סיפורים

אנטון צ’כוב

בתיאור תמציתי של מצבים יומיומיים, לעיתים תוך התמקדות ברגע אחד, טומן אנטון צ’כוב סיפור חיים שלם. מבעד לתמונות שהוא מצייר נגלים לנו העולמות הרגשיים של גיבוריו, שיברון לבם, חשקיהם, כמו גם מוסכמות ועוולות חברתיות. במבטו הרגיש, שאינו חף מביקורתיות ומאירוניה, הוא מזקק רגש טהור ופורט על נימי הנפש.

בספר זה מובאים שישה-עשר סיפורים נבחרים מיצירתו הענפה: סיפורים איקוניים כמו ”הגברת עם הכלבלב” ו”כינורו של רוטשילד”, וסיפורים נפלאים נוספים, מוכּרים פחות. יחד הם מזמינים את הקוראות והקוראים להיכנס פנימה אל העולם הצ’כובי וליהנות מיופיו.

אנטון צ’כוב (1904-1860) נולד בדרום־מערב רוסיה. בבגרותו למד רפואה ועסק גם בעיתונות. הוא החל לפרסם בעיתון סיפורים הומוריסטיים קצרים תמורת תשלום, כמקובל ונהוג בזמנו. עם השנים היה למחזאי בעל שם עולמי ונודע כאמן הסיפור הקצר. צ’כוב מת בגיל 44 ממחלת השחפת.
שם: סיפורים
מחבר/ת: אנטון צ’כוב
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 600011580

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 42.00

קרא פרק ראשון

				  <div>
    <h3>כינורו של רוטשילד</h3>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">העיירה הייתה קטנה, פחותה אפילו מכפר, וחיו בה בעיקר ישישים, שלדאבון הלב, מתו לעתים נדירות מדי. ואילו לבית החולים ולבית הכלא שבמצודה נדרשו מעט מאוד ארונות קבורה. קיצורו של דבר, מצב העסקים היה בכי רע. אילו היה יאקוֹב איוואנוֹב מתקין ארונות בעיר הפלך, היה לו מן הסתם בית משלו ומתוך יחס של כבוד היו קוראים לו יאקוב מַטבֵיֵיץ'. אך כאן בעיירה קראו לו בפשטות יאקוב, כינוי הרחוב שהודבק לו משום מה היה "ברונזה", והוא חי בעוני, כאיכר פשוט, בבקתה לא גדולה וישנה ובה חדר יחיד, ובחדר הזה שוּכּנו הוא־עצמו, מארפָה, תנור, מיטה זוגית, ארונות מתים, שולחן נגרים ויתר חפצי הבית.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">יאקוב התקין ארונות קבורה טובים, עמידים. לאיכרים ולזעיר־בורגנים היה מתקין אותם לפי הערכת הגובה ומעולם לא שגה. הרי אנשים גבוהים ומוצקים ממנו לא היו מצויים בשום מקום, גם לא בבית הכלא שבמצודה, אף שכבר מלאו לו שבעים. ואילו להתקנת ארונות לבני האצילים ולנשים השתמש בסרגל מדידה מברזל, והתקין על פי מידותיהם. הזמנות לארונות ילדים קיבל בחוסר רצון רב והתקין אותם בלי למדוד, בבוז, ובכל פעם שקיבל תמורה כספית על עבודתו היה אומר:</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אני מודה: איני אוהב לעסוק בדברים של מה בכך."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">חוץ מאוּמנותו, תוספת הכנסה זניחה הביאה לו גם הנגינה בכינור. בחתונות בעיירה ניגנה על פי רוב תזמורת של יהודונים שעליה ניצח הפַּחָח מוֹיְסֵיי אילְאיץ' שַׁחְקס, והוא נטל לכיסו למעלה ממחצית ההכנסות. יאקוב היטיב מאוד לנגן בכינור, ובייחוד שירים רוסיים, ועל כן שַׁחְקס היה מזמין אותו לפעמים לתזמורת ומשלם לו חמישים קוֹפֵּייקוֹת ליום, אם אין מחשיבים תשורות מהאורחים. כש"ברונזה" ישב בתזמורת, מיד היו פניו מזיעות ומאדימות. היה חם, האוויר היה רווּי עד מחנק בריח שום, הכינור ציווח, הקונטרבס חִרחר ליד אוזנו הימנית, באוזנו השמאלית ייבב החליל. ניגן בו יהודון אדמוני כחוש שפניו היו מסורגות ברשת שלמה של ורידים אדומים וכחולים ונשא את שם משפחתו של רוטשילד, בעל הממון הידוע. והיהודון הארור הזה השׂכיל לנגן בנעימה מתאוננת אפילו את המנגינות העליזות ביותר. מעט־מעט, ללא שום סיבה נראית לעין, החל יאקוב, לרחוש שנאה ובוז ליהודונים, ולרוטשילד בפרט. הוא נטפל אליו, הטיח בו קללות ופעם אחת אפילו ביקש להכות אותו. רוטשילד נעלב, הביט בו בזעף ואמר:</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אלמלא כיבדתי אותך בזכות כִּיסְרונך, מזמן היית עף אצלי דרך הסְכוּכית."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אחר־כך פרץ בבכי. על כן לא הזמינו את "ברונזה" לתזמורת אלא לעתים רחוקות, רק מתוך אילוץ ובלית ברֵרה, כשנעדר מי מהיהודים.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">רוחו של יאקוב מעולם לא הייתה טובה עליו, שכּן נאלץ תמיד לסבול הפסדים איומים. הרי לעבוד בימי ראשון ובימי חג הוא חטא, יום שני הוא יום קשה, וכך הצטברו כמאתיים ימים בשנה שבהם נאלץ לשבת בעל כורחו בחיבוק ידיים. איזה הפסד! אם מי מתושבי העיר ערך חתונה בלי ליווי מוזיקלי, או אם שַׁחְקס לא הזמין את יאקוב, גם זה היה הפסד. מפקח משטרה, שהיה חולה במשך שנתיים, הלך ודעך. יאקוב חיכה בקוצר רוח ליום מותו, אך המפקח נסע לטיפולים רפואיים בעיר הפלך, ורק שם הסתלק מן העולם. הנה לכם הפסד של עשרה רובלים לפחות, שהרי במקרה זה היה עליו להתקין ארון מתים יקר, מחופה בְּרוֹקָד רקום בכסף ובזהב. בייחוד בלילות הציקו ליאקוב מחשבות על הפסדים. היה מניח על המיטה לצִדו את הכינור, ובכל פעם שמיני הבלים היו ממלאים את ראשו, היה נוגע במיתרים, הכינור היה משמיע צליל בחשֵׁכה ומביא הקלה ללִבו.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בשישה במאי בשנה שעברה מארפה חשה לפתע ברע. הזקנה נשמה בכבדוּת, הִרבתה לשתות מים ולהתנודד בשעת הליכה, ובכל זאת הסיקה בבוקר במו ידיה את התנור ואפילו הביאה מים מן הבאר. אך לפנות ערב נפלה למשכב. כל היום ניגן יאקוב בכינור. כשירדה החשֵׁכה, לקח את המחברת שהיה רושם בה מדי יום את הפסדיו, ומרוב שעמום החל לחשב את המאזן השנתי. יצא שהפסיד יותר מאלף רובלים. המִמצא זִעזע אותו עד כדי כך שהטיח את החשבונייה ברצפה ורקע ברגליו. אחר־כך הרים את החשבונייה ושוב הקיש בחרוזיה זמן רב ונאנח עמוקות, במאמץ. פניו היו אדומות כסלק ורטובות מזיעה. הוא חשב שאילוּ הפקיד בחשבון הבנק את אלף הרובלים שירדו לטמיון, היו מצטברים לזכותו ארבעים רובלים של ריבית שנתית לפחות. כלומר, גם ארבעים הרובלים האלה הם הפסד. קיצורו של דבר, בכל אשר יפנה — רק הפסדים ותוּ לא.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"יאקוב!" קראה לו מארפה לפתע, "אני גוססת!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הוא נפנה אל אשתו. פניה היו ורודות מחוֹם, ועם זאת זורחות להפליא וקורנות משמחה. "ברונזה", שהתרגל תמיד לראות את פניה חיוורות, חששניות ואומללות, התבלבל ונבוך. נראָה שהיא באמת גוססת ושמחה לעזוב סוף־סוף לעולמים את הבקתה ואת ארונות המתים ואת יאקוב... היא הביטה בתקרה ושפתיה נעו, ופניה הביעו אושר, כאילו היא רואה את המוות המושיע ומתלחששת אִתו.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">השחר כבר עלה, ובחלון היה אפשר לראות את בעֵרת הזריחה. יאקוב הביט בזקנה ונזכר, מסיבה כלשהי, כי במשך כל חייו מעולם לא גילה כלפיה, כמדומה, חיבה או רוך, מעולם לא עלה בדעתו לקנות לה מטפחת או להביא לה דבר־מתיקה מחתונה. רק צעק עליה, הוכיח אותה על ההפסדים, התנפל עליה באגרופים קפוצים. אמנם מעולם לא הִכה אותה ובכל זאת איים שוב ושוב, ובכל פעם הייתה מתאבּנת מרוב פחד. כן, וגם אסר עליה לשתות תה, כי ההוצאות הרי מרובות, ולכן שתתה מים חמים בלבד. או אז הבין מדוע פניה מוזרות וקורנות כל־כך, ונתקף בעתה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הוא המתין לבוקר, ואז ביקש משכנו סוס והסיע את מארפה לבית החולים. החולים מעטים היו ולכן לא נאלץ לחכות זמן רב, כשלוש שעות בלבד. לשמחתו העצומה, קיבל הפעם את החולים לא הרופא, שחלה בעצמו, אלא החובש מקסים ניקוֹלָאיץ', זקן שכל תושבי העיירה אמרו עליו שאף שהוא שותה לשוכרה וגם מרביץ, הבנתו בתחום הרפואה מרובה מזו של הרופא.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"שלום לך," אמר יאקוב והכניס את הזקנה לחדר הקבלה, "סלח לי, אנחנו כל הזמן מטרידים אותך, מקסים ניקוֹלָאיץ', בעניינינו הפעוטים. הנה, כפי שתואיל לראות, העזר כנגדי אינה בקו הבריאות. חבֵרה לחיים, כמו שאומרים, סליחה על הביטוי..."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">החובש החל לבדוק את הזקנה, בעודו מכווץ את גבותיו האפורות ומלטף את פאות לחייו. היא ישבה על שרפרף — שחוחה, כחושה, אפהּ מחודד ופיה פעור — ודמתה בצדודית לציפור צמאה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"הממ... כן... ובכן..." אמר החובש לאט ונאנח. "אינפלוּאֶנצָה,‏<span class="footnote">[1]</span> ואולי קדחת. טיפוּס מסתובב עכשיו בעיר. ובכן, מה? האריכה ימים, הזקנה, תודה לאל... בת כמה היא?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"שבעים שנה פחות אחת, מקסים ניקולאיץ'."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"ובכן, האריכה ימים הזקנה, מה? יש גבול לכל תעלול."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"טוב, כמובן הואלתָ לומר דברים של טעם, מקסים ניקולאיץ'," אמר יאקוב וחייך מתוך נימוס, "ואנו מודים לכבודו מקרב לב על חביבוּתו, אך הרשה לי להתבטא: כל חרק ופשפש רוצה לחיות."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אפשר לחשוב!" אמר החובש בנעימה שהביעה כאילו בו תלוי אם תחיה הזקנה או תמות. "ובכן, חביבי, הנח על ראשה רטיות קרות ותן לה את האבקה הזאת פעמיים ביום. ועכשיו להתראות לךָ, בּוֹנז'וּר."‏<span class="footnote">[2]</span></p>

    <p dir="rtl" class="regular">לפי הבעת פניו הבין יאקוב שהמצב בכי רע ושום אבקות כבר לא יועילו. היה לו ברור שמארפה תמות בקרוב מאוד, אם לא באותו יום, אז למחרת. הוא דחק קלות את החובש במרפקו, קרץ לו ואמר בקול מהוסה:</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אולי אפשר, מקסים ניקולאיץ', לטפל בה בכוסות רוח?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אין זמן, אין זמן, חביבי. קח את הזקנה שלך ולך לשלום. להתראות."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"עשה־נא חסד," התחנן יאקוב, "הרי אתה בעצמך מואיל לדעת: אילו, נגיד, כאבה לה הבטן, או איזה משהו אחר בתוכה, אז היה צריך? אבקות וטיפות, אבל הרי צינון יש לה! כשמצוננים, צריך קודם כול להקיז דם, מקסים ניקולאיץ'."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אבל החובש כבר הזמין את החולה הבא בתור, ולחדר הטיפולים נכנסה אישה כפרייה עם ילד.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"לֵךְ, לֵךְ..." הוא אמר ליאקוב והזעיף פנים, "למה לסבך את העניינים."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אם כן, לפחות תצמיד לה עלוקות! לנצח אשׂא למענך תפילה לאל!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">החובש התרתח וצעק:</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"דבֵּר עוד, דבֵּר! בול עץ..."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">גם יאקוב התרתח והאדים כולו, אבל לא הוסיף מילה אלא הוביל את מארפה במרפקה החוצה מחדר הטיפולים. רק כשכבר עלו אל העגלה, הביט במבט קשה ולעגני בבית החולים ואמר:</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"הושיבו אתכם פה, ארטיסטים! לאדם עשיר בטח היה מניח כוסות רוח, ולאדם עני — חבל לו אפילו על עלוקה אחת. חלאות!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כשהגיעו הביתה ונכנסו לבקתה, מארפה עמדה כעשר דקות, נאחזת בתנור. נדמָה לה שאם רק תכרע ותשכב, יאקוב יתחיל לדבר על הפסדים ולגעור בה שהיא שוכבת כל הזמן וממאנת לעבוד. ואילו יאקוב הביט בה מדוכדך ונזכר שלמחרת היום הוא יומו של השליח יוהאן; בעוד יומיים — יומו של ניקוֹלָאי עושה הנסים; אחר־כך יום ראשון ואחריו יום שני — יום קשה. ארבעה ימים לא יתאפשר לו לעבוד, ומארפה כנראה תמות באחד מהם. אם כן, את הארון יש להתקין עוד היום. הוא לקח את סרגל המדידה שלו העשוי ברזל, ניגש אל הזקנה ומדד אותה. אחר־כך היא נשכבה, והוא הצטלב והחל להתקין את הארון.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כשנשלמה המלאכה, הרכיב "ברונזה" את משקפיו ורשם במחברתו:</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"ארון קבורה למארפה איוואנובנה — 2 רוּבָּל 40 קוֹפֵּייקוֹת."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ונאנח. הזקנה שכבה כל הזמן בעיניים עצומות. אבל בערב, כשהחשיך, קראה פתאום לזקן.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אתה זוכר, יאקוב?" שאלה והביטה בו בשמחה. "אתה זוכר, לפני חמישים שנה נתן לנו האֵל תינוקת בהירת שיער? כל הזמן היינו יושבים אז על גדת הנהר ושרים... תחת הערבה הבוכייה." והוסיפה בגיחוך מר: "מתה הילדה."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">יאקוב אימץ את זיכרונו, אבל בשום אופן לא הצליח להיזכר לא בתינוקת ולא בערבה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"את הוזה," אמר.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הגיע כומר, ערך את טקס לחם הקודש ומשח בשמן. אחר־כך החלה מארפה למלמל משפטים טרופים, ולפנות בוקר הלכה לעולמה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">השכנות הזקנות רחצו את גופתה, הלבישוה והניחו בארון. כדי להימנע מתוספת תשלום לשַׁמָּשׁ הכנסייה, קרא יאקוב בעצמו פסוקי תהילים. גם על חלקת הקבר לא לקחו ממנו פרוטה, כי השומר בבית הקברות היה הסנדק שלו. ארבעה מאנשי הכפר נשאו את הארון אל בית הקברות, לא תמורת תשלום אלא כמחווה של כבוד. זקנות, קבצנים ושני שוטים קדושים‏<span class="footnote">[3]</span> ליווּ את הארון. עוברי אורח שהלכו לקראתם הצטלבו באדיקות למראם... יאקוב היה מרוצה מאוד שהכול נעשה ביושר, בהגינות ובזול, בלי שאיש ייפגע. כשנפרד ממארפה בפעם האחרונה, נגע בידו בארון וחשב: מלאכה נאה!</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אבל כשעשה את דרכו חזרה מבית הקברות, אחזה בו תוגה עזה. הוא הרגיש בכי רע: נשימתו הייתה חמה וכבדה, ברכיו חלשו, צימאון תקף אותו. ואז גם החלו לפקוד אותו מיני מחשבות. שוב עלה בזיכרונו כי במשך כל חייו לא חס על מארפה אפילו פעם אחת, לא גילה כלפיה חיבה. חמישים ושתיים שנים, פרק הזמן שחיו יחד בבקתה אחת, התמשכו עד מאוד, אבל איכשהו יצא כך שכל אותה עת לא חשב עליה ולוּ פעם אחת, לא השגיח בה, כאילו הייתה חתול או כלב. והרי מדי יום הייתה מסיקה את התנור, מבשלת ואופה, מביאה מים מן הבאר, חוטבת עצים להסקה, ישנה לצִדו באותה מיטה, וכשהיה חוזר שיכור מחתונות, הייתה תולה בכל פעם את כינורו על הקיר ביראת כבוד ומשכיבה אותו לישון, וכל זאת ללא אומר, בהבעת פנים חששנית ודאוגה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">רוטשילד הלך לקראתו של יאקוב, מחייך וקד קידות.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"ואני מחפש אותך, דוֹד!" אמר, "מויסיי אילְאיץ' מוסר לך דְּריסַת סָלום. כבודו ציווה סֶתבוא אליו תכף ומיד."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">דעתו של יאקוב לא הייתה פנויה לעניינים ממין זה. הוא רצה לבכות.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"עזוב אותי!" אמר והמשיך בדרכו.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אבל איך אֶפְסָר?" נחרד רוטשילד ומיהר לעקוף אותו, "מויסיי אילְאיץ' ייפגע! כבודו ציווה תכף ומיד!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">יאקוב סלד מהתנשפויותיו ומצמוציו של היהודון, ומנמשיו האדמוניים, הרבים כל־כך. הוא נגעל מהמקטורן הירוק המכוסה טלאים כהים ומכל דמותו השברירית והעדינה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"מה אתה נטפל אליי, חתיכת ראש־שום?" צעק יאקוב. "אל תציק!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">היהודון התרגז וצעק גם הוא:</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"דבֵּר בְּסֶקֶט בַּקָּסָה, אחרת אעיף אותך לסַד הַסֵּנִי של הגדר!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"תסתלק לי מהעיניים!" שאג יאקוב והתנפל עליו באגרופים קפוצים. "לא נותנים לחיות, חולי סַפַּחַת!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">רוטשילד התאבּן מפחד, השתופף והחל לנופף בידיו, כמגן על ראשו מפני מהלומות, אחר ניתר על רגליו ורץ משם כל עוד רוחו בו. הוא סָפַק כפיו תוך כדי ריצה, והיה אפשר להבחין בבירור ברעד העובר בגבו הארוך והכחוש. נערים שמחו על התקרית שהזדמנה להם וזינקו בעקבותיו בצעקות: "יהודון! יהודון!" גם כלבים החלו לרדוף אחריו בנביחות. מישהו פרץ בצחוק, אחר־כך שרק, הכלבים הגבירו נביחותיהם, כולם כאחד... ואז, יש להניח, כלב נשך את רוטשילד, כי צעקה נואשת וכואבת נשמעה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">יאקוב התהלך בשדה מרעה, אחר־כך פנה בפאתי העיר לַמקום שעיניו הוליכו אותו, והנערים צעקו: "'ברונזה' הולך! 'ברונזה' הולך!" והנה הגיע לנהר. כאן התרוצצו וציווחו בּיצָניות, גִעגעו ברווזים. השמש יקדה והמים בהקו עד שכָּאַב להביט בהם. יאקוב פסע בשביל שלאורך הגדה, הבחין בגברת מלאה, סמוקת לחיים, יוצאת מביתן רחצה, וחשב עליה: גם כן, כלבת נהר! לא רחוק מביתן הרחצה נערים צדו סרטנים בעזרת פתיונות. כשראו אותו, צעקו ברִשעות: "'ברונזה'! 'ברונזה'!" והנה ערבה מסועפת באה בימים ובה פתח חלול, ובעלוותה קִני עורבים... ולפתע עלו וצפו בזיכרונו של יאקוב בבהירות רבה תינוקת בהירת שיער והערבה הבוכייה שמארפה דיברה עליה. כן, זו אותה ערבה — ירוקה, שוקטת, נוגה... כמה הִזקינה, המסכנה!</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הוא התיישב תחתיה והחל להיזכר. בגדה שמנגד, היכן שמשׂתרע האחו שהנהר מציף מדי אביב, הייתה אז חורשת לִבְנים גדולה ושם, על ראש ההר הקירח שמבצבץ באופק, הִכחיל יער אורנים בא בימים עד מאוד. בנהר שטו אַרבּוֹת. כעת היה הכול שטוח וחלק, בגדה שמנגד ניצב רק עץ לִבנֶה אחד, צעיר ותמיר כעלמה, ועל פני המים רק ברווזים ואווזים, ואין סימן לכך שפעם שטו כאן ארבּות. גם האווזים התמעטו כמדומה לעומת ימים עבָרו. יאקוב עצם את עיניו, ובדמיונו שעטו אלה לקראת אלה להקות עצומות של אווזים לבנים.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הוא תהה כיצד, במשך ארבעים או חמישים שנות חייו האחרונות, מעולם לא הגיע ליד הנהר, ואם אמנם הגיע, לא נתן עליו את דעתו. הרי הנהר הגון במידותיו, לא סתם איזה נחל זניח. היה אפשר לעסוק בו בדיג ואת הדגים למכור לסוחרים, לפקידים ולמזנונאי שבתחנת הסירות, ואחר־כך את הכסף להפקיד בבנק. היה אפשר לשוט בסירה מאחוזה לאחוזה ולנגן בכינור, וקהל מכל המעמדות היה משלם לו על כך. היה אפשר לנסות להשיט שוב ארבּות — יותר טוב מהתקנה של ארונות מתים. ולבסוף, היה אפשר לגדל אווזים, לשחוט אותם ולשלוח בחורף למוסקבה; רק הנוצות לבדן היו מניבות מן הסתם רווח של כעשרה רובלים בשנה. אבל הוא החמיץ את ההזדמנויות כולן, לא עשה דבר מאלה. אֵלו הפסדים! אָח, אֵלו הפסדים! ולוּ עשה הכול יחד — גם דג דגים, גם ניגן בכינור, גם השיט ארבּות וגם שחט אווזים, איזה הון היה צובר! אבל שום דבר מאלה לא הופיע אפילו בחלום. החיים עברו בלא תועלת, בלי שום הנאה, אבדו לשווא ולא גמלו לו אפילו כקורטוב של טבק הרחה. לפניו לא נשאר עוד דבר, ואם הביט לאחור — לא היו אלא הפסדים, והפסדים איומים עד כדי חלחלה. למה לא יכול אדם לחיות ללא אבֵדות והפסדים? נשאלת השאלה למה כרתו את חורשת הלִבנים ואת יער האורנים? למה שומם האחו? למה בני האדם עושים תמיד דווקא את הדבר הלא נכון? למה יאקוב גידף ונהם כל חייו, למה התנפל באגרופים קפוצים, למה פגע באשתו, ולשם מה הבהיל לא מכבר את היהודון ופגע בכבודו? ובכלל, למה בני האדם מפריעים זה לזה לחיות? אֵלו הפסדים נגרמים בשל כך! אֵלו הפסדים נוראים! אלמלא השִׂנאה והרִשעוּת, היו בני האדם מפיקים זה מזה תועלת עצומה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בערב ובלילה הָזָה ולנגד עיניו ראה את התינוקת, את הערבה הבוכייה, דגים ואווזים שחוטים, את מארפה שדמְתה בצדודית לציפור צמאה, ואת פניו החיוורות, מעוררות הרחמים, של רוטשילד. פרצופים שונים קרבו אליו מכל העברים ומִלמלו דברים טרופים על הפסדים. הוא התהפך מצד אל צד, וחמש פעמים קם מן המיטה כדי לנגן בכינור.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בבוקר כפה על עצמו לקום והלך לבית החולים. אותו מקסים ניקולאיץ' הורה לו להניח רטיות קרות על ראשו, נתן לו אבקות, ועל פי הבעת פניו ונימת קולו הבין יאקוב שהמצב בכי רע ושום אבקות כבר לא יועילו. אחר־כך, כשעשה את דרכו בחזרה לביתו, שקל את הדברים והבין שרק תועלת יביא המוות: לא צריך לאכול ולשתות, לשלם מסים, לפגוע בבני אדם, והיות שהאדם נח בקברו לא שנה אחת אלא מאות ואלפי שנים, אז אם עושים חשבון, יוצא שהתועלת היא עצומה. הפסד מסיבים החיים לאדם, והמוות מביא לו תועלת. זהו כמובן שיקול צודק, ובכל זאת צר לו ומר: מה פשר הסדר המוזר בעולם, כך שהחיים, הניתנים לאדם רק פעם אחת, חולפים ללא תועלת?</p>

    <p dir="rtl" class="regular">לא היה לו חבל למות, אבל כשראה בבית את כינורו, לִבו התכווץ והוא נמלא צער. את הכינור לא יוכל לקחת אִתו לקבר, ועתה יתייתם הכינור וגורלו יהיה כגורל חורשת הלִבנים ויער האורנים. זו דרכו של עולם, שהכול בו אובד לחינם. יאקוב יצא מהבקתה והתיישב על המפתן, מאמץ את הכינור אל חזהו. ישב וחשב על החיים האבודים שכל־כולם הפסד, ואז החל לנגן ובעצמו לא ידע מהו הניגון שמתנגן לו, אבל הכינור הפיק קול בוכים נוגע ללב, ודמעות זלגו במורד לחייו. וככל שהעמיק לשקוע במחשבות, כך נעשה ניגונו של הכינור נוּגֶה יותר.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הבָּרִיחַ בפִּשְׁפָּשׁ חרק פעם ופעמיים, ורוטשילד נראה בפתח. באומץ הגיע עד אמצע החצר, אך כשראה את יאקוב נעצר לפתע והתכווץ כולו, וכנראה מרוב פחד החל לסמן משהו בידיו, כאילו רצה להראות מה השעה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"גש הנה, הכול בסדר," אמר יאקוב בחיבה וסימן לו להתקרב. "גש!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">רוטשילד התקדם לעברו, בעודו מביט בו באי־אמון ובפחד, ונעצר כסאזֶ'ן‏<span class="footnote">[4]</span> ממנו.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אבל אל תרביץ לי, עשה לי טובה!" אמר והשתופף. "מויסיי אילְאיץ' עוד פעם סָלח אותי. אל תפחד, כבודו אומר, לֵךְ עוד פעם ליאקוב ותגיד לו, כבודו אומר, סֶבלעדיך אי־אפסָר בסוּם אופן. ביום רביעי יס חתונה. כ־ןןן! אדון סֶפּוֹבָלוֹב משׂיא את בתו לאדם טוב... והחתונה תהיה כיד המלך, אוּוו!" הוסיף היהודון וצִמצם עין אחת.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"לא יכול..." אמר יאקוב, נושם בכבדות. "אני חולה, אחי."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">והחל שוב לנגן, ודמעות ניתזו מעיניו על הכינור. רוטשילד נעמד לצִדו, שילב את זרועותיו על חזהו והאזין קשב רב. את ההבעה התוהה, המבוהלת שעל פניו החליפה מעט־מעט ארשׁת אבלוּת וסבל. הוא גלגל את עיניו, כמי שחוֹוה התפעמות של ייסורים, והפטיר: "וואךךך!" דמעות זלגו לאט במורד לחייו והחלו לטפטף על מקטורנו הירוק.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כל אותו יום שכב יאקוב ותוגה כִּרסמה בו. בערב, כשהאזין הכומר לווידוי מפיו ושאל אם הוא יודע לספר על חטא מיוחד שחטא, אימץ את זיכרונו המתרופף, העלה שוב לנגדו את פניה האומללות של מארפה ואת צעקתו הנואשת של היהודון שכלב נשך אותו, ואמר:</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"את הכינור מְסור לרוטשילד."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"טוב," ענה הכומר.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">עתה שואלים כל בני העיירה: מהיכן לרוטשילד כינור משובח כל־כך? האם קנה אותו או גנב, או אולי הגיע אליו כמִשְׁכּוּן? זה כבר זנח את החליל וכעת הוא מנגן רק בכינור. קשתו מפיקה צלילים מכמירי לב, כאותם צלילים שהפיק החליל בימים עברו, אבל כשהוא משתדל לחזור על הניגון שהשמיע יאקוב שעה שישב על המפתן, יוצאת לו נעימה עגומה ואבֵלה כל־כך שהמאזינים בוכים, וגם הוא עצמו מגלגל את עיניו לקראת סיום ואומר: "וואךךך!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הניגון החדש נשא חן בעיניהם של אנשי העיירה עד כדי כך שהסוחרים והפקידים ממטירים עליו הזמנות והם מכריחים אותו לחזור על הניגון גם עשר פעמים ברציפות.</p>

      [1] איטלקית: שפעת. [חזרה]
    
      [2] צרפתית: יום טוב. [חזרה]
    
      [3] כינוי לסגפן משוגע או מעמיד פני משוגע, שלפי אמונה עממית רוֹוחת חוּנן במתת הנבואה. [חזרה]
    
      [4] מידת אורך רוסית עתיקה, כ־2.13 מטרים. [חזרה]
    
  </div>

ספר מודפס

מחיר מוצר 73.60 ₪ מחיר רגיל 82.80 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 68.99 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

קלאסיקה עולמית סיפורים קצרים ספרות רוסית סופרים קאנוניים סופרים איקוניים קלאסיקה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!