סימני שאלה וסימני קריאה. אותיות גדולות. אימוג'ים כועסים. פרצופי זעם אדומים עם גבות מלוכסנות וראשים כמו הרי געש מבעבעים. דרישות ליצור קשר!</p>
			<p class="text">היא רואה שניקלס קיבל את כל אלה. כתוב שהוא קרא אותם, ומתי. הוא כרגיל פעיל במסנג'ר, כשהיא נכנסת וכותבת לו שם. אבל נראה שהוא הוריד מסך מולה, חוסם אותה כמו מתבגרת בגיל של אלכסיה, מסרב לתקשר. פרובוקציה מהגיהינום.</p>
			<p class="text">פרדי נוהג כמוהו. לא עונה לטלפון ולא להודעות טקסט. קאלה מֶרנֶר לפחות החזיר לה צלצול, אבל אין לו שום מושג. הוא לא השתתף במפגש בדפני'ס ולא יודע מה יכול היה לקרות.</p>
			<p class="text">כדאי שהיא תיסע לבית של פרדי ותחבוט בדלת? תדרוש לדבר עם ניקלס? לא, זאת לא אסטרטגיה טובה. חוץ מזה היא גם משפילה. היא לא מתכוונת להקים שערורייה. אם הוא צריך שיניחו לו היום, שיהיה. הם יבררו ביניהם את הכול בהמשך, גם אם התנהגותו בלתי מקובלת בעליל.</p>
			<p class="text">היא נכנסת לחדר הרחצה ופותחת את הברז, המים הקרים גועשים לתוך האמבט. היא מתפשטת ונכנסת. רואה איך פני המים עולים בד בבד עם רדת התרמוסטט הפנימי. היא מנסה להתרחק במחשבותיה מהאמבט הארור הזה אל הים בחוף גרינגֶה, אבל מאחורי עפעפיה בוערים האכזבה והבלבול. למה הוא צריך לפתוח במריבה רבתי דווקא עכשיו, כשמצפה להם קיץ נפלא? כמה מיותר.</p>
			<p class="text">"הלו? אמא?"</p>
			<p class="text">קולה של אלכסיה מחוץ לדלת כמעט נבלע ברעש שעולה מהברז. באה מווסתת את המים לכדי זרם דק.</p>
			<p class="text">"אני מתרחצת, את צריכה מפה משהו?"</p>
			<p class="text">"איפה אבא?"</p>
			<p class="text">באה מהססת, לא יודעת באמת מה לענות. האם לחפות על ניקלס או פשוט לומר את האמת?</p>
			<p class="text">"הוא אצל פרדי."</p>
			<p class="text">היא יכולה לומר את האמת, בלי להיכנס לפרטים. ככה היא לא משקרת.</p>
			<p class="text">"הוא היה אמור לצאת איתי לשיעור נהיגה."</p>
			<p class="text">באה מגששת אחר מילים.</p>
			<p class="text">"אוקיי... אז הוא בטח יגיע עוד מעט אם זה מה שקבעתם. אחרת אנחנו יכולות..." היא משתתקת כשהיא נזכרת. היא ממש לא יכולה. רק לניקלס יש רישיון נהיגה ואישור לשמש מדריך לנהיגה. "אולי תתקשרי לאבא ותבדקי? או לפרדי?"</p>
			<p class="text">מחוץ לדלת היא שומעת מלמול, ואחר כך צעדים.</p>
			<p class="text">"אלכסיה?"</p>
			<p class="text">באה מחכה לתשובה, אבל זו כבר התרחקה. האכזבה של בתה מורגשת מבעד לדלת, אף שלא אמרה מילה. כשם שאלמה הפגינה אדישות כלפי שיעורי הנהיגה עם אביה, כך אלכסיה מעוניינת בהם. בוער לה להיות עצמאית.</p>
			<p class="text">באה חשבה שהמצב יהיה הפוך, כי לרוב אלמה היא זאת שזקוקה לטרמפ לאורווה, אבל מאז צילומי הסרט בסתיו האחרון, נדמה שהחיים כבוגרת התחילו למצוא חן בעיני אלכסיה, אף על פי שהיא רק בת שש־עשרה.</p>
			<p class="text">באה יוצאת בעמל רב מהאמבט ומושיטה יד אל עבר הנייד. מילא זה שהוא שם עליה פס, אבל לשכוח מהילדות זה לא בסדר. הצג נרטב ובקושי מגיב לניסיונות שלה לכתוב הודעת טקסט.</p>
			<p class="letterinspace">איפה אתה??? אתה אמוק לצאת לנהוג עם אלכסיה! היא ממש נעלבה! תתקדר אליי. עכשין!!!</p>
			<p class="firstspace">כמובן אין תשובה גם הפעם. היא מספיקה לחשוב לפני שנשמע צפצוף פתאומי של הודעה נכנסת.</p>
			<p class="letterinspace">דיברתי עם אלכסיה. הכול בסדר.</p>
			<p class="firstspace">הוא הספיק לדבר עם אלכסיה? באה כותבת לו תשובה.</p>
			<p class="letterinspace">שום דבר לא בסדר. היא מה־זה־נעלבה. מתי אתה מגיע?!</p>
			<p class="firstspace">ושוב אין תשובה. באה מתעטפת במגבת. כפות רגליה מותירות טביעות רטובות על פרקט האלון הבהיר, כשהיא אצה לחדרה של אלכסיה. היא נוקשת בשקט ופותחת את הדלת כדי חרך, קצרת רוח מלחכות לתשובה. אלכסיה שוכבת על המיטה ועסוקה בנייד.</p>
			<p class="text">"אבא התקשר עכשיו?"</p>
			<p class="text">"א־הה."</p>
			<p class="text">"מה הוא אמר?"</p>
			<p class="text">"שנדחה את זה ליום אחר."</p>
			<p class="text">"הוא אמר למה?"</p>
			<p class="text">"לא. רק שנדחה ליום אחר."</p>
			<p class="text">"אז מתי הוא יגיע?"</p>
			<p class="text">"מאיפה לי לדעת?"</p>
			<p class="text">קולה של אלכסיה עייף ועצל. איטי, כאילו כל מילה היא בבחינת מאמץ.</p>
			<p class="text">"הוא עדיין אצל פרדי?"</p>
			<p class="text">"לא נראה לי."</p>
			<p class="text">"למה לא נראה לך?"</p>
			<p class="text">"מאיפה לי לדעת..."</p>
			<p class="text">"אלוהים אדירים, משהו הוא בטח אמר לך! תחשבי טוב! ודברי בצורה שיבינו אותך. אומרים 'לא יודעת'." באה שומעת מיד עד כמה בוטה וביקורתית היא נשמעת. הסגנון הזה של "מאיפה לי לדעת" שאלכסיה סיגלה לעצמה חצוף בעיניה, אבל העיתוי להוכיח אותה על כך היה גרוע במיוחד. "סליחה מתוקה, סליחה, רק תהיתי אם..."</p>
			<p class="text">מאוחר מדי. הבת כבר הספיקה לצאת מהחדר ובֵּאה שומעת את דלת הכניסה נטרקת. בפחות מיממה היא הצליחה להרחיק שניים מבני משפחתה.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">היא חותכת פיסות גדולות של פלפל יחד עם בצל ושום. מעבירה את הכול למיקסר ומפעילה. גספאצ'ו הוא מאכל מושלם כשבחוץ חם מכדי לאכול. או כשאי־הנוחות בקיבה ממלאת אותך בחילה כזאת שכל מה שאת מצליחה להכניס לפה הוא מזון נוזלי.</p>
			<p class="text">היא כתבה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שארוחת הערב של יום ראשון תהיה בשעה שבע. אבל אף אחד לא השיב ונדמה שגם לא ישיב, אף שהשעה מתקרבת לרבע לשבע. אלכסיה כנראה עדיין מעוצבנת ובטח נמצאת אצל מישהו מ"חברי הקאסט" החדשים שלה, ואלמה באורווה, וכשהיא עסוקה עם הסוסים, הזמן מבחינתה בורח. במקרה הכי גרוע זאת תהיה ארוחת ערב לסועד בודד. עם זאת באה מנסה לחשוב שכל שעה שעוברת מקרבת אותה בשעה נוספת לשובו הביתה של ניקלס. ואז הם סוף–סוף יוכלו ללבן את מה שקרה ולהשאיר את התקרית מאחוריהם.</p>
			<p class="text">כי הן בטח יגיעו עוד מעט לקִצן, שעות הלְבַד האלה שהוא כפי הנראה זקוק להן נואשות כל כך? לא שהיא לא מפרגנת לו זמן עם עצמו. גם היא זקוקה לזה לפעמים, והם בדרך כלל נותנים זה לזה מרחב. אבל להסתלק לו סתם ככה — זה מכעיס אותה.</p>
			<p class="text">אלא שהיא הולכת ומאבדת את הכוח לכעוס עוד. היא מותשת ורק רוצה שזה ייגמר, שהכול יחזור שוב למסלולו. יום אחד הם בטח יצחקו על כל הסיפור, כמו על איזו בדיחה משפחתית בארוחת ברביקיו בין העתיקות בגוטלנד. יצחקו על הקיץ שהתפספס כי ניקלס שכח לשלם בזמן על הכרטיסים לגוטלנד, ומרוב בושה לא העז לחזור הביתה. היא יכולה לראות את עצמה משחזרת במחוות ידיים את האנקדוטה, את ניקלס משלים את הסיפור במקומות הדרושים ואיך הם עוקצים זה את זה באהבה. הֶנקֶה עומד ומקשיב ממקומו ליד הגריל, הופך את הקציצות מבשר טלה ונד בראשו משום שאחיו הצעיר חסר התועלת כל כך לא בעניינים. ליליס, טוּרֶה, הַמפּוּס וסוּס יושבים סביב שולחן האבן, כל אחד אוחז כוס יין בידו והם צוחקים על האפיזודה המשוגעת, שמשעשעת מחדש כל אימת שהיא מסופרת. ברגע זה קשה לצחוק. אבל בעתיד... אולי כבר הערב, אחרי בירור וסליחה הדדית.</p>
			<p class="text">באה מפעילה שוב את מעבד המזון. הירקות נשחטים תחת להבי המיקסר התוקפניים, והיא מעלה את המהירות למקסימום. עגבניות מרוטשות ובצל סגול קצוץ מתערבלים במכשיר במהירות פראית, והכול סביבה נבלע בזמזום הסכינים הממונעים. לפתע נדמה לה שהיא שומעת טריקה מכיוון המבואה. היא מפסיקה את פעולת המכשיר. את דלת הכניסה היא שמעה?</p>
			<p class="text">רעש מפתחות הנוחתים בקערה המוכספת על השידה במבואה. כעבור רגע אלמה עומדת על מפתן המטבח במכנסי רכיבה ותיק בד מעל הכתף, והתקווה שהנצה בלִבה של באה מתחלפת מיד באכזבה. או ליתר דיוק באי־נוחות מעצבנת על שהיא עדיין לא יודעת מתי ניקלס יגיע. היא מאלצת את עצמה לחייך.</p>
			<p class="text">"עיתוי מושלם, הגספאצ'ו מוכן. שבי."</p>
			<p class="text">אלמה שומטת את תיק הבד ושוקעת אל תוך כיסא. היא מפנה מבט מלא הערכה אל השיש, בֵּאה מוזגת שם את המרק הקר לצלחות העמוקות של ליליס.</p>
			<p class="text">"איפה אבא?"</p>
			<p class="text">נדמה לה לבאה שהיא שומעת נימה נסתרת, ואולי היא רק מדמיינת.</p>
			<p class="text">"הוא בטח יגיע כל רגע."</p>
			<p class="text">הבת מושיטה את ידה אל פרוסת לחם שום ומתחילה לכרסם את הקליפה בזהירות.</p>
			<p class="text">"הכול הלך טוב באורווה היום?" תוהה באה.</p>
			<p class="text">"איסָה כבר יצאה לרכיבה על ניקוֹ, אז לי רק נשאר לנקות את הגללים."</p>
			<p class="text">"אבל ימי ראשון ורביעי הם שלך, לא?"</p>
			<p class="text">"כן, אבל הוא הסוס שלה."</p>
			<p class="text">"למרות שאנחנו משלמים על ימים קבועים. היא לפחות היתה יכולה להודיע שהיא רוצה להחליף, לא?"</p>
			<p class="text">"גם אֵמי היתה שם וניקתה, ככה שזה לא שינה לי."</p>
			<p class="text">אלמה חופרת בתיק הבד ושולפת מתוכו ספר, כדי לאותת שהיא לא רוצה לדון עוד בנושא. באה קולטת את הרמז.</p>
			<p class="text">"מה את קוראת?"</p>
			<p class="text">אלמה מפנה אליה את הכריכה. "ביום שבו יפרחו הערמונים אני אהיה רחוקה מכאן", של בּוּדיל מַלמְסטֵן.</p>
			<p class="text">"רומן למבוגרים," מציינת באה.</p>
			<p class="text">"ראיתי אותו על מדף הספרים, התמונה מוצאת חן בעיני."</p>
			<p class="text">על כריכת הספר מוֹריס, גיבור הרומן, עומד בפישוק רחב על רקע אדום. אלמה תוחבת אצבע בין העמודים ומפנה אל באה את הדף החלק בפתח הכרך. כתב ידו של ניקלס. באה רוכנת קדימה וקוראת מעל כתפה של אלמה.</p>
			<p class="text">"חג המולד 1995</p>
			<p class="text">לבּיגֶל — המלווה הכי טובה שאני מכיר."</p>
			<p class="text">"ביגל?" תוהה אלמה.</p>
			<p class="text">"זה היה כינוי החיבה שיקוב הדביק לי כשהיינו קטנים. ניקלס גנב לו אותו כשהתחלנו לצאת."</p>
			<p class="text">"אבל מה זה?"</p>
			<p class="text">"גזע של כלב ציד קטן שנדבק לרגליים שלך."</p>
			<p class="text">"מגעיל..."</p>
			<p class="text">"לא, הכוונה שלו היתה מלאת אהבה, הוא קרא לי ככה כי תמיד רציתי להתלוות אליו. והוא הרשה לי, הוא היה אח בוגר נחמד
נורא."</p>
			<p class="text">באה מרגישה עווית מתחת לעין. אלמה מגניבה אליה מבט מודאג.</p>
			<p class="text">"את עצובה?"</p>
			<p class="text">"לא, לא, זה זיכרון יפה, זה הכול. אני פשוט רעבה." שקר לבן, כי היא מרגישה שהיא הולכת להקיא. "והחום הזה."</p>
			<p class="text">באה רוצה להיות כנה עם בנותיה, היא לא מאמינה בהסתרת עובדות בעייתיות, חושבת שחשוב להראות שגם למבוגרים לפעמים קשה. שגם הם עלולים לכעוס ולהתעצב. אבל על הסיפור הנוכחי היא אינה מסוגלת לדבר. ככל הנראה מפני שהיא עצמה לא ממש קולטת מה קרה.</p>
			<p class="text">טריקה נוספת בדלת. הציפייה עולה ואז שוב שוקעת כשהיא שומעת את אלכסיה מדברת בנייד במבואה. באה שוב מעלה על פניה חיוך מאולץ, כשבתה נכנסת למטבח ומביטה סביבה.</p>
			<p class="text">"מה אוכלים היום?"</p>
			<p class="text">"גספאצ'ו."</p>
			<p class="text">"זה לא משביע."</p>
			<p class="text">"יש גם לחם שום."</p>
			<p class="text">באה מושיטה לה את הצלחת, ואלכסיה לוקחת לעצמה פרוסה בלי לומר מילה. שערה הערמוני גולש בקווצות לחות, רחבות.</p>
			<p class="text">"שחית?" תוהה באה וכובשת את הדחף להושיט אצבע מורה ולהזיז את הפוני של הבת כדי ליצור קשר עין.</p>
			<p class="text">אלכסיה מהנהנת.</p>
			<p class="text">"עם מי?"</p>
			<p class="text">"טים ועוד כמה אחרים."</p>
			<p class="text">"נחמד. בחוף קַמפָּן?"</p>
			<p class="text">"א־הה. היה שם זקן שמת."</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">אלמה קופאת במקומה, ידה האוחזת בכף נשארת באוויר בחצי הדרך לפיה, ובאה מתכווצת.</p>
			<p class="text">"אלוהים, מה קרה?"</p>
			<p class="text">"הוא פשוט שכב במים ואנשים התחילו לצעוק, ואז כמה מהם הוציאו אותו והתחילו לבצע בו פעולות החייאה."</p>
			<p class="text">"אז בטוח שהוא מת?"</p>
			<p class="text">"לא, אבל הוא לא נראה כזה בחיים כשהוציאו אותו מהמים."</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">משו</span> אותו."</p>
			<p class="text">אלכסיה נועצת בה מבט. <span class="bold _idGenCharOverride-1">את</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">חייבת</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לתקן</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לי</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">את</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">השפה</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">עכשיו</span><span class="bold CharOverride-7">! </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">באמת</span><span class="bold CharOverride-7">?</span></p>
			<p class="text">"סליחה, מותק. הרגל טיפשי ישן."</p>
			<p class="text">באה מנסה לרומם את האווירה המשונה ומגישה את המרק הקר.</p>
			<p class="text">"ואז מה עשיתם?" היא תוהה.</p>
			<p class="text">"לא הרבה, נשארנו שם עוד כמה זמן ואז התקפלנו."</p>
			<p class="text">"אבל איך את מרגישה?"</p>
			<p class="text">"בסדר."</p>
			<p class="text">"אבל ראית גופה, לא?" מתפרצת אלמה ושולחת מבט תוהה באחותה התאומה, ובתוך כך מכרסמת קצת בלחם השום שלה.</p>
			<p class="text">"אז מה את רוצה שאעשה, שאבכה?"</p>
			<p class="text">אלמה נעלבת מהטון הקשה של אלכסיה. היא קמה.</p>
			<p class="text">"אני הולכת להתקלח."</p>
			<p class="text">"אבל לא גמרת לאכול את המרק, מותק," בֵּאה מנסה.</p>
			<p class="text">"שבעתי, חם כל כך... אבל הוא היה מה־זה־טעים." היא ניגשת למדיח ומכניסה את הצלחת.</p>
			<p class="text">אלכסיה עדיין יושבת ובוחשת בגספאצ'ו בתנועות של רובוט. היא חיוורת מאוד, ובֵּאה ניגשת אליה וכורכת סביבה את זרועותיה. מרגישה איך בתה מתכווצת, והחיבוק נעשה נוקשה. זה מה שקורה בזמן האחרון, מאז קיבלה וסת. קשה לה עם קִרבה. שלא כמו אלמה, שעדיין מטפסת לחיקה מפעם לפעם.</p>
			<p class="text">המצב עם אלכסיה מתסכל. כשהיתה קטנה, באה ראתה בה דמיון רב לעצמה. הן היו דומות כל כך, לא רק חיצונית, עם רעמות השיער החומות שלהן, אלא גם בהתנהגות. הצבעים החיוורים, הבלונדיניים של אלמה הם של ניקלס; אלכסיה היתה טומבוי, בדיוק כמו באה עצמה.</p>
			<p class="text">היא זוכרת את המשחקים הפרועים עם יקוב, איך היא כילדה העדיפה לרשת את הבגדים שלו במקום לקנות חדשים. היא תמיד חשבה שיהיה לה קל עם אלכסיה כי הן דומות כל כך, ואז קרה ההפך. החיכוך ביניהן גבר. היא נסוגה צעד לאחור, מנסה לתת לבתה מרחב, לא להידחק. אבל עכשיו היא חייבת לחבק אותה, באמת. כדי שתרגיש כמה היא נאהבת.</p>
			<p class="text">באה ממשיכה לאחוז בה, עד שאלכסיה מרפה. גופה חסר הפרופורציות של הנערה המתבגרת נכנע ונשען עליה. באה רוכנת קדימה ושואפת לקרבה את הריח של אלכסיה. ריח קמאי שהיא רוצה להאמין שתזהה בין מיליוני ריחות אחרים. בתה מתייפחת ונאחזת במותניה. קטנה וגדולה באותו גוף בן שש־עשרה. מתחפרת בתוך הבטן הרכה.</p>
			<p class="text">באה מקרבת אותה אליה ביתר חוזקה, כמו כדי לגונן עליה מפני מה שהיא כבר חוותה, צעד שהוא ממילא כבר מאוחר מדי. אולי היא מנסה לגונן גם על עצמה, מפני סכנה לא מוגדרת, משהו שלפי שעה אינו ידוע, שמסתובב בפאתי שדה הראייה שלה.</p>
			<p class="text">הן מרפות לבסוף זו מזו, נבוכות כמעט מהאינטימיות. אלכסיה קמה במהירות, לוקחת את הצלחת איתה לחדר. באה נשארת במקומה ומביטה אחריה. מה שלומה, בעצם? מה קורה אחרי שרואים אדם טובע למוות? היא חייבת לדבר עם ניקלס. הם חייבים לתמוך בה עכשיו, לטפל בעניין באופן מיטבי. למרות הרגשות שמציפים אותה, היא כותבת בשיא השלווה שהיא מצליחה לגייס.</p>
			<p class="text">אלכסיה ראתה היום גבר טובע למוות. אמבולנס וכיו"ב. היא בשוֹק ועצובה. היא זקוקה לך.</p>
			<p class="text">תעשה לי טובה, תגיע הביתה.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">הרעיון היה לשכב ולקרוא עד שניקלס יגיע, אבל היא כנראה נרדמה כשהספר עב הכרס של האניָה יָנָגיהָארָה על החזה. עדיין באותו עמוד כמו בבוקר. השעה אחת וחצי בלילה, והיא מביטה סביבה בפליאה. הצד שלו במיטה עדיין ריק. הפליאה מתחלפת במהירות באי־נוחות עמומה.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מגיע</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הביתה</span><span class="bold CharOverride-7">.</span></p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">צריך</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לחשוב</span><span class="bold CharOverride-7">.</span></p>
			<p class="text">מה זה אומר, בעצם? הוא לא מתכוון להגיע הביתה גם הלילה? ולחשוב על מה?</p>
			<p class="text">הוא לא ענה על הדברים שהיא כתבה על אלכסיה ואירוע הטביעה. אפילו לא אישור שההודעה הגיעה ליעדה.</p>
			<p class="text">היא שוב לוקחת את הטלפון לידיה. ממששת את הצג. עוד הודעה או שיחה כבר לא ישנו הרבה. ואולי כדאי שהיא תנסה בווטסאפ? היא מתחילה לכתוב בקבוצה המשפחתית אבל עוצרת. לא רוצה להדאיג את הבנות בייאוש שלה.</p>
			<p class="text">לפני פחות מעשרים וארבע שעות המחשבה שניקלס יתנהג כך ולא יענה או יחזיר טלפון, שפשוט יתאייד, היתה מנותקת מהמציאות. היא מהססת, האם להתקשר לליליס? לשאול אם שמעה ממנו? אבל חמותה וחמיה מן הסתם כבר ישנים. מוטב שלא תפריע. ואולי להתקשר לשרלוט? אולי קאלה הצליח לברר משהו וסיפר לה, אבל לא רוצה לספר לבֵּאָה? אך היא נרתעת. אם תספר לשרלוט, העניין, יהיה אשר יהיה, יהפוך מיד ממשי יותר.</p>
			<p class="text">היא תוהה כמה זוגות אחרים כמוה וכמו ניקלס קיימים. ששומרים זה את סודותיו של זה שנה אחרי שנה, בלי לחלוק אותם עם אף אחד אחר, אפילו לא עם החברים הקרובים ביותר. כדי להגן זה על זה ועל תמונת הזוגיות שלהם. פחות כדי לשמור על פָסָדָה, בעיקר כי ככה פשוט נוהגים כלפי החבר או החברה הכי טובים שלך. שומרים סודות ולא מסגירים את הצדדים הגרועים ביותר של האחר, הסכמה שבשתיקה להכיל בסובלנות זה את זה, אפילו ברגעים הכי מכוערים. אנחנו מגוננים ומחזיקים מעמד כי אנחנו אוהבים את הצדדים היפים ביותר זה של זה.</p>
			<p class="text">באה התפלאה תמיד על חברות ועמיתות לעבודה שמלכלכות על הפרטנרים שלהם. בעיניה, מסירת פרטים אינטימיים על הצדדים הפחות מחמיאים של חברך לחיים כמוה כבגידה. דבר כזה היא מעולם לא עשתה לניקלס. אמנם היא יכלה להודות שהיו להם תקופות קשות כמו לכולם, שאם לא כן המצב לא היה נורמלי, והיא דיברה על כך עם שרלוט, כמובן. אבל היא מעולם לא נכנסה לפרטים, וזה קרה כמעט תמיד לאחר מעשה, אחרי שהם יצאו מהתסבוכת בבטחה. תמיד בשחזור מצונזר לאחר מעשה, אז הוצגו הבעיות כחוויות מלמדות אף שהיו קשות. לא שבאה משקרת במודע, אבל כמו בכל קושי בחיים, העימותים נראים קצת פחות כואבים בחלוף הזמן. אפילו קומיים לעתים, ובמקרים כאלה אפשר להפוך את הקושי לאנקדוטה נחמדה בלי להסתכן שתהיה חושפנית מדי. חוץ מזה, בקשר שלה עם שרלוט, בֵּאה היא לרוב זו שמקשיבה, שכן נישואיה של חברתה נמצאים במעין שבר כרוני אך יציב.</p>
			<p class="text">עכשיו החרדה עולה ומציפה אותה, והגרון נשנק. היא חייבת לצאת. באה קמה מהמיטה וחוטפת בדרך את מכנסי הטרנינג שתלויים על גב הכיסא. חוצה בטיפוף מהיר את חדר המגורים וחולפת על פני חדריהן של הבנות.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">היא מדוושת לאורך קרלווגן תחת שמיים בהירים בצבע ורדרד חיוור. באה נמצאת כמעט לבדה על מסלול האופניים, והרחוב פחות או יותר ריק מבני אדם. רק פה ושם נראה איזה משוטט לילי מתנודד לאורך השדרה בדרכו הביתה מהפאב. עוד מעט היא מגיעה לבּירגֶר יַרלסְגָטָן, ולהצטלבות עם אוּדֶנגָטָן. פרדי גר שם, במקום שהוא מכנה "פאתי אוֹסטֶרמַלם", הרובע העשיר שבו היא וניקלס גרים, אף על פי שהכתובת שלו היא בעצם חלק מרובע וָאסַסטָן העממי יותר. חולדה שמנה מתגנבת לאורך החזית הוורודה של הבניין, בשעה שבֵּאה יורדת מהאופניים לפני דלת הכניסה מעץ.</p>
			<p class="text">פרדי שרר, אחד החברים הוותיקים ביותר של ניקלס, נמנה עם רביעיית החברים שכללה את יָקוֹבּ ואת קאלה מרנר. הם עברו יחד את ימי בית הספר היסודי אוֹסטֶרמַלמסקוּלָן דרך ימי החטיבה ביֶרדֶסקוּלָן, ועד בית הספר התיכון אוֹסטרָה רֵאָל. לרוב הם בילו בבית של ניקלס, כי ליליס וטורה, שלא כמו הורי האחרים, לא התנגדו כלל שהוא יביא חברים הביתה.</p>
			<p class="text">המצחיק הוא שכשהיתה בת שתים־עשרה, באה נדלקה קצת דווקא על פרדי ולא על ניקלס, ו"קצת" זו לשון המעטה, אבל היא כמובן מעולם לא העזה לומר מילה, אפילו כבוגרת היא לא סיפרה על כך לניקלס. לפרדי היה תמיד מבט מיוחד, משהו שעדיין מוצא חן בעיני באה. הוא היה הפרוע שבחבורה, כזה שלא הלך בתלם. ובשעה שניקלס וקאלה למדו באוניברסיטת אוּפּסָלָה — האחד רפואה והאחר משפטים — פרדי התבטל, הסתובב, נסע לניו יורק ולמד קולנוע.</p>
			<p class="text">אף אחד לא האמין שיֵצא מהלימודים האלה יותר ממה שיצא מכל הרעיונות ובזבוזי הזמן שלו. אבל הוא דבק בלימודיו, ובימים אלו הוא מפיק קולנוע נחשב בשוודיה וגם מחוצה לה. לבאה נוצר במפתיע קשר הדוק עם פרדי בשנה האחרונה, שכן אלכסיה קיבלה תפקיד מִשנה בסרט הארוך החדש שלו. למרבה הצער, עיסוקה החדש השפיע לרעה על הציונים שלה. ועל האישיות שלה.</p>
			<p class="text">אבל כעת היא נמצאת כאן בעניין אחר. למצוא את בעלה. ההרגשה לא נוחה ומביכה, אבל היא נואשת.</p>
			<p class="text">פרדי פותח את הדלת, הלום שינה, לבוש תחתונים וחולצת טי. הוא כמובן יודע למה היא עומדת על סף דלתו, אבל לא מגלה סימני אשמה מיוחדים, אפילו שהוא התחמק משיחות הטלפון שלה. ליתר דיוק, היא חשה סוג של רחמים במבט שניבט אליה מאחורי מסגרת המשקפיים, בעיצוב טום פורד. כשהוא מרכיב משקפיים הוא נראה כגרסה צעירה יותר של עצמו. אולי הוא גם ירד קצת במשקל.</p>
			<p class="text">"סליחה, אבל אני חייבת לדבר עם ניקלס, והוא לא עונה לי."</p>
			<p class="text">"אני מבין, אבל הוא לא פה."</p>
			<p class="text">באה נראית מופתעת.</p>
			<p class="text">"טילדָה אצלי השבוע," מסביר פרדי, "אז נתתי לו את המפתחות של הסטודיו."</p>
			<p class="text">בתו בת העשר של פרדי נמצאת אצלו כל שבוע שני, אבל בֵּאה לא מבינה איך זה קשור למפתחות.</p>
			<p class="text">"אבל יצאתם לשתות בירה אתמול, נכון? בדפני'ס?"</p>
			<p class="text">פרדי מחווה בידיו בהכנעה, כמי שלא רוצה לשקר, אבל גם לא רוצה להסגיר את חברו לפני אשתו הזועמת.</p>
			<p class="text">"אז לא יצאתם?"</p>
			<p class="text">"לא בדיוק."</p>
			<p class="text">"מה זאת אומרת?"</p>
			<p class="text">פרדי מגרד את אחורי ראשו, כמחפש את המילים שירַצו את באה ואת ניקלס גם יחד.</p>
			<p class="text">"אבל דיברת איתו?" תוהה באה, רמת הדאגה שלה רק עולה.</p>
			<p class="text">"כן, אפשר לומר שכן. הוא קפץ לקחת את המפתחות."</p>
			<p class="text">היא חושבת על הודעת הטקסט האחרונה של ניקלס.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מגיע</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הביתה</span>.</p>
			<p class="text">"אני כבר לא מבינה כלום, פרדי."</p>
			<p class="text">נדמה שהוא עומד להגיד משהו, אבל מהר מאוד הוא מתחרט.</p>
			<p class="text">"הכי טוב שתדברי איתו בעצמך."</p>
			<p class="text">"אבא...!"</p>
			<p class="text">טילדה קוראת לו מתוך הדירה.</p>
			<p class="text">"אני בא!"</p>
			<p class="text">הוא נפנה אל באה.</p>
			<p class="text">"סורי, אני חייב..."</p>
			<p class="text">"ברור, סליחה שהערתי אתכם, אני פשוט לא יודעת מה לעשות, הוא מתנהג כל כך מוזר."</p>
			<p class="text">"אני מציע לך לחכות עד מחר. אני מאמין שהוא יהיה פתוח יותר לשיחה מחר."</p>
			<p class="text">באה יורדת לאט בחדר המדרגות החשוך והקריר. צעד אחר צעד היא מנסה לעבד את מה שנודע לה זה עתה. ניקלס לא שתה בירה עם פרדי כפי שהוא טען, וגם לא ישן אצלו. אלא בסטודיו. ה"משרד" של פרדי בפריהַמנֵן הוא חלל מרתף חסר חן, שבו הוא עוסק בעריכה. המקום מלא פריטים טכנולוגיים, אבל משמש גם מעין חדר של גברים, ובו משחקי טלוויזיה ומיני בר.</p>
			<p class="text">במשך תהליך הפרֵדה מאמה של טילדה הוא כנראה גר שם תקופה מסוימת, והוא בטח הביא לשם בחורה או שתיים לאורך השנים. באה ביקרה שם פעם אחת בלבד, כשהיא וניקלס אספו שולחן קפה מבית המכירות הפומביות הסמוך. היא זוכרת את המקום ככאוטי, אבל כך מן הסתם נראים משרדים מהסוג הזה. ממש בלתי נתפס שניקלס מעדיף לישון שם ולא בבית, שני לילות ברציפות. היא מרגישה כעס, צער, בלבול ואכזבה עמוקה מהחבר הכי טוב שלה.</p>
			<p class="text">כשהיא יוצאת לרחוב המחשבה היחידה שיושבת לה בראש היא שהיא חייבת לנסוע לסטודיו ולדבר איתו, אבל העצה של פרדי לחכות לא מניחה לה. באה תמיד מרגישה שהיא יודעת בביטחון איך ניקלס חושב ומגיב, אבל עכשיו היא כבר לא בטוחה. אולי הוא מותש יותר ממה שחשבה? אולי ככה מתחיל דיכאון בעקבות שחיקה בעבודה? התפקיד הזה של רופא ראשי במחלקת היולדות החדשה של בית החולים הפרטי סוֹפיָהֵמֶט תובעני, וניקלס לא ישן טוב בלילות כבר תקופה די ארוכה.</p>
			<p class="text">הכוונה היתה שהעבודה הזאת תַקנה לו כוחות חדשים אחרי <span class="bold _idGenCharOverride-1">האירוע</span> בבית חולים סוֹלֶנטוּנָה, אירוע שתקע אותו, גם אם לא קרה באשמתו, ודברים כאלה קורים בעיקרון לכולם במקצוע. אחרי שנים ארוכות במערכת הבריאות הציבורית בבית חולים מחוץ לעיר, סוף–סוף נקרתה בדרכו הזדמנות ליצור משהו במו ידיו, באמצעים פרטיים, ולהיות מתוגמל על המאמץ במרחק כמה רחובות בלבד מהבית. היא באמת ניסתה לעודד אותו לחשוב חיובי, אבל במקום לנצל את מעמדו החדש כמנהל מחלקה ולהאציל סמכויות ולשלוט בעתותיו, הוא כמו נבלע מרוב לחץ ואחריות וכל הזמן מעמיס על עצמו יותר מדי מטלות.</p>
			<p class="text">יכול להיות שעומס העבודה גרם לו לסוג של התמוטטות? במשך חודשי האביב אמר שהוא מרגיש עייף ושחוק, אבל גם בֵּאה לא הרגישה אחרת, בייחוד אחרי שכל עול הבית נפל עליה — שיפוץ המטבח וכל העניינים השוטפים בבית הספר של הבנות והלוגיסטיקה היום־יומית, ונוסף על כך משרה מלאה בצלב האדום. הוא ממעיט בחשיבות העבודה שלה ולא מעריך כמה היא קשה, רק מפני שהיא מרוויחה פחות ממנו והמעמד שלה נמוך יותר. לפעמים היא תוהה אם הוא חושב שרופאים הם היחידים שיודעים סבל אנושי מהו, למרות העובדה שהיא עובדת בארגון סיוע.</p>
			<p class="text">החומרים החזותיים וכל הסיפורים שהיא נאלצת לעבור עליהם ולטפל בהם מציבים אותה יום־יום מול זוועות מהקשות שאפשר להעלות על הדעת. מדובר בחיים ומוות, גם בעבודה שלה. בקנה מידה גלובלי. אבל במקרה של ניקלס נדמה שהעבודה גובה ממנו מחירים נפשיים. היא מנדנדת לו לעבוד פחות ולהיות פנוי יותר בסופי השבוע. גם מהסיבה הזאת באה משתוקקת כל כך לחופשה המשותפת. ניקלס זקוק לחופשה. הם זקוקים לחופשה, כמשפחה. ותחת זאת הנה מה שקורה. אבל אם ניקלס חולה, היא חייבת לעזור לו.</p>
			<p class="text">אחרי שנשבר החום, האוויר הלילי כמוהו כליטוף נעים על זרועותיה החשופות ועל כפות רגליה בסנדלי הבירקנשטוק השחורים שלה. אף על פי כן הדיווש קשה לה. החזה כבד ומכנסי הטרנינג מתנופפים סביב קרסוליה, הופכים לשרוולי אוויר שמאיטים את הקצב שלה, אף שהיא מדוושת מהר ככל שהיא יכולה. כמי שמרגישה שעליה להגיע ליעד לפני שיהיה מאוחר מדי.</p>
			<p class="text">היא לא מאמינה באמת שניקלס יעשה משהו דרסטי, בייחוד אחרי מה שהיה עם יקוב, אבל היא מצולקת, והפחד יושב עמוק בנפשה. הגוף זוכר, וכל פעמוני האזעקה מצלצלים. התובנה שניקלס כפי הנראה מרגיש רע יותר ממה שהיא קלטה, מעוררת בה נקיפות מצפון. היא היתה צריכה להתייחס לסימנים ביתר רצינות. האם זאת הסיבה שבגללה הוא פספס עניין פשוט כל כך כמו קניית כרטיסי מעבורת לגוטלנד? שִכחה היא הרי מהסימנים המובהקים ביותר של מתח ושחיקה, וגם הנטייה להגיב בהגזמה, לכעוס ולרגוז.</p>
			<p class="text">כשבאה חושבת על כך לעומק, נראה שכל הסימנים האלה תואמים את התנהגותו של ניקלס בימים האחרונים. ולמרות דאגתה, ההסבר הזה מסב לה הקלה במובן מסוים. לבסוף היא פונה מהרחוב הראשי בכיכר באזור ירדֵט, כשהיא כמעט על קו הסיום של מה שהיא חווה כמרוץ מרתון בן עשרים וארבע שעות.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">הסטודיו של פרדי שוכן במרתף גדול ליד רציפי הפריקה בנמל פְריהַמנֶן, רציפים המוקפים כיום בחברות ייצור שונות. באה חולפת באופניה על פני המחסנים ששימשו בעבר את חברת ייבוא הבננות הראשונה במדינה, ועל פני מגרש חניה גדול וכמעט שומם. רק מכונית מסחרית הנושאת לוגו של תכנון גינות חונה בו, וגם מיני־ואן לבן.</p>
			<p class="text">באה סוקרת בדאגה את הסביבה באור האפלולי. בליל קיץ כזה האזור נדמה נטוש ורדוף רוחות. נפש חיה לא נראית במקום. היא מגיעה למבנה של הסטודיו. היא לא טורחת לנעול את האופניים בשרשרת, אלא פשוט משעינה אותם על מעקה מתחת לרציף הפריקה והטעינה. היא מקווה שהעניין יהיה קצר ומהיר. אם היא וניקלס יחזרו הביתה במונית, הם יוכלו להכניס את האופניים לסטודיו של פרדי ולאסוף אותם למחרת היום.</p>
			<p class="text">באה מטפסת בגרם המדרגות הקטן שעולה אל הרציף ופונָה למעלית המשא. היא מתוחה וכעוסה ומודאגת בעת ובעונה אחת. אבל היא חייבת לשמור על קור רוח. להיות החזקה. כל מה שהיא רוצה הוא שניקלס יחזור הביתה. זה הכי חשוב. כך הם יוכלו להכין את הנסיעה להוגרפס בשבוע הבא ולחשוב על כמה בילויים נחמדים עם הבנות בימים שנותרו להם בעיר.</p>
			<p class="text">האמת היא שאפשר ליהנות גם מחופשה בסטוקהולם היפה כל כך בעונת הקיץ, זה יכול אפילו להיות מצוין ושונה. הנוף על העיר הנשקף ממגדל קַקנֶס, ביקור במוזיאון הפתוח בסְקַנסֶן, הפלגה בין איי הארכיפלג. האטרקציות התיירותיות האלה שאדם מעולם לא טורח לנצל בעיר מגוריו. לשחות בין הסלעים הנשכחים באֵקֵרוֹ ובצפון לוּוֵן, שם אפשר למצוא מפרץ שלם לשימוש פרטי אם יודעים היכן לחפש. יכול להיות להם שבוע נפלא אם הם רק יחליטו שכך יהיה. או שהם ידרימו לנמל אוֹסקַרסְהַמְן ויפליגו משם לגוטלנד.</p>
			<p class="text">היא נכנסת למעלית ומבחינה שידה רועדת כשהיא לוחצת על הכפתור. מעלית המשא מתחילה לרדת אגב טלטלה, וחריקת מנוע מנסרת את הדממה. תחושה של ירידה לשְאוֹל, גופנית ונפשית גם יחד. היא מעיפה מבט בחלון המעלית, מהשמשה ניבט אליה זוג עיניים מבועתות.</p>
			<p class="text">באה מנסה לשכנע את עצמה שפחדיה אינם מציאותיים. אינם רציונליים. בה בעת המצב הלא מציאותי הזה נדמה לה מציאותי ודוחה בצורה מוחשית ביותר. היא מצטערת פתאום שלא שטפה את פניה ולא צחצחה את שיניה, לו לכל הפחות היתה מעבירה מברשת בשערה. לא כדי למצוא חן בעיני ניקלס, היא פשוט לא רוצה להרגיש לא רעננה. היא מחליקה על שערה ובודקת אם היא מסריחה מזיעה בבתי השחי, ואז המעלית נעצרת בחבטה עמומה.</p>
			<p class="text">"סרטי לָטֶרנָה בע"מ" חרוט באותיות גדולות על שלט פליז ליד דלת המתכת הכבדה. נורת ניאון מהבהבת מתקרת הבטון שמעליה. היא מהססת ושואפת אוויר לפני שהיא מצמידה את מפרקי אצבעותיה למשטח המתכת שמעל ידית הדלת.</p>
			<p class="text">הנקישה נשמעת קצרת רוח, בדיוק ההפך מכפי שהיא רוצה שתישמע. אבל איך נוקשים בחביבות ובהתחשבות בדלת מתכת כבדה? ליתר ביטחון היא שולחת הודעת טקסט, למקרה שלא ישמע את הדפיקה.</p>
			<p class="text">היא מחכה קצת. מרגישה חשופה, לבדה בקומת המרתף הנטושה והאפלה. אף על פי שניקלס בטוח נמצא שם, מעבר לדלת. אבל אין מענה. לא בטלפון ולא מהסטודיו. באה מנסה שוב. הולמת הפעם מעט חזק יותר.</p>
			<p class="text">הוא ישן? זה לא יפליא אותה, למען האמת, כי אמצע הלילה עכשיו, אבל ניקלס אף פעם לא ישן שינה עמוקה, בייחוד כשהוא לא מרגיש במיטבו ובטח לא על ספה זרה. או שמא הקליטה הסלולרית פה גרועה?</p>
			<p class="text">באה בודקת שוב את הטלפון וקופאת על מקומה. הודעת הטקסט נקראה. הוא ער ויודע שהיא כאן. למה הוא לא פותח? היא מחכה כמה דקות, אבל מאחר שהיא לא מקבלת שום מענה היא חובטת חזק יותר על הדלת. בנג, בנג, בנג!</p>
			<p class="text">הדופק שלה עולה.</p>
			<p class="text">"הלו! אני יודעת שאתה ער, ניקלס! תפתח!"</p>
			<p class="text">בנג. בנג. בנג.</p>
			<p class="text">"תפתח לכל הרוחות! אחרת אצטרך להזעיק משטרה!"</p>
			<p class="text">היא לא בטוחה שהיא מתכוונת למשפט האחרון, אבל חלק ממנה מרגיש כך. אם הוא לא יפתח היא תיכנס בכוח. מספיק כבר עם השטויות! היא כועסת, אבל גם פוחדת פחד מוות. הוא בהתקף פסיכוטי? הוא מתכוון להזיק לעצמו? מה היא יודעת באמת? אנחנו אף פעם לא מכירים מישהו טוב כמו שנדמה לנו. היא חשבה שהיא הכירה את יקוב.</p>
			<p class="text">בנג. בנג. בנג.</p>
			<p class="text">"ניקלס! אתה מפחיד אותי! תפתח, שאדע לפחות שאתה בסדר!"</p>
			<p class="text">היא נואשת עכשיו. הבכי יושב לה בגרון. הפאניקה ניכרת בקולה.</p>
			<p class="text">ופתאום, בעודה עומדת שם באגרוף מורם, הדלת נפתחת בחריקה. הנה הוא עומד מולה. כמו רוח רפאים הזויה שהפכה באחת בשר ודם לנגד עיניה. אבל הוא נראה כרגיל. לא מותש או בעל נטיות אובדניות. בעיקר מוטרד, למען האמת, כמעט נרגז קצת. באה מתערערת. היא מרגישה כמו אורחת לא קרואה שכופה את עצמה עליו, אף על פי שמי שעומד מולה הוא החבר הכי טוב שלה, בעלה.</p>
			<p class="text">"שאני אבין, אתה בסדר?"</p>
			<p class="text">ניקלס מהנהן.</p>
			<p class="text">"רק עייף קצת. השעה שלוש בלילה."</p>
			<p class="text">תודה רבה באמת, היא יודעת מה השעה, ובגללו היא ערה בשעה כזאת. אבל היא לא אומרת מילה. גם ניקלס שותק, לא עושה שום מאמץ להסביר או להתנצל. אם היא רוצה תשובות, היא כנראה תצטרך לשאול שאלות.</p>
			<p class="text">"מה זה הדבר הזה?"</p>
			<p class="text">"הסטודיו של פרדי..."</p>
			<p class="text">"אני מתכוונת <span class="bold _idGenCharOverride-1">הדבר</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">הזה</span>. אתה."</p>
			<p class="text">באה מניפה את זרועותיה לצדדים בהכנעה ומעיפה מבט אל תוך הסטודיו. המשרד של פרדי בנוי מחלל גדול ומטבחון בפינה אחת, ומחדר עריכה סמוך. על הקיר תלויה הכרזה של הסרט הבא, זה שאלכסיה משתתפת בו, "לוכד החלומות". בקדמת התמונה גבר ואישה הנועצים מבט חסר הבעה במצלמה. להפתעתה של באה גם אלכסיה מופיעה בכרזה, אמנם ברקע, ובכל זאת. הבת שלהם. על כרזת סרט קולנוע. מדהים.</p>
			<p class="text">מבעד לדלת פתוחה מעט היא מבחינה בכבלים ובאביזרים טכניים מתחת למקור אור עמום. במרכז החדר הגדול עומדת ספת עור ועליה כרית ללא ציפית ושמיכת פוך ישנה, שכנראה לא כובסה זה זמן רב. לכאן הוא בחר להגיע אפוא במקום לחזור הביתה אליה ואל הבנות. לחור המטונף והמעופש הזה שמסריח מקפה ישן ומריח רע מהפֶּה.</p>
			<p class="text">היה לה קל יותר להבין אילו הפגין סימנים כלשהם של חוסר יציבות, אבל הוא רגוע להפליא, חוץ משמץ התרסה בעיניו הכהות.</p>
			<p class="text">"למה אתה לא עונה?"</p>
			<p class="text">"אבל עניתי."</p>
			<p class="text">"אתה יודע למה אני מתכוונת."</p>
			<p class="text">ניקלס מביט בשעון.</p>
			<p class="text">"מאוחר. אני חייב לישון."</p>
			<p class="text">"אז בוא כבר, וניסע מפה."</p>
			<p class="text">ניקלס מנענע בראשו ומנסה לסגור את הדלת. באה מגיבה מיד ומכניסה רגל בסדק, ובכך פותחת את הדלת מחדש.</p>
			<p class="text">"תפסיק עם השטויות שלך. אנחנו נוסעים הביתה עכשיו. בוא!"</p>
			<p class="text">היא מושכת בחולצת הטריקו שלו, אבל ניקלס נסוג ומנסה להדוף אותה מעליו. באה משמיעה צעקה כשהוא מנסה להשתחרר מאחיזתה.</p>
			<p class="text">היא נדהמת מהתוקפנות שלו כל כך, עד שהיא מרפה ממנו אינסטינקטיבית. ניקלס מאבד שיווי משקל וכמעט נופל אל ספת העור לפני שהוא חוזר ומשתלט על גופו. עכשיו הוא כבר לא נראה רגוע כל כך. לסתותיו מתוחות, וכלי דם במצחו בולט ופועם.</p>
			<p class="text">"תעשה לי טובה, ניקלס, תפסיק, ניקח מונית."</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"מה לא?"</p>
			<p class="text">"אני צריך לחשוב, כבר אמרתי לך."</p>
			<p class="text">"אז מתי תגיע? הבנות רוצות לדעת. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span> רוצה לדעת."</p>
			<p class="text">ההבזק המתריס חוזר. מבט שקורא תיגר. אפשר כמעט לחשוב שאלה עיני גיל ההתבגרות של אלכסיה או של אלמה, אילולי זיפי הזקן מתחתיהן.</p>
			<p class="text">"אין לי כוח יותר."</p>
			<p class="text">הוא כמו מדבר אליה בשפה זרה. צלילים במקום מילים. קולו ניטרלי, כמעט צונן. כמו מישהו שמדבר אל אדם זר. לא עם חברתו לחיים זה שלושים ושתיים שנה. בּיגֶל שלו.</p>
			<p class="text">"אין לך כוח לְמה?" היא מצליחה סוף–סוף להוציא מפיה.</p>
			<p class="text">"לנו, אנחנו, את ואני."</p>
			<p class="text">הוא מסתכל עליה במבט יציב. רגוע ונחוש. באה שוב מרגישה עווית מתחת לעין, בדיוק כמו קודם, כשדיברה עם אלמה. היא מרגישה כאילו הוא נתן לה מכת חשמל, ולמרות זאת היא מתקשה להתייחס אליו ברצינות. לא שהיא לא מכבדת את רגשותיו, אבל היא לא מסוגלת להאמין שהוא מתכוון ברצינות למה שהוא אומר.</p>
			<p class="text">ברור לה שניקלס במצב נפשי גרוע ביותר, אפילו שהוא מצליח לשמור על חזות רגועה. ובלי קשר לסיבות לכך, אין לה שום כוונה לאפשר ל"אנחנו" שלהם, של באה וניקלס, להתפרק ככה. זה לא דבר שמוותרים עליו באמצע הלילה, במרתף בפריהמנן. כמו קנייה אימפולסיבית באינטרנט, שמתחרטים עליה אחר כך. אם משהו מציק לו, הם יפתרו את הבעיה.</p>
			<p class="text">האוויר במרתף דחוס ומחניק. כאילו חום היום נספג בקירות ומשתחרר כעת, בחשכה.</p>
			<p class="text">"נדבר על זה מחר," היא אומרת בפנים קפוצות ומושכת את כף רגלה בחזרה. כמו חייל נכנע שמסיג את חרבו.</p>
			<p class="text">ניקלס לא אומר עוד מילה, נדמה שהוקל לו להיפטר ממנה, וסוגר את הדלת במהירות. באה נשארת לבדה בחוץ ובוהה בשלט הפליז של פרדי. לָטֶרנָה. פנס בחשכה שמאיר לכל הספינות האבודות בלילה. כך פרדי מגדיר את ייעוד חברת ההפקות שלו, אך היא מעולם לא הרגישה אבודה יותר. ניקלס מעולם לא היה אבוד יותר.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אין</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לי</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">כוח</span> <span class="bold _idGenCharOverride-1">יותר</span><span class="bold CharOverride-7">. </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אנחנו</span><span class="bold CharOverride-7">. </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">את</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">ואני</span><span class="bold CharOverride-7">.</span></p>
			<p class="text">מילים מסחררות, שאם הן נכונות, אי אפשר להתעלם מהשלכותיהן.</p>
			<p class="text">האופניים נעלמו, כמובן. מישהו בעיר הרפאים גנב את אופני הנשים הישנים שבֵּאה קיבלה מליליס. הדו־גלגלי הרעוע ביותר בכל אוֹסטרמלם, אבל היקר ביותר לבאה. בעל ערך רגשי שאין לו תחליף. עכשיו זולגות הדמעות, בשעה שהיא צועדת במצב של "טייס אוטומטי". הרגליים בהילוך איטי. המבט מטושטש. פרדי צדק. עדיף היה לה לחכות.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">השמש עולה ממזרח כשבאה נכנסת סוף–סוף לדירה בבנרגטן. הבנות ישֵנות במיטותיהן, לא מודעות למה שהתחולל זה עתה בפְריהמנן.</p>
			<p class="text">הגוף משותק מהלם. עייף מכדי להיות ער, מוצף מכדי לישון. היא נכנסת לחדר הרחצה ומתקלחת. מנסה לשטוף מעליה את הלילה במים קרים ולקרצף מעליה את כל מה שנאמר ונעשה. שריטה על הזרוע. מתי זה קרה? בהתקוטטות עם ניקלס? שוב ושוב צצה ועולה מולה הבעת פניו בזמן שאמר את <span class="bold _idGenCharOverride-1">המילים</span><span class="bold CharOverride-7"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">האלה</span>. כמו מנותק מעצמו. גרסה של ניקלס שהיא לא מזהה.</p>
			<p class="text">באה מקרצפת חזק את זרועותיה ואת רגליה ומנסה לחשוב בהיגיון. ניקלס במשבר. משברים אפשר לפתור. העובדה שזה קורה אחרי שלושים ושתיים שנים יחד אינה מפתיעה, אבל ברור שהם יתמודדו עם הדבר הזה בדיוק כפי שהתמודדו עם כל השאר. או שלא? רסיסי ספק מתגנבים כל העת למחשבותיה, מפצלים אותן וחושפים את הבלתי נסבל. היא לא יכולה לתאר לעצמה את החיים בלי ניקלס. חברהּ האהוב והטוב בעולם. כל מה שהם בנו יחד. המחשבה לאבד את זה מופרכת כל כך שהיא נאלצת להדחיק אותה. לקרצף ביתר שאת בעזרת מברשת הרחצה.</p>
			<p class="text">אחרי שהתקלחה היא יוצאת למטבח ומתיישבת על ספסל העץ, כוס קפה בידה. היא מביטה סביבה. המטבח היפה שלה, שעליו חלמה כל כך הרבה זמן, חלום שהם סוף–סוף יכלו להרשות לעצמם, כשניקלס התמנה לתפקיד מנהל המחלקה בסוֹפיהמט. בעזרת ניסֶה, המעצב של חברת מטבחי היוקרה קוֵונוּם, באה בחרה כל פריט ופריט. ארון הוויטרינה בירוק אֵזוב, שנראה כאילו הוא מרחף לו חופשי על הקיר כמו תמונה, מלא בכל הפריטים היפים שהם אספו לאורך השנים. זיכרונות נבחרים ממסע חייהם המשותף, ליד כל האגרטלים, הכדים והקערות של ליליס, במגוון גדלים וצבעים.</p>
			<p class="text">החזון של באה היה של פשטות, בלי שזו תהיה משמימה, משהו בהשראת פינת האוכל הנעימה של ליליס וטורה בהוגרפס. אבן סיד של גוטלנד לצד צבעים ים תיכוניים חמים. היא רצתה מטבח מאיר פנים כדי שהמשפחה תתכנס בו, תשב בו שעה ארוכה. מטבח ובו מקומות מנוחה קטנים, עם ספסל מובנה, פינות ונישות קטנות לחפצים יפים, אבל גם שטחי אירוח גדולים. אריחי הקרמיקה המצוירים ביד — שהיא וניקלס קנו כשבילו בסיציליה את יום נישואיהם העשירי וסחבו איתם הביתה — מאירים עכשיו את אחד הקירות הקצרים במטבח כמו זיכרון שטוף שמש.</p>
			<p class="text">כאן הם חגגו את יום הולדתן השישה־עשר של הבנות לפני כמה שבועות. בנאום קטן בעת ארוחת הערב לכבוד יום ההולדת, בדיוק כאן במטבח, באה סיפרה איך שניהם הרגישו כשיצאו מבית היולדות, כל אחד מהם עם תינוקת בזרועותיו. העובדה הבלתי מציאותית ובלתי מתקבלת על הדעת שהם אכן הורים, שהבנות שלהם. השמחה המהולה בבהלה, על שהם משפחה היוצאת למסע משותף עצום ומדהים.</p>
			<p class="text">ההרגשה עכשיו, כשניקלס אומר שהוא רוצה להפסיק את המסע הזה, אינה מציאותית ואינה מתקבלת על הדעת בה במידה. הם היו אמורים לעשותו יחד. אלא שעכשיו אין שום שמחה, רק בהלה.</p>
			<p class="text">היא אוחזת בנייד וכותבת.</p>
			<p class="text">סליחה. קולטת שלא הייתי קשובה למה עובר עליך. טוב שדיברת. מבטיחה לנסות להשתפר. מה שזה לא יהיה, אנחנו נפתור את הבעיה.</p>
			<p class="text">אוהבת אותך.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="firstspace">"מתי אתם מגיעים, יקירה? אנחנו כבר מתים לראות אתכם."</p>
			<p class="text">קולה של ליליס מחוספס מעט, ובה בעת רך. באה נאבקת לכבוש את הדמעות שכבר דוחקות מאחורי עיניה. ליליס כרגיל שומעת שמשהו אינו כשורה.</p>
			<p class="text">"מה קורה, מתוקה? אתם בסדר?"</p>
			<p class="text">"האופניים שנתת לי נגנבו. כל כך חבל לי."</p>
			<p class="text">"בחייך... מי לכל הרוחות גונב גרוטאה כזאת?"</p>
			<p class="text">"אני לא יודעת, אבל..."</p>
			<p class="text">באה מכחכחת בגרונה. משתדלת להשתלט על קולה.</p>
			<p class="text">"אלה רק אופניים, יקרה שלי," אומרת ליליס. "זה לא סוף העולם."</p>
			<p class="text">באה מרגישה את הדמעות מרטיבות את לחייה. במהלך היממה המשונה הזאת היא איבדה, אט–אט אבל בבטחה, את אחיזתה בקרקע, והמציאות שלה, הבטוחה כל כך בדרך כלל, מיטלטלת כהוגן. קולה של ליליס הוא תזכורת לביטחון שחסר לה ברגע זה ממש.</p>
			<p class="text">"ניקלס ישֵן בדירה של פרדי. הוא אומר שאין לו כוח יותר."</p>
			<p class="text">באה התוודתה באוזניה של ליליס הרבה מאוד לאורך השנים, על דברים גדולים כקטנים. דאגות בקשר לילדות וליחסים שלה ושל ניקלס בזמנים מאתגרים. בייחוד כשהבנות היו קטנות והטיפול הפיזי בהן היה תובעני. ויכוחים בענייני יום־יום ותפקידים מסורתיים על רקע מגדר, בעיות שרבים נקלעים לתוכן. ליליס היחידה שאיתה יכלה לדבר בכנות גמורה, היחידה שאוהבת את ניקלס לא פחות ממנה.</p>
			<p class="text">לעתים הרגישה באה שנמאס לה להיות מנהלת הפרויקט, שתמיד מתכננת ומארגנת, נמאס לה להיות בעמדה שבה שום דבר לא קורה בלעדיה. אבל מצד שני ניקלס הרי עובד יותר ממנה ואחראי לפרנסת המשפחה.</p>
			<p class="text">העבודה של באה בצלב האדום מכסה רק חלק קטן מההוצאות שלהם, ולכן לרוב היא היתה מי שבעיקר טיפלה בילדות כשהיו קטנות, והיא תמיד דאגה לענייני הבית והבנות כשניקלס היה בתורנות או עבד שעות נוספות. ליליס נדנדה לה בעניין הזה, חזרה ואמרה שמן הראוי שתרכוש השכלה, וציינה שחלוקת העבודה ביניהם אינה שוויונית ואינה בריאה. ובאה מסכימה איתה, אף שהיא מרגישה לפעמים שנמאס לה מההטפות של ליליס. בייחוד משום שבאה לא מרגישה שום צורך לפתח קריירה או להוכיח את ערכה העצמי דרך קידום כלשהו בעבודה. היא מעדיפה חיים בלי הלחץ של תשע־עד־חמש, ואמו של ניקלס התקשתה לעתים להבין שהיא באמת מרוצה מהמצב.</p>
			<p class="text">לא לכל אחת יש חמות שהיתה כוח מניע ב"קבוצה 8",<span class="hafnaya CharOverride-8"><span>3</span></span> אפילו שמבחינת ליליס זה היה מזמן. "יום היא ויום הוא", היא נוהגת לומר ומתכוונת, פשוטו כמשמעו, ששוויון מלא משיגים באמצעות צדק אבסולוטי, בין שמדובר בשטיפת כלים ובין שמדובר בילדים, באורגזמות או בעבודה. מטרה נאה לשאוף אליה, אבל בפועל זה לא ממש עובד. אלא אם כן את יכולה להישען על עושר בלתי מבוטל, כמו במקרה של ליליס וטורה.</p>
			<p class="text">כמו רבים מילידי שנות הארבעים של המאה העשרים, היו להם הוצאות נמוכות ואפשרויות גדולות, לא מעט בזכות העובדה שהקריירה האמנותית של ליליס מומנה מכספי ירושה. ניקלס נוהג להתלונן על שאמו מנותקת מהמציאות, אבל ברגעים כמו אלה, כשהיא מבטיחה ברוגע שלה לבֵּאה שאל לה לדאוג, אין אדם שיִשווה לליליס.</p>
			<p class="text">"אני בחיים לא אשכח איך טוּרה כעס עלי כל כך פעם עד שהוא נסע לקופנהגן ונעדר ארבעים ושמונה שעות בלי לתת סימן חיים. חשבתי שהוא היה מעורב בתאונת דרכים והתקשרתי לכל מיני בתי חולים וניסיתי לפנות לצוותים שם בדֵנית."</p>
			<p class="text">את הסיפור הקבוע הזה ליליס כבר סיפרה פעמים רבות, ולאמיתו של דבר אי אפשר להשוות אותו למה שקורה עכשיו, אבל הוא יכול לשמש דוגמה לכך שדברים אינם בהכרח חמורים כפי שהם נראים. "המשבר הגדול" בין ליליס וטורה אירע לפני שנולדו להם ילדים, בראשית שנות השישים. הם גרו במַלמוֹ, ליליס למדה שם תולדות האמנות, וטורה למד הנדסה אזרחית. בזמן מסיבה באביב לליליס "הסתובב הראש", כהגדרתה, והיא בגדה בטורה עם חבר ללימודים. וטורה נעלם. בתוך שבועות אחדים הם התפייסו ונישאו בבית העירייה, והשאר היסטוריה.</p>
			<p class="text">"אני בעיקר מודאגת שניקלס, ככה נדמה לי, סובל," אומרת באה. "אני לא מזהה בו את ניקלס הישן."</p>
			<p class="text">קולה בוגד בה, וליליס נוטלת את זכות הדיבור.</p>
			<p class="text">"העבודה הזאת סוחטת ממנו את המיץ. הוא בטח צריך להיות קצת עם עצמו ולנוח."</p>
			<p class="text">"נראה לך?"</p>
			<p class="text">"אני יודעת, יקירה. את והבנות יכולות לבוא לכאן בינתיים, לא? ואז הוא יצטרף, אחרי שיירגע. חוץ מזה הוא הרי הבטיח לתקן את הרעפים אצלנו לפני שיתחיל לרדת גשם, אז מתישהו הוא יהיה חייב להופיע."</p>
			<p class="text">ליליס צוחקת צחוק צרוד, שמעלה חיוך קל אצל באה. חמותה צודקת, כמובן. ניקלס רק צריך לנחות על קרקע המציאות, בעיר. כמה ימים של זמן עם עצמו, ואז הוא יוכל לחזור לעצמו. עדיף באמת שהיא והבנות ייסעו לפניו, ובלי המכונית יהיה קל יותר למצוא כרטיסים למעבורת. בטח גם לא יזיק לו להתגעגע קצת, שילמד על בשרו כמה כיף זה לשבת לבד בדירה בלי עבודה שתסיח את דעתו.</p>
			<p class="text">ובזמן הזה היא והבנות יוכלו לשכב על החול בחוף גְרינגֶה ולספוג את אוויר הים. לקרוא ספרים בימים ולשחק פינג פונג בעליית הגג בערבים.</p>
			<p class="text">"טוב מאוד, אז להשתמע מחר אחרי שתזמיני כרטיסים," מסכמת ליליס בהחלטיות.</p>
			<p class="text">הגוש בגרון חוזר מיד, ובאה מנסה לסלק אותו.</p>
			<p class="text">"מה קורה, מתוקה שלי?"</p>
			<p class="text">קרקור קטן זה כל מה שהיא מצליחה להשמיע.</p>
			<p class="text">"די, אל תהיי עצובה, באה שלי..."</p>
			<p class="text">היא שוב בולעת רוק.</p>
			<p class="text">"העניין הוא... אני לא ממש מזהה אותו... ואני כל כך מפחדת לאבד אותו."</p>
			<p class="text">ליליס משתתקת לרגע, כמבקשת להתנסח בזהירות.</p>
			<p class="text">"כשחיים יחד תקופה ארוכה הדברים האלה קורים, זה נורמלי. צריך פשוט להחזיק מעמד, לא להרפות, אבל עם זאת לתת לו קצת ספייס. אני כל כך אוהבת את השיר הזה, נו, איך קוראים לו..."</p>
			<p class="text">באה יודעת בדיוק לאיזה שיר ליליס מתכוונת. <span class="eng CharOverride-4" lang="en-US" xml:lang="en-US">If you love somebody, set</span><span class="eng CharOverride-4" lang="en-US" xml:lang="en-US"> them free</span>, של סטינג. השיר אף פעם לא מצא חן בעיני באה. חופש פירושו גם אחריות, לא? אחריות על מי שאתה אוהב? לתת מרחב לבן הזוג, לזה היא מסכימה לגמרי, אבל לנטוש את מי שאתה אוהב בעת צרה? זאת התנהגות פחדנית, זה הכול. זה להיות מוג לב שפל ומושתן. אבל גם אם היא יכולה לדבר עם ליליס בחופשיות ולמתוח ביקורת על ניקלס, באה יודעת שהיא לא יכולה להרחיק לכת. יש גבול, תמיד, גם לליליס.</p>
			<p class="text">"בואו אלינו," אומרת חמותה, "אנחנו מתגעגעים אליכן. טורה יאסוף אתכן בוִויסבִּי."</p>
			
			
				
					<p class="footnote" dir="rtl">1	ארוחת ערב מסורתית בחודש אוגוסט, כשעונת הציד של סרטני הנהרות בשיאה. האירוע מלווה בשירה ובהרבה אלכוהול. כל הערות השוליים הן מאת המתרגמת.</p>
					<p class="footnote" dir="rtl">2	הגדול באיי שוודיה בים הבלטי, ממזרח לשוודיה היבשתית.</p>
					<p class="footnote" dir="rtl">3	ארגון פמיניסטי שנוסד בסטוקהולם בשנת 1968 על ידי שמונה נשים.</p>
				
			
		</div>
	

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 83.20 ₪ מחיר רגיל 93.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 77.99 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות