הווטרינרית התמימה

קתי ויליאמס
כשבקי שואו שבורת הלב מסתגרת בקוטסוולדס, היא מצפה להתחמם מול אש - לא בזרועותיו של המיליארדר האיטלקי המשגע, ת’יאו ראשינג. וכשסופת שלגים משתוללת בחוץ - בפנים הטמפרטורה מתחילה לעלות...
זה אמור להיות ”סטוץ חד-פעמי”, עד שת’יאו חושף שהוא זקוק לבת זוג מדומה ולוקח את בקי לאיטליה ואל עולמו היוקרתי. כדי להגן על לבה, היא מתכוונת לנהל מערכת יחסים עניינת בלבד. אך כשהכימיה ביניהם מבעבעת, מתקבל הרושם שזה רק עניין של זמן עד שהם יעברו את נקודת האל-חזור...
שם: הווטרינרית התמימה
מחבר/ת: קתי ויליאמס
שפה: עברית
תחום: רומן רומנטי
תת תחום: רומן רומנטי
מק״ט: 600202601
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 29.00
קרא פרק ראשון
				<h2>1</h2>
<p class="noindent">"באמת, אלי, אני בסדר!" שקר מוחלט. בקי שואו היתה רחוקה מלהיות בסדר.</p>
<p>עבודתה היתה בסכנה. המרפאה הווטרינרית שבה עבדה בשלוש השנים האחרונות היתה בתהליך של מכירה – והפיכה לעוד אחד מאותם בתי-קפה בעלי קסם מיוחד שנועדו למשוך את ההתקפה של התיירים שהגיעו בהמוניהם בדייקנות מדי אביב וקיץ, מצלמים את הנוף המשגע של הקוטסוולדס במצלמות היקרות שלהם וקונים את כל האמנות המקומית מתוך התלהבות קדחתנית לקחת איתם מעט מהטעם המקומי. חברותיה שרה ודלילה פעלו נכון כשהחליטו להפוך את הקוטג' שלהן לגלריה ולסדנה. לא שהן נאלצו לעשות זאת בסוף, שכן שתיהן נפלו בקסמיהם של מיליארדרים.</p>
<p>והיה גם הגג, שהחליט להפסיק לשתף פעולה. היא היתה בטוחה שבזה הרגע, אם תכרה אוזן, תוכל לשמוע את הקול המלחיץ של הטפטוף הדולף היציב לתוך הדלי שמיקמה בנקודה אסטרטגית במסדרון שבקומה העליונה.</p>
<p>"אני כל הזמן אומרת לך שאת צעירה מכדי להיקבר שם באמצע שום מקום! למה שלא תבואי לצרפת? תבקרי אותנו לשבועיים? המרפאה בטח יכולה לוותר עלייך לשבועיים..."</p>
<p>בעוד שלושה חודשים, חשבה בקי בתוגה, המרפאה תוכל לוותר עליה לכל החיים.</p>
<p>אף שהיא בשום אופן לא התכוונה להגיד זאת לאחותה. וגם לא היתה לה שום כוונה לנסוע לצרפת כדי לבקר את אליס ובעלה, פרדי. ליבה נצבט בחוזקה כל אימת שחשבה על פרדי, והיא הכריחה את עצמה לענות לאחותה בקלילות מבלי שקולה יסגיר דבר.</p>
<p>"אני ממש לא קבורה כאן, אליס."</p>
<p>"ראיתי את תחזיות מזג האוויר, בקס. אני תמיד בודקת בטלפון שלי מה יהיה מזג האוויר, ובקוטסוולדס אמור לרדת שלג כבד בסוף השבוע. את תהיי לכודה שם באמצע מרס, כששאר המדינה מצפה לאביב, למען השם! אני דואגת לך."</p>
<p>"אין סיבה." היא הציצה דרך החלון ותהתה איך זה שהיא עדיין כאן, בבית המשפחה, כשזה היה אמור להיות מקום מפלט זמני, מקום שתלקק בו את פצעיה לפני שתמשיך בחייה. זה היה לפני שלוש שנים. מאז, מתוך כבדות, היא נענתה להצעת העבודה אצל הווטרינר המקומי ושכנעה את הוריה לעכב את תוכניותיהם למכור את הקוטג'. רק לזמן קצר. רק עד שהיא תתאפס. היא תשלם להם דמי שכירות חודשיים, וברגע שתטפס על סולם הקריירה, היא תעזוב את הקוטסוולדס ותשים פעמיה ללונדון.</p>
<p>והנה היא עכשיו, ניצבת מול אבטלה ובית שיצטרך להימכר מוקדם מהמצופה, כי עם כל יום חולף הוא נעשה רעוע קצת יותר. כמה זמן עד שהדליפה הקטנה בגג תתפשט ותהפוך לשיטפון מלא? היא באמת רצתה להתעורר באמצע הלילה במיטה צפה?</p>
<p>עד כה היא לא הזכירה את הבעיות בבית באוזני הוריה, שעזבו לצרפת חמש שנים קודם לכן, ושזמן קצר לאחר מכן הצטרפו אליהם אליס ובעלה. היא ידעה שאם תספר להם, כל המשפחה תארוז את מטלטליה ותתייצב על סף ביתה עם תה, אהדה ותוכניות הצלה.</p>
<p>היא לא היתה זקוקה להצלה.</p>
<p>היא היתה וטרינרית מצוינת. היא תקבל המלצה מעולה מנורמן, איש המשפחה הזקן שהמרפאה היתה בבעלותו ושעמד למכור אותה כעת כדי להגר אל הצד השני של העולם. היא תצליח למצוא עבודה במקום אחר בלי שום בעיה.</p>
<p>וחוץ מזה, נשים בנות עשרים ושבע לא היו זקוקות להצלה, ובוודאי שלא על-ידי האחות הצעירה שלהן ושני הורים מודאגים להחריד.</p>
<p>"לא אני זו שאמורה לדאוג לך?"</p>
<p>"כיוון שאת מבוגרת ממני בשלוש שנים?"</p>
<p>בקי שמעה את הצחוק המצלצל הנפלא ודמיינה את אחותה היפהפייה והמקסימה יושבת בווילה הצרפתית הזוהרת שלה כשרגליה תחובות תחתיה ושערה הבלונדיני הארוך גולש על כתף אחת.</p>
<p>פרדי יהיה עסוק במטבח. למרות העובדה שהוא, כמוה, וטרינר עסוק, לא היה דבר שהוא אהב יותר מאשר לחזור מהמרפאה שבה שימש כשותף, לחלוץ את נעליו ולהירגע עם אליס במטבח, שם הוא לרוב רקח את הארוחות כי הוא היה בשלן מצוין.</p>
<p>והוא העריץ את אליס. הוא התאהב בה ברגע שפגש בה. באותו הזמן היא היתה דוגמנית מצליחה בדרכה לגדולה, ועל אף שבקי בחיים לא היתה מאמינה שפרדי – הרציני שלרוב היה שקוע עמוק בספרי לימוד – יימשך אי פעם לאחותה – שהיתה גאה, בעליזות, בחוסר ההצלחה האקדמית שלה ולא קראה עטיפה של ספר כבר שנים – היא התבדתה.</p>
<p>הם היו הזוג הנשוי המאושר ביותר שאפשר היה לקוות למצוא.</p>
<p>"אהיה בסדר." בקי החליטה לדחות את כל השיחות המביכות על אובדן עבודה וגגות קורסים ליום אחר. "אני לא אנסה לצאת מהבית באמצע סופת שלגים בפיז'מה שלי, ואם מישהו שם בחוץ יהיה טיפש מספיק כדי להתמודד עם מזג האוויר הזה בחיפוש אחר משהו לגנוב, הוא לא יעשה את דרכו ללוונדר קוטג'." היא בחנה את העיצוב העייף של המטבח ולא יכלה שלא לחייך. "כולם בכפר יודעים שאני מחזיקה את כל החפצים בעלי הערך שלי בכספת בבנק."</p>
<p>בגדים ישנים, מגפי גומי מטונפים מבוץ, ערכת כלים בשביל מאות הדברים שלא חדלו להתקלקל בבית, מבחר מעורר קנאה של כובעי צמר חורפיים... בדיוק מה שכל שודד רציני היה רוצה לגנוב.</p>
<p>"פשוט חשבתי, בקס, שאולי תגיעי לכאן ותעשי קצת חיים לפני שהקיץ יגיע עם כל אותם אנשים מחרידים. אני יודעת שבאת לחג המולד, אבל היה כאן כל-כך עמוס, כי אמא ואבא הזמינו כל חבר פנוי למשקאות מדי ערב. אני... אני מרגישה כאילו לא ראיתי אותך הרבה זמן! כלומר רק שתינו, כמו כשהיינו צעירות יותר ו... טוב... פרדי ואני..."</p>
<p>"אני נורא עסוקה כרגע, אלי. את יודעת איך זה בתקופה הזאת של השנה כשעונת ההמלטות קרובה כל-כך, כבשים הרות במצוקה מכל כיוון... אבל אני אגיע ברגע שאוכל. אני מבטיחה."</p>
<p>היא לא רצתה לדבר על פרדי, הבחור שפגשה באוניברסיטה, הבחור שבו התאהבה עד מעל הראש ללא ידיעתו, הבחור שהפך אותה לחברתו הטובה ביותר, עד שפגש את אליס, הוקסם תוך שנייה והציע לה נישואים במהירות שיא.</p>
<p>הבחור ששבר את ליבה.</p>
<p>"יקירתי, לפרדי ולי יש משהו לספר לך והיינו מעדיפים הרבה יותר לספר לך פנים אל פנים..."</p>
<p>"מה? מה זה?" בקי הזדקפה במושבה בחרדה פתאומית, מוחה נתקל בתרחישים האיומים ביותר שיש.</p>
<p>"יהיה לנו תינוק! נכון שזה מרגש?"</p>
<p> </p>
<p class="noindent">נכון, זה היה. מרגש, מלהיב ומשהו שאחותה דיברה עליו מהרגע שהסכימה להתחתן ופסעה לאורך המעבר עם טבעת זהב על אצבעה.</p>
<p>בקי התרגשה עבורה. באמת. אך כשהתרווחה לקראת אחד מאותם לילות שבת נדירים שבהם לא היתה בכוננות, היא הרגישה פתאום את משקל הבחירות שעשתה לאורך השנים מכביד מעליה.</p>
<p>איפה היו המועדונים שמהם היתה אמורה ליהנות? איפה היו ההתאהבויות והפרידות קצרות הנשימה? הגברים שרודפים אחריה? המסרונים המלהיבים? כשפרדי התאהב באחותה, בקי הפנתה את גבה לאהבה. בניגוד לאליס, היא בילתה את שנות העשרה שלה כשראשה קבור בספרים. היא תמיד ידעה מה היא רוצה להיות והוריה עודדו אותה בלימודיה. שניהם היו מורים, אביה מרצה, אמא מורה למתמטיקה בתיכון המקומי. היא תמיד היתה הילדה הטובה שעבדה קשה. אליס היפהפייה וארוכת הרגליים החליטה מגיל צעיר שלימודים אקדמיים זה לא בשבילה, ומובן שהוריה – ליברלים, שמאלנים וגאים בתקינות הפוליטית שלהם – לא הנידו עפעף.</p>
<p>וכך, בזמן שבקי למדה, אליס חגגה.</p>
<p>"כל אדם צריך להיות חופשי להביע את עצמו בלי שייאלץ לנסות לעמוד בציפיות של אנשים אחרים או להפריך אותן!" היה המוטו של אמה.</p>
<p>בגיל שמונה-עשרה, בקי הגיחה, מופתעת וממצמצת, אל חיי האוניברסיטה עם כל החופש המרהיב שלהם וקלטה שחיים של לימוד לא הכינו אותה לשתייה באישון לילה, להברזה מהרצאות ולהתפרפרות.</p>
<p>היא לא הוכשרה ליהנות מהחופש שעמד לרשותה וכמעט מיד נדלקה על פרדי, שלמד איתה וטרינריה.</p>
<p>גם הוא בילה את שנות ההתבגרות שלו בלימודים. גם הוא קבר את ראשו בספרים בין גיל שתים-עשרה לשמונה-עשרה. הוא היה הנפש התאומה שלה והיא נהנתה מחברתו, אך היא היתה ביישנית מכדי לעשות את הצעד הבא והיתה מוכנה לחכות עד שהבלתי נמנע יקרה.</p>
<p>מכיוון שתמיד רק צפתה באחותה מהצד, צוחקת ומשועשעת לראות את אליס מתאהבת ונפרדת, חסר לה הביטחון כדי לעשות את הצעד הראשון.</p>
<p>ובסופו של דבר היא היתה צריכה להודות לאל על כך, כי אילו עשתה זאת, היא היתה סופגת דחייה נחרצת. הבחור שהיה בעיניה הנפש התאומה שלה, הבחור שדמיינה איך היא מבלה איתו את חייה, ראה בה אך ורק חברה. היא חשבה שהוא מושלם בשבילה. יציב, חרוץ, מתחשב, רגליו נטועות בקרקע...</p>
<p>לעומת זאת, הוא לא חיפש אישה שהחזיקה בתכונות דומות.</p>
<p>הוא רצה תוססת ונמרצת. הוא רצה מישהי שתדחוף את הספרים שלו הצידה ותתיישב בחיקו. הוא רצה גבוהה ובלונדינית ויפהפייה, לא קטנה, כהת שיער ושמנמנה. הוא לא רצה רצינית.</p>
<p>כשהלילה החשוך החל להוריד את פתיתי השלג הראשונים שלו, בקי תהתה אם פרישה לקוטסוולדס היתה רעיון טוב. היא יכלה לראות את עצמה באותו המקום, עושה אותו הדבר בעוד עשר שנים. אחותה הקטנה ריחמה עליה. בלי לשים לב בכלל, היא הפכה למקרה צדקה, לאדם מעורר רחמים.</p>
<p>הבית מתפרק.</p>
<p>בעוד כמה חודשים היא תיוותר ללא עבודה.</p>
<p>היא תיאלץ לעשות משהו עם החיים שלה, לעזוב את הביטחון של הכפר, להצטרף לגל הסואן של חבר'ה צעירים מבריקים בעיר כלשהי.</p>
<p>היא תצטרך לעלות בחזרה על הסוס ולהתחיל לצאת שוב לדייטים.</p>
<p>היא הרגישה מסוחררת מהמחשבה על כך.</p>
<p>אבל היא המשיכה לחשוב על זה, והיא עצרה רק כששמעה את הזמזום החד של פעמון הדלת, ולשם שינוי לא היה לה אכפת שזמן הרגיעה היקר שלה הופרע על-ידי מישהו שהיה זקוק לעזרה עם חיה חולה. למעשה, היא היתה מקדמת בברכה כל דבר שהיה מבטיח להסיט את מחשבותיה מהכביש הקודר שבו היו נחושות ללכת.</p>
<p>היא ניגשה אל הדלת, ובדרך תפסה את תיק הווטרינר שלה, וגם את הז'קט העבה, החם, האטום למים שלה, שהיה חיוני בחלק הזה של העולם.</p>
<p>היא פתחה את הדלת כשכף רגלה האחת נעולה במגף, כובע צמר משוך על אוזניה ומפתחות הרכב שלה תחובים בכיס מעילה.</p>
<p>בעיניים מושפלות היא שלחה יד אל תיקה, והדברים הראשונים שהבחינה בהם היו הנעליים. הן לא היו נעלי חוואי. הן היו עשויות עור רך חום, שצבען כבר החל להשתנות מהשלג שנערם בחוץ.</p>
<p>אחר-כך הבחינה במכנסיים.</p>
<p>יקרים. צמר אפור בהיר. לגמרי לא מעשיים. היא בקושי שמה לב שעיניה טיילו מעלה וערכו רשימת מלאי בלתי מודעת של האורח הבלתי צפוי שלה, מבחינה במעיל הקשמיר השחור היקר שלא היה מכופתר וחשף סוודר צמר איכותי שעטף גוף שהיה... גברי באופן כה חסר בושה עד שלרגעים אחדים נשימתה נתקעה בגרונה.</p>
<p>"מתכננת לסיים את הסקירה החזותית בזמן הקרוב? כי אני נרטב לגמרי כאן בחוץ."</p>
<p>עיניה של בקי נשלחו מעלה ובן רגע היא נתקפה בתחושה חריגה ביותר, שילוב של אילמות יבשת-פה ומבוכה לוהטת.</p>
<p>לשניות אחדות היא לא יכלה לדבר כשהביטה בעיניים קרועות לרווחה בבחור הכי חתיך שראתה מימיה.</p>
<p>שיער שחור, ארוך במקצת, הוסט לאחור מפנים שהיו שלמות מסותתת. עיניים אפורות-כסופות, תחומות בריסים כהים, סמיכים וארוכים בדרמתיות, החזירו לה מבט.</p>
<p>בקי הנבוכה זינקה לפעולה. "תן לי שתי שניות," אמרה קצרת נשימה. היא תחבה את כף רגלה השנייה למגף מספר שתיים ותהתה אם תזדקק לתיק שלה. סביר להניח שלא. היא לא זיהתה את האיש, ומצורת הלבוש שלו הוא לא היה בקטע של צאן כך שהיא לא תיתקל בכבשים שמתקשות להמליט.</p>
<p>דבר שקרוב לוודאי אמר שהוא אחד מהעירוניים העשירים האלה שהחזיקו בית נוסף באחד הכפרים הציוריים. הוא קרוב לוודאי הגיע לסוף שבוע עם כמה חברים שכמוהו לא הצטיידו בלבוש הולם, מלווים בחיות מחמד, ואחת מחיות המחמד נקלעה לצרה זניחה כלשהי.</p>
<p>זה קרה. נראה שהאנשים האלה אף פעם לא קלטו שכלבים וחתולים, שרגילים למיטות נוצות ולסלוני טיפוח, התחרפנו ברגע שנחשפו אל העולם הגדול והרע של הכפר האמיתי.</p>
<p>ואז כשחיות המחמד הקטנות והיקרות שלהם חזרו לבסיס האם, צולעות ומדממות, לבעלים לא היה מושג מה לעשות. בקי לא יכלה למנות את מספר הפעמים שהוזעקה לטפל בבעלים מתייפח ומיילל של איזה חתול או כלב מסכן שסבל ממשהו פעוט כמו חתך בכף הרגל.</p>
<p>יש להודות שהבחור הזה לא נראה לבקי כמו הטיפוס שנוטה לדרמה, אם לשפוט לפי המבט הקריר וחסר הסבלנות באותן עיניים אפורות-כסופות שחלפו עליה בביטול, אבל מי יודע?</p>
<p>"זהו!" היא פסעה לאחור כדי להציב קצת מרחק בינה לבין הנוכחות המטרידה שליד הדלת. פתיתי השלג הפכו לסופה. "אם לא נעזוב בתוך חמש שניות, זה יהיה גיהנום לחזור לכאן! איפה המכונית שלך? אני אסע אחריך."</p>
<p>"תסעי אחרי? אבל למה שתרצי לנסוע אחרי?"</p>
<p>קולו תאם את פניו, חשבה בקי בהיסח הדעת. עמוק, מפתה, מטריד ורע מאוד מאוד לשלוותה הנפשית.</p>
<p>"מי אתה?" היא הביטה בו בעיניים מצומצמות וליבה הגביר את קצבו. הוא ממש התנשא מעליה.</p>
<p>"אה. היכרות. עכשיו אנחנו מתקדמים. את רק צריכה להזמין אותי פנימה והנורמליות תוכל לחזור ללא עיכוב נוסף."</p>
<p>כי זה בהחלט לא היה נורמלי.</p>
<p>ת'יאו ראשינג בילה את ארבע וחצי השעות האחרונות בהילוך שני, מתמרן לאורך הרחובות הצרים להחריד בתנאי מזג אוויר שהלכו והידרדרו, וקילל את עצמו על שחשב שזה רעיון טוב להיכנס לרכב שלו ולקחת את המשימה הזאת על עצמו, במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולהטיל על אחד העובדים שלו לטפל בעניין.</p>
<p>אך הנסיעה הזאת היתה עניין אישי והוא לא רצה להאציל סמכויות.</p>
<p>למעשה, מה שהוא רצה היה פשוט מאוד. את הקוטג' שלתוכו טרם הוזמן.</p>
<p>הוא צפה שישיג אותו ללא מאמץ רב. אחרי הכול, היה לו כסף, וממה שמקורותיו אמרו לו, הקוטג' – שהיה עמוק בלב הקוסטוולדס ורחוק מכל דבר שמישהו יכול לתאר כציווליזציה – עדיין היה בבעלותם של בני הזוג שקנו אותו במקור, דבר שמבחינת ת'יאו היה נס כשלעצמו. כמה זמן יכולה משפחה לחיות במקום שבו הנוף היחידי הוא של שטח כפרי לכל מלוא העין והפעילות האפשרית היחידה אחרי שעות העבודה היא לצעוד בשדות פתוחים? עם זאת, הדבר פעל לטובתו, כי הזוג האמור בוודאי ישקול לפרוש למקום פחות מרוחק...</p>
<p>העניין היחיד הנתון לוויכוח יהיה המחיר.</p>
<p>אבל הוא רצה את הקוטג', והוא התכוון להשיג אותו, כי זה היה הדבר היחיד שעלה בדעתו שיחזיר קצת חיוניות לחייה של אמו.</p>
<p>כמובן, ברשימת סדרי העדיפויות הקוטג' היה הרחק למטה מתחת לרצון העז שלה לראות אותו מתחתן, רצון שהגיע לשיא מאז השבץ שלה לפני חודשים אחדים.</p>
<p>אך זה לעולם לא יקרה. הוא ראה במו-עיניו איך אהבה יכולה להרוס. הוא ראה את אמו מסתגרת מפני החיים כשבעלה, אביו, נהרג בפתאומיות וללא אזהרה כשהיה אמור לצפות בהנאה לעתיד שלהם, הזוג הצעיר והנמרץ עם ילדם היחיד. ת'יאו היה רק בן שבע באותו הזמן אבל הוא היה פיקח מספיק כדי להבין שאלמלא אמו השקיעה את כל חייה, את כל הוויתה, בדבר השברירי הזה שנקרא אהבה, היא לא היתה חיה חיים חלקיים בעשרות השנים הבאות.</p>
<p>כך שהוא היה מוכן לוותר בשמחה על הקסם והכוח של האהבה, תודה רבה. זו היתה פיסת ריאליזם שאמו סירבה בעיקשות לקבל, ות'יאו נואש מלנסות לשכנע אותה להבין את נקודת המבט שלו. אם היא רוצה להיאחז בפנטזיות לא מציאותיות שהוא ייתקל באישה המושלמת, לבריאות. הוויתור היחידי שלו היה שהוא כבר לא יכיר לה אף אחת מהנשים הלא מתאימות שלו, שכפי שידע מהניסיון, אף פעם לא הצליחו לעבור את המחסום מבחינת אמו.</p>
<p>כך שנותר רק הקוטג'.</p>
<p>לוונדר קוטג'... הבית הראשון של הוריו... המקום שבו הוא נוצר... והבית שאליו אמו ברחה כשאביו היה מעורב בתאונה הקטלנית. ערפל... משאית שעברה את המהירות המותרת... לאביו שרכב על אופניו לא היה סיכוי...</p>
<p>מריטה ראשינג הפכה לאלמנה צעירה והיא מעולם לא התאוששה. לאף אחד לא היה סיכוי מול רוח הרפאים המושלמת של בעלה. היא עדיין היתה אישה יפהפייה אבל מי שהביט בה לא ראה את העיניים הכהות הענקיות או את השיער השחור הדרמתי... מי שהביט בה ראה רק את העצבות של חיים שמוקדשים לזיכרונות.</p>
<p>ולאחרונה היא רצתה לחזור למקום שבו נוצרו הזיכרונות האלה.</p>
<p>בעקבות השבץ המוקדם שלה, נוסטלגיה הפכה לבת-הלוויה הנאמנה שלה, והיא רצתה סוף-סוף להשלים עם העבר. הוא הבין שחזרה לקוטג' תהיה חלק מהותי מהריפוי הזה.</p>
<p>היא שהתה כבר שישה שבועות באיטליה בביקור אצל אחותה. העלאת זיכרונות מהקוטג', דיבור על הרצון שלה לחזור לחיות בו בשנותיה הנותרות, הוחלפו ברמיזות מטרידות שהיא אולי פשוט תחזור לאיטליה ותגיד שלום לאנגליה.</p>
<p>"אתה כמעט אף פעם לא נמצא במדינה," רטנה מספר שבועות קודם לכן, טענה שת'יאו לא יכול היה להכחיש. "וכשאתה נמצא, מה אני חוץ מאמא מזדקנת שאתה מחויב לבקר? זה לא שיהיו לי פעם כלה או נכדים או משהו מהדברים האלה שאישה בגילי אמורה לצפות להם. מה הטעם שאני אשאר בלונדון, ת'יאו? אני אראה אותך באותה תכיפות גם אם אגור בטימבקטו."</p>
<p>ת'יאו אהב את אמו, אך הוא לא יכול היה להבטיח לה רעיה שלא היתה לו שום כוונה להשיג או נכדים שהוא לא ראה בעתידו.</p>
<p>אילו באמת היה חושב שהיא תהיה מאושרת באיטליה, הוא היה מעודד אותה להישאר בווילה שקנה לה שש שנים קודם לכן, אך היא חייתה שנים רבות מדי הרחק מהכפר הקטן שבו גדלה ושבו אחותה התגוררה כעת. אחרי שבועיים היא תמיד חזרה מלאת הקלה ללונדון, חמושה בסיפורים על השתלטנות המעצבנת של פלורה.</p>
<p>בזה הרגע היא היתה בתקופת החלמה, לכן פלורה טיפלה בה ברכות ובאהבה. עם זאת, אם אמו תחליט להשתקע שם, פלורה תהפוך במהרה לאחות הגדולה המציקה שהטריפה את אמו.</p>
<p>"למה את מתלבשת?" שאל ת'יאו את הדיירת הנוכחית בקוטג' בתמיהה. היא היתה קטנה ועגלגלה אך למרות זאת הצלילות של עיני הטורקיז שלה ועור פניה נטול הפגמים הסיחו את דעתו. חיי בריאות, חשב בהיסח הדעת כשהביט בה. "ועדיין לא אמרת לי מי את."</p>
<p>"אני לא חושבת שזה הזמן לפטפוטים." בקי מצמצה ועשתה מאמץ מכוון להתעשת מפני שהוא בסך הכול עוד תייר אומלל שזקוק לשירותיה. המסדרון הקטן נעשה קר יותר ויותר והשלג נערם עוד ועוד. "אני אבוא איתך אבל תצטרך להסיע אותי בחזרה." היא עקפה אותו ויצאה אל החצר המעגלית הקטנה המכוסה חצץ. פיה נפער למראה הפרארי האדומה שחנתה בזווית שופעת ביטחון, כאילו הוא פנה בחוסר זהירות אל שביל הגישה שלה ועצר בצווחת צמיגים של נהג מרוץ. "אל תגיד לי שהגעת לכאן בזה!"</p>
<p>ת'יאו הסתובב במהירות. היא חלפה עליו פניו כמו טיל וכעת עמדה בפנים זועמות, ידיה על ירכיה, כובע הצמר כמעט מכסה את עיניה.</p>
<p>ולו לא היה מושג מה קורה כאן לעזאזל. הוא הרגיש כאילו הוא צריך להחזיר את השיחה לאחור ולהתחיל מחדש בצורה נורמלית יותר, כי הוא כנראה פספס כמה חוליות מהותיות בשרשרת.</p>
<p>"חזרי שנית?" היה הדבר היחיד שהצליח לומר, הגבר שמילים מעולם לא אכזבו אותו, הגבר שיכול היה לומר הרבה במבט אחד, גבר שיכול היה לסגור עסקות בלתי אפשריות עם אוצר המילים הנכון.</p>
<p>"השתגעת לגמרי?" בקי נשמה לרווחה מפני שהרגישה בטוחה ביותר בתפקיד הווטרינרית הכעוסה והמסויגת שדואגת לבטיחותה בתנאי מזג אוויר קשים, וקצרת רוח כלפי איזה בחור יהיר ועשיר שלא יודע איך להסתדר בקוטסוולדס. "אין מצב שאני נכנסת איתך לדבר הזה! ואני לא מאמינה שחשבת שלנסוע לכאן כדי לאסוף אותי זה רעיון טוב! אין לכם אנשים טיפת שכל? לא שצריך להיות גאון כדי להבין שהכבישים החלקים האלה קטלניים למכוניות מתלהבות מטופשות כאלה!"</p>
<p>"מכונית מתלהבת מטופשת?"</p>
<p>"אפילו אני הייתי מתקשה לנהוג בכבישים האלה, ואני נוהגת במכונית הגיונית!"</p>
<p>"המכונית המתלהבת הטיפשית הזאת היא במקרה פרארי משובחת שעולה יותר ממה שאת קרוב לוודאי מרוויחה בשנה!" ת'יאו העביר את אצבעותיו בשערו בתסכול. "ואין לי שום מושג למה אנחנו עומדים כאן בחוץ בסופת שלגים ומדברים על מכוניות!"</p>
<p>"טוב, איך לעזאזל אנחנו אמורים להגיע לחיה שלך אם לא ניסע לשם? אלא אם כן יש לך מסוק מוסתר איפה שהוא?"</p>
<p>"חיה? איזו חיה?"</p>
<p>"החתול שלך!"</p>
<p>"אין לי חתול! למה שיהיה לי חתול? למה שתהיה לי בכלל חיה, ומה גורם לך לחשוב שיש לי?"</p>
<p>"אתה רוצה להגיד לי שלא באת לקחת אותי לטפל בחיה?"</p>
<p>"את וטרינרית." התיק החבוט, שכבות בגדי החוץ החמים, המגפיים לביסוס בבוץ. הכול היה הגיוני עכשיו.</p>
<p>ת'יאו הגיע לקוטג' כדי להעיף בו מבט, לקחת בעלות ולברר כמה הוא ישלם עבור המקום. מעט ככל האפשר, חשב לעצמו. הקוטג' נקנה מאמו במחיר מציאה, משום שהיא היתה כה נואשת לברוח עד שלקחה את ההצעה הראשונה על המקום. הוא התכוון לנהוג בדומה, לאמוד את מצב ההזנחה ולהציע את ההצעה הכי נמוכה שאפשר, לפחות בתור התחלה.</p>
<p>"נכון – ואם אין לך חיה, ואתה לא זקוק לשירותיי, למה לעזאזל אתה כאן?"</p>
<p>"זה מגוחך. קפוא כאן. אני מסרב לנהל שיחה בטמפרטורה מתחת לאפס."</p>
<p>"אני חוששת שאני לא מרגישה בנוח להכניס אותך לבית שלי." בקי הרימה את עיניה המכווצות אליו. גובהה היה מטר ששים ושניים בלבד והוא פשוט התנשא מעליה. הוא היה זר גבוה ובנוי לתלפיות שהגיע משום מקום במכונית מהירה מטופשת והיא היתה כאן לבד. אף אחד לא ישמע אותה צועקת לעזרה. אם היא תזדקק לעזרה.</p>
<p>ת'יאו זעם. אף אחד, אף אחד, מעולם לא העז לומר לו משהו כזה לפני כן, בוודאי לא אישה. "מה בדיוק את רומזת?" שאל בקרירות נוקבת, ובקי האדימה אך נותרה איתנה בדעתה.</p>
<p>"אני לא מכירה אותך." היא הטתה את סנטרה בזווית מרדנית וקראה תיגר על ניסיונו לחלוק עליה. כל נקבובית בגופה היתה מודעת אליו. זה היה כאילו לראשונה בחייה היא היתה מודעת לגופה, מודעת לנשיותה, מודעת לשדיה – כבדים ונדחקים אל חזייתה – מודעת לפטמותיה הזקורות והרגישות, מודעת למערומיה מתחת לשכבת הבגדים העבה שלה. אי-הנוחות שלה היתה עצומה ומבלבלת.</p>
<p>"אתה יכול להיות כל אחד. חשבתי שהגעת לכאן כי נזקקת לעזרתי עם חיה, אבל אתה לא, אז מי אתה לעזאזל ולמה אתה חושב שאני אכניס אותך לבית שלי?"</p>
<p>"הבית שלך?" עיניים אפורות קרירות רפרפו על המבנה המתפרש והשדות המקיפים אותו. "את קצת צעירה מכדי להיות הבעלים הגאה של בית בגודל כזה, לא?"</p>
<p>"אני מבוגרת ממה שאתה חושב." בקי עברה במהירות למצב של הגנה עצמית. "ולא שזה עניינך, אבל כן, הבית הזה שלי. או לפחות, אני אחראית בזמן שההורים שלי בחו"ל, ולכן אני לא אתן לך להיכנס. אני אפילו לא יודעת מה השם שלך."</p>
<p>"ת'יאו ראשינג." חלק מהתצרף הסתדר מיד במקום. הוא ציפה לנחות על בעלי הנכס. הוא לא ידע מה בדיוק הוא ימצא, אבל הוא לא הרגיש רוחב לב כלפי מי שיכול היה לנצל אישה צעירה מיוסרת כפי שאמו היתה באותו הזמן.</p>
<p>בכל מקרה, הוא הגיע עם פנקס צ'קים, אך מכיוון שהבעלים האמיתיים לא היו שם, פנקס הצ'קים שלו היה יעיל כמו שטר של שלושה פאונד, כי הכדור הקטן הלוחמני שלפניו לא יוכל להחליט החלטות בנוגע לשום דבר.</p>
<p>יתרה מזאת, היא עשתה עליו רושם של הטיפוס שיוריד בנשיכה את היד שלופתת את פנקס הצ'קים, או לפחות תנסה לשכנע את הוריה לעשות זאת...</p>
<p>הוא היה רגיל לנשים מרצות. כשניצב מול עיניים מוצרות חשדניות ושפת גוף של כלב שמירה שעומד לתקוף, הוא נאלץ להודות שאולי כדאי יהיה להכריז על מטרת ביקורו.</p>
<p>'אני כאן כדי לקנות את הקוטג' הזה, כך שאת תמצאי את עצמך ללא קורת גג בעוד חודש וחצי בערך' לא יזכה אותו בנקודות.</p>
<p>הוא רצה את הקוטג' והוא התכוון להשיג אותו אבל הוא יצטרך להיות יצירתי במקצת בדרך הטיפול שלו במצב.</p>
<p>הוא הרגיש שטף אדרנלין לא מוכר.</p>
<p>ת'יאו הגיע לגבהים כה מטאוריים במהלך השנים עד שהריגוש של האתגר הלך לאיבוד. כשאתה יכול להשיג כל מה שאתה רוצה, אתה מאבד בהדרגה עניין בדברים שאמורים להלהיב. שום דבר לא מלהיב אם אתה לא צריך להתאמץ כדי להשיג אותו, וזה כולל נשים, חשב פתאום.</p>
<p>השגת הקוטג' הזה תהיה אתגר, והמחשבה מצאה חן בעיניו.</p>
<p>"ואני כאן..." הוא הביט סביבו בשמים השחורים הסמיכים. הוא תכנן להגיע בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, אך העיכובים יוצאי הדופן הנחיתו אותו כאן כשהחשכה החלה לרדת. כעת כבר היה חושך מוחלט, ולא היו שום פנסי רחוב כדי להאיר את השמים הקודרים או את השלג היורד במהירות.</p>
<p>עיניו חזרו אל האישה שלפניו. היא היתה צרורה בבגדים כה רבים עד שהיא כנראה תוכל לבלות כאן בחוץ את חמש השעות הבאות כשהיא חסינה לקור המקפיא. לעומת זאת, מכיוון שהוא לא ציפה לעזוב את לונדון ולמצוא את עצמו בטונדרה, הוא לא יכול היה להיות ערוך פחות להתקפה הדוממת אך הקטלנית של מזג האוויר. מעילי קשמיר היו נהדרים בלונדון אבל כאן...</p>
<p>בקי, שחיכתה לתשובה לפני שתיפטר ממנו ללא דיחוי, לא יכלה שלא ללטוש בו עיניים. הוא היה כל-כך יפה עד שכמעט כאב לה לקרוע את עיניה ממנו. באותם ימים מטורפים רחוקים שבהם היתה שקועה כולה בפרדי, היא נהנתה להביט בו, אהבה את תווי הפנים הרגילים האדיבים שלו, את עדינות הבעתו ואת החמימות של עיני הכלבלב החומות שלו.</p>
<p>אך היא מעולם לא הרגישה ככה. היה משהו מרתק, מהפנט, במשחק הצל והחושך על פניו החזקות והזוויתיות. הוא היה המילה האחרונה בכל מה שלא עדין או אדיב, ועם זאת המשיכה שהיא הרגישה היתה עצומה.</p>
<p>"כן?" היא קפצה את ידיה העטויות כפפות בכיסים המרווחים של המעיל העמיד למים, המבוטן פליז, שהגיע עד ברכיה. "אתה כאן כי..?"</p>
<p>"הלכתי לאיבוד." ת'יאו פשט את זרועו לרווחה כדי להחוות על השממה שסביבו. "הלכתי לאיבוד, ואת צודקת – במכונית לא חכמה כל-כך כשמדובר בקרח ובשלג. אני לא... רגיל לכבישים כפריים, ומערכת הניווט הלווייני שלי חגגה בניסיון לנווט את דרכה למקום שאליו תכננתי להגיע."</p>
<p>הלך לאיבוד. זה הגיוני. ברגע שאתה עוזב את הכבישים הראשיים – וזה משהו שקל להפליא לעשות – אתה בקלות יכול למצוא את עצמך במבוך של כבישים כפריים מפותלים ולא מוארים שיכולים לבלבל גם את הקרטוגרף הכי טוב.</p>
<p>אך זה לא שינה את העובדה שהיא נמצאת כאן לבד בבית הזה ושהוא עדיין זר.</p>
<p>הוא קרא את מחשבותיה. "תראי, אני מבין שאת אולי מרגישה פגיעה כאן אם את לבד..." והיא היתה, כי היא לא מיהרה להזהיר אותו מפני חבר נקמני או בעל שעושה את דרכו חזרה הביתה. "אבל את תהיי בטוחה לחלוטין אם תאפשרי לי להיכנס. הסיבה היחידה שאני מבקש להיכנס היא בגלל שמזג האוויר מחמיר, ואם אני אכנס למכונית הזאת ואנסה לעשות את דרכי בחזרה אל האורות הבוהקים, אין לי מושג איפה אמצא את עצמי בסוף."</p>
<p>בקי העיפה מבט במכונית הספורט הנמרצת והלא מעשית שהלבינה תחת השלג שהצטבר עליה. בתעלה, היה כתוב על כל חופת המנוע הלא מעשית שלה.</p>
<p>האם המצפון שלה יאפשר לה לשלח אותו אל הלילה, כשהיא יודעת שהוא קרוב לוודאי ימצא את עצמו מעורב בתאונה? מה אם המכונית המתנודדת תחליק מהכביש אל אחד העצים הרבים והוא ייהרג?</p>
<p>מה אם הוא יילכד בהריסות הרכב באיזה כביש כפרי מבודד? מה שבטוח, הוא ימות מהיפותרמיה, כי הבחירה שלו בבגדים היתה לא מעשית במזג האוויר הנוכחי כמו הבחירה שלו ברכב.</p>
<p>"לילה אחד," אמרה. "ועל הבוקר אני אזעיק מישהו שיבוא לאסוף אותך. לא אכפת לי אם תצטרך להשאיר כאן את המכונית או לא."</p>
<p>"לילה אחד," מלמל ת'יאו בהסכמה.</p>
<p>בקי הרגישה שטף של משהו מסוכן מתפתל בה.</p>
<p>היא תספק לו מחסה ללילה אחד, ולילה אחד בלבד...</p>
<p>איזה נזק יכול להיגרם מזה?</p>
			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות