הגיליון האחרון
פריז 1908.
תאדה נתנזון, בן למשפחה יהודית עשירה, שקוע בחובות. אוסף האמנות שלו ומקור גאוותו, עבודותיהם של חבריו ציירי אסכולת הנאבּי, ממתין למכירה פומבית בהוטל דרוּאו. הוא ניצב עטוף יגון מול קירות ביתו החשופים מציורים.
״לָה רֶווּ בּלאנְש״, הירחון האוונגרדי שהיה בבעלות משפחתו, נסגר בשל ירידה בתפוצה בעקבות פרשת דרייפוס.
אם לא די בכך, גם נישואיו למיסיָה – פסנתרנית מחוננת, מוזה לאמנים, סופרים ומלחינים שנשאה בתואר ״מלכת פריז״ – באו לקיצם, אך אהבתו וגעגועיו אליה עדיין מייסרים אותו.
כדי לא לאבד הכול, ובעיקר לא את שפיותו, תאדה נתנזון כותב את סיפור חייו. הוא נאחז בזיכרונותיו, נפרד בגעגועים מהימים שבהם התכנסו בסלון ביתם הפריזאי גדולי הסופרים, הציירים והמלחינים.
הגיליון האחרון הוא סיפור על תשוקה לאמנות וליופי, על אהבה נכזבת ואובדן, על רקע החיים התוססים של פריז בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, תקופה הידועה בשם ״לה בֶּל אֶפּוק״.
שם: הגיליון האחרון
מחבר/ת: ענת מי דן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
הוצאה לאור: אפרסמון ספרים בע”מ
מק״ט: 013950077
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-1" class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">1</p>
			<p class="body-para" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אני תאדֶה נתנזון, בן ארבעים.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אין לי אישה, אין לי ילד ואין לי כלב שיתרפק בחיקי.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אני כישלון.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בשנים האחרונות נקלעתי לתסבוכת כלכלית, שבעקבותיה איבדתי את מרבית רכושי ונחלצתי בקושי רב מפשיטת רגל. פרקים חשובים, סוערים ומלאי עניין בחיי הגיעו לקיצם. פרק נוסף ייחתם ביום שבת הקרוב, 13 ביוני 1908, באירוע שיזכה לסיקור נרחב בעיתונות, שהרי לא בכל יום עומדים למכירה שישים וחמישה ציורים מהאוסף המפואר של תאדה נתנזון. המכירה תתקיים בבית המכירות הפומביות הוטל דרוּאו, בפריז, בסלון מספר אחת. עם כל הלמות של הפטיש על שולחן העץ איפרד מעוד אחת מיצירות המופת שאספתי בתשוקה במשך שנים רבות ופיארתי בהן את חדרי ליבי ואת קירות ביתי.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">האמנות הילכה עליי קסם מאז ומתמיד. עם כל רכישה של יצירת אמנות הרגשתי שאני מוסיף פרח נדיר לערוגה שטיפחתי עם מיסְיָה אהובתי, שהייתה אשתי במשך עשר שנים. התשוקה לרכוש ציורים שאהבתי, שדיברו אליי, הניעה בעוצמה את מהלך חיי. עשרות הציורים שנתלו על קירות ביתי היו מוקד להתעניינות, לסקרנות ולשבחים או ללעג ולקלס, והתגובות האלה ליוו אותי מאז רכשתי לראשונה יצירת אמנות. </p>
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">לא פעם שאלו אותי ידידיי ובאי ביתי מדוע בחרתי יצירה מסוימת ותהו מדוע כיסיתי את קירות ביתי בעבודות אמנות שעוררו אצל הצופים בהן רגשות מעורבים ובהם אפילו רתיעה. תשובתי הייתה תמיד מורכבת, אך עיקרה נעוץ באהבתי הטהורה לאמנות, במשיכה שלי ליופי ובחיפושיי אחר יצירות שיפתיעו אותי בחדשנותן ובעוצמתן. יודעי דבר ראו בי שילוב של מבקר אמנות עתיר ידע ואנין טעם, ואספן שלא יהסס לרכוש ציור טוב בכל מחיר. ראיתי בכך מחמאה. עליי להודות שלפעמים אכן ניעורו בי גחמה רגעית והתלהבות ילדותית למראה יצירת אמנות נהדרת. פעמים רבות עוררו בי הציורים זיכרונות מאירועים שונים בחיי ורכישתם הנציחה אירועים אלה. אך מעל לכול, האמנות יצקה תוכן מיוחד לחיי. ציורים כישפו אותי וצבעים עוררו בי התרגשות. יצירות מסוימות הסעירו את דמי. אני מאמין בכל ליבי שגיליתי את עצמי מחדש הודות לאמנות.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אולם זוהי רק תשובה חלקית לשאלה: מה באמת גרם לי לרכוש דווקא יצירה זו ולא אחרת?</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">לאחר הפרידה ממִיסְיָה, בהיותי שרוי ביגון קיומי, חיפשתי מענה לשאלה הזאת, וגם היום היא עודנה טורדת את מנוחתי. התעמקתי בקריאת מאמרים פרי מחקרו של זיגמונד פרויד שהתפרסמו בצרפת והיו לנושאי שיחה מרתקים בסלונים שהוזמנתי אליהם. בזכות המאמרים העוסקים בת<span class="no-break">ת־מ</span>ודע הגעתי לכמה תובנות משמעותיות השופכות אור על תחושותיי ומעשיי וכך התוודעתי בפעם הראשונה לתשוקות, לחלומות ולפחדים שרוחשים בנפש האדם.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">הבנתי כי יצירות האמנות שלי הן כראי לנפשי, ואולי משום כך אני נחרד למחשבה שאעביר את ימי מוקף בקירות חשופים. לוּ היה מישהו תוהה אם פרידה מיצירות אמנות היא סיבה לעצב <span id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></span>ולדיכאון, בטוחני שברו<span class="no-break">ב־ר</span>ובם של המקרים היה נענה בשלילה, מלווה במבטי חמלה והשתאות. אני סבור אחרת. לדידי, הצער והכאב הכרוכים בפרידה מהיצירות, אך לא רק מהן, אוחזים בי בעוצמה ולא מרפים.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">כצפוי, בעוד ימים ספורים יהמה אולם בית המכירות קונים חמדנים שחלקם מיודעיי. בעלי גלריות, אמנים והולכי רכיל יִצפו בהנאה במפלתי, כי זו דרכם של בני אנוש. הם ישמחו לאידו של מי שהיה בעליו של הירחון הספרותי החשוב ״לָה רֶווּ בְּלאנְש" ומבקר האמנות שלו, מי שתמך ועודד ציירים מוכשרים בני הדור ופרץ להם דרך לתהילה.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">יצירות האמנות שיימכרו יגיעו בוודאי גם למוזיאונים בכל קצוות תבל. שם הן ייתלו ויוצמדו להן תגיות שיציינו בשפות זרות מהיכן הגיעו, וכך יתוודעו לצמד אספני ופטרוני האמנות מיסיה ותאדה נתנזון ויוכלו להתרשם מסגנונם של האמנים שאהבו. אותם אמנים יזכו להכרה ולהערכה שהם ראויים לה ואולי גם אנחנו. וכשאלך לעולמי בדרך כל בשר והכיתוב על המצבה שלי, שאיש לא יפקוד, ידהה לאיטו, שמי בכל זאת ייזכר, במקומות אחרים. הוא יופיע לצידה של תמונת דיוקן שלי, לצד תמונה שבה אני יושב <span class="italic _idGenCharOverride-1" lang="he-IL">ליד הפסנתר</span><span>*</span> ומאזין לנגינתה של מיסיה, או לצד הציור <span class="italic _idGenCharOverride-1" lang="he-IL">סלון עם שלוש מנורות</span>.<span>**</span> פרטים נוספים עליי ועל האוסף שלי יופיעו בקטלוגים של מכירות פומביות, במאמרים על הציירים שבהם תצוין תרומתי להצלחתם... צחוק הגורל הוא שניצחוני המפואר יגיע לאחר מותי. </p>
			<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">כל ציור שיימכר ויעבור לבעליו החדשים, שייתלה על קירות בגלריות או יונח בחדרי אחסון, יקשט טרקלין בבית אספנים או חדר שינה של שוחר אמנות, צופן סיפור מיוחד מחיינו. בכל מקום שהגענו אליו, באולמות התיאטרון והאופרה, בתערוכות ובמסעדות, היינו משולים לשני כוכבים זוהרים שעוררו התפעלות ויראת כבוד. למרבה הצער, אורם דעך במהירות. טלטלה עזה הפילה וריסקה אותנו, והכאב אינו מרפה. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">הקשיים הכלכליים שנקלעתי אליהם אילצו אותי להיענות להצעה שלא יכולתי לסרב לה. איל הממון אלפרד אדוארדס הופיע יום אחד בדירתנו והביע את רצונו לכסות את חובותיי בתנאי שאקבל על עצמי את ניהול המכרות שבבעלותו א<span class="no-break">י־ש</span>ם בהונגריה. טיעוניו שכנעו אותי בקלות רבה, ובאמת האמנתי לו כשאמר שנוכחותי שם תיטיב עם עובדי המכרות. הייתי אסיר תודה לאיש שהציל אותי מפשיטת רגל וכלל לא חשדתי שלמעשה הוא חומד את מיסיה, הצעירה ממנו בשנים רבות. האם מתוך אנוכיות לא עלה הדבר על דעתי? מיסיה, לעומתי, עמדה מייד על אופיו הערמומי. מאחר שהייתה בטוחה שהוא חושק בה, הזהירה אותי שהתנהגותו האצילית לכאורה נובעת מרצונו להפוך אותה לפילגשו ולכן התחננה בפניי שלא אסע. זמן רב לפני שהתייצב בסלון דירתנו היא הסבה את תשומת ליבי למבטים החמדניים והמביכים ששלח לעברה מתאו המפואר שבבית האופרה. גם כאשר אמרה מפורשות שהוא מפחיד אותה לא הקשבתי לה. לאחר שהבינה שאני איתן בדעתי, היא צווחה עליי בפנים סמוקות מכעס, "מתי תבין שאלפרד אדוארדס לא רוצה להציל את תאדה נתנזון. הוא רוצה אותי, את מיסיה!" ואז היא הטיחה בי את המילים שמאז ועד עתה אינן נותנות לי מרגוע, "איך אתה לא מתבייש למכור את אשתך לאיש הדוחה הזה, האם אני חפץ שאתה מוכן למכור לכל המרבה במחיר?" </p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אני מודה ומתוודה: הצדק היה עם מיסיה. אכן מכרתי אותה תמורת כיסוי חובותיי, ולא עשיתי זאת בתום לב. כפי שמיסיה צפתה, ברגע שעזבתי את פריז ונסעתי להונגריה, אדוארדס החל לחזר אחריה בלהט ולהרעיף עליה מתנות יקרות. בסופו של דבר, לאחר שהנישואים שלנו הסתיימו והוא התגרש מאשתו השלישית, מיסיה נעתרה להצעת הנישואים שלו ונאותה להיות גברת אדוארדס מספר ארבע, וזאת למרות שהפחד שלה מפניו לא שכך.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אינני מפסיק להרהר בכך. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">עד לפני ימים ספורים, עדיין הייתי מוקף באוסף יצירות האמנות שלי, שאותו העברתי מהדירה שלי ושל מיסיה ברוּ פלורנטין. התמונות ארחו לי לחברה בימי תוגה ועצב. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">לאחר שהנהג התניע את רכב ההובלות ובו שישים וחמש היצירות ושמעתי אותו מתרחק מבית מגוריי, התהלכתי בחדרים כמסומם, עטוף קדרות. עמדתי באמצע הטרקלין מול הקירות המכוסים בטפטים פרחוניים שללא יצירות המופת נראו חסרי תכלית. נותרו עליהם סימני מסגרות, עשרות ווי תלייה ומסמרים, בטלים מהתפקיד שנועדו למלא. ריקנותם הדהדה בליבי המרוקן כמותם ונעצבתי למראה עליבותם ועלבוני.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">ניסיתי לדלות מעצמי מילות עידוד ונחמה שיפרצו את מעטה העצב ולשמחתי הן הגיעו, אמנם לא בשטף שקיוויתי לו, אלא כמו קילוח דק של מים הדולפים מברז שלא נסגר כהלכה. ואלה המילים שהצלחתי לומר בקול מול הקירות החשופים: "תאדה נתנזון, אינך עול ימים. חדל מהרחמים העצמיים. הזיכרונות, תאדה, הם רכוש שלא יסולא בפז, איש לא יוכל לקחתם ממך, עליך להתגאות בהם! הסיפורים המסתתרים מאחורי הציורים והסיבות לרכישתם אינם עומדים למכירה. הם שלך! הגיע הזמן שתעשה <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>שימוש נכון בזיכרונות המרתקים החבויים בכל אחת מיצירות האמנות שהוסרו מהקירות! תתעשת!" נזפתי בעצמי כמו אב הנוזף בבנו המתבגר, "תצבע אותן בצבעים שלך, תאיר אותן בזוהר אחר, תכתוב עליהן! הרי התברכת בכישרון כתיבה."</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">"למי אכתוב?" שבתי והתווכחתי עם עצמי, "מי יתעניין בסיפורים שלי? קהל קוראיי שנאמנותם לירחון התפוגגה במהירות? חבריי שזנחו אותי? שני אחיי הנוטרים לי טינה? מיסיה שמעדיפה לפתוח מטריות, שמשיות או מניפות מאשר לפתוח ספר? לו היה אבי בחיים האם היה קורא בו?" </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">"בוודאי," התפרצה המילה מגרוני.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">באותם הרגעים, כשעמדתי בטרקלין דירתי הדומם מתמיד, גמלה בליבי ההחלטה לכתוב ספר.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">מאז ומתמיד הכתיבה הייתה עבורי מושא אהבה ומקור נחמה בעת מצוקה. פעמים רבות, בכותבי מאמרים לירחון או בבטאי במילים את מחשבותיי, הרגשתי שהעט שאני אוחז בידי דוהר על הנייר כמו סוס צוהל לעבר קו הסיום בזירת מרוצים.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">וכך, ביום שלישי בבוקר נכנסתי לחדר העבודה שלי. בהיעדר חלון רחב הנפתח לרחוב עומדת בחדרי אפלולית שקטה ומבורכת מהולה בריחו של עשן מקטרת שאינו מתפוגג. מנורת שולחן שופכת אור על מכונת הכתיבה שניצבת במרכז שולחן העבודה. לצידה מונחים בחוסר סדר ערמות דפים מודפסים, מכתבים, מאפרה, מעמד למקטרת, עטים, קסת דיו, צילום ממוסגר של הוריי ומגש ועליו בקבוק אחד או שניים של משקה חריף. המדפים בארון הספרים גדושים עד להתפקע בספרים ובפריטים דקורטיביים שנרכשו בשוקי עתיקות או בבתי מכירות. קירות חדרי מעוטרים עתה רק ברישומים בשחור לבן של טולוז לוטרק. הם כל מה שנותר בידי מאוסף האמנות שלי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בימים כתיקונם שלושת <span class="italic _idGenCharOverride-1" lang="he-IL">ציורי הדיוקן</span><span>***</span> שלי היו תלויים על קיר חדרי זה לצד זה: במרכז תאדה המאופק והרציני (של ואלוטון), לשמאלו תאדה החייכן (של בונאר) ומימינו תאדה מבקר האמנות, השקוע בכתיבה (של ויאר). עתה הם מאוחסנים בהוטל דרוּאוֹ עם יתר יצירות האמנות שלי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בטרם הוסרו הדיוקנאות מהקיר, ישבתי מולם ודמיינתי שהם מנהלים ביניהם שיחה כנה ורצינית. תאדה המשפטן, האינטלקטואל, הטיח האשמות בתאדה טוב המזג, הבזבזן, חסר האחריות, שנגרר אחר גחמותיה של מיסיה ולכן ירד מנכסיו. זה השיב לו שאינו חש צער על השנים הסוערות והמסעירות שבילה במחיצתה של אהובתו. נהפוך הוא. תאדה השקוע כדרכו בכתיבה, נשא עיניו אליהם ואמר בנימה פייסנית, "אתם צודקים. שלושתנו נושאים בתוכנו משהו מאישיותו המיוחדת של תאדה. לכן, אני מציע שניפרד ברוח טובה. לדאבוני, אחרי שהפטיש יכה על השולחן, כל אחד מאיתנו ייתלה על קיר במקום אחר ולעולם לא נוכל לשוב ולהיפגש."</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">חשתי במצוקתם. גם אני לא אשוב לראותם.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">המחשבה על השיחה שהתנהלה בדמיוני לפני כמה ימים לא הרפתה ממני. ועתה התיישבתי ליד שולחן הכתיבה, פתחתי את המגירה העליונה, הוצאתי דף ריק מתוך ערמה, הנחתי אותו על השולחן וליטפתי אותו בחרדת קודש. לא הצלחתי לכתוב והעט שבין אצבעותיי רעד קלות.</p>
			<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בטרם נתתי לתחושת דיכאון להשתלט עליי, דחפתי לילקוטי עט ודפים אחדים ושמתי פעמיי לביסטרו המרוחק כמה מאות מטרים מדירתי. דווקא שם בביסטרו, שהחל להתמלא בסועדים קולניים, שקעתי בכתיבה המבורכת, חברתי הנאמנה זה שנים רבות שמעולם לא בגדה בי. נתתי בה את מבטחי ופתחתי בפניה את ליבי שנאטם לכל רגש במתח ובלחץ של התקופה האחרונה. יצאתי למסע אישי בהתרגשות של ילד היוצא לטיול עם חבריו לכיתה, סקרן לקראת ההפתעות המצפות לו, והדף הלבן כוסה עד מהרה בשורות צפופות.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">כתבתי כאחוז תזזית. לא שמתי לב שהמלצר הניח לידי קנקן מים וכוס יין. לא עצרתי כדי לבדוק, לתקן, להשמיט או להוסיף. המחשבות פרצו ביעף את הסכר שעצר בעדן והמשיכו לזרום ומילאו בשטף דף אחד ועוד אחד ועוד אחד. ציורים, שמות ציירים, אדואר ויאר, פייר בונאר, פליקס וַאלוֹטוֹן, מוריס דֶני, הבית בוורשה, מלָארמֶה, מרסל פרוסט, קוֹלֶט, הבריכה בקרחת היער, הווילה בהאלֶה, בית הקיץ, אחיי, פריז התוססת, מותה של אימי, דוּפאיֵיל, מערכת העיתון, פרשת דרייפוס, מיסיה, מיסיה ושוב מיסיה, מילים, מילים, מילים, תזכורות לסיפור חיי שרציתי לכתוב.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">כאשר הרמתי את ראשי מהדפים, המלצר המשועמם בהה במקום שהתרוקן מסועדים. לאחר שהשבעתי את רעבוני במנה של עוף צלוי עם תפוחי אדמה, שבתי לדירתי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">באותו לילה צללתי לשינה המיוחלת שכמו אישה אוהבת המתינה לי בסבלנות ימים רבים ואספה אותי ברכוּת אל בין זרועותיה. כעבור שעות התעוררתי בבהלה. צללים כהים ודממת הלילה הכבידו על נשימתי. מאז שאיבדתי את דרכי בחורש הסמוך לבית הכפר שלנו בפולין ונרדמתי מרוב פחד ליד אחד העצים, חשכה מטילה עליי אימה, שמא לא אמצא את דרכי. </p>
			<div id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">התיישבתי בכבדות על המיטה, חיפשתי נחמה סביבי אך לא מצאתיה. נכנסתי למטבח ובעודי לוגם מים צוננים, התפרצה לתודעתי מציאות חיי העגומה והוצפתי במראות ובקולות שהקיפו אותי בימים האחרונים.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">חזרתי בצעדים איטיים ומדודים לחדר השינה, נכנסתי שוב למיטה והתכרבלתי בשמיכה כמו ילד קטן. ניסיתי להדוף את המחשבות הפולשניות שלא נתנו לי מנוח: מה יעלה בגורלי אם רק חלק מהציורים יימכר, האם אחיי יפנו לי עורף? דמיינתי את הבעת פניהם המאוכזבת ואת תחושת חוסר האונים שלי. ואולי איש לא יגיע למכירה ומנהל המכירה ידפוק על השולחן בכעס ויעזוב את האולם? לחילופין, ראיתי אולם הומה אנשים הבזים לי וצוחקים בפניי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">פסיעות נעליה הכבדות של מרגריט המשרתת שהדהדו על הפרקט בדירתי, העירו אותי ובישרו לי שיום חדש הגיע.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">תמיד קשה לי להקיץ בבקרים. למרות זאת, קמתי מהמיטה, שטפתי את פניי והזלפתי עליהם מי בושם מרעננים. לאחר שהחלפתי מילים אחדות עם מרגריט וסיימתי לאכול ארוחת בוקר שבתי לחדר העבודה שממנו נמלטתי אל הביסטרו בשעות הצהריים של יום אתמול.</p>
			<p class="body-indent-5 ParaOverride-1" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">מכונת הכתיבה הנאמנה, שאותה זנחתי בתקופה האחרונה, ניצבה במרכז השולחן והנייר שבצבץ ממנה זעק אליי בלובנו. מקשי האותיות הערוכים בארבע שורות קרצו לי בשובבות כאומרים ספק ברצינות ספק בהתגרות, "זנח את העט, הקש עלינו בעוצמה האופיינית לך, אות אחר אות, צור מילים, ספר סיפור, כתוב כל שעל ליבך, אל תחדל!" נגעתי בהיסוס במקש אחד ועוד אחד, מנופי האותיות התרוממו קמעה, אך לא הכו בנייר. התרווחתי על הכיסא שנטה קלות אחורנית ונשמתי בכבדות מרוב התרגשות.</p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">התעשתי והוצאתי מילקוטי את הדפים שכתבתי בביסטרו. הפסקאות הראשונות תיעדו את הטלטלה הנפשית שאחזה בי בתקופה האחרונה והגורלית בחיי ואת חששי מפני הצפוי לקרות בימים הבאים, במכירה ולאחריה. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">למקרא השורות שכתבתי, תזכורת לכך שנחתם תור הזהב בחיי, נחמץ ליבי. הרגשתי זרם איטי של דמעות מפלס דרכו על לחיי ובין זיפי זקני. לא זכור לי מתי התייפחתי כמו תינוק. אמנם חלפו כמה שנים מאז סגירת הירחון והפרידה ממיסיה שלי, אך אין זה פלא שדווקא עכשיו, ימים ספורים לפני המכירה, נפתח השסתום אשר כלא במשך שנים כל כך הרבה כאב, כעס ועלבון. כמו שני יריבים המתגוששים בזירת היאבקות, כך הִכה ההיגיון הקר והשקול המאפיין אותי ברגשותיי העדינים שלא הצליחו להשיב לו מהלומת אגרוף. בעודם מתגוששים, ללא הנפת יד של המנצח, הוצאתי ממחטה מכיס המקטורן שלי ומחיתי את השבילים הדקים והרטובים שהותירו הדמעות על פניי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">הקשתי בשתי אצבעות, אות אחר אות. מנופי האותיות הִכו בנייר ושבו למקומם. מראה מכונת הכתיבה שהתעוררה לחיים עודד את רוחי. "אני תאדה נתנזון גאה ברכוש שצברתי במשך השנים. אני תאדה נתנזון השארתי חותם משמעותי בעולם האמנות ואשתף את קוראיי, אם יימצאו כאלה, בכל אשר עבר עליי," נאמתי לקהל הדומם אך המגוון המאכלס את חדרי, לחפצים שעל שולחן הכתיבה והמדפים ולהוריי שבתצלום.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">חדרי הסגור והשקט נעור לחיים. צלילי המקשים המוכרים לי מילאו את האוויר במוזיקה שערבה לאוזניי. גמרתי להתחבט, סיימתי לכתוב רעיונות וראשי פרקים. אתחיל לספר על פרטי המסע ונוסעיו ואפתח בזיכרונות מימים שמחים בחייו של ילד חסר דאגות המתגורר בבניין מפואר בוורשה. </p>
			<div id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak" />
			<p class="para-center-stars" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">***</p>
			<p class="body-para" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בשובנו הביתה תמיד התעקשתי לדחוף בעצמי את שער הברזל הכבד לבניין המגורים ולא הרשיתי לאחד מהוריי או לאומנת לעזור לי. דילגתי במהירות במדרגות השיש הפתלתלות לדירה שלנו, אך קודם לכן נכנסתי לדירתם של סבי סמואל נתנזון וסבתי פֶליצְיָה שהתגוררו בקומה הראשונה. רציתי להיות הראשון שיזכה בחיוכה מאיר העיניים של סבתי ובליטופה הנעים כאשר תשאל לשלומי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">דירתם הייתה עמוסה לעייפה ברהיטים גדולים וכהים שעמדו על רגליים שנראו לי כרגלי חיה בעלת טפרים. המזנון בחדר האוכל עלה על גדותיו מכלי הגשה צבעוניים עשויים פורצלן וכוסות קריסטל שנצצו לאורן של מנורות השמן. חפצי נוי, פסלונים קטנים, שטיחים שנפרשו על רצפת העץ, ספות וכורסאות מרופדות בבדי קטיפה וארון ספרים עמוס בספרי קודש גדשו את החדרים. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בערבי שבת נפתחו לרווחה הדלתות המפרידות בין החדרים ויצרו אולם גדול ובו מקום לבני המשפחה המורחבת. דודים ובני דודים הלבושים בהידור רב הסבו לשולחן אוכל עמוס במטעמים. הסועדים השתתקו בב<span class="no-break">ת־א</span>חת ונשאו עיניהם אל סבתי כאשר התרוממה ממושבה והדליקה נרות. היא הליטה את פניה בשתי ידיה, נשאה תפילה קצרה ובירכה אותנו בקולה החרישי. מייד לאחר הקידוש סבי נתן את האות לתחילת הארוחה והחדר התמלא בצלילי מזמורים, קולות שיחה או ויכוח, שקשוק כלים, גערות בילדים קולניים, בכיו של תינוק, כל אלה ואחרים לא דעכו עד סופה של כל ארוחה. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בקומה מעל, בדירה מהודרת ומרווחת, התגוררו הוריי, אדם ואנה נתנזון וארבעת בניהם: אלכסנדר הבכור, אני, וליאו ופרדי הצעירים ממני. </p>
			<div id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">לא ידענו מחסור. משרתים דאגו לכל צרכינו ומורים פרטיים נשכרו להשלים את השכלתנו. כרכרה ניצבה תמיד בכניסה לבניין המגורים שלנו ורַכָּב עמד לשירותנו. בסופי שבוע או בחופשות נסענו בכרכרה ברחובותיה המתחדשים של העיר. ישבנו על שפת הוויסלה, טבלנו את הרגליים במים הקרירים והשתובבנו בגנים ציבוריים. בימי החורף המושלגים בנינו בובות שלג, שיחקנו בכדור, בתופסת, או במחבואים. צחקנו בפה שחסרו בו שן או שתיים כשצפינו בתיאטרון בובות של חובבים. כאשר נפתח מלון יוקרתי שהפך למקום מפגש לעשירי העיר, לקחה אותנו אימי לחנות הממתקים ששכנה בקומת הכניסה וטעמנו בפעם הראשונה גלידה בטעמים שונים.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אבי היה בנקאי ושותף לעסקים חובקי עולם. הוא ושבעת אחיו היו מעמודי התווך של הקהילה היהודית בוורשה, ושמעם יצא גם לקהילות אחרות. כמו כן למעשי הצדקה של אימי נודעה השפעה לא מעטה. כאשר עליתי במדרגות וריח תבשילים שעלו משתי הדירות מלווה אותי, ידעתי שהם נועדו "לאנשים עניים שהגיעו ממקומות מרוחקים" כדברי אימי. המבשלות הכינו מרק סמיך בסירים גדולים שהועמסו על הכרכרה שלנו. אימי פיקחה על זרים שנכנסו ויצאו מדירתנו נושאים ערמות בגדים, כלי בית ושמיכות שנאספו ורוכזו בחדר צדדי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">פעמים רבות התארחו בדירתנו אישים רמי מעלה נושאי תוארי כבוד ולצידם בנקאים ואנשי עסקים עשירים. תזמורת השמיעה מוזיקה קלה שהנעימה להם את הסעודה המפוארת. כשבגרתי נודע לי שמשפחת נתנזון הייתה מעורבת בין השאר בתעשיות העץ, הסבונים, הבדים ובכריית פחם. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">כמקובל בקרב המשפחות העשירות היה לנו בית קיץ בנוי מעץ ששכן בין עצי חורש סבוך ונחל, בפאתי העיירה הכפרית אוגוסטוב. <span id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></span>על גדת הנחל היה מזח קטן שממנו קפצנו למימיו הרדודים תחת עיניה הפקוחות של האומנת. בחופשות היינו משוחררים מעול של לימודים ומורים פרטיים, ולכן, למרות השגחתה הצמודה, הרגשנו חופשיים לבלות כאוות נפשנו בחברתם של ילדי המקום או של בני משפחה צעירים ששהו איתנו. אני זוכר באיזה קוצר רוח חיכינו לרגע שהכרכרה תעצור בפתחו של בית העץ ונוכל לשעוט לעבר הנחל שזרם במורד הגבעה, לחלוץ את הנעליים בחופזה ולהיכנס בבגדים למים עד לגובה הברכיים. ילדי הכפר שנהגו להשתעשע במים ולהשיט בו בולי עץ נהנו להתיז מים על ילדי העיר בבגדיהם ההדורים. המחיצות נשרו במהירות והם הציעו לנו לעלות על בולי העץ למורת רוחה של האומנת. עם סיומה של כל חופשה, בשובנו לוורשה, התגאינו בפני החברים שלנו בסימנים הכחולים, בשריטות או בפצעים שנגרמו לנו במהלכה. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">הייתי בן עשר כאשר עזבנו את ורשה ועברנו להתגורר בפריז, ואז חוויתי את המשבר הראשון בחיי. בחודשים הראשונים לאחר המעבר הייתי מדוכדך. לא הייתי שותף לשמחה שאחזה בבני משפחתי, בעיקר לאושרה של אימי שעיניה ברקו מהתרגשות כאשר דרכו רגליה על סף ביתנו החדש. התגעגעתי לבית בוורשה, למגע ידה הרך של סבתי, לאומנת שגידלה אותי ולבני הדודים שנותרו שם. בחלוף השנים הם הצטרפו אלינו עם בני משפחותיהם. כולם, מלבד סבא וסבתא. סבתי נפטרה לאחר שעזבנו את ורשה, אבל דמותה כשהיא יושבת על כורסה וסורגת באצבעות רזות וגרומות, שמורה בליבי. לפעמים ביקשה שאשב למרגלותיה ואגלגל את חוטי הצמר. המחשבה שהיא לימדה אותי את מלאכת הסריגה מעלה חיוך על שפתיי וגעגוע בלב.</p>
			<p class="body-indent-5 ParaOverride-1" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בימים הראשונים ללימודים בליסֶה סן לואי שבו למדו רק בנים ספגתי למרבה הצער עלבונות והשפלות הן מצד חבריי לכיתה <span id="page18" role="doc-pagebreak" aria-label="18" epub:type="pagebreak"></span>והן מצידם של המורים. אלה גם אלה לא חמלו על הילד הזר והמבוהל. הגדילו לעשות כמה מורים חסרי רחמים, שהצליפו על גב ידי במקל או משכו באוזני עד שהאדימה. אף שידעתי צרפתית כמעט על בוריה חלף זמן עד שהמבטא הפולני הכבד שלי נעלם לחלוטין. לא פעם חנקו הדמעות את גרוני והיו תלויות בזווית העין, אולם מעולם לא הרשיתי לעצמי לבכות. ידעתי שילד יהודי שמנמן ממוצא פולני המבקש להיקלט בחבורת ילדים עוינת חייב להתאפק, לנצח בהתגוששויות בחצר, להגיע להישגים גבוהים בלימודים ולזכות בפרסי הצטיינות. ליבי התקשח והייתי לילד סגור, שתקן ובודד שמצא את ידידיו וגיבוריו בקרב דמויות מהספרים. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">שמחת חיים שבה ונעורה כאשר נכנסתי בשעריו של ליסֶה קוֹנדוֹרסֶה היוקרתי, שגאל אותי מבדידותי וציין את ראשיתם של הימים המאושרים בחיי. הייתה במוסד זה מזיגה נפלאה של מורים מעולים ותלמידים שמשפחותיהם נמנו עם האליטה החברתית. כמה מהם היו לחבריי הטובים ואני מתרועע איתם גם היום. בהדרגה השלתי מעליי את קליפת הבדידות העבה, התחלתי להתמסר לרגשות בלתי מוכרים, ליהנות מפרצי שמחה ולהכיר תודה על ששפר עליי גורלי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">תקופת ההתבגרות בחברת נערים שהיו שותפים למחשבות, לרגשות, לרצון לגבש זהות אישית, ולגילויים ארוטיים שפריז הציעה בשפע, עיצבה את חיי. יום לימודים בבית הספר הסתיים בשעות אחר הצהריים, לכן נותר לנערים הצעירים המחפשים ריגושים והנאות זמן פנוי לשוטט בעיר. לבושים כבני טובים עם מעות בכיסים יצאנו לרחובות שגירו את דמיוננו. שוטטנו בעקבות שמועות וסיפורים על מקומות בילוי ברחובות מפוארים, בפסאז'ים מפתים ובסמטאות מונמרטר, שקסמן המסתורי לא הפסיק למשוך אותי מאז.</p>
			<div id="page19" role="doc-pagebreak" aria-label="19" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">לעולם לא אשכח את הפעם ראשונה שאזרתי אומץ, התגברתי על היסוסים ופחדים של נער מתבגר, ונכנסתי בלוויית שניים מחבריי לבית בושת. לאחר שמסרתי עשרה פרנק למדאם מאופרת בכבדות, לבושה בשמלה שחשפה את כל משמניה, ולאחר שדלת העץ הכבדה נסגרה בטריקה מאחוריי, נפרדתי מבתוליי. זו הייתה הפעם הראשונה אך לא האחרונה שבה מצאתי עצמי במוסד שכזה. במשך השנים, המחירים עלו בהתאם למקום, לדרישותיי, להעדפותיי ולרמת הטיפול המענג שקיבלתי.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">כאשר עמדנו שלושתנו נבוכים בטרקלין המואר במנורות שמן, סוקרים את הנשים שהסתובבו באדישות ובאפס מעשה, בבגדים נועזים, ניגש אלינו אדם לבוש בהידור רב. הוא הסתכל עלינו בזלזול ובחיוך מתנשא של גבר בעל ממון ולמוד ניסיון, למרות שהיה שיכור לחלוטין ומעורר חמלה. בעוד אחת הנשים מושכת אותו אל מאחורי וילון כהה וכבד, הבטיח לנו בצחוק רועם שרק במקומות מעין אלו נוכל לשמור על בריאותנו ושפיות דעתנו ועודד אותנו לממש את כל הפנטזיות הפרועות העולות במוחנו, שאותן לעולם לא נוכל לממש עם נשותינו החוקיות. באותו מעמד מביך לא ירדתי לסוף דעתו ודבריו נשמעו לי הזויים לחלוטין, אך צחוקו הרועם ודבריו הבוטים, נצרבו בתודעתי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בכל פעם שביליתי בין הסדינים עם מיסיה או נשים אחרות, ולא הצלחתי להגיע לסיפוק, נזכרתי בדבריו. נזכרתי בהם ובחוויית איבוד בתוליי גם כאשר רכשתי ציורים בעלי אופי ארוטי. למשל את ציורו של פייר בונאר: <span class="italic _idGenCharOverride-1" lang="he-IL">אישה</span><span class="italic _idGenCharOverride-1" lang="he-IL"> עם גרביים שחורים</span>,<span>****</span> שבו אישה צעירה יושבת על מיטה מכוסה בבד מקומט. ראשה שמוט ועיניה <span id="page20" role="doc-pagebreak" aria-label="20" epub:type="pagebreak"></span>מושפלות והיא לבושה בבגד לילה עשוי מבד זול שחושף את כתפיה. רגלה האחת מעורטלת ומקופלת על המיטה. שתי ידיה מונחות על רגלה השנייה ונוגעות בגרב שחור שנותר על אותה רגל. גרב שחור נוסף מוטל ברישול על המיטה. כשהייתי בשנות העשרים לחיי ביקרתי בתערוכת אמנות וכאשר עמדתי מול הציור הזה והתבוננתי באישה עם הגרב השחור, חלף בי ריגוש מוזר והסצנה הארוטית החזירה אותי אחורה בזמן אל אותו ביקור ראשון בבית הבושת. בזמן שאיבדתי את בתוליי, שרוי בעולם שכולו תשוקה מינית חייתית, ננעץ מבטי בזוג גרביים שחורים שהיו תלויים על מסעד המיטה. רכשתי את הציור ב<span class="no-break">ו</span><span class="no-break">־ב</span>רגע.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">מאז ומתמיד ניחנתי בזיכרון חזותי יוצא דופן. אני יכול לשחזר את מראֶהו וצורתו של כל חפץ שנתקלתי בו, קטן או גדול. מסיבה זו אני יכול לתאר בפרט<span class="no-break">י־פ</span>רטים כל ציור, כאילו הוא ניצב לנגד עיניי בזה הרגע. איני צריך להיעזר בקטלוג המכירה, או לדפדף באלבום צילומים מהדירה שלנו כדי להיזכר בפרטים, ולו הקטנים ביותר, של יצירות אמנות שעליהן אני כותב.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">הזיכרון החזותי שהתברכתי בו עזר לי לדלג בקלילות על כל משוכת שינון בתקופת הלימודים. איות מדויק של מילים בצרפתית ובאנגלית היה לדידי כמשחק ילדים. לימוד בעל פה של יצירות ספרות הילך עליי קסם ועורר את תשומת ליבם של כמה ממוריי. אחד מהם היה המשורר סטֶפָאן מַלַארמֶה. זכות גדולה נפלה בחלקי להיות תלמידו. הוא היה ואני רואה בו את המורה הרוחני שלי. הערצתי אותו אז, ואני עדיין מעריץ אותו, כעשר שנים לאחר מותו. הוא לימד אותנו אנגלית, אולם מעבר להוראת <span class="no-break">ה־</span><span class="english"><span class="no-break" xml:lang="en-US">A</span></span><span class="english" xml:lang="en-US">BC</span> או כללי הדקדוק הנוקשים, השיט אותנו עימו למחוזות בלתי מוכרים ומעוררי סקרנות. הוא הנחיל בי את הרצון ללמוד ולהרחיב אופקים, ונטע בי את האמונה בעצמי. בזכותו נחשפתי <span id="page21" role="doc-pagebreak" aria-label="21" epub:type="pagebreak"></span>לראשונה לגאוניותם של ציירים אימפרסיוניסטים, שעליהם הרבה לדבר, ליצירות של סופרים זרים ולצלילי אופרה. הוא האיש שאני חב לו את תשוקתי לאמנות. הוא העריך את כישוריי הספרותיים והאינטלקטואליים, ועודד אותי לכתוב ולהביע את דעתי ללא היסוס, גם אם הייתה מנוגדת לדעת אחרים. כאשר הסתובב בין השולחנות בכיתה, הניח לעיתים את ידו ברכות על כתפי או ליטף את ראשי לאות תמיכה והסכמה עם רעיון מקורי שהעליתי. דבריו המשיכו ללוות אותי גם לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר התיכון ולאחר שקיבלתי תואר עורך דין וחיפשתי משמעות לחיי. ברבות הימים היה מלארמה גם לחבר קרוב ויקר. כאשר נענה לבקשתי והצטרף לכותבים בירחון שלנו, לא היה קץ לאושרי. יחד עם מעריציו שהתרבו עם השנים פקדתי בדבקות בימי שלישי את דירתו האפופה בניחוח של אליטה ספרותי<span class="no-break">ת־י</span>צירתי<span class="no-break">ת־ח</span>ברתית מהול בעשן מקטרות וסיגרים. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">מעל לכול אהב מלארמה את מיסיה, אהובתי ואשתי, כאהוב אב את בתו, אהבה שחסרה לה מאוד. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">לימים התחוור לי מדוע.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">עצרתי לרגע את הכתיבה. התבוננתי בפניו הרציניות של אבי בתצלום הדהוי של הוריי והרגשתי צורך לדבר איתו.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">הו אבא יקר, רציתי שתדע שגם מבלי שהייתי מודע לכך, השפעתך עליי הייתה רבה ביותר. ניסיתי לרַצות אותך אולם לפעמים לא עמדתי בציפיות שלך. לא נהגתי באחריות ובשיקול דעת, לא הצלחתי לצבור רכוש כמו אלכסנדר ולא לחסוך לעת צרה כמו פרדי. נהגתי ברשלנות ובחוסר אחריות כשהשקעתי ממון וזמן בעסקאות כלכליות כושלות שעוררו את כעסך ואת כעסם של אחיי. חלמתי להתעשר, ללכת בדרכיו של אלכסנדר, לשפר את מצבנו הכלכלי ולספק את כל מאווייה וגחמותיה של מיסיה. <span id="page22" role="doc-pagebreak" aria-label="22" epub:type="pagebreak"></span>אך לצערי, כספי נבלע בהשקעה בפרויקט טֶרמי יומרני ובחברה שפיתחה חשמליות לתחבורה ציבורית. במקביל, הייתי ממייסדי הליגה לזכויות האזרח, שבה פעלתי עד לשנתיים האחרונות במטרה להגן על זכויות אדם ועל חפים מפשע שנענשו על לא עוול בכפם. אני גאה מאוד בפעילות זו שהעניקה לי סיפוק רב, אבל הסיטה אותי ממחויבותי לירחון, עוררה את התנגדותכם וניפצה לרסיסים את חיי הנישואים שלי ואת כל חלומותיי. האם העיוורון שלקיתי בו בשל רעיונות חברתיים נשגבים וביטחון עצמי מופרז, דרדר אותי במדרון תלול? למרבה הצער, היחסים בינינו עלו על שרטון. אני מצר על השיחות הקשות שניהלנו לאחר שמכרת את ביתך המפואר ועברת להתגורר בדירה בבניין שגם פרדי התגורר בו, ואגב, אני מדבר אליך עכשיו מהדירה הזאת, שבה אני מתגורר כעת. כעסת על התנהלותי העסקית בנושאים הרחוקים מהבנתי. לבושתי הרבה, לא היה לי מענה הולם להאשמות שהטחת בפניי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">האם השיחות שניהלנו גרמו לתעוקת הלב ולקוצר הנשימה שהביאו למותך, כפי שהאשימו אותי שני אחיי? אני בספק. הארכת ימים ונפטרת בגיל שבעים ותשע. עם זאת, יש להודות אבא יקר, שבמותך נחסכה ממך עוגמת נפש רבה. לא תיקח חלק במכירה הפומבית ולא תראה אותי, את בנך תאדה, באחת הגדולות במפלותיו.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">כאשר היית בגילי היום כבר הרחבת את עסקיך אל מעבר לגבולות פולין. שלא כמוני, גבר בן ארבעים ללא אישה וילדים, שעולמו חרב עליו, היית מבוסס כלכלית ואב לשני בנים. אלכסנדר היה בן שלוש ואני התינוק עדיין זחלתי על השטיחים בדירתנו המהודרת בוורשה. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">לא פעם אני חושב על ציור הדיוקן שלך מאותן שנים, שהיה <span id="page23" role="doc-pagebreak" aria-label="23" epub:type="pagebreak"></span>תלוי בחדר העבודה שלך ושבו אתה מתבונן בצייר במבט חודר. פניך עגולות, מעוטרות בזקן קצר וסמיך, עם ניצני שיבה פה ושם, שפתיך דקות, אתה לבוש מקטורן מכופתר בקפידה עם כפתורים מוזהבים. סביב הצווארון המעומלן של חולצתך הלבנה קשורה עניבת משי פרחונית. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בילדותי עורר בי הדיוקן הרציני שלך רגשות של פחד ויראת כבוד, אם כי נמשכתי לצבעים העליזים של העניבה הפרחונית. האם הבחירה שלי ללבוש חולצות פרחוניות, שהתמדתי בה לאורך שנים, הושפעה ממך? בדיוקן האהוב עליי שצייר ידידי אדואר ויאר לפני עשר שנים, הדיוקן שלי כמבקר האמנות, אני לובש חולצה צבעונית. כאשר נכנסתי לבית הקפה אלדורדו לבוש בחולצה זו ראיתי שם את טולוז לוטרק בחברת נערה צעירה ונאה. הוא קידם את פניי במחיאות כפיים ובתוך המולת המקום שמעתי אותו מכריז שהצבעים היפים והעליזים הולמים אותי מאוד. בהצביעו על בקבוק יין מלא עד חציו שעמד על השולחן הבטיח לי שהוא עדיין פיכח. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">האם שפר עליי גורלי, אבא, שאין לי ילדים? האם במערכת היחסים הסוערת שניהלנו מיסיה ואני היינו מצליחים למצוא פינה חמה ואוהבת לילדים משלנו? מיסיה הרי פחדה להביא ילדים לעולם והיו לה, למורת רוחי, תיל<span class="no-break">י־ת</span>ילים של תירוצים מדוע הם אינם רצויים בעולמנו. האם התאכזבת ממני, אבא, משום שלא העמדתי יורשים?</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">מחשבותיי נדדו מאבי אל אלכסנדר. התוודיתי בפני התצלום של הוריי שאני מקנא בו מאז שהיינו ילדים. "אלכסנדר הגדול", הכינוי שהעניקו לו ידידיו ושונאיו, הלם אותו, שכן הוא ביטא את יראת הכבוד שהכול רחשו לו. לעומת זאת, הכינוי שהודבק לי היה "תאדה הגאוותן". האם כינוי זה משקף נכונה את אופיי, <span id="page24" role="doc-pagebreak" aria-label="24" epub:type="pagebreak"></span>האומנם אני יהיר חסר תקנה, האם גאוותי היא זו שהכשילה אותי?</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">רעד קל חלף בגופי מהמחשבה שמא גם אחרי המכירה לא יהיה ברשותי הסכום הדרוש לכסות את ההלוואה שקיבלתי מאלכסנדר. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">נזקקתי בדחיפות למשקה שירגיע את עצביי ומזגתי לעצמי כוסית. לגמתי שוב ושוב מהמשקה הקטיפתי והכרחתי את עצמי לנתב את מחשבותיי ואת כתיבתי לימים מאושרים בחיי, לקולות השמחה ולצלילי המוזיקה שנשמעו מדי יום ביומו בדירה שלנו, לשולחן האוכל העמוס במאכלים שהוגשו עם יינות משובחים ופירות אקזוטיים, לבתי קפה יוקרתיים או לברים זולים אפופי עשן וריח משקאות. חיי לילה סוערים ומסעירים ומראה פניהם של חבריי הרגיעו אותי. אהבתי אותם. אהבתי את הסופרים והאמנים שהקיפו אותי. אהבתי לספוג את ריחם החריף של הצבעים בחדרי הסטודיו הדחוסים והמאובקים. אהבתי את ההמולה רוויית היצרים במשרדי הירחון ואת ריח הדפים שיצאו מהדפוס. אהבתי את חופשות הקיץ בבית הכפר, אך מעל לכול, אהבתי את מיסיה. מיסיה שהייתה שלי עד לפני כמה שנים, הייתה ולא תהיה. שרירי פניי המתוחים רפו לאיטם וגל חום נעים הציף אותי ולוּ בזכות המשקה שלגמתי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">האם א<span class="no-break">י־פ</span>עם פתחתי בפניה של מיסיה את ליבי והצהרתי על אהבתי העזה אליה? האם א<span class="no-break">י־פ</span>עם גיליתי לה מתי התאהבתי בה?</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אולי זה המקום שבו אוכל לספר לה על הפעם הראשונה שראיתי אותה, בתקווה שהדברים הנכתבים כאן אכן יתפרסמו כספר ביום מן הימים והיא תקרא אותו. </p>
			<div id="page25" role="doc-pagebreak" aria-label="25" epub:type="pagebreak" />
			<p class="para-center-stars" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">***</p>
			<p class="body-para" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">הייתי ילד אומלל בן עשר שהמעבר לפריז הערים בפניו קשיים. באחד מימי ראשון הוזמנו קרובי משפחה מצד אבא לארוחת צהריים בביתנו שבפריז. שנאתי את ההתכנסויות המשפחתיות רבות המשתתפים, שנמשכו שעות ארוכות והתאפיינו בשיחות קולניות, צחקוקי נשים והסתודדויות בחדרים. מבטים חמורי סבר של מבוגרים גרמו לי א<span class="no-break">י־נ</span>וחות, כאילו עשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשותו או התנהגתי לא לפי כללי הנימוס הפולני. אלכסנדר נהג להסתובב בין המבוגרים בגב זקוף ובראש מורם, לבוש תמיד בקפידה רבה, כאילו היה אחד מהם. קינאתי בו, באחי הבכור, ששידר ביטחון עצמי ויהירות. כאשר הבחנתי בידה המושטת של דודה זו או אחרת שרצתה ללטף אותי ולבדוק אם גבהתי, גדלתי, או רזיתי, ניסיתי ללא הצלחה יתרה לזוז הצידה או להפנות את ראשי ולהתחמק ממגע ידה. מבטה המאוכזב ביטא את שרצתה לומר<span class="no-break"> —</span> תאדה לא השתנה, הוא נשאר כשהיה, עגלגל ככדור.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">באותו יום פסקה לפתע המולת האורחים שהתגודדו במבואה רחבת הידיים. הדממה הבלתי צפויה הפתיעה אותי ואת פרדי ויצאנו במהירות ממחבואנו שמאחורי גרם המדרגות, שם ישבנו ושיחקנו עם פרידריק ולואיזה, בני הדודים. נדחפנו בין העומדים כדי שלא נפסיד ולו שמץ של ההתרחשות. מבטי האורחים הופנו לעבר דלת הכניסה שנסגרה אחרי אישה זרה. לאחר רגע זיהיתי את דודתי מטילדה, אלמנתו של איגנצי, אחיו של אבי, שאותה לא ראיתי זה שנים. אלא שמטילדה לא עניינה אותי. מבטי ננעץ בילדה שעמדה לצידה. גם ברגעים אלו, כשאינני מוצא מרגוע לגופי ונפשי מיטלטלת בין כעס לקנאה, בין אהבה לשנאה, והפחד ממה שצופן העתיד מרחף מעליי, אני חוזר אל דמותה החקוקה <span id="page26" role="doc-pagebreak" aria-label="26" epub:type="pagebreak"></span>בזיכרוני, עומדת בחדר המבואה בבית הוריי. הילדה הזרה לבשה שמלה כחולה עם חצאית מתרחבת וחגורה דקה הדגישה את מותניה. שכמייה משובצת בכחול ולבן הייתה קשורה בסרט רפוי על כתפיה. שְׂערה האדמוני היה אסוף בשתי צמות ועל ראשה היה כובע כחול התואם לצבע הבגדים. היא נעלה נעליים כחולות, קשורות בשרוכים מוצלבים, וגרבה גרביים לבנים. הניגוד בין שְׂערה האדמוני לבין פניה העגולות שעטו חיוורון קל, הרשים אותי באופן מיוחד. הוא הזכיר לי ציורים התלויים במוזיאון הלובר שבו ביקרתי בחברת חבריי ללימודים. אחרי שתיקה קצרה שהשתררה בעקבות כניסתן של האורחות הוצגו שתיהן בפני הנוכחים. ראיתי את הילדה סוקרת את האנשים סביבה וחיוך משוך על שפתיה. לא הצלחתי לעמוד על פשרו<span class="no-break"> —</span> האם זהו חיוך מבויש, מופתע, מפוחד או מתנשא? </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">לפתע נפל דבר. אלכסנדר הופיע והתייצב מול הילדה בגבו אליי תוך שהוא מסתיר אותה מעיניי. כעת לא יכולתי לראות אותה ולא הצלחתי לשמוע את חילופי המשפטים הקצרים ביניהם. במהלך השיחה, הילדה שנראתה צעירה ממני, התפרצה בכעס על אלכסנדר ופלטה בנימה צרחנית מילים אחדות, שילדות מחונכות לא אמורות להכיר ועל אחת כמה וכמה אל להן לומר אותן בפרהסיה. האם שמעתי את המילה חזיר או שרק דמיינתי אותה? דממה מעיקה צנחה על הנוכחים. כולם כאחד נעצו בילדה מבטים מופתעים וכועסים. דודתי הנבוכה והמבוישת נזפה בה ודרשה ממנה להתנצל. הילדה לא התרשמה מהנזיפה והמשיכה להיישיר מבט אל אלכסנדר. כילד מחונך הוא לא השיב לה, פנה לאחור, חלף על פניי כשהוא מתעלם ממני ודילג במהירות במעלה המדרגות אל קומת המגורים. טריקת דלת חדרו שהדהדה בחדר המבואה העידה על כעסו הרב. פניו הסמוקות והעלבון <span id="page27" role="doc-pagebreak" aria-label="27" epub:type="pagebreak"></span>שספג התקבעו בזיכרוני, זיכרון של אח צעיר שנקלע למצב מביך. נותרתי נטוע על מקומי, מופתע מהתנהגותו הבלתי צפויה. המחזה הקצר והבלתי נשכח של אחי הבכור והיהיר שהושפל על ידי ילדה קטנה ממנו בשנים אחדות, חזר ועלה לנגד עיניי בשנים שחלפו מאז האירוע, ברגעים של מתח ומריבה בינינו, כמקור לשמחה לאיד. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">בתגובה על התנהגותה של הילדה, אחזה מטילדה בידה ומשכה אותה בנחרצות רבה לעבר היציאה. היא לא המתינה כמקובל למשרת שיפתח עבורן את דלת הכניסה ולא התייחסה למילות ההתנצלות של אימי שהגיעה באיחור קל לקדם את פני האורחות. בעומדן ליד דלת הכניסה בגבן אלינו הפנתה הילדה את ראשה, כמי שרוצה לבחון את השפעתה על הקרואים שנותרו אילמים. מבטינו הצטלבו לשבריר שנייה והיא חייכה אליי. רעד קל אחז בי וחשתי כאילו זכיתי בפרס שלא העזתי לייחל לו. השתיים עזבו את הבית כלעומת שבאו והותירו אחריהן קהל נבוך שצפה בדרמה.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">משרתת הגיחה מהמטבח עם מגש עמוס במאפים קטנים והגישה אותם לאורחים. הללו ניעורו מתדהמתם מייד לאחר שהשתיים עזבו את ביתנו ופרץ של דיבורים והתלחשויות הציף את חדר המבואה. הרי לא נשמע כדבר הזה, ילדה חצופה וכפוית טובה, מלמלו המבוגרים בפנים חמורות סבר והניעו את ראשיהם בצדקנות. דבריהם עוררו את כעסי מכיוון שהילדה מצאה חן בעיניי ולא הסכמתי לדברי הביקורת שכוונו כלפיה. הגדילו לעשות הדודות שהתייצבו כמגינות על כבוד המשפחה והביעו את מורת רוחן מהתנהגותה חסרת הבושה של הילדה שבוודאי הביכה את מטילדה. המילים שהתעופפו בחלל המבואה שקעו בליבי זו אחר זו, כמו אבנים הנזרקות לאגם בהותירן סביבן אדווה של קצף לבן. יותר מכול נחרתו בי המילים: "אישה אצילה ונדיבה שלקחה תחת <span id="page28" role="doc-pagebreak" aria-label="28" epub:type="pagebreak"></span>חסותה ילדה יתומה מאם. צריך להחזיר את הילדה חסרת החינוך הזאת למקום שממנו באה." הילדה היפה והחיוורת, שהופיעה לרגע קט בביתנו, הסעירה את דמיוני כמו דמות שיצאה מתוך ספר. חיוכה נצרב בזיכרוני. עד לאותו יום לא ראיתי ילדה יפה ממנה והבנתי שהתאהבתי בה ממבט ראשון, ואני רק בן עשר. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">התנהגותה של הילדה, שהמבוגרים הגדירוה כחוצפה, הרשימה אותי ועוררה את סקרנותי, ולא משום שהעזה לפגוע ולהעליב, או יותר נכון, להשפיל את אחי הבכור. הופתעתי מכך שהיא דיברה צרפתית, אך לא במבטא המוכר לי, ולכן הנחתי שהיא לא גדלה בצרפת, כמוני, הילד הפולני שהתאמץ ככל יכולתו לדבר צרפתית על בוריה ולסלק כל סממן מארץ מוצאו. מוחי קדח ממחשבות. המילה "מאומצת" השליכה אותי למחוזות עגומים. הילדה היתומה, שהייתה בשר ודם ולא דמות ספרותית הנאנקת וסובלת מהתנהגות חסרת רחמים של אם חורגת, גירתה את דמיוני. הפלגתי במחשבותיי ודמיינתי כיצד הושלכה בכוח למרתף הבית ונשארה כלואה בו כל הלילה החשוך והקר, כי בספרים נכתב שכך אימהות חורגות מענישות ילדות חצופות. לא יכולתי להעלות בדמיוני שיום יבוא והיא תיכלא, למגינת ליבה, לא במרתף קר אלא בחדר מפואר בבית מלון.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">תעלומת הילדה נפתרה בתוך זמן קצר. אחת האומנות שלנו, אישה צרפתייה כבדת גוף ובעלת לחיים סמוקות דרך קבע, שלשונה לא ידעה מעצור, סיפקה את סקרנותי. בקולה הצפצפני סיפרה שהילדה החצופה היא מריה אולגה סופיה ונקראת בשם החיבה<span class="no-break"> —</span> מיסיה. אביה, סיפריאן גודבּסקי, פסל פולני מפורסם, התאלמן מאִימהּ ונשא לאישה שנייה את מטילדה, אלמנתו של דודי. הם מתגוררים בבית מפואר ליד פארק מונסו ומיסיה לומדת במנזר אחיות הלב הקדוש. </p>
			<div id="page29" role="doc-pagebreak" aria-label="29" epub:type="pagebreak" />
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">מאז אותו יום לא הפסקתי לחשוב על מיסיה ולקוות שיום אחד אשוב ואפגוש אותה.</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">ומה פתאום אני מהרהר עכשיו בדברים שמעולם לא סיפרתי לה עליהם?</p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">כאשר אני מעלה את הדברים על הכתב צץ בי לפתע שמץ של חמלה כלפי אחי הבכור, ואני שואל את עצמי: הייתכן שהעלבון שהטיחה מיסיה באותו יום בנער מתבגר חדור גאווה וביטחון עצמי הותיר צלקת חבויה שמעולם לא נרפאה ומאז הוא נוטר לה טינה? אולי זו מחשבה חסרת שחר, אולם היא מעוררת בי תהיות רבות. מעולם לא שאלתי את אלכסנדר את השאלה בת שתי המילים שסקרנה אותי והעסיקה אותי לא פעם, "מה קרה?". ברבות השנים, כאשר שאלתי את מיסיה אם זכור לה המקרה המוזר בחדר המבואה בביתנו, היא נראתה מופתעת מהשאלה והשיבה שאין לה מושג במה מדובר. חשדתי בה שהיא זוכרת גם זוכרת, ומסרבת לספר לי מסיבות השמורות עימה. לא שאלתי אותה אם היא זוכרת את החיוך ששלחה אז לעברי. </p>
			<p class="body-indent-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אני חוזר בזיכרוני שב<span class="no-break">ע</span><span class="no-break">־ע</span>שרה שנה אחורה. האם הניסיונות החוזרים ונשנים שעשה אלכסנדר לשכנע אותי לנתק את קשריי עימה עוד בטרם ביקשתי את ידה מאביה, סיפריאן גודבסקי, קשורים לאותו עלבון שנצרב בו בילדותנו? אלכסנדר טען שהתנגדותו נובעת ממצבה הכלכלי של משפחתה שלא עמד בציפיות של משפחת נתנזון. לאחר שנישאנו התגוררנו בדירתו המרווחת של אביה, ברוּ פלורנטין. אלכסנדר ומשפחתו התגוררו תמיד בבתים מפוארים. מדוע טען באוזניי שהיא גאוותנית, מרדנית, קשת עורף, עלולה להביא עליי צרות ולבייש אותי ברבים? האם המניע לדבריו, הכמעט משכנעים, היה אותו רצון ילדותי לנקמה? אינני זוכר שהוא הביע התנגדות כאשר פרדי <span id="page30" role="doc-pagebreak" aria-label="30" epub:type="pagebreak"></span>הודיע שהוא נפגש עם מארת' מֵלו, שחקנית תיאטרון מוכשרת אך נטולת מעמד חברתי מכובד, חסרת ממון ומעל לכול, לא יהודייה. פרדי הכיר אותה כאשר התרועע עם אנשי תיאטרון, שחקנים ומחזאים. לא זכור לי שמי מבני משפחתי מתח ביקורת על האוהבים הצעירים שהעזו להתגורר בדירה משותפת ארבע שנים טרם נישואיהם, או התנגד לנישואים עצמם.</p>
			<p class="body-indent-5 _idGenParaOverride-1" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">לפני נישואיי למיסיה, הזמין אותי אבי לדון עימו בעניינים כספיים ובהם חלקי בהון המשפחתי. השיחה הייתה טעונה ובמהלכה הרגשתי א<span class="no-break">י־נ</span>וחות מהסידור הכספי שאבי הבטיח לי, ביודעי שחלקו של אלכסנדר גדול משלי. מתוך תחושת עלבון וקיפוח הפניתי אליו שאלה מתריסה, "האם לדעתך אלכסנדר התאהב באולגה כפי שאני התאהבתי במיסיה, או נכנע בלית ברירה לתכתיבים המחייבים את מעמדו החברתי?" כאשר הוספתי בזלזול, "התנאים הכלכליים המוצלחים לכל הדעות שנפלו בחיקו, אפשרו לשניהם חיי נוחות ומותרות של בורגנים," הזעיף אבי פנים והתעלם מדבריי. לרגע קט חשתי חרטה על שהעליתי את הנושא, אולם לא התנצלתי. אולגה היא בת למשפחה יהודית עתירת נכסים וממון. הצטרפותה של אישה צעירה למשפחתנו הייתה כמשב רוח קליל בסביבה הגברית הנוקשה. במרוצת השנים היא התגלתה כרעיה למופת, וכאם מסורה לארבע בנות מקסימות. אני אוהב את גיסתי הקשובה לרחשי ליבו של אלכסנדר ולמצוקה שלי. עם זאת, אני בספק אם ידעו השניים את כל הריגושים האמיתיים שהיו מנת חלקי במשך שנים<span class="no-break"> —</span> פרצי צחוק פרועים, התעלסויות מענגות, מפגשים חברתיים עליזים או צלילי מוזיקה מפעימה הבוקעים תחת אצבעות ידיים מוכשרות. ריגושים שהיו ואינם עוד.</p>
			<div id="page31" role="doc-pagebreak" aria-label="31" epub:type="pagebreak" />
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnotes-EN" dir="ltr" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="frankruel">*</span>	Édouard Vuillard<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english-italic" xml:lang="en-US">Near</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">the</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Piano</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">, (</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Autor</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">au</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Piano</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">)</span><span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english" xml:lang="en-US">1899,</span> private collection<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> lot no<span class="english" xml:lang="en-US">.</span> <span class="english" xml:lang="en-US">48</span></p>
				
				
					<p class="footnotes-EN" dir="ltr" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="frankruel">**</span>	Édouard Vuillard<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english-italic" xml:lang="en-US">Salon</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">with</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">three</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">lamps</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">, (</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Le</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Salon</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">aux</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">trois</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">lampes</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">)</span><span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english" xml:lang="en-US">1899,</span> Musée d<span class="english" xml:lang="en-US">’</span>Orsay </p>
				
				
					<p class="footnotes-EN" dir="ltr" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="frankruel">***</span>	Felix Vallotton<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english-italic" xml:lang="en-US">M</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">. </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Thadée</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">N</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">***</span><span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english" xml:lang="en-US">1897,</span> Musée du Petit Palais<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> Genève<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> lot no<span class="english" xml:lang="en-US">.</span> <span class="english" xml:lang="en-US">36</span></p>
					<p class="footnotes-EN" lang="he-IL" xml:lang="he-IL" dir="ltr">	Pierre Bonnard<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english-italic" xml:lang="en-US">M</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">. </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Thadée</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">N</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">***</span><span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english" xml:lang="en-US">1897,</span> private collection<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> lot no<span class="english" xml:lang="en-US">.</span> <span class="english" xml:lang="en-US">15</span></p>
					<p class="footnotes-EN" lang="he-IL" xml:lang="he-IL" dir="ltr">	Édouard Vuillard<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english-italic" xml:lang="en-US">M</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">. </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Thadée</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">N</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">***</span><span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english" xml:lang="en-US">1897,</span> Brooklyn Museum<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> lot no<span class="english" xml:lang="en-US">.</span><span class="no-break"> </span><span class="english" xml:lang="en-US">45</span></p>
				
				
					<p class="footnotes-EN" dir="ltr" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="frankruel">****</span>	Pierre Bonnard<span class="english" xml:lang="en-US">,</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Woman</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">with</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">black</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">stockings</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english-italic" xml:lang="en-US">(</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">La</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">Femme</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">au</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">bas</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US"> </span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">noire</span><span class="english-italic" xml:lang="en-US">)</span><span class="english" xml:lang="en-US">,</span> <span class="english" xml:lang="en-US">1900,</span> private collection<span class="english" xml:lang="en-US">,</span> lot no<span class="english" xml:lang="en-US">.</span> <span class="english" xml:lang="en-US">18</span></p>
				
			</div>
		</div>
	
			
ספר מודפס
מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות