ציינתי שאני מתגעגעת אליך? 3

אסטל מאסקיים
שנה עברה מאז הפעם האחרונה שעדן דיברה עם טיילר.
היא עדיין כועסת עליו על שנטש אותה, אך המשיכה הלאה בחייה בשיקגו, שם היא לומדת פסיכולוגיה באוניברסיטה.
כשהשנה האקדמית מסתיימת וחופשת הקיץ מתחילה, עדן חוזרת לסנטה מוניקה – אבל היא לא היחידה שחוזרת לשם…
אחרי הפרידה ביניהם והעזיבה הפתאומית של טיילר בקיץ שעבר – האם הוא מסתיר משהו מעדן? האם הם באמת השאירו זה את זה מאחור, כפי שחשבו, והאם עדן מסוגלת בכלל לסלוח לטיילר?
בספר האם ציינתי שאני מתגעגעת אליך? הסיום הסוחף לטרילוגיית הפולחן של אסטל מאסקיים DIMILY, האם עדן וטיילר יצליחו סוף־סוף למצוא את הדרך זה לזה, כנגד כל הסיכויים?
שם: ציינתי שאני מתגעגעת אליך? 3
מחבר/ת: אסטל מאסקיים
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 600011681
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 37.00
😴 1 כיפי לפני שינה
קרא פרק ראשון
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">המים קרים, אבל זה לא מונע ממני להיכנס, רק עד הקרסוליים. נעלי האולסטאר שלי בידיי, השרוכים מלופפים סביב האצבעות, והרוח מתגברת, כפי שהיא עושה תמיד. חשוך מכדי לראות קדימה מעל הגלים הנמוכים, אבל אני עדיין יכולה לשמוע את גלי האוקיינוס עולים ומתרסקים סביבי, ואני כמעט שוכחת שאני לא לבד. יש גם רעש של זיקוקים, של צחוק וקולות, של חגיגות ושמחה. אני כמעט שוכחת לרגע שהיום הארבעה<span class="no-break"> ביולי.</span></p>
			<p class="textindent">נערה חולפת על פניי בריצה, בתוך המים, מפרה את השלווה ואת הזרימה העדינה. בחור רודף אחריה. חבר שלה, כנראה. הוא מתיז עליי מים בטעות כשהוא חולף, וצוחק בקול לפני שהוא תופס את הבחורה ומצמיד אותה אליו. אני חורקת שיניים עוד לפני שאני מבינה, והאחיזה שלי סביב השרוכים מתהדקת. האנשים האלה בערך בגילי, אבל לא ראיתי אותם מעולם. הם כנראה הגיעו מחוץ לעיירה, מעיר סמוכה, כדי לחגוג את הארבעה ביולי בסנטה מוניקה. אני לא יודעת למה. הארבעה ביולי אינו מרהיב במיוחד כאן. הזיקוקים אינם חוקיים, וזה החוק המטופש השני ששמעתי בחיי אחרי החוק שקובע שאסור לתדלק לבד באורגון. אז אין זיקוקים, רק אלה שבמרינה דל ריי בדרום ובפאסיפיק פאליסיידז בצפון, שאפשר לראות מכאן. השעה אחרי תשע בערב, אז שני המופעים כבר החלו. הצבעים מאירים את השמיים באופק, קטנים ומטושטשים, אבל די בהם כדי לספק את התיירים ואת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">המקומיים.</span></p>
			<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">הזוג מתנשק במים עכשיו, בחושך, מתחת לאורות של הפאסיפיק פארק. אני מסיטה את עיניי. אני מתחילה ללכת ומתרחקת מהמזח, צועדת לאט במי האוקיינוס השקט כשאני מרחיקה את עצמי מכל ההמולה של הארבעה ביולי. ההמולה גדולה בהרבה על המזח. כאן למטה על החוף, פחות עמוס, אז יש לי מקום לנשום. השנה אני לא ממש מרגישה את כל ההתרגשות של יום העצמאות. יותר מדי זיכרונות קשורים ביום הזה — זיכרונות שאני לא רוצה לזכור, אז אני ממשיכה ללכת, מתרחקת עוד ועוד לאורך<span class="no-break"> </span><span class="no-break">החוף.</span></p>
			<p class="textindent">אני נעצרת רק כשרייצ'ל קוראת לי. עד אז כבר שכחתי שחיכיתי שתחזור. אני מסתובבת במים לעבר החברה הטובה ביותר שלי כשהיא חצי מקפצת, חצי רצה על החול לעברי. בנדנה בדוגמת דגל אמריקה כרוכה סביב ראשה, והיא צועדת עם שני גביעי סאנדיי בידיה. היא נעלמה כדי לקנות אותם לפני כמעט חמש־עשרה דקות בסודה ג'רקס, שכמו רוב החנויות לאורך המזח, פתוחה הערב עד מאוחר<span class="no-break"> מהרגיל.</span></p>
			<p class="textindent">"הגעתי לשם בדיוק כשהם התחילו לסגור," רייצ'ל אומרת, מתנשפת מעט. הקוקו שלה מתנדנד על כתפיה כשהיא נעצרת ומושיטה לי את הסאנדיי, אבל לא לפני שהיא מלקקת מעט מהגלידה שנזלה על האצבע<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">אני יוצאת מהמים כדי להצטרף אליה, ומודה לה בחיוך. הייתי שקטה כל הערב ואני עדיין לא יכולה להכריח את עצמי להעמיד פנים שאני בסדר, שאני שמחה בדיוק כמו כולם. אני לוקחת את הסאנדיי בידי הפנויה, האולסטאר האדומות שלי עדיין בידי השנייה — ובוחנת במהירות את הגלידה. הגלידה נקראת טובוגן קרוסל על שם קרוסלת טובוגן שבתוך הלוף היפודרום במעלה המזח. סודה ג'רקס ממוקמת בפינה. בשלושת השבועות שבהם אני בבית, עצרנו לקנות סאנדיי יותר מפעם אחת. אני חושבת שאנחנו עושות הפסקות גלידה לעיתים קרובות יותר מהפסקות קפה בימים אלה. זה הרבה יותר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מנחם.</span></p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"כולם למעלה על המזח," רייצ'ל מזכירה לי. "אולי כדאי שנלך לשם." היא נשמעת זהירה כמעט כשהיא מציעה את זה, כאילו היא מצפה שאקטע אותה מייד ואומר לא. היא משפילה את עיניה הכחולות אל הגלידה ונוגסת בה<span class="no-break"> במהירות.</span></p>
			<p class="textindent">וכשהיא בולעת רוק, עיניי נודדות מעבר לכתפה אל המזח. גלגל הענק פאסיפיק וויל מציג את מופע הארבעה ביולי השנתי שלו, שבו אלפי נורות לד מאירות באדום, בכחול ובלבן. המופע התחיל בשמונה בערב, בשקיעה. שתינו צפינו בו כמה דקות, אבל הוא הפך למשעמם מאוד תוך זמן קצר. אני מדחיקה אנחה, ומסיטה את מבטי אל הטיילת. היא עמוסה מדי, אבל אני לא רוצה לבחון את הסבלנות של רייצ'ל עוד, אז אני אומרת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בטח.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מסתובבות לאחור וצועדות לאורך החוף, עושות את דרכנו בין האנשים המבלים את הערב שלהם למטה על החול, ואוכלות את הסאנדיי שלנו בשקט ממגשי הפלסטיק. כעבור כמה דקות אני עוצרת כדי לנעול שוב את נעלי האולסטאר<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"הצלחת למצוא את<span class="no-break"> מייגן?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מביטה ברייצ'ל כשאני מסיימת לדחוף את השרוכים פנימה. "לא ראיתי אותה." האמת היא שלא חיפשתי. למרות שמייגן חברה ותיקה שלנו, זה כל מה שהיא. לא יותר מזה. אבל גם היא חזרה הביתה לקיץ, ורייצ'ל עושה מאמץ לאחד מחדש את השלישייה הישנה<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">"נמצא אותה בסופו של דבר," היא אומרת, ואז משנה נושא כמעט מייד ומוסיפה, "שמעת שהגלגל הענק מתוכנת לפי קצב השיר של 'דאפט פאנק' השנה?" היא מדלגת לפניי, מסתובבת על החול וחוזרת אליי בריקוד. היא מושיטה את ידה לידי הפנויה ומושכת אותי אליה, חיוך רחב ומהפנט על פניה כשהיא מסובבת אותי. בחוסר רצון, אני רוקדת איתה למרות שאין מוזיקה. "עוד קיץ, עוד<span class="no-break"> שנה."</span></p>
			<p class="textindent">אני מתרחקת ממנה, נזהרת שלא להפיל את הסאנדיי שלי <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>ובוחנת אותה. היא עדיין מתנודדת, עדיין רוקדת לצלילי השיר שרץ בראשה. וכשהיא עוצמת את עיניה ומסתובבת, אני חושבת על המילים שלה. <span class="italic _idGenCharOverride-2">עוד </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">קיץ, עוד שנה</span>. זה הקיץ הרביעי שלנו כחברות הטובות ביותר, ולמרות הריב הקטן בשנה שעברה, אנחנו קרובות יותר מתמיד. לא הייתי בטוחה שהיא אי־פעם תסלח לי על הטעויות שעשיתי, אבל היא סלחה. היא הניחה לזה, כי היו דברים חשובים יותר להתמקד בהם — כמו לספק לי גלידה ולקחת אותי לטיולים ברחבי המדינה כדי להסיח את דעתי, כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר. זמנים נואשים מחייבים את החברות הכי טובות. למרות שעברתי לשיקגו, שם ביליתי את השנה האחרונה בניסיון לשרוד את השנה הראשונה שלי בקולג', עדיין הצלחנו להישאר חברות הכי טובות. עכשיו שחזרתי לסנטה מוניקה עד ספטמבר, יש לנו כמה חודשים לבלות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">יחד.</span></p>
			<p class="textindent">"את מושכת קהל," אני אומרת לה. קצות שפתיי מתעקלות לחיוך כשעיניה נפקחות, רושפות, ולחייה מסמיקות כשהיא מביטה סביב. כמה אנשים בקרבת מקום צופים בריקוד השקט<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">"וזה הסימן שלנו לברוח," היא לוחשת. היא אוחזת בכפות ידיי ומתחילה לרוץ, מושכת אותי לאורך החוף, מעיפה חול לכל עבר, והצחוק שלנו מהדהד סביבנו כשאין לי ברירה אלא לרוץ איתה. אנחנו לא רצות למרחק רב, רק כמה מטרים, מרחק מספיק גדול כדי להרחיק אותה מהצופים שלה. "להגנתי אומר," היא מתנשפת, "שמותר לך להיראות כמו אידיוטית בארבעה ביולי. זה טקס מעבר. הוא מדגיש את העובדה שאנחנו אומה חופשית. את יודעת, כי אנחנו יכולות לעשות כל מה שמתחשק<span class="no-break"> לנו."</span></p>
			<p class="textindent">הלוואי שזה היה נכון. אם יש משהו שלמדתי בתשע־עשרה שנותיי, זה שאנחנו ממש <span class="italic _idGenCharOverride-2">לא יכולות</span> לעשות כל מה שמתחשק לנו. אנחנו לא יכולות לתדלק לבד. אנחנו לא יכולות להדליק זיקוקים. אנחנו לא יכולות לגעת בשלט של הוליווד. אנחנו לא יכולות להסיג גבול. אנחנו לא יכולות לנשק את האחים החורגים שלנו. <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>טוב, ברור שאנחנו <span class="italic _idGenCharOverride-2">כן יכולות</span> לעשות את הדברים האלה, אבל רק אם אנחנו אמיצות מספיק להתמודד עם<span class="no-break"> ההשלכות.</span></p>
			<p class="textindent">אני מגלגלת את עיניי לעבר רייצ'ל כשאנחנו עולות במדרגות אל המזח, והמוזיקה מפאסיפיק פארק מתחזקת ככל שאנחנו מתקרבות. הגלגל הענק עדיין מהבהב באדום, בכחול ובלבן. שאר פארק השעשועים מואר, אם כי לא בצורה פטריוטית כל־כך. אנחנו מפלסות את דרכנו דרך החניון העילי שעל המזח, נדחפות בין המכוניות שחונות קרוב מדי זו לזו, כשאני קולטת את ג'יימי. הוא עם החברה שלו, ג'ן. הם יוצאים כבר כמעט שנתיים. בפינת החניון, הוא מצמיד אותה אל דלת הנוסע של שברולט ישנה ומתפרקת. הם מתמזמזים.<span class="no-break"> ברור.</span></p>
			<p class="textindent">כנראה גם רייצ'ל מבחינה בהם, כי היא נעצרת לידי ומביטה בסצנה. "שמעתי שהוא עושה צרות לא קטן," היא ממלמלת. "הוא כמו גרסה מיניאטורית ובלונדינית של אחיו בגיל<span class="no-break"> הזה."</span></p>
			<p class="textindent">אני שולחת אל רייצ'ל מבט אזהרה כמעט באופן אוטומטי כשהיא מדברת על אחיו של ג'יימי, שהוא גם אחי החורג. אנחנו לא מדברות עליו. אנחנו אף פעם לא מזכירות את שמו. כבר לא. רייצ'ל מבחינה במתח הפתאומי בפניי ובהבעה הנוקבת שלי, וכשהיא קולטת את הטעות שלה, היא פולטת התנצלות מהירה ומצמידה את ידה<span class="no-break"> לפיה.</span></p>
			<p class="textindent">אני נרגעת מעט ומביטה שוב בג'יימי ובג'ן, שעדיין מתנשקים. אני מגלגלת את עיניי וזורקת את שארית הגלידה לפח הסמוך, מכחכחת בגרוני ואומרת, "אל תשכח לנשום,<span class="no-break"> ג'</span><span class="no-break">יי!"</span></p>
			<p class="textindent">רייצ'ל צוחקת בשקט וחובטת בכתפי בצחוק. כשג'יימי מרים את מבטו, עיניו מזוגגות ושערו פרוע. אני מרימה את ידי ומנופפת לו. בניגוד לג'ן, שכמעט מתה מבושה ברגע שהיא מבחינה בי, אחי החורג רק מתעצבן, כמו בכל פעם שאני מנסה לומר לו<span class="no-break"> משהו.</span></p>
			<p class="textindent">"לכי תזדייני, עדן!" הוא צועק לעברי, וקולו הצרוד מהדהד בין המכוניות. הוא אוחז בידה של ג'ן, מסתובב ומושך אותה לכיוון <span id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></span>הנגדי. הוא כנראה התאמץ להתחמק מאלה כל הערב, כי כשאתה רק רוצה להזדיין עם החברה שלך, האדם האחרון שתרצה שיתפוס אותך הוא אימא<span class="no-break"> שלך.</span></p>
			<p class="textindent">"הוא עדיין לא מדבר איתך?" רייצ'ל שואלת אחרי שהיא מפסיקה<span class="no-break"> לגחך.</span></p>
			<p class="textindent">אני מושכת בכתפיי ומתחילה ללכת שוב, מעבירה את אצבעותיי בקצות שערי. הוא מגיע עד מתחת לכתפיי. הסתפרתי בחורף. "בשבוע שעבר הוא ביקש ממני להעביר לו את המלח," אני אומרת. "זה<span class="no-break"> נחשב?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא."</p>
			<p class="textindent">"אז כנראה אנחנו עדיין לא<span class="no-break"> מדברים."</span></p>
			<p class="textindent">ג'יימי לא מחבב אותי במיוחד. לא מפני שהוא בן שבע־עשרה עם בעיות התנהגות רציניות שהופיעו משום מקום בשנה שעברה, אלא מפני שהוא עדיין נגעל ממני. ומאחיו הבכור. הוא לא יכול לסבול אף אחד מאיתנו, ולא משנה כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותו שאין לו ממה לדאוג יותר, הוא מסרב להאמין לי. הוא בדרך כלל עוזב בעצבים וטורק דלת או שתיים תוך כדי. אני נאנחת בתסכול כשרייצ'ל ואני יוצאות אל הטיילת הראשית, שעדיין עמוסה כפי שהייתה לפני שעות אחדות. יש הרבה הורים עם ילדים קטנים והרבה כלבים שמנסים להתחמק מהעגלות. יש הרבה זוגות צעירים, כמו הזוג שבחוף, שנמצאים במים. אני לא מסוגלת להביט באף אחד מהם. ידיהם השלובות והחיוכים שהם מחליפים גורמים לבטן שלי להתכווץ. ולא בצורה שיוצרת פרפרים, אלא בצורה שכואבת פיזית. היום, מכל הימים בשנה, וכאן, מכל המקומות בעולם, אני מתעבת כל זוג שאני<span class="no-break"> רואה.</span></p>
			<p class="textindent">רייצ'ל עוצרת כעבור כמה דקות כדי לדבר עם חבורת בנות שהיו איתה בכיתה בבית הספר. אני זוכרת אותן במעורפל, חלפתי על פניהן לפני כמה שנים בבית הספר או בטיילת. אני לא מכירה אותן, הן מכירות אותי. כולם מכירים אותי עכשיו. אני <span class="italic _idGenCharOverride-2"><span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>היא</span>. אני העדן <span class="italic _idGenCharOverride-2">ההיא</span>. אני הבחורה שזוכה למבטים מלאי גועל, הבחורה שמתייחסים אליה בבוז ובזלזול בכל מקום שאליו אני הולכת. זה בדיוק מה שקורה עכשיו. לא משנה כמה אני מתאמצת להעניק לבנות האלה חיוך חם, הן לא מחזירות חיוך. הן שולחות לעברי מבט נוקב מזווית העין ואז מסובבות את גופן, מתקרבות לרייצ'ל וחוסמות אותי לגמרי. אני מצמידה את שפתיי ומשלבת את זרועותיי על החזה, בועטת בלוחות העץ שמתחת לרגליי בזמן שאני מחכה שרייצ'ל<span class="no-break"> תסיים.</span></p>
			<p class="textindent">זה בדיוק מה שקורה בכל פעם שאני חוזרת הביתה לסנטה מוניקה. אנשים כבר לא אוהבים אותי כאן. הם חושבים שאני משוגעת ומוזרה. יש כמה יוצאי דופן, כמו אימא שלי ורייצ'ל, אבל זה הכול. כל השאר רק שופטים אותי, אבל הם לא יודעים את כל הסיפור. אני חושבת שהגרוע ביותר היה כשחזרתי הביתה לחג ההודיה בשנה שעברה. זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי הביתה מאז שעזבתי לקולג' בספטמבר, והשמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים בחודש שבו לא הייתי כאן. אז עד חג ההודיה, כולם ידעו. בהתחלה לא ידעתי מה קורה ולמה הכול פתאום השתנה כל־כך. לא ידעתי למה קייטי ואנס, נערה שחלקתי איתה כמה שיעורים בבית הספר, הורידה את ראשה ופנתה לכיוון השני כשנופפתי לה. לא ידעתי למה הנערה הצעירה שעשתה לי חשבון בסופר צחקה לעבר חברתה לעבודה כשיצאתי משם. לא היה לי מושג למה הדברים האלה קורים, עד שהייתי באל־איי־אקס ביום ראשון וחיכיתי לעלות לטיסה בחזרה לשיקגו, ונערה שמעולם לא ראיתי שאלה בשקט, "את הבחורה שיצאה עם אחיה החורג,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">רייצ'ל לא מאריכה בשיחה איתן. היא מביטה בי בחשש כל כמה שניות, כאילו היא מנסה להבין אם אני בסדר או לא, ולמרות שאני מושכת בכתפיי באדישות לעברה בניסיון להרגיע אותה שאני בסדר גמור, היא עדיין מקצרת את השיחה ואומרת לבנות <span id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></span>שאנחנו צריכות להיות איפשהו, אפילו שזה לא נכון. זו הסיבה שאני אוהבת את<span class="no-break"> רייצ'ל.</span></p>
			<p class="textindent">"בגלל זה, אני לא מתכוונת לדבר איתן יותר לעולם," היא מציינת לאחר שהבנות עוזבות, וקולה נחוש כשהיא זורקת את הגלידה לפח ומשלבת את זרועה בשלי. היא מסובבת אותי לעבר הפאסיפיק פארק במהירות רבה כל־כך שצווארי כמעט נתלש<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מהמקום.</span></p>
			<p class="textindent">"באמת, זה כבר לא מפריע לי," אני מנסה לומר לה. אנחנו עושות את דרכנו בין האנשים, והאמת היא שכבר לא צפוף כל־כך, ואני נותנת לה למשוך אותי לאורך<span class="no-break"> הטיילת.</span></p>
			<p class="textindent">"אה־אה," רייצ'ל אומרת בקול חסר רגש, כאילו היא לא מאמינה<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתכוונת להדגיש את הנקודה שלי, לומר לה ש<span class="italic _idGenCharOverride-2">לא</span>, <span class="italic _idGenCharOverride-2">באמת, זה בסדר גמור, אני בסדר גמור, הכול</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> בסדר גמור</span>, אך תשומת ליבנו מוסחת עוד לפני שאני מספיקה לפתוח את פי. ג'ייק מקסוול רץ לעברנו משום מקום, מחליק ונעצר מולנו, מה שמאלץ אותנו לעצור. הוא חבר ותיק יותר שלנו ממייגן, וכבר דיברנו איתו הערב. זה היה לפני שעתיים, כשהוא עוד היה פיכח פחות או יותר. אי־אפשר לומר את זה<span class="no-break"> עכשיו.</span></p>
			<p class="textindent">"הנה אתן!" הוא מושיט את ידיו לזרועותינו השלובות, ואוחז בידיים שלנו בשלו ומצמיד נשיקה רטובה<span class="no-break"> לאצבעותינו.</span></p>
			<p class="textindent">זה הקיץ הראשון שבו ג'ייק חזר הביתה מאוהיו, וכשנתקלנו בו מוקדם יותר, בפעם הראשונה זה שנתיים, הופתעתי לגלות שיש לו זקן, והוא הופתע עוד יותר לגלות שאני עדיין גרה בסנטה מוניקה. הוא חשב משום מה שחזרתי לגור בפורטלנד לפני שנים. אבל מלבד הזקן וההנחות, הוא לא השתנה. הוא עדיין פלייבוי והוא לא מנסה להכחיש את זה. כשרייצ'ל שאלה אותו מה שלומו, הוא סיפר לנו שהמצב לא משהו, כי שתי החברות שלו נפרדו ממנו לאחרונה והוא עדיין לא יודע למה. יכולתי<span class="no-break"> לנחש.</span></p>
			<p class="textindent">"מאיפה אתה משיג את הבירה כל הזמן?" רייצ'ל שואלת <span id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></span>ומכווצת את אפה, כשהיא מושכת את ידה בחזרה ממנו. היא נאלצת להרים את קולה מעל המוזיקה מפאסיפיק<span class="no-break"> פארק</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"מטי־ג'יי," ג'ייק אומר. ולמקרה שאנחנו לא יודעות, הוא מגלגל את עיניו ומביט מעל כתפו כשהוא מצביע באגודלו מאחוריו, לעבר האופק. לטי־ג'יי יש דירה על קו החוף. כאילו יכולתי לשכוח. הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה. "הוא שלח אותי לכאן כדי לכנס את הכוחות. מתאים לכן אפטר־פרטי?" עיניו מאירות למשמע המילה ואני מגלה שקשה לי להתייחס ברצינות לגופייה שהוא לובש. יש עליה נשר שעומד מעל דגל ארצות הברית והמילה "חופש" כתובה באותיות גדולות ומודגשות למרגלות רגליו. זה נראה מגוחך להחריד, אבל לא מטורף כמו קעקוע הנשר הזמני שהוא מציג בגאווה על לחיו השמאלית. אני מתחילה לתהות אם הוא שיכור מיותר מאשר<span class="no-break"> בירה.</span></p>
			<p class="textindent">"אפטר־פרטי?" רייצ'ל חוזרת על דבריו. אנחנו מחליפות מבטים ואני יכולה מייד לראות מהמבט בעיניה שהיא משתוקקת<span class="no-break"> ללכת.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, כן," ג'ייק אומר, וקולו מלא התרגשות כשהוא מחייך אלינו מבעד לזקנו. "יש חביות בירה והכול! בואו, זה הארבעה ביולי. זה סוף השבוע. אתן חייבות לבוא. כולם יהיו<span class="no-break"> שם."</span></p>
			<p class="textindent">אני מזעיפה פנים.<span class="no-break"> "כולם?"</span></p>
			<p class="textindent">"טי־ג'יי וכל החבר'ה, מייגן וג'ארד כבר שם, דין יגיע מאוחר יותר, אני חושב. אוסטין קמר<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"מוותרת."</p>
			<p class="textindent">ג'ייק מפסיק לדבר וחיוכו מתעוות להבעה זועפת ומתוסכלת. הוא מביט ברייצ'ל, ולשבריר שנייה, אני משוכנעת שהוא גלגל את עיניו הרגע. כשעיניו האדומות מתמקדות בי שוב, הוא אוחז בכתפיי בעדינות ומנער אותי. "הלוווווו?" הוא פוער את עיניו בדרמטיות וכאילו בוחן כל מילימטר בפניי. "איפה עדן, לעזאזל? אני יודע שלא ראיתי אותך המון זמן, אבל אין סיכוי שהפכת ל<span class="italic _idGenCharOverride-2">כל־כך</span> משעממת תוך<span class="no-break"> שנתיים."</span></p>
			<div id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">זה לא משעשע אותי, ואני מנערת את אחיזתו וצועדת צעד לאחור. מאחר שהוא לא חבר קרוב, או אפילו כבר אינו חבר כלל, אני לא חושבת שזה הכרחי להסביר את עצמי בפניו. לכן אני ממשיכה לשתוק, בוהה בנעלי האולסטאר שלי ומקווה שרייצ'ל תתערב ותציל אותי כמו תמיד, כי רק על זה אני סומכת לאחרונה. אני סומכת על רייצ'ל שתזכיר לכולם שמעולם לא באמת <span class="italic _idGenCharOverride-2">יצאתי</span> עם אחי החורג ושלעולם לא אצא. אני סומכת עליה שתחלץ אותי ממצבים שבהם אני עלולה להיתקל בדין. אני עדיין נבוכה מדי מכדי לפגוש אותו אחרי כל מה שקרה, ואני בספק אם גם הוא רוצה להתמודד איתי. אף אחד לא רוצה להתמודד עם חברתו לשעבר, במיוחד לא עם אחת שבגדה<span class="no-break"> בו.</span></p>
			<p class="textindent">וכרגיל, אני שומעת את רייצ'ל אומרת לג'ייק, "היא לא חייבת ללכת אם היא לא רוצה." אני ממשיכה לבהות בנעליי, כי בכל פעם שרייצ'ל מצילה אותי, אני מרגישה הרבה יותר חלשה ופתטית משהרגשתי לפני<span class="no-break"> כן.</span></p>
			<p class="textindent">"את לא יכולה להתחמק ממנו לנצח," ג'ייק ממלמל. הוא נראה רציני לפתע, וכשאני מרימה את מבטי, אני קולטת שברור לו לגמרי שהסיבה שאני לא רוצה ללכת למסיבה הזאת היא דין. אני לא יכולה להכחיש את זה, אז אני רק מושכת בכתפיי ומשפשפת את הרקה שלי. יש סיבה שנייה, כמובן. זו אותה סיבה שבגללה הבטן שלי התכווצה. הייתי בדירה של טי־ג'יי רק פעם אחת, לפני שלוש שנים. הייתי שם עם אחי החורג. ודווקא הלילה, מכל הלילות, אני ממש לא רוצה ללכת לשם<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent">"לכי למסיבה," אני אומרת לרייצ'ל לאחר רגע של שתיקה. אני רואה עד כמה היא משתוקקת ללכת למסיבה הזאת, אבל יודעת שכנראה תדחה את ההצעה כדי שלא תצטרך להשאיר אותי לבד. זה מה שחברות הכי טובות עושות. אבל חברות הכי טובות גם מתפשרות, ורייצ'ל כבר בילתה את כל הערב בניסיון לוודא שאני בסדר ביום הארור הזה, אז אני באמת רוצה שהיא תלך <span id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></span>לבלות קצת. אחרי הכול, הארבעה ביולי חל השנה ביום שישי, אז הרבה אנשים מנצלים את סוף השבוע. וגם רייצ'ל צריכה. "אני אלך למצוא את אלה או<span class="no-break"> משהו."</span></p>
			<p class="textindent">"לא מפריע<span class="no-break"> לי."</span></p>
			<p class="textindent">אפילו אני רואה שהיא משקרת. "רייצ'ל," אני אומרת בנחישות. אני מהנהנת לעבר הדירה של טי־ג'יי שבאופק.<span class="no-break"> "לכי."</span></p>
			<p class="textindent">היא צובטת את שפתה התחתונה בחשש בין אצבעותיה ומתלבטת כמה שניות. היא כמעט לא מאופרת הערב — נדיר שהיא מתאפרת כיום — ולכן היא בקושי נראית בת שבע־עשרה, ובוודאי שלא בת עשרים. "את<span class="no-break"> בטוחה</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"לגמרי."</p>
			<p class="textindent">"אז בואי כבר!" ג'ייק מתפרץ, וחיוכו הענק שב אל פניו עם קעקוע הנשר, כשהוא מושיט את ידו אל ידה של רייצ'ל ומושך אותה אליו. "יש לנו מסיבה להגיע אליה!" הוא מתחיל למשוך את החברה הטובה ביותר שלי ממני, גורר אותה לאורך הטיילת ומתרחק מהמזח. היא מצליחה לנופף לשלום בדיוק לפני שהם נעלמים בין<span class="no-break"> האנשים.</span></p>
			<p class="textindent">לאחר שהם נעלמים, אני בודקת בטלפון שלי מה השעה. אחרי תשע וחצי בערב. מופעי הזיקוקים של מרינה דל ריי ובפאסיפיק פאליסיידז הסתיימו כבר, אז הרבה אנשים מתחילים ללכת הביתה. אני מחפשת את המספר של אלה ומתקשרת אליה. לצערי, אימא שלי והחבר שלה ג'ק עובדים הערב, אז רק אבא שלי ואימי החורגת כאן על המזח כדי לחגוג את הארבעה ביולי. הם ההסעה שלי הביתה, אז אין לי ברירה אלא למצוא אותם. אבל המתסכל עוד יותר הוא שהשבוע תורי להיות אצל אבא. זה החלק הגרוע ביותר בלהיות ילדה להורים גרושים — ההרגשה הזאת שאת נזרקת הלוך ושוב בין שני בתים. אני שונאת להיות אצל אבא, והוא מתעב את זה עוד יותר ממני, בעיקר מפני שהמצב מתוח בצורה בלתי נסבלת, ומביך. בדומה לג'יימי, אבא מדבר איתי אך ורק כשזה<span class="no-break"> הכרחי.</span></p>
			<div id="page18" role="doc-pagebreak" aria-label="18" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אלה בשיחה, ולכן השיחה מועברת למענה הקולי. אני לא משאירה הודעה אלא מנתקת במהירות האפשרית. אני נחרדת מהמחשבה שאצטרך להתקשר לאבא במקום זאת. אני גוללת את רשימת אנשי הקשר, בוחרת במספר שלו ומתקשרת. נשמע צליל חיוג, ואני מזעיפה פנים כשאני מחכה לשמוע את קולו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הגס.</span></p>
			<p class="textindent">וכשאני עומדת בטיילת, סביבי אנשים והטלפון צמוד לאוזני, משהו מושך את תשומת ליבי. זה אחי החורג הקטן, צ'ייס. הוא עומד ליד מסעדת באבא גאמפ, והוא לבד, אף שהוא לא אמור להיות. עם זאת, הוא לא נראה מודאג מדי, אלא בעיקר משועמם, ומתהלך הלוך<span class="no-break"> ושוב.</span></p>
			<p class="textindent">אני מנתקת את השיחה עם אבא שלי וצועדת אל צ'ייס. הוא רואה אותי כשאני מתקרבת, נעצר מייד ונראה<span class="no-break"> מבויש.</span></p>
			<p class="textindent">"איפה החברים שלך?" אני שואלת כשאני מגיעה אליו. אני מביטה סביבי, מחפשת חבורת בנים שבקרוב יעלו לתיכון, אבל לא רואה<span class="no-break"> אותם.</span></p>
			<p class="textindent">צ'ייס מסובב תלתל עבה משערו הבלונדיני סביב אצבעו. "הם עלו על אוטובוס לווניס, אבל לא הלכתי כי<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"כי אימא שלך אמרה לך לא לעזוב את המזח," אני מסיימת, והוא מהנהן. חבריו של צ'ייס נוטים להסתבך בצרות לעיתים קרובות, אבל הוא חכם מספיק לדעת מתי אסור להפר את הכללים. אני בטוחה שההורים של החברים שלו לא רוצים שהילדים שלהם ייסעו בחשאי לווניס בארבעה ביולי. די פרוע שם עכשיו, ולכן אני שמחה שצ'ייס בחר להישאר. "רוצה לבלות<span class="no-break"> איתי?"</span></p>
			<p class="textindent">"בטח."</p>
			<p class="textindent">אני כורכת את זרועי סביב כתפיו ומושכת אותו מהמסעדה לעבר הפאסיפיק פארק. צ'ייס אוהב משחקי וידאו, אבל לפני שאנחנו מגיעים למרחק של שישה מטרים מפליילנד ארקייד, אני נאלצת לעצור כשהטלפון שלי מתחיל לצלצל. אני מביטה במסך, וזקוקה לרגע כדי להכין את עצמי נפשית לפני שאענה, כשאני <span id="page19" role="doc-pagebreak" aria-label="19" epub:type="pagebreak"></span>רואה שאבא<span class="no-break"> מתקשר.</span></p>
			<p class="textindent">"מה רצית?" הוא אומר ברגע שאני עונה, בנימה רגזנית. זו הנימה הקבועה שלו בימים<span class="no-break"> אלה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מפנה את גופי מעט מצ'ייס, מצמידה את הטלפון לאוזני ואומרת לו, "כלום. רק תהיתי איפה<span class="no-break"> אתם."</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, אנחנו ליד המכונית," אבא יורה בחזרה, כאילו הוא מצפה ממני שאדע את זה. "מהרי לכאן אלא אם את רוצה לבקש מאחיך שיסיע אותך הביתה, מה שאני בטוח שהוא לא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">יסכים."</span></p>
			<p class="textindent">אני מייד מנתקת את השיחה בלי לומר דבר נוסף. רוב השיחות שלי עם אבא מסתיימות בדרך כלל ככה, כשאחד מאיתנו מנתק באמצע המשפט, ורוב השיחות שלנו פנים־מול־פנים מסתיימות בכך שאחד מאיתנו עוזב בעצבים. אני מודה, אני זו שמנתקת את השיחות. אבא הוא זה שעוזב<span class="no-break"> בעצבים.</span></p>
			<p class="textindent">"מי זה היה?" צ'ייס שואל כשאני מסתובבת<span class="no-break"> אליו.</span></p>
			<p class="textindent">"נוסעים הביתה," אני עונה ומתחמקת<span class="no-break"> מהשאלה.</span></p>
			<p class="textindent">זה לא שצ'ייס לא מודע לכך שאבא שלי ואני לא יכולים לסבול זה את זה, אלא שפשוט קל יותר לשמור על מתח מינימלי כשמדובר בשאר המשפחה. אם אפשר לקרוא לזה ככה בכלל. אני מושכת את צ'ייס קרוב יותר אליי כשאני מסובבת אותו שוב, והפעם גבו לפאסיפיק פארק ופניו לעבר העיר. "אין משחקי וידאו<span class="no-break"> הערב."</span></p>
			<p class="textindent">צ'ייס מושך בכתפיו מתחת לזרועי. "כבר זכיתי בהמון כרטיסים מוקדם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">יותר."</span></p>
			<p class="textindent">"בכמה?"</p>
			<p class="textindent">בהבעה זחוחה, הוא מחייך וטופח על הכיסים האחוריים במכנסיים הקצרים שלו. שניהם תפוחים מרוב כרטיסים צהובים. "מעל שבע<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מאות."</span></p>
			<p class="textindent">"לא נכון. למה אתה שומר<span class="no-break"> אותם?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני מנסה להגיע<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לאלפיים."</span></p>
			<div id="page20" role="doc-pagebreak" aria-label="20" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אנחנו מדברים על משחקי הווידאו, הכרטיסים, הגלגל הענק, הזיקוקים ווניס כשאנחנו עושים את דרכנו בחזרה במורד הטיילת ועולים על שדרות אושן, חוזרים למכונית. החנייה בארבעה ביולי היא תמיד בלגן שלם, ואחרי כמה דקות של ויכוח עם צ'ייס בשאלה היכן אבא החנה מוקדם יותר הערב, אני קולטת שאני טועה. אנחנו לא חונים צפונית לכביש המהיר כפי שחשבתי, אלא דרומית לו, במורד שדרות פיקו ות'רד סטריט. זו חתיכת הליכה, שמונה מאות מטרים, ולכן אנחנו הולכים ממש מהר. אבא לא אוהב לחכות. אף<span class="no-break"> פעם.</span></p>
			<p class="textindent">הלקסוס חונה סמוך למדרכה, דחוסה בין שתי מכוניות אחרות כשאנחנו מגיעים אליה אחרי עשר דקות, ולהפתעתי, אבא עומד מחוץ למכונית. זרועותיו שלובות על החזה, רגלו רוקעת על האדמה בחוסר סבלנות, ועל פניו אותה הבעה מגעילה<span class="no-break"> כתמיד.</span></p>
			<p class="textindent">"אה, יופי, מצאת את אחיך," הוא אומר בקול חד, ומדגיש את המילה האחרונה. ג'יימי וצ'ייס כבר לא רק 'ג'יימי וצ'ייס'. בשנה האחרונה, אבא החל להתייחס אליהם כאל האחים שלי כאילו הוא מנסה להדגיש נקודה. ג'יימי שונא את זה בדיוק כמוני, אבל לא נראה לי שצ'ייס הבין את זה<span class="no-break"> בכלל.</span></p>
			<p class="textindent">אני שומרת על קור רוח ובמקום להתעצבן מהנימה המזלזלת של אבא, אני מביטה מעבר לכתפו, באלה. היא יושבת במושב הנוסע במכונית, כשגבה לחלון, אבל אני עדיין יכולה לראות את הטלפון צמוד לאוזנה. כנראה היא עדיין באותה שיחה שהייתה בה כשהתקשרתי מוקדם יותר. אני מביטה שוב באבא.<span class="no-break"> "עסקים?"</span></p>
			<p class="textindent">"אה־אה." הוא נשען קדימה ונוקש באצבעותיו בחוזקה ובמהירות על החלון, ומבהיל את אלה עד כדי כך שהטלפון כמעט נשמט מידה. היא מסתובבת במושב ומביטה באבא דרך השמשה, והוא מהנהן לעברי ולעבר צ'ייס. אלה מהנהנת בחזרה, מחזירה את הטלפון לאוזנה, ממלמלת משהו, ואז מנתקת. לאחר מכן אבא אומר לנו להיכנס<span class="no-break"> למכונית.</span></p>
			<div id="page21" role="doc-pagebreak" aria-label="21" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">צ'ייס ואני נכנסים למושב האחורי וחוגרים את חגורות הבטיחות שלנו כשאבא נכנס למושב הנהג. הוא נועץ בי מבט נוקב דרך המראה האחורית, מבט שאני מתעלמת ממנו. כשהוא מתחיל לנסוע, אלה מפנה את ראשה אל המושב<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האחורי.</span></p>
			<p class="textindent">"את לא רוצה להישאר כאן עוד קצת?" היא שואלת אותי, כששערהּ הבלונדיני פזור סביב פניה. השעה כמעט עשר עכשיו, אז אני לא בטוחה לְמה היא ציפתה כשהציעה שאישאר כאן. הדבר האחרון שאני צריכה הוא ללכת למסיבה ההיא אצל טי־ג'יי, אז אני שמחה לחזור<span class="no-break"> הביתה.</span></p>
			<p class="textindent">"לא ממש," אני אומרת לה. אני לא מדברת על המסיבה. ולא על העובדה שכל הערב היה מתסכל<span class="no-break"> נורא.</span></p>
			<p class="textindent">"מה איתך, ילד?" אבא מתערב ומהנהן לצ'ייס במראה האחורית. "חשבתי שאימא של גרג תסיע את כולכם הביתה מאוחר<span class="no-break"> יותר."</span></p>
			<p class="textindent">צ'ייס מפסיק לסמס ומרים את מבטו. הוא שולח לעברי מבט מהצד, אז אני חושבת במהירות לרגע לפני שאני אומרת לאבא, "הוא לא הרגיש כל־כך טוב, אז אמרתי לו לחזור הביתה איתנו." כדי שזה יישמע משכנע, אני מביטה בצ'ייס בהבעה מודאגת מזויפת ושואלת, "איך אתה מרגיש<span class="no-break"> עכשיו?"</span></p>
			<p class="textindent">"יותר טוב," צ'ייס אומר כשהוא זורם איתי ומצמיד את גב ידו למצחו ומשפשף אותו בעדינות. "אני חושב שהגלגל הענק עשה לי מיגרנה, אבל אני בסדר גמור עכשיו. אנחנו יכולים לעצור לאכול המבורגר? בבקשה, אבא? אני מת כאן מאחור. אתה לא רוצה שאתעלף,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">אלה מגלגלת את עיניה ומסתובבת לאחור במושב שלה. אבא רק אומר, "תן לי לחשוב על<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">וכששניהם לא מתייחסים אלינו במיוחד, אני סוגרת את ידי לאגרוף ומניחה אותה על המושב האמצעי. הוא מצמיד את אגרופו לשלי מייד, ואנחנו מחייכים בחשאי זה לזה. אם אבא היה יודע לאילו צרות חבריו של צ'ייס נקלעים לעיתים קרובות, הוא היה <span id="page22" role="doc-pagebreak" aria-label="22" epub:type="pagebreak"></span>אוסר על צ'ייס להתראות איתם עוד. עדיף לא לדבר על זה, אף שצ'ייס תמיד עושה את הדבר<span class="no-break"> הנכון.</span></p>
			<p class="textindent">בסופו של דבר אנחנו עוברים בוונדי'ז שבשדרות לינקולן בדרך הביתה, ומזמינים מתוך המכונית. אבא וצ'ייס מזמינים המבורגר. אני מזמינה פרוסטי וניל גדול, ואוכלת אותו בנסיעה הביתה, כשאני בוהה החוצה מהחלון בשמיים הכהים, ומקשיבה לאבא ואלה מדברים מעל מוזיקת שנות השמונים שמתנגנת ברקע. הם תוהים אם ג'יימי יגיע הביתה לפני שעת העוצר שלו בחצות. אבא חושב שהוא יאחר<span class="no-break"> בשעה.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מגיעים לשדרות דיידרה תוך עשר דקות הודות לזרימת התנועה, ואבא חונה על שביל הגישה ליד הריינג' רובר של אלה. עם הכוס הריקה בידי, אני פותחת את דלת המכונית ויוצאת ברגע שאבא מכבה את המנוע. אני מתכוונת לעשות את דרכי אל דלת הכניסה, אך אלה מושכת את תשומת ליבי וקוראת לי מעל גג<span class="no-break"> הלקסוס.</span></p>
			<p class="textindent">"את יכולה לעזור לי להוציא מתא המטען חלק מהקניות שעשיתי קודם לכן?" היא שואלת בקול נחוש, ומהנהנת בקצרה לעבר הריינג' רובר. מכיוון שאני מחבבת את אלה, אני ניגשת למכונית שלה בלי להסס. היא באה אחריי, מחטטת בתיק שלה בחיפוש אחר המפתחות, וברגע שהיא מוצאת אותם, היא פותחת את תא<span class="no-break"> המטען.</span></p>
			<p class="textindent">אני משפילה מבט, מוכנה להושיט את ידיי כדי להרים כמה שקיות, אבל מופתעת לגלות שתא המטען ריק. אני תוהה אם אלה התבלבלה לרגע, מרימה גבה ומביטה בה. עיניה פעורות וחוששות לפתע, והיא מציצה במהירות סביב המכונית, צופה באבא ובצ'ייס נכנסים לתוך הבית. לאחר שהם בפנים, עיניה פוגשות את<span class="no-break"> עיניי.</span></p>
			<p class="textindent">"טיילר התקשר," היא<span class="no-break"> אומרת.</span></p>
			<p class="textindent">אני צועדת צעד לאחור, במגננה. שמו הוא כמו נשק. זו הסיבה שאני לא מזכירה אותו עוד. לכן אני לא רוצה לשמוע אותו לעולם. <span id="page23" role="doc-pagebreak" aria-label="23" epub:type="pagebreak"></span>זה תמיד כואב מדי. גרוני כבר מתכווץ כשאני שוכחת לנשום וצמרמורת מפלחת את גופי. השיחה ממוקדם יותר לא הייתה שיחת עסקים בכלל. זה היה טיילר. הוא תמיד מתקשר לאלה, פעם בשבוע בערך, ואני מודעת לזה היטב. היא מחכה נואשות לשיחות שלו, אבל היא לא מדברת עליהן לעולם עם איש מאיתנו. עד לרגע<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent">היא בולעת רוק ומפנה את מבטה אל הבית לפני שהיא מדברת שוב, חוששת שאבא ישמע אותה. לאיש אסור להזכיר את שמו של טיילר בסביבתי. אלו ההוראות הנוקשות של אבא, כמובן, ואני חושבת שזה הדבר היחיד שעליו הסכמנו אי־פעם. אבל אלה ממשיכה, מביטה בי ברחמים ובעצב כשהיא אומרת בשקט, "הוא ביקש ממני לאחל לך ארבעה ביולי<span class="no-break"> שמח."</span></p>
			<p class="textindent">האירוניה גורמת לי כמעט לצחוק, אך מעצבנת אותי עד כדי כך שאי־אפשר לחשוב שזה מצחיק. בארבעה ביולי לפני שלוש שנים, טיילר ואני היינו במסדרונות תיכון קאלבר סיטי בזמן מופע הזיקוקים. שם החל כל הבלגן הזה באמת. אז קלטתי שאני מביטה באחי החורג בצורה שלא הייתי אמורה להביט. נעצרנו בגין הסגת גבול באותו ערב. בארבעה ביולי בשנה שעברה, טיילר ואני לא היינו במופע הזיקוקים. היינו בדירה שלו בניו יורק, לבד בחושך בעוד הגשם שוטף את העיר. הוא ציטט פסוק מהתנ"ך. הוא כתב אותו על גופי, ואמר שאני שלו. כך נראו חגיגות הארבעה ביולי הקודמות. לא הפעם. לאחל לי ארבעה ביולי שמח הערב זו כמעט בדיחה. לא ראיתי אותו זה שנה. הוא נטש אותי ועזב כשהייתי זקוקה לו לצידי יותר מכול. אני כבר לא שלו, אז איך הוא מעז לאחל לי ארבעה ביולי שמח כשהוא לא כאן כדי לחגוג<span class="no-break"> איתי?</span></p>
			<p class="textindent">וכשהמוח שלי מנסה לעכל את הכול, אני מרגישה את הכעס עולה בי. אלה מחכה שאשיב, אז לפני שאני מסתובבת ונכנסת בזעם הביתה, אני מרימה את ידי וסוגרת את תא<span class="no-break"> המטען.</span></p>
			<p class="textindent">"מסרי לטיילר שהחג רחוק מלהיות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שמח."</span></p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות