לקבור אותי 3 אקדמיית ווילו הייטס האליטה 3

סלינה

עין תחת עין, ולב תמורת לב.

המלחמה הייתה אמורה להסתיים. קיבלתי את מה שרציתי, והייתי אמורה לשמוח מכך, אבל שום דבר אינו מתנהל כשורה.
האחים שלי התקבלו לקבוצת הפוטבול, אבל הדבר אינו מספק אותם. הם עדיין לא שולטים במסדרונות אקדמיית ווילו הייטס, ולא יעצרו עד שישיגו זאת. אבי לא יעצור עד שישלוט בעיר כולה, ובינתיים התאום שלי מתפרק מבפנים.

נוסף לכל אלה, השמועות על מה שאירע בחדר ההלבשה פגעו בשמי הטוב באופן שאינו ניתן לתיקון.

בתוך כל הכאוס הזה, האיש שייסר אותי והתעלל בי הפך להיות האדם היחיד שאני יכולה לתת בו אמון. אך כאשר השקרים נחשפים והאמת מתגלה במלואה, אין לי ברירה אלא לתהות באיזה צד אני עומדת, ועד כמה אצטרך להקריב למען משפחתי ולמען ליבי.

המתיחות בין משפחת דרלינג למשפחת דולצ’ה מידרדרת למלחמה של ממש. וגם כשיש מנצח, איש אינו יוצא ממנה ללא פגע.
שם: לקבור אותי 3 אקדמיית ווילו הייטס האליטה 3
מחבר/ת: סלינה
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 600011828

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 37.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">פרק<span class="no-break"> 1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">קריסטל</h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha"><span class="italic _idGenCharOverride-1">הגיע הזמן לחזור לבית הספר. להפסיק להתחבא. לבצע את המהלך </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">האלים והאחרון שאליו כל זה הוביל. אבל כבר לא אכפת </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">לי. כשאני מביטה בפנים המאופרות ללא רבב של הבחורה שניצבת </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">מולי במראה, אני רואה מישהי זרה. לא, לא זרה. בובה. </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">היא יפהפייה, אבל לא אמיתית. היא חלולה, בעוד שקריסטל האמיתית </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">מוצפת מרגשות שמסחררים אותה, מלאה בזעם, מרוסקת מכאב. קריסטל האמיתית </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">היא שבורה ומובסת, בשר חבול ועצמות מרוסקות הבולטות מתוך עורה </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">הקרוע, היא שותתת דם לוהט. אבל הבחורה הזאת במראה? היא </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">כל כך חסרת תכלית כשהיא צפה באוויר. אשליה שיכולה להינדף </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">במשב רוח</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1"> קל.</span></span></p>
			<p class="textindent">דפיקה בדלת שלי מחזירה אותי למציאות. אני תוחבת את הטלפון לתיק וקמה מכיסא שולחן האיפור שלי. מבט אחד במראה מציג לי את מה שכבר ראיתי, את הבחורה המוקפדת שנראית כמו דמות קרטון שלי בגודל<span class="no-break"> מלא.</span></p>
			<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"קריס, את<span class="no-break"> מוכנה?"</span></p>
			<p class="textindent">זה קולו של קינג. אחי, המגן שלי, השומר שלי. קולו נשמע כמו בכל יום אחר. כאילו שזה לא היום שבו הם יקבלו את כל מה שהם רצו. היום שבו כס המלכות של משפחת דרלינג מתחיל<span class="no-break"> להתפורר.</span></p>
			<p class="textindent">"אני באה," גם קולי נשמע רגיל כל כך. חוץ ממה שמתחלל בתוכי – הכול רגיל<span class="no-break"> לגמרי.</span></p>
			<p class="textindent">אני מציצה בחלון שלי לפני שאני הולכת. השארתי אותו פתוח. חלק חולני ואיום בתוכי חשב שאולי הוא יבוא. אתוודה ואגיד שאפילו רציתי בזה קצת. אבל הוא לא<span class="no-break"> בא</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אם לא תבואי עכשיו, אנחנו נאחר," צועק דיוק, מטיח את אגרופו בדלת<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"תירגע כבר," אני אומרת ופותחת את<span class="no-break"> הדלת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כל ארבעת האחים שלי עומדים במסדרון. אני מחכה בזמן שהם בוחנים אותי במבטיהם, מחכה לזכות באישורם. וכמובן שאני מקבלת אותו – אני עומדת בסטנדרטים שלהם. כולנו צועדים במסדרון ומתקבצים בתוך מכונית הריינג' רובר של רויאל, למרות שקינג הוא זה שנוהג. זאת פעולה רגילה כל כך עבורנו, ובכל זאת, שום דבר לא מרגיש נכון<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">"אני כבר מת לראות את המבט על הפנים שלהם כשנגיע היום," אומר דיוק, ומניח יד על כתפיי. "קרעת לדוולין את הצורה, אחותי. כמו חיה<span class="no-break"> פראית."</span></p>
			<p class="textindent">אני מהנהנת בהיסח דעת, מתפללת שרויאל יסתובב אליי כפי שנהג לעשות וייתן למבטי לשקוע לתוך עיני הקפה שלו, יגיד לי שהכול בסדר. אבל פניו נותרות מופנות אל החלון לאורך זמן<span class="no-break"> הנסיעה.</span></p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"התקבלנו לקבוצה," אומר קינג. "וברגע שבו הצלעות שלך יחלימו, רויאל, תוכל לבוא להתאמן איתנו. אל תדאג. אנחנו נעיף את דוולין מהקבוצה. אתה הקוורטרבק מספר אחד שלי. תמיד<span class="no-break"> היית."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מושיט את ידו ורויאל מצמיד איתו<span class="no-break"> אגרופים.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו כבר כמעט מגיעים לבית הספר. מוכנים לתפוס את המקום שלנו בפסגה. פרסטון פצוע ולא יוכל לשחק במשך רוב העונה. אנחנו כבר בנובמבר, כך שאין סיכוי שהוא יחלים עד לסיום עונת הפוטבול. דוולין הודה בחטיפה וכליאה של קטין. סביר להניח שיצליחו לנקות אותו מהאישומים, אבל זה בטוח יספיק כדי להשעות אותו מהקבוצה. מוניטין הוא הכול בעיר הזאת ואף אחד לא יסכים שבחור כמוהו ייצג<span class="no-break"> אותם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ואז נותר קולט. אומנם אני לא מכירה אותו כל כך טוב, לא כמו את דוולין, אבל אני יודעת בוודאות שהוא לא מנהיג. הוא פשוט רוצה ליהנות ולחיות את החיים הטובים. הוא משתוקק לאור הזרקורים ומנצל את כל היתרונות של הסטטוס שלו בראש הסולם החברתי. אבל אם זה אומר שהוא יאלץ להתמודד נגד ארבעת האחים שלי, הוא לא יילחם. הוא לא טיפש. הוא יידע להבין מתי הוא הפסיד וצריך לרדת<span class="no-break"> מהמגרש.</span></p>
			<p class="textindent">"ומה איתך, קריסטל?" שואל קינג, מביט בי במראה האחורית. "מתי מבחן הקבלה שלך לקבוצת<span class="no-break"> המעודדות?"</span></p>
			<p class="textindent">"פספסתי אותו," אני מודה. זה היה אמור להיות ביום שישי האחרון, כשלא הגעתי לבית<span class="no-break"> הספר.</span></p>
			<p class="textindent">"זה בסדר," אומר בארון, לוחץ בקצרה על הברך שלי. "המאמנת סנואו<span class="no-break"> תבין."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל תגיעי ביום שישי הקרוב," אומר קינג. "כך שתוכלי <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>לעודד אותנו<span class="no-break"> במשחק."</span></p>
			<p class="textindent">אני מהנהנת, לא טורחת להתווכח. לפעמים צריך לבחור את המלחמות שלך, וזה לא קרב ששווה לי להילחם<span class="no-break"> עליו.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו חונים ליד בית הספר. החניה היוקרתית, זו שהבנים רבו עליה בחודש האחרון – פנויה וריקה. קינג מחנה את הריינג' רובר וכולנו יוצאים. אני לא יכולה שלא להרגיש לחוצה ועצבנית מעצם החזרה לאקדמיית ווילו הייטס. בפעם האחרונה שהייתי כאן חיפשתי את רויאל, מבועתת שאמצא אותו מת באולם של 'ברבורי חצות', האגודה הסודית והדפוקה שאליה כל משפחתו של דוולין<span class="no-break"> משתייכת.</span></p>
			<p class="textindent">אני מושיטה את ידי אל ידו של התאום שלי, אבל הוא נסוג ממני. זו לא דחייה מובהקת, פשוט הפניית עורף קלה, כל כך עדינה, שהייתי יכולה לפספס אותה לולא הכרתי את אחי טוב כל<span class="no-break"> כך.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה בסדר?" אני שואלת בשקט. אבל ברור שהוא לא בסדר. דממה השתררה בחניון וכולם בוהים בנו, כולם<span class="no-break"> צופים.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יכולה שלא לתהות אם הדרלינגים תכף יגיעו ויעשו בלגן. מרגיש שקט כאן ללא הרכב של דוולין, בלי בני הדודים למשפחת דרלינג שיושבים על הרכב הזה, כופים על כולם לציית לסטאטוס החברתי אותו הם קבעו לפני שמישהו חוצה את השערים<span class="no-break"> בכלל.</span></p>
			<p class="textindent">"בואו נלך," אומר רויאל, בכתפיים זקופות ורחבות, ראשו נישא בגאון. אני לא היחידה שנאלצת לעטות מסכה של זיוף מדי יום<span class="no-break"> ביומו.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מסתדרים לצד קינג, אבל הכול מרגיש לא נכון. אני נצמדת לתאום שלי, מה שמותיר את התאומים הצעירים יותר <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>לעמוד מצדו<span class="no-break"> השני.</span></p>
			<p class="textindent">"מה הבעיה?" אני מסננת לעבר רויאל. "סתם לא מתחשק לך לחזור לכאן, או שאתה כועס<span class="no-break"> עליי?"</span></p>
			<p class="textindent">אני יודעת שזה אנוכי אפילו לשאול את השאלה הזאת, אבל הוא התחמק ממני כל השבוע. הוא דיבר עם כולם חוץ<span class="no-break"> ממני.</span></p>
			<p class="textindent">לרגע אחד נדמה לי שהוא לא יענה. אבל בדיוק כשאנחנו מגיעים לדלתות הרחבות שמעליהן חקוק המוטו של בית הספר, הוא משתהה. "זיינת אותו," הוא לוחש בזעם. "בזמן שאני הייתי כלוא שם, אולי אפילו מת, את זיינת את הבחור שעשה לי את זה. אני אמור פשוט לשכוח<span class="no-break"> מזה?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מרגישה כאילו הוא סטר לי הרגע. הוא צודק – זה בדיוק מה שעשיתי. אבל חשבתי שכבר כיפרתי על זה. ויתרתי על דוולין למענו. כדי להוכיח לו שאני בת דולצ'ה, שאני לא<span class="no-break"> בוגדת.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-1">אבל הוא עדיין רואה בי</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1"> בוגדת</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1">.</span></span></p>
			<p class="textindent">"ניסיתי להציל אותך," אני אומרת, דמעות מציפות את עיניי. "הייתי חייבת לעשות את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">הוא נועץ בי את מבטו הנוקשה והאפל. "לא היית חייבת ליהנות<span class="no-break"> מזה."</span></p>
			<p class="textindent">בלי לחכות לתשובה, הוא דוחף את הדלתות ונכנס פנימה, נותן להן להיטרק מול<span class="no-break"> </span><span class="no-break">פניי.</span></p>
			<p class="textindent">אני שואפת עמוקות, מנסה לייצב את עצמי. אבל איך אני יכולה לעשות זאת כשהסלע האיתן שלי נעלם מחיי? רעידת האדמה שטלטלה את חיינו יצרה שבר בינינו, ואני לא יודעת אם אי פעם אצליח לחצות אותו, האם אי פעם נהיה שוב באותו צד. בקושי רב אני מונעת מעצמי לצנוח על המדרגות<span class="no-break"> ולהתייפח.</span></p>
			<p class="textindent">אבל בנות דולצ'ה לא נשברות בפומבי. כך שאני ממשיכה <span id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></span>לפסוע בראש מורם בדיוק כמו אחי ומניחה לבארון לכרוך את זרועו בשלי וללוות אותי לבית הספר כמו שוטר סיור. אני ממשיכה להעמיד פנים שהכול בסדר, כמו בכל השנה האחרונה. שהעולם לא קורס סביבי. שהכול מושלם ומתוק כסוכר בעולם המתוק והצבעוני<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">הקלה מציפה אותי כשדוולין לא מגיע לשיעור הראשון. ברור, הרי הוא ישב שבוע בבית הסוהר, כך שהוא בוודאי זקוק לזמן איכות לבד בבית. אבל קולט נכנס לשיעור אנגלית של כיתה י' כאילו הוא הבעלים של המקום, כהרגלו, מבטינו מצטלבים והוא מגחך ביהירות. אני נדרכת, והלב שלי מפרפר בחזי. זהו זה. הוא עומד להשפיל אותי, לחשוב על איזה צו חדש, להכריז על עונש חדש נגדי. אחרי הכול, אני כלבת דרלינג. אני יודעת שהיה לי מזל בחדר ההלבשה, שדוולין הציל אותי. נכון, היה לנו קהל שהייתי מעדיפה שלא יהיה, אבל הוא הגן עליי מפניהם. אם הוא לא היה שם... אם הוא לא היה מגן עליי מהדברים שבני הדודים שלו יכלו לעשות<span class="no-break"> לי...</span></p>
			<p class="textindent">למרות שהשיעור לא התחיל, והמורה לא הגיעה, הקולות בכיתה גוועים ברגע שבו קולט נכנס. אף לחישה לא קוטעת את דממת המוות בחלל הכיתה, כאילו כולם נמצאים בעיצומו של מבחן גורלי שיכריע את העתיד שלהם – ולא עדים לסתם עוד דרמת<span class="no-break"> תיכון.</span></p>
			<p class="textindent">הליכתו של קולט איטית ולא נמהרת כשהוא מתקרב אליי. אני יודעת טוב מאוד שאין שום דבר איטי בבחור הזה. אני מזדקפת, עוטה הבעה ריקה על פניי, למרות שהאדרנלין הפועם בי מכה בי מבפנים. הוא עוצר מול השולחן שלי. מבטי פוגש בעיניו הכחולות, המתקמטות קלות בקצותיהן, המסתירות את <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>הערנות שלא נעלמת מעפעפיו הכבדים. למרות שהוא לא מחייך עכשיו. לא ממש. רק התרוממות קלה של זווית פיו, רמיזה לחיוך עקום. ואז הוא מושיט לעברי את<span class="no-break"> אגרופו.</span></p>
			<p class="textindent">אני בוהה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא זוקף גבה<span class="no-break"> בציפייה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מכירה את המשחק של קולט. אני יודעת שאני חייבת לעשות את מה שהוא רוצה, אחרת הוא יעשה מזה מופע. אני מושיטה את ידי לעברו ומשיקה בקלילות את אגרופי כנגד שלו, מצפה לחטוף אותו ישר בפרצוף ברגע שבו אוריד את המגננות<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אבל הוא רק מחייך וצונח על הכיסא שלידי. תלמידים אחרים מתחילים להתלחש, עדיין צופים בנו. אני פונה<span class="no-break"> לקולט.</span></p>
			<p class="textindent">"אז מה קורה עכשיו?" אני<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שואלת.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מושך בכתפיו.<span class="no-break"> "כלום."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל אני..." אני משתתקת. אני לא אגיד מה עשיתי לדוולין. לא בפני כל<span class="no-break"> הכיתה.</span></p>
			<p class="textindent">אומנם אני לא יכולה להיות איתו, אבל אני לא יכולה להעמיד פנים שלא אכפת לי. לא בעיניי עצמי, לעצמי אני חייבת את<span class="no-break"> האמת.</span></p>
			<p class="textindent">"היא כבר לא כלבת דרלינג יותר," אומר קולט לכל הכיתה וכורך את זרועו על כתפי. "החל מהיום תואר הכבוד חזר לחברה שלך, ווין דיקסי. יש בנות שנועדו להיות כלבות. ויש כאלה ש..." קולו גווע, עיניו נודדות על פניי, במורד החולצה המכופתרת שלי, לעבר החצאית שלי בגוון הכחול הכהה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">והנעליים.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תעצור את עצמך," אני אומרת, זוקפת את סנטרי ופוגשת במבטו. בשלב שבו אנחנו נמצאים, זה נראה מטופש <span id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></span>שכמה מילים ריקות שכאלה מסוגלות לחדור את השריון<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">קולט מתיישב שוב בכיסאו ומחייך, מניח את זרועו על גב הכיסא שלי. "אפשר לשים אוזני כלב וקולר על נמרה, אבל זה לא יהפוך אותה<span class="no-break"> לכלבה."</span></p>
			<p class="textindent">ואז אני נזכרת בכוח שיכול להיות במילים. אני נזכרת בזה, כי גם אני השתמשתי בהן לרעה והן כמעט עלו למישהי בחייה. אני נזכרת, כי במשפט הקטן הזה קולט משחרר אותי לחופשי. אני לא כלבת דרלינג יותר. אבל עכשיו, עליי להשתמש בקול שלי כדי להגן על<span class="no-break"> דיקסי.</span></p>
			<p class="textindent">"אז מה אתה בעצם אומר, גבר?" שואל שון, בחור שכבר ראיתי בעבר. אומנם ראיתי אותו פעמים מעטות אבל אני זוכרת אותו בבירור. שון הוא הבחור שאכל אוכל של כלבים במסדרון, ובמסיבה שבה דוולין הוליך אותי עם רצועה, הוא ניסה למשש אותי ואני החטפתי לו. בשלב מאוחר יותר באותה מסיבה, שון ניסה למשש אותי שוב כשדוולין לא היה שם כדי להגן עליי. הוא לא משחק פוטבול, כך שהוא לא אחד מהם, אבל הוא תמיד נגרר אחריהם. הוא לא מספיק טוב בשביל בני דרלינג, אבל מספיק טוב בשביל כמה מהמעריצות המתוסכלות שלהם, ומעצבן בדיוק במידה הנכונה כדי לזכות לפעמים בתשומת הלב<span class="no-break"> שלהן.</span></p>
			<p class="textindent">"מה שאני אומר," אומר קולט בדיבורו המתנגן. "שקריסטל היא לא כלבת דרלינג ומעולם לא<span class="no-break"> הייתה."</span></p>
			<p class="textindent">"אז היא בובה?" שואלת לייסי, מסתובבת בכיסאה כדי לנעוץ בי מבט רווי טינה. היא נושלה מהתואר 'בובת דרלינג' בגללי וברור שהיא לא שכחה את<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent">"לא," אומר<span class="no-break"> קולט.</span></p>
			<div id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"אבל גם את לא," אני אומרת ללייסי, דרוכה מזעם. כל כך נמאס לי מהמטומטמת הקטנונית הזאת ומהעקיצות המוסוות שלה. היא נושפת בזעם ומסתובבת<span class="no-break"> חזרה.</span></p>
			<p class="textindent">"יופי," אומר שון בחיוך. "אם היא מעולם לא הייתה כלבה, אז היא מותרת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לכולם."</span></p>
			<p class="textindent">"אני גם ממש פאקינג כאן," אני מסננת בשיניים<span class="no-break"> חשוקות.</span></p>
			<p class="textindent">"נכון מאוד," הוא אומר ומודד אותי במבט<span class="no-break"> מעריך.</span></p>
			<p class="textindent">"היא הזדיינה עם כל הקבוצה יחד, גבר," מגחך אחד. "אני במקומך הייתי נזהר שהכוס שלה לא יבלע<span class="no-break"> אותך."</span></p>
			<p class="textindent">"נכון," אני אומרת בחיוך תמים. "אני בטוחה שאין לילדון כמוך את מה שצריך כדי לספק<span class="no-break"> אותי."</span></p>
			<p class="textindent">קולט מחייך ומניח את זרועו על כתפי שוב. "הו, מתוקונת, שון הוא לא מהבחורים שרוצים לספק<span class="no-break"> אותך</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">חברו של שון מתחיל לחבוט בכתפו ולהקניט אותו, ולייסי מצחקקת ופונה לחברה שלה, שתיהן מתלחשות ומציצות בי באופן כל כך ישיר ובלתי מוסווה, שאני לא יכולה שלא לגלגל עיניים. אני מעריכה את זה שקולט הדף את תשומת הלב הלא רצויה, אבל אני לא יכולה שלא להתעמק במה ששון<span class="no-break"> אמר.</span></p>
			<p class="textindent">הנה היא – השמועה שידעתי שתגיע. ציפיתי לה, אבל היא בכל זאת הופכת לי את הבטן. אם יש דבר אחד שאני יודעת, זה ששמועות נוטות להתפשט כמו אש בשדה קוצים. בהתחלה יש בהן גרעין של אמת או שקר, ואז הן מועברות ללא בקרה, הולכות וגדלות עד שהן מחסלות את המוניטין של<span class="no-break"> האדם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אין סיבה שיהיה לי אכפת מזה. אני יודעת את האמת. אבל הגיחוכים והמבטים, חלקם בסלידה וחלקם בתאווה, מלווים אותי עד סוף היום. אני לא יכולה שלא להרגיש זאת, גם כשאני <span id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak"></span>מסתובבת בראש מורם ומעמידה פנים ששום דבר לא נוגע בי. אני חזקה, אבל לא בלתי חדירה. אולי יש לי שריון, אבל הוא נסדק עם כל מהלומה, עם כל צחקוק ומבט מלוכלך, עם כל שריקה משחקן פוטבול כשאני חולפת על<span class="no-break"> פניו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">בסופו של דבר, אני כבר מתכננת איך לשכנע את אימא לחזור איתה לניו יורק. נכון, היו לי בעיות בניו יורק. היו לי מאבקים עם שדים פנימיים שלחשו לי שנחשפתי, שכולם יודעים שאני רמאית. האחים שלי אולי היו בני מלוכה, אבל אני כבר לא הרגשתי כמו נסיכת הדולצ'ה שלהם. וכשאנשים גילו את זה, הם התחילו להילחם על כס המלכות שלי. הם רצו להפיל אותי. אחרי הכול, כדי להיות מלכה – את צריכה להאמין בזה. לדעת שאת ראויה לתואר. ובסמסטר האחרון איבדתי לאט־לאט את מעמדי. התרסקתי מכס המלכות<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">כאן הייתה לי הזדמנות להתחיל מחדש. הייתי נרגשת מהאפשרות לנסות שוב. חשבתי שאם אעשה את זה נכון, אוכל להיות עוד פרצוף יפה במסדרונות בית הספר, לא מישהי מיוחדת. וזה מה שקולט עשה עבורי הבוקר, כשהוריד ממני את כל התארים, בדיוק כמו שדוולין עשה ללייסי. אבל אני לא אף אחת. אני הבחורה שנתנה לכל קבוצת הפוטבול לרכוב עליה בתורות. בחורה שראו מובלת ברחבי בית הספר עם רצועה כמו כלבה, בחורה שהם מיששו ואז ראו אותה במופע חי בחדר ההלבשה. הם ראו אותי עירומה. אני לא יכולה להיות אף אחת, לא יכולתי להיות אף אחת מהיום הראשון שנכנסתי בדלתות האלה, ושום דבר לא ישתנה. עדיף לי לחזור לניו יורק. לברוח, בדיוק כמו ההורים שלי, במקום להתמודד עם המצב הזה. עדיף לחזור למנהטן בלי ההגנה של אחיי, ולהתמודד עם השנתיים <span id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></span>וחצי הבאות בתור הבחורה שכמעט הרגה את מי שהתאכזרה אליה - וזה עדיין יהיה טוב יותר ממה שיש לי<span class="no-break"> כאן.</span></p>
			<p class="textindent">אני שונאת את בית הספר הזה. שונאת להסתובב במסדרונות האלה ולהיתקל ברוחות הרפאים של הטראומה שלי בכל פינה. שונאת את תחושת האימה שאוחזת בי בכל פעם שאני צריכה ללכת לארוחת צוהריים באותה קפיטריה שבה יושב התוקף שלי, עם בחורה בחיקו, מוקף בחבריו - כאילו הוא מלך ולא<span class="no-break"> מפלצת.</span></p>
			<p class="textindent">כשאנחנו חוזרים הביתה, הבית גדול ודומם. אחרי שכל הדודים ובני הדודים והסבים שהיו כאן ועכשיו אינם – הבית מפחיד ומקפיא בריקנות<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"אימא?" אני קוראת בעודי מתקדמת מהמסדרון האחורי לכניסה לחדר האוכל. אני נודדת למטבח, ואז למעלה, לחדר האורחים שבו אימא ישנה. המיטה מוצעת, החדר נראה נטוש כמו שאר הבית. אני פוסעת פנימה, ליבי פועם בפראות. אימא לא מסדרת את המיטה של עצמה. היא משאירה אותה הפוכה ומבולגנת, עם סדינים סבוכים, נעליים זרוקות מתחת למיטה ושמלות זרוקות על הכיסאות. אבל החדר הזה – הוא ריק ועזוב. אני מרגישה את ההיעדר שבו, ואני יודעת שלא כדאי לי לטפח תקוות שהמשרתת החדשה התבלבלה וסידרה אותו בזמן שאימא הייתה<span class="no-break"> למטה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתיישבת על קצה המיטה. אני לא אמורה להיות מופתעת מזה. אבל הגרון שלי כואב בכל מקרה. הבית שלי מלא באחים, וגם אבא יהיה בקרוב בבית. אבל אני מרגישה כל כך בודדה כשאני יושבת<span class="no-break"> שם.</span></p>
			<p class="textindent">אני הולכת לחדר שלי, למיטה, שוקעת לתוכה ועוצמת את עיניי. חשבתי שכשנמצא את רויאל, הכול יחזור להיות שוב <span id="page18" role="doc-pagebreak" aria-label="18" epub:type="pagebreak"></span>בסדר, שזה יתקן הכול. אבל שום דבר לא בסדר. הבית הגדול רדוף על ידי רוח הרפאים של הנער שאחי היה פעם. ואולי הוא גם רדוף על ידי הרוח של מי שאני<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הייתי.</span></p>
			<p class="textindent">שום כמות של גלידה, שיטוטי קניות באינטרנט או שאר מנגנוני ההתמודדות שלי לא יתקנו זאת. כשאני עוצמת את העיניים, אני רואה את פניו של דוולין. אני אמורה לשנוא אותו על מה שהוא עשה, אני אמורה לשמוח שגרמתי לו להתאהב בי ושהחזרתי לו על כל מה שהוא עשה לי – אבל אני ממש לא מרגישה<span class="no-break"> ככה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-1">אל איך אני יכולה להיות </span><span class="italic _idGenCharOverride-1">שמחה כשאני יודעת שפגעתי בבחור שאני</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1"> אוהבת?</span></span></p>
		</div>


			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

נצפו לאחרונה

התעניינת גם ב...

ימינה

שמאלה